1. לפנינו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (תב"ע נד/1381-3 והליכים נוספים; השופטת שגיא ונציגי הציבור עוזרי ופנחס), בו נפסק כי צו ההרחבה בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, שפורסם ביום 7.3.1988 בילקוט הפרסומים תשמ"ח, עמ' 1321 (להלן - צו ההרחבה 1988), "נגוע באפליה פסולה ולפיכך הוא בטל ואיננו מחייב" (ראה פרטי צו ההרחבה בפסקה 10(ד) להלן). הדיון בערעורים החל בהחלטת אב בית-הדין על איחוד הדיון בשני הערעורים, וכן כי הדיון יתקיים בדרך של טיעונים בכתב. הרקע להליכים בבית-הדין האזורי 2. בשנת 1992 הגישה לשכת המסחר תל-אביב-יפו (להלן - לשכת המסחר) תובענות נגד עשרת המשיבים הראשונים (להלן - הנתבעים) לתשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי ללשכת המסחר, בעד השנים 1991-1988 (תב"ע נב/1468 - 51; נב/51-1470; נב/51-1472; נב/51-1478; נב/51-1485; נב/51-1511; נב/51-1525; נב/51-1552; נב/51-1567; נב/51-1624). בתובענות נטען שלשכת המסחר היא ארגון מעבידים וצד להסכמים הקיבוציים הכלליים בדבר תוספת היוקר וכן היא צד להסכם הקיבוצי של-פיו ניתן "צו ההרחבה 1988". כן נטען כי על הנתבעים חלים צווי ההרחבה בעניין תוספת היוקר וכן "צו ההרחבה 1988". לפיכך, נטען, כי הנתבעים, אשר אינם חברים בלשכת המסחר, חייבים לשלם ללשכת המסחר דמי טיפול ארגוני-מקצועי בהתאם לסעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים או החוק) ותקנה 1(ב) לתקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977 (ראה נוסח התקנה בפסקה 9 להלן). עוד נטען כי הנתבעים חייבים למסור את הפרטים הנדרשים על-פי התקנות. הנתבעים הגישו כתבי הגנה בתובענות, וטענו, בין השאר, כי לשכת המסחר לא הייתה "צד" להסכמים הקיבוציים בעניין תוספת היוקר, וכן לפגמים ב"צו ההרחבה 1988". לפיכך, טענו כי הם אינם חייבים בתשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי. 3. בשנת 1993 פנתה הנתבעת י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ בעתירה לבג"ץ נגד שרת העבודה והרווחה, לשכת המסחר, והסתדרות הפקידים, בעניין תקפו של "צו ההרחבה 1988" (בג"ץ 3134/93 י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת העבודה והרווחה [1]). בית-המשפט העליון דחה את העתירה, בקבעו כי טענת העותרת יכולה להתברר בבית-הדין לעבוד, לאור האמור בסעיף 33ד לחוק הסכמים קיבוציים, הקובע כי לבית-הדין האזורי סמכות ייחודית לפסוק "אם חל צו הרחבה על מפעל". בהתאם לכך, הגישה נתבעת זו תובענה בבית-הדין האזורי, בה עתרה לסעד הצהרתי כי "צו ההרחבה 1988" וכן שני צווי הרחבה אחרים שצוינו, בטלים וחסרי תוקף, מטעמים שונים שפורטו בכתב התביעה (תב"ע נד/1381 - 3). 4. הדיון בכל ההליכים הנ"ל אוחד, והצדדים הגישו לבית-הדין האזורי רשימות של "נקודות עקרוניות" העומדות לדיון. בדיון בבית-הדין האזורי ביום 15.3.1995 הסכימו בא-כוח הצדדים בדבר סדרי הדיון בהליכים המאוחדים, על-פיהם הגישה לשכת המסחר שני תצהירים, ולאחר מכן הצדדים הגישו סיכומים בכתב. 5. בטרם נביא את פסק-דינו של בית-הדין האזורי ואת טיעוני הצדדים, נפרט את הוראות החוק הנוגעות לצו הרחבה ולדמי טיפול ארגוני-מקצועי וכן נפרט את "צו ההרחבה 1988", נשוא הליך זה, וההסכמים והצווים האחרים הקשורים בו. צו הרחבה - מהותו ותקפו 6. על-פי סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, רשאי שר העבודה והרווחה "להרחיב, בצו, היקף תחולתה של כל הוראה שבהסכם קיבוצי כללי" (להלן - צו הרחבה), אם לדעתו נכון לעשות כן בשים לב מספר העובדים והמעבידים, שעליהם חל ההסכם הקיבוצי הנדון, ולמשקלו של ההסכם בהסדר יחסי העבודה ובקביעת התנאים בשוק העבודה...". צו הרחבה יכול, אפוא, להינתן רק לגבי הוראה שבהסכם קיבוצי כללי, "והינו, בשדה משפט העבודה הקיבוצי - אקט חקיקתי מובהק שיש בו שילוב של משפט עבודה אוטונומי ומשפט עבודה ממלכתי" (דב"ע לו/6-5 "מבטחים" - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - סקילי [2], בעמ' 324). 7. הסכם קיבוצי כללי הוא הסכם קיבוצי הנחתם בין ארגון עובדים לבין ארגון מעבידים (סעיף 2(2) לחוק הסכמים קיבוציים). בהתאם לכך, הסכם קיבוצי כללי חל על המעבידים, בענפים או בשטח הכלולים בהסכם, החברים בארגון המעבידים, וכן על העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם, המועבדים על-ידי המעבידים החברים בארגון המעבידים (סעיפים 16(2( ו-(3) לחוק הסכמים קיבוציים). תכליתו של צו ההרחבה, היא להרחיב את תחולתן של הוראות מסוימות בהסכם קיבוצי כללי, גם על מעבידים שאינם חברים בארגון המעבידים שחתם על ההסכם, וכן על העובדים של מעבידים אלה. פועלו של צו הרחבה הוא בכך ש"הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו חלות על כל העובדים ועל כל המעבידים, שעליהם חל הצו, ויראו אותן כחלק מחוזה עבודה שבין אותם עובדים לבין אותם מעבידים" (סעיף 30(א) לחוק הסכמים קיבוציים). מטרתו של צו הרחבה צוינה בע"א 53/71 רוזן - ינקלביץ שותפות נ' ליזרוביץ [3], בעמ' 51, כדלקמן: "צו ההרחבה ששר העבודה רשאי לתת מכוח סעיף 25 לחוק הנ"ל, מטרתו להשוות תנאי העבודה בענף ולהעניק גם למי שאינו משתייך לארגונים שהתקשרו בהסכם קיבוצי את היתרונות הנובעים ממנו לבעלי ההסכם, עקב ההסכם. בדרך זו נוצרת רמה אחידה של תנאי העבודה בענף של תעשיה. במידה שהסכם עבודה הורחב, מתבטל ההבדל בין מאורגנים ובלתי-מאורגנים, ואלה כאלה חייבים לנהוג תנאי עבודה שווים". עמד על כך א' שירום בספרו מבוא ליחסי עבודה בישראל [14], בעמ' 210: "ארגון המעסיקים, שהוא צד להסכם הקיבוצי, מעונין, בדרך כלל, בהרחבת ההסכם על כלל המפעלים שבאותו ענף. מטרתו של ארגון המעסיקים היא למנוע תחרות בלתי הוגנת בין המפעלים המסונפים לארגון המעסיקים לבין מפעלים שאינם מסונפים אליו, כלומר, למנוע מצב שבגלל תנאי ההסכם הקיבוצי יצטרך מעסיק החבר בארגון המעסיקים להציע לעובדיו תנאי עבודה שעלותם גבוהה מזו שהתחייב לה מעביד שאיננו חבר בארגון המעסיקים". 8. נוהל במתן צו הרחבה נקבע על-פי הסעיפים 26, 27, 28 ו-29 לחוק הסכמים קיבוציים, וכן תקנות הסכמים קיבוציים (הנוהל במתן צו הרחבה), תשל"ה-1975, וביסודו הוא "דומה להליך מעין-שיפוטי מחד גיסא ולמשא-ומתן קיבוצי מאידך גיסא" (צ' בר-ניב דיני עבודה, קובץ סדרי שלטון ומשפט [15], בעמ' 504). הנוהל האמור כולל את השלבים דלקמן: (א) חודש לפני מתן הצו, על השר לפרסם ברשומות ובשני עיתונים יומיים, הודעה בכתב על כוונתו למתן הצו, וזאת לאחר שהתייעץ בארגוני העובדים והמעבידים; (ב) כל מעוניין רשאי לערור על מתן הצו לפני השר, תוך עשרים ימים מיום הפרסום בעיתונים היומיים; (ג) אין השר רשאי לתת צו הרחבה אלא אם קוימו התנאים שבסעיף 27 לחוק הסכמים קיבוציים; (ד) צו ההרחבה יפורסם ברשומות, "ויפורטו בו ההוראות שהורחבו וסוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" (ראה דב"ע נב/162-3 שאלתיאל - טכנו ראלקו בע"מ [4]), או סוגי המפעלים שעליהם יחול הצו (ראה דב"ע לו/5-6 הנ"ל [2], בעמ' 325), או אף כלל העובדים (ראה דב"ע לח/4-3 מערכות מידע מ.ב.ד. בע"מ - אבידן [5], בעמ' 323); (ה) משפורסם צו הרחבה, "אין עוררים על תקפו". 9. לתחולת צו הרחבה על מעביד, יש נפקות לא רק מבחינת תחולת הוראותיו של הצו על המעביד הבלתי מאורגן ועובדיו, אלא גם בכך שניתן להטיל, על-פי החוק, על המעביד האמור, חובת תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי "לארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי שהורחב" (ראה סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים). בתקנות 1(א) ו-(ב) לתקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977, נקבע לעניין זה כדלקמן: "(א) מעביד שחל עליו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי המסדיר את שכר העבודה למעט תוספת יוקר או שכר מינימום, ישלם לארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי דמי טיפול ארגוני-מקצועי (להלן - דמי טיפול) כאמור בתקנה 2. (ב) מעביד שתקנת משנה (א) לא חלה עליו וחל עליו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי בדבר תוספת יוקר או שכר מינימום, ומפעלו עוסק בענף שקיים בו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי ענפי - ישלם דמי טיפול לארגון המעבידים שהוא צד לאותו הסכם קיבוצי כללי ענפי, ובלבד שאותו ארגון מעבידים הוא גם צד להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תוספת יוקר או שכר מינימום שהורחב כאמור". "צו ההרחבה 1988" הנדון לפנינו 10. "צו ההרחבה 1988" הנדון לפנינו, מתייחס לשלושה הסכמים קיבוציים, אשר יפורטו להלן: (א) "הסכם 1977" ביום 21.2.1977 נחתם "הסכם קיבוצי כללי" (מס' רישום 7010/77) בין "ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל - מועצת פועלי ת"א יפו - סניף הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשרותים" לבין "לשכת המסחר תל-אביב-יפו". תכנו של ההסכם מתייחס לקבלה לעבודה, תנאי עבודה, סיום עבודה ופיצויי פיטורים. חלותו של ההסכם נקבעה בו, בין השאר, על "כל המעסיקים בענפי היבוא, הסיטונות, השירותים וחברות היצוא הכלליות ובענפים שבנספח מס'1 המצ"ב, החברים בלשכת המסחר...". ביום 13.2.1978 פורסם צו הרחבה לגבי חלק מהוראות ההסכם האמור (ילקוט הפרסומים תשל"ח, עמ' 1161). ההרחבה נקבעה "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים שבנספח 1 בתחום המוניציפלי של עירית תל-אביב-יפו...". בצו עצמו פורטו ההוראות מתוך ההסכם הקיבוצי הכללי אשר הורחבו בצו. תחומו של צו ההרחבה הורחב, מאוחר יותר, גם לתחום המוניציפלי של עיריות רמת גן וגבעתיים (ילקוט הפרסומים תשמ"ב, עמ' 2550), עירית חולון (ילקוט הפרסומים תשמ"ג, עמ' 1908) והמועצה המקומית הוד השרון (ילקוט הפרסומים תשמ"ד, עמ' 188). (ב) "הסכם 1980" ביום 11.6.1980 נחתם "תקנון עבודה - הסכם קיבוצי כללי" (מס' רישום 7022/80) בין "לשכת המסחר תל-אביב-יפו" לבין "ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל מועצת פועלי תל-אביב-יפו סניף הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים". תכנו של הסכם זה הוא בענייני נוהל קבלה לעבודה, סדרי עבודה, שמירת סודיות, בטיחות וגיהות, היעדרות מהעבודה ומשמעת. חלותו של ההסכם נקבעה בו, בין השאר, על "כל המעסיקים החברים בלשכת המסחר תל-אביב-יפו... ובהתאם לרשימת הענפים המצ"ב". ביום 27.10.1983 נחתם הסכם בדבר תיקונים ותוספות להסכם הקיבוצי הנ"ל. ההסכם מיום 27.10.1983 נחתם בין לשכת המסחר לבין מועצות הפועלים של תל-אביב-יפו, רמת גן וגבעתיים, חולון והוד השרון. ב"צו ההרחבה 1988" (ראה פסקה (ד) להלן) הורחב "הסכם 1980" (בין הסכמים אחרים) על דרך הפנייה למועד חתימתו של הסכם זה ומספר הרישום שלו בלבד, מבלי שפורטו בצו ההוראות המורחבות על-פיו, כנדרש בסעיף 28 לחוק הסכמים קיבוציים. אי-לכך, תקפה של הוראה זו ב"צו ההרחבה 1988" נדון בדב"ע נב/3-162 הנ"ל [4], ונסק בו (בעמ' 559), כי "'צו ההרחבה' המאזכר בלבד הסכם שהוכתב, ואינו מביא את נוסחם של הסעיפים שהורחבו באותו הסכם, אינו 'צו הרחבה' כמשמעו בחוק ההסכמים הקיבוציים, ולכן אינו תקף ואינו מחייב". (ג) "הסכם 1983" ביום 27.10.1983 נחתם "הסכם קיבוצי כללי" (מס' רישום 7132/83) בין "לשכת המסחר תל-אביב-יפו" לבין "ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, מועצת פועלי תל-אביב-יפו, מועצת פועלי רמת גן וגבעתיים, מועצת פועלי חולון, מועצת פועלי הוד השרון". הסכם זה קבע כי "הסכם 1977" יוארך עד ליום 31.3.1985 בשינויים שפורטו. ביום 7.6.1984 פורסם צו הרחבה לגבי ההסכם האמור (ילקוט הפרסומים תשמ"ד, עמ' 2595). ההרחבה נקבעה "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים המפורטים בנספח מס' 1 להסכם שמספרו 7010/77, בתחום המוניציפאלי של עירית תל-אביב-יפו ועיריות רמת גן וגבעתיים, חולון והוד השרון...". בצו עצמו פורטו ההוראות מתוך ההסכם הקיבוצי אשר הורחבו בצו. (ד) "הסכם 1987" ביום 30.3.1987 נחתם "הסכם קיבוצי כללי" (מס' רישום 7023/87( בין "לשכת המסחר תל-אביב-יפו" לבין "ההסתדרות הכללית של העבדים בארץ ישראל - הסתדרות הפקידים". בהסכם זה נקבע כדלקמן: "הואיל וביום 21.2.77 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות ללשכת-המסחר וביום 11.6.80 נחתם בין אותם צדדים תקנון עבודה - הסכם קיבוצי כללי, וביום 27.10.83 נחתם בין הצדדים הסכם להארכת תקפם של ההסכמים הנ"ל בשינויים שהוסכמו והורחבה תחולתם על תחומי מועצות פועלים נוספות, בנוסף על מועצת פועלי תל-אביב-יפו. והואיל והתעוררו ספקות לגבי היותם של ההסכמים הקיבוציים הנ"ל או איזה מהם הסכמים קיבוציים כדין. והואיל והצדדים מעונינים להסיר כל ספק לגבי היותם של כל ההסכמים הנ"ל הסכמים קיבוציים כלליים תקפים ומחייבים מיום עשיתם. לפיכך הוסכם בין הצדדים כי: 1. ההסכמים הנ"ל וכל ההוראות הכלולות בהם מהווים חלק בלתי נפרד מהסכם קיבוצי כללי זה. 2. ההסכמים יחולו על כל המעסיקים החברים או שהיו חברים בלשכת-המסחר בכל עת אחרי יום 21.2.77 ועל עובדיהם. 3. תחילת תוקפו של הסכם זה מיום 21.2.77". בהודעה של שר העבודה והרווחה בדבר כוונה לתת צו הרחבה לגבי ההסכם הקיבוצי הנ"ל, שפורסמה ביום 21.6.1987, צוין כי ההסכם הוא "בדבר הארכת תקפם של הסכמים קודמים" (ראה ילקט הפרסומים תשמ"ז, עמ' 1909). ביום 7.3.1988 פורסם צו הרחבה לגבי ההסכם האמור (ילקוט הפרסומים תשמ"ח, עמ' 1321), הוא "צו ההרחבה 1988" הנדון לפנינו (עקב טעות, ככל המסתבר, צוין בצו מס' רישום של ההסכם 7023/78 במקום 7023/87). ההרחבה נקבעה "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, ובשירותים ובענפים המפורטים בנספח מס' 1 להסכם הקיבוצי שמספרו 7010/77, במחוזות תל-אביב והמרכז...". (ההדגשה הוספה). בתוספת לצו פורסמו ההוראות המורחבות, תוך איזכור "הסכם 1977", "הסכם 1980" ו"הסכם 1983", כדלקמן: "1. ההסכמים הקיבוציים מתאריכים 21 בפברואר 1977 (7010/77), 11 ביוני 1980 (7022/80) ו-27 באוקטובר 1983 (7132/83), בדבר תנאי עבודתם של העובדים המועסקים על-ידי חברי לשכת המסחר תל-אביב-יפו, מהווים חלק בלתי נפרד מהסכם קיבוצי כללי זה. הערה: הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי האמור מיום 21 בפברואר 1977 הורחבו ופורסמו בי"פ תשל"ח, עמ' 1161, והוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי האמור מיום 27 באוקטובר 1983, הורחבו ופורסמו בי"פ תשמ"ד, עמ' 2595". נציין כי צו ההרחבה באשר להסכם מיום 11.6.1980, נקבע על-ידי בת-דין זה כחסר תוקף (ראה פסקה (ב) לעיל). 11. ה"ספקות" שצוינו במבוא ל"הסכם 1987", מקורם בפסיקה לגבי חוסר סמכותה של מועצת פועלים לחתום על הסכמים קיבוציים (ראה דב"ע מג/3-5 בנק איגוד לישראל בע"מ - הועד הארצי של ארגון עובדי בנק איגוד לישראל בע"מ [6]; בג"ץ 675/84 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו [7]; ראה פרופ' ר' בן-ישראל "צדדים להסכם קיבוצי" [18], בעמ' 60-58). בחודש נובמבר 1985 תוקנה חוקת ההסתדרות הכללית, ונקבע בה כי מועצת פועלים מוסמכת "להיות צד לחוזי עבודה ולהסכמים קיבוציים מיוחדים עם מעבידים מקומיים ודאגה לביצועם" (ההדגשה הוספה( (ראה בנושא זה דב"ע תשן/17-4 ההסתדרות הכללית - אלקו בע"מ [8], בעמ' 242-239). מכאן, ככל המסתבר, נחתם "הסכם 1987" על-ידי הסתדרות הפקידים, שהיא הסתדרות מקצועית ארצית, תוך "מתן תוקף" למפרע לשלושת ההסכמים שנחתמו לפני כן על-ידי מועצות הפועלים (ראה בנושא זה תב"ע מו/919-51 לשכת המסחר תל-אביב-יפו - משה שמואלי וגבע אלקטרוניקה [9]). פסק-הדין של בית-הדין האזורי 12. בפסק-דינו קבע בית-הדין האזורי כדלקמן: אישרור ההסכמים הקודמים בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו כי "הסכם 1977" ו"הסכם 1983" אשר נחתמו עם מועצות הפועלים, אינם בגדר "הסכם קיבוצי". זאת מאחר ומועצת פועלים לא הייתה מוסמכת לחתום אז על הסכם קיבוצי כלשהו, ורק בשנת 1985 היא הוסמכה לחתום על הסכם קיבוצי מיוחד בלבד. יחד עם זאת, קיבל בית-הדין את טענת לשכת המסחר כי "הסכם 1987" אישרר כדין את "הסכם 1977" ו"הסכם 1983", בקבעו כדלקמן: "איננו סבורים שיש לאבחן בין 'אימוץ' או 'אישרור' של הסכם קיבוצי מיוחד לבין 'אימוץ' או 'אישרור' של הסכם קיבוצי כללי. הסכמי 77' ו-83' לא היו כלל הסכמים קיבוציים, מיוחדים או כלליים, עד לאישרורם. לכל היותר, היו הסדרים קיבוציים, שהפכו עם אישרורם להסכמים קיבוציים כלליים, כפי שההסדרים הקיבוציים נשוא דב"ע שנ/17-4 הנ"ל, הפכו עם אישרורם להסכמים קיבוציים מיוחדים. לפיכך אנו קובעים כי הסכמי 77' ו-83' אושררו כדין בהסכם 87' והפכו להסכמים קיבוציים כלליים מחייבים". לשכת המסחר כצד להסכמים הקיבוציים אחת מטענות הנתבעים הייתה כי לשכת המסחר לא הייתה צד להסכמים הקיבוציים הכלליים בעניין תוספת יוקר, אלא מי שחתם על ההסכמים האמורים היה "איגוד לשכות המסחר", ולא לשכת המסחר. בית-הדין האזורי דחה טענה זו, בקבעו: "התובעת הינה אחת מהחברות באיגוד לשכות המסחר ולפיכך היא כלולה בין החתומים על ההסכם מטעם איגוד לשכות המסחר. המצהיר ישראל פורמה שהצהיר מטעם התובעת אמר בתצהירו כי קיבל ייפוי כוח לחתום על ההסכמים מהתובעת ומלשכות מסחר נוספות ברחבי הארץ. איגוד לשכות המסחר מאגד בתוכו את כל לשכות המסחר; כל אחת מלשכות המסחר הינה ארגון מעבידים, והן מיוצגות במאוחד באמצעות האיגוד. לפיכך אנו קובעים כי התובעת הינה צד להסכמי תוספת היוקר". הרחבת ההסכמים הקיבוציים בית-הדין האזורי התייחס לטענות הנתבעים כי צווי ההרחבה אשר הרחיבו את "הסכם 1977", "הסכם 1983" ו"הסכם 1987" אינם תקפים, באשר שני ההסכמים הראשונים לא היו הסכמים קיבוציים תקפים (לאור חוסר סמכות מועצת הפועלים לחתום עליהם), ואילו בצו לגבי ההסכם השלישי לא ניתן פירוט של ההוראות המורחבות. בית-הדין הסתמך על הפסיקה בדב"ע נב/162-3 הנ"ל [4] (ראה פסקה 10(ב) לעיל), וקבע כדלקמן: "ההוראות שהורחבו בצו ההרחבה מ-88' פורסמו ב'רשומות' ובצו ההרחבה מצויה הפניה ברורה ומפורשת ללקוטי הפרסומים שבהם פורסמו אותן הוראות מורחבות. בהפניה זו די כדי לענות על דרישת הפרסום כפי שנקבעה בדב"ע נב/162-3 הנ"ל [4]. יצוין עוד כי בדב"ע נב/162-3 הנ"ל [4] אמר בית-הדין הארצי, בהתייחסו לשאלת הפרסום: 'מכאן - יש לראות כמורחבות, מכוח הצו שפורסם, אך ורק את ההסכמים הקיבוציים מיום 21.2.77 (7010/70( ומיום 27.10.83 (7132/83) אשר הוראותיהם המורחבות פורסמו' (שם, בעמ' 559, סעיף 10). והדברים מדברים בעד עצמם". ההודעה על הכוונה לתת צו הרחבה הנתבעים טענו כי בהודעה של שר העבודה והרווחה בדבר הכוונה לתת את "צו ההרחבה 1988" נאמר כי מדובר ב"הארכת תקפם של הסכמים קודמים" (ראה פסקה 10(ד) לעיל), ולא נאמר בה כי מדובר במתן תוקף להכשרה רטרואקטיבית של הסכמים קודמים בלתי תקפים. בנוסח זה של ההודעה רואים הנתבעים נוסח מטעה ובלתי נכון בעליל, השולל את תקפו של "צו ההרחבה 1988" שניתן לאחר מכן. כן טענו, כי אילו פורסמה הודעה כאמור בעלת תוכן נכון, הייתה הזדמנות ואפשרות לנתבעים לפעול כנגד הוצאת הצו. בית-הדין דחה את הטענה בקבעו כי "חרף הפגם המהותי שנפל בהודעה - אין בכך כדי לאיין את ההודעה כליל", טעמיו של בית-הדי היו כדלקמן: "אין ספק כי ההודעה, בנוסח בו פורסמה, הינה הודעה מטעה, ובטענה זו מודה גם התובעת. ההודעה מדברת על 'הארכת תוקפם של הסכמים קודמים' ובכך היא מתייחסת, כביכול, להסכמים קודמים שתוקפם אינו מוטל בספק, בעוד שהסכם שהוראותיו הורחבו דן באשרור ומתן תוקף להסכמים קודמים, אשר תוקפם מוטל בספק (פיסקה 2 להסכם 87'). טעות זו הינה טעות מהותית, אך אין בה כדי לאיין את ההודעה כליל, מכיוון שיש בהודעה הפנייה להסכם הקיבוצי הרלבנטי, מספרו ומועד חתימתו, באופן המאפשר למי שחפץ בכך לבדוק את הוראות ההסכם. החוק אינו קובע חובה לפרט בהודעה את תוכן ומהות ההוראות שיש כוונה להרחיבן ולפיכך אין אנו סבורים כי הטעות בהודעה, למרות היותה טעות מהותית ועקרונית, אין בה כשלעצמה כדי לאיין את ההודעה ואת צו ההרחבה שהוצא בעקבותיה". פגיעה בחופש הקניין טענה נוספת של הנתבעים הייתה כי "צו ההרחבה 1988" פוגע, בין השאר, בחופש הקניין שלהם ומטיל עליהם חיוב שהוא במהותו "מס". כמו כן, לטענתם, הצו מתערב ופוגע בחופש העיסוק של התושבים במדינה והוא מנוגד ליעילות כלכלית במשק ולתחרות חופשית. תשובת בית-הדין לטענות אלה הייתה כדלקמן: "בבואנו להתייחס לטענות הנתבעות לעניין הפגיעות בחופש העיסוק ובקניין וכן לטענה כי הטלת החיוב בדמי טיפול ארגוני מהווה מיסוי, - יש לזכור כי הסמכות לגבות דמי טיפול ארגוני מקצועי איננה קמה מכוח צו הרחבה, כי אם מכוח סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים, שהוא חקיקה ראשית. צו ההרחבה מ-88' מרחיב הוראות הסכם קיבוצי המסדיר תנאי עבודה ושכר, באופן שהמעבידים שהצו מתייחס אליהם נדרשים לשלם דמי טיפול ארגוני מכוח הוראת סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים, ולא מכוח צו ההרחבה עצמו. הנתבעות תוקפות את צו ההרחבה וטוענות כי יש לתת פירוש מצמצם בשאלות השונות הקשורות בתוקפו של צו ההרחבה. דא-עקא, שהטענות מתייחסות לעול הכספי המוטל על המעבידים כדמי טיפול ארגוני, ואילו עול כספי זה אינו נובע מצו ההרחבה כשלעצמו, אלא מהוראות החוק". הסמכות להרחבה גיאוגרפית "צו ההרחבה 1988" הוחל החלה גיאוגרפית "במחוזות תל-אביב-יפו והמרכז" בלבד (ראה פסקה 10(ד) לעיל). טענת התובעים בבית-הדין האזורי הייתה כי השר אינו מוסמך לתת צו הרחבה בעל תחולה גיאוגרפית, שהיא חלקית, והיא יוצרת הפליה בין מעבידים באזורים שונים של הארץ. לטענתם, גם אם ההסכם הקיבוצי הכללי עצמו מוגבל בהגבלה גיאוגרפית (בהתאם לסעיף 16(2) לחוק הסכמים קיבוציים), ניתן להרחיבו על כל שטח המדינה. תשובת לשכת המסחר והמדינה הייתה כי אין מניעה מבחינת החוק לקבוע תחום גיאוגרפי לצו הרחבה, מה גם שההסכם הקיבוצי הכללי שאותו מרחיבים מוגבל לאותו תחום גיאוגרפי. בית-הדין האזורי קיבל את העמדה כי על-פי מצבור הוראות חוק הסכמים קיבוציים (סעיפים 2(2), 16(2), 25 ו-33ז(א)) עולה כי יש בידי השר סמכות ליתן צו הרחבה המוגבל גיאוגרפית. בית-הדין מצא גם כי מבחינת תכלית החוק ניתן הדבר: "גם תכלית החוק מביאה לפירוש המאפשר הרחבת הוראות הסכם קיבוצי בהגבלה גיאוגרפית: צווי הרחבה נועדו להחיל הוראות של הסכמים קיבוציים על קבוצות עובדים ומעבידים שההוראות ישימות ורלבנטיות לגביהם. יתכנו בהחלט מצבים שבהם ההוראות שיש להרחיבן יהיו ישימות רק באזורים גיאוגרפיים מסוימים בתוך שטח המדינה שבהם יש צורך וטעם ביישום אותן הוראות: אזורים שבהם קיימים תנאים אקלימיים מסוימים, אזורים שבהם מצויים מתקנים או מערכות הדורשים הגנה מיוחדת לעובדים וכיוצ"ב. אין טעם ואין הגיון בצמצום פירוש הוראות החוק באופן שימנע מהשר את היכולת להגביל גיאוגרפית את צווי ההרחבה, ובכך להטיל חיובים על כלל המעבידים או העובדים בשטח המדינה. מקום שהטלת חיובים כאלה נדרשת רק באזורים מסוימים". תוקף ההרחבה הגיאוגרפית של "צו ההרחבה 1988" עם זאת, לגופו של עניין קבע בית-הדין האזורי כי ההגבלה הגיאוגרפית של "צו ההרחבה 1988" "אינה נובעת מאבחנות רלוונטיות ולפיכך היא נגועה באפליה פסולה". בית-הדין הסתמך על ההלכות בעניין הפליה פסולה והבחנה מותרת, וקבע כי: "בענייננו, אין אנו מוצאים כי עצם העובדה שקיים שוני גיאוגרפי בעצם מיקומם של מעסיקי ת"א לעומת עמיתיהם בשאר אזורי הארץ - מצדיקה אבחנה ביניהם. אין מדובר באזורים גיאוגרפיים שקיימת ביניהם שונות מהותית עסקית כלכלית, כגון אזורי עימות, אזורי ספר וכיוצ"ב. ההבדל הינו גיאוגרפי בלבד, ובכך לא די כדי להצביע על שונות מהותית. לא הוכח בפנינו שוני של ממש בין 'אקלימה העסקי' של ת"א לבין 'אקלימן העיסקי' של חיפה, ירושלים או רמת השרון. התובעת לא פירטה את מהותו של אותו 'אקלים עסקי', ולא עלה בידינו לגלותו בעצמנו". בהמשך התייחס בית-הדין האזורי לשאלה האם בעובדה שבאזור תל-אביב קיים הסכם קיבוצי הניתן להרחבה בעוד שבאזורים אחרים בארץ אין הסכם כזה, יוצרת שינוי מהותי בין המעבידים בתל-אביב לבין עמיתיהם בשאר אזורי הארץ. בית-הדין השיב על שאלה זו בשלילה: "לדעתנו, עצם העובדה כי באזור ת"א קיים הסכם הניתן להרחבה ובאזורים אחרים אין הסכם כלל - היא כשלעצמה אינה יוצרת שונות רלבנטית בין מעסיקי ת"א למעסיקים באזורים אחרים. המדובר בשוני בלתי מהותי בלבד ואין בו כדי ליצור שונות מהותית כאמור". עוד התייחס בית-הדין לשאלה האם ההסכם הקיבוצי ו"צו ההרחבה 1988" מעניקים למעבידים באזור תל-אביב "יתרונות מהותיים שאינם נתונים למעסיקים באזורים האחרים". בית-הדין שאל האם פעילותה של לשכת המסחר בתל-אביב עבור המעבידים בתל-אביב "מצדיקה אבחנה ביניהם לבין מעסיקים באזורים אחרים בהם פועלות לשכות מסחר, אך המעסיקים שאינם חברים בהן אינם נדרשים לשלם דמי טיפול ארגוני מקצועי". בית-הדין מנה את זכויות העובדים באזור תל-אביב ש"צו ההרחבה 1988" חל עליהם, ובמקביל את המטלות המוטלות על מעבידיהם, מול יתרונות זעומים (כגון, חיוב העובדים לעבוד בשעות נוספות או בשעות מפוצלות). תשובת בית-הדין לשאלה האמורה, הייתה כי מרבית פעולתה של לשכת המסחר "הינה פעילות להשגת הישגים כלל ארציים, המתייחסים לכלל המעסיקים בכל רחבי הארץ". לפיכך, קבע בית-הדין: "מששוכנענו כי עיקר פעילותה של התובעת נעשה במישור הכלל ארצי ורק מיעוטה נעשה באזור ת"א בלבד - הרי שאין כל הגיון להטיל על מעסיקי ת"א נטל כספי שאינו מוטל על עמיתיהם, הנהנים מפירות אותה פעילות כלל ארצית, ללא כל תשלום... בענייננו, מדובר בהבחנה בין סוחרים באזור גיאוגרפי מסוים לבין סוחרים באזורים גיאוגרפיים אחרים. שורש ההבחנה הינו הוראותיו של הסכם, שבגינן מוטלות על הסוחרים באזור המסוים מטלות כספיות שאינן מוטלות על הסוחרים באזורים האחרים. יש להדגיש ולזכור שמדובר בבעלי עסק וסוחרים אשר המאפיין אותם כקבוצה, לענייננו, הינו בין השאר, מטרתם הלגיטימית להפיק רווח מקסימלי בעיסוקם. ברור, אם כן, שהטלת מטלות כספיות, הן מכוח הוראות צו ההרחבה, הן מכוח החובה לשלם דמי טיפול ארגוני (חובה שאף היא קמה, בעקיפין, עקב קיומו של צו ההרחבה) - תפגע באינטרס הלגיטימי של הפקת רווחים, ותפלה את הסוחרים הנדרשים לעמוד באותן מטלות כספיות לעומת עמיתיהם שמטלות כספיות אלה אינן מוטלות עליהם. לא מצאנו בחומר שהובא בפנינו עילה שתצדיק את ההבחנה בין מעסיקי ת"א לעסיקי שאר אזורי הארץ. כפי שפורט לעיל, הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחב, בעיקרון, מיטיבות עם העובדים ומטילות נטל כספי על המעסיקים. המדובר כמובן בנטל כספי המוטל על מעסיקי אזור ת"א כאשר מעסיקי האזורים האחרים פטורים ממנו. לדעתנו, היתרונות המועטים שמקנה צו ההרחבה למעסיקי ת"א אינם מצדיקים הטלת חיוב בדמי טיפול ארגוני-מקצועי על מעסיקי ת"א כאשר חיוב כזה אינו מוטל על עמיתיהם. כלומר: גם אם מקימים ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה שהוצא בעקבותיו יתרונות קלי ערך למעסיקי ת"א על פני המעסיקים האחרים - עדיין אין בכך כדי ליצור שונות מהותית בינם לבין המעסיקים האחרים, שונות שתצדיק חיובם בדמי טיפול ארגוני לעומת עמיתיהם הפטורים מתשלום זה... כאן יש מקום להתייחס אף להוראות חוקי היסוד האוסרים פגיעה בקניינו של אדם ובחופש עיסוקו. הטלת מטלות כספיות על בעלי עסקים באזורי ת"א ואי הטלת מטלות כאלו על בעלי העסקים באזורים אחרים - תפגע בכושר התחרות של בעלי העסקים בת"א, ותיצור בסיס בלתי הוגן לתחרות שביניהם לבין עמיתיהם. בכך יש משום אפליה פסולה ופגיעה בזכויות יסוד של בעלי העסקים בת"א". 13. פסיקתו של בית-הדין האזורי הייתה דלקמן: "מכל הטעמים שפירטנו לעיל אנו קובעים כי צו ההרחבה מיום 3.2.88 שפורסם בי"פ 3539 תשמ"ח-1321 נגוע באפליה פסולה ולפיכך הוא בטל ואיננו מחייב. לאור האמור נדחות התביעות בתיקים נד/15-1525 ואח' והתביעה בתיק נד/1381-3 מתקבלת". 14. על כך הוגשו שני הערעורים שלפנינו, מטעם לשכת המסחר (דב"ע נו/303-3) ומטעם שרת העבודה והרווחה (דב"ע נו/312-3). הליך הערעור 15. שני הערעורים התמקדו בנושא פסיקתו של בית-הדין האזורי, דהיינו - בטלותו של "צו ההרחבה 1988" מטעמי הפליה פסולה. בשל כך, הנושאים האחרים אשר נדונו בהליך בבית-הדין האזורי ונפסק לגביהם (כגון, אישרורם של ההסכמים הקיבוציים הקודמים, מעמדה של לשכת המסחר כצד להסכמים הקיבוציים), לא נדונו בהליך הערעור, הגם שהם אוזכרו בטיעונים שהוגשו בכתב. לנושאים אלה נתייחס ככל הנדרש לצורך הכרעה בנושא העיקרי של הערעורים שלפנינו. 16. נפרט להלן את הטיעונים העיקריים של הצדדים לפנינו. טיעוני בא-כוח לשכת המסחר 17. טענתם הראשונה של באי-כוח לשכת המסחר היא כי נקודת המוצא הנכונה של בחינת תקפו של "צו ההרחבה 1988" היא בחינת השאלה האם הצו נגוע בהפליה בשים לב לתכלית החקיקתית במתן צווי הרחבה ועל-פי השיקולים, המבחנים והתנאים שנקבעו בחוק הסכמים קיבוציים, ולא על-פי השאלה באיזו מידה המעסיקים שעליהם חל הצו מפיקים תועלת מתחולתו. לטענתם, לצו הרחבה שתי מטרות: 1) מניעת תחרות בלתי הוגנת בין מעסיקים מאורגנים לבין מעסיקים בלתי מאורגנים; 2) להבטיח לעובדים תנאי עבודה אחידים במשק או בענף. בשים לב למטרות אלה, "צו ההרחבה 1988" אינו נגוע בהפליה פסולה. הטענה השניה של באי-כוח לשכת המסחר היא כי הסכם 1987 חל באזור תל-אביב-יפו, במטרה להשוות את תנאי עבודתם של עובדים באותו אזור, וזאת כדי להגשים את מטרות צו ההרחבה, מה גם שצו ההרחבה הוא פועל יוצא מההסכם הקיבוצי שאותו מרחיבים, והוא בתוקף כל עוד ההסכם הקיבוצי בתוקף. טענה נוספת של באי-כוח לשכת המסחר היא כי השאלה האם מעבידים בלתי מאורגנים מפיקים, או לא מפיקים, תועלת מתחולת צו הרחבה עליהם, היא בלתי רלבנטית, מה גם שצו הרחבה מביא לשקט תעשייתי ואף מטיל חובות על העובדים. חיוב המעביד בתשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי, הוא פועל יוצא של הוראות החוק, אך הוא לא ממטרות צו הרחבה והשיקולים האם לתתו. עוד טענו באי-כוח לשכת המסחר כי חוק יסוד: חופש העיסוק אין רלבנטיות לשאלה הנדונה לפנינו. באשר לטענה בדבר פגיעה בזכויות הקניין של המעבידה, הרי שהצו הנדון ניתן לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובנוסף לכך הוא ניתן לפי חוק כנדרש בסעיף 8 לחוק היסוד. כמו כן, האיזון בין זכות הקניין לזכויות היסוד של העובדים, מצדיק את תקפו של צו ההרחבה. קיומם של יחסי עבודה קיבוציים, לטענת באי-כוח לשכת המסחר, דורש קיומם של ארגוני עובדים ומעבידים. בנסיבות אלה, חובת תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי היא סבירה. כן טענו כי צו הרחבה הוא בבחינת חקיקת משנה. על-פי מבחני הפסיקה בנושא זה. לא היה מקום לפסול את "צו ההרחבה 1988". טיעוני בא-כוח שרת העבודה והרווחה 18. בא-כוח שרת העבודה והרווחה הצטרפה לטענות באי-כוח לשכת המסחר בדבר התכלית החקיקתית של צו הרחבה, המבחנים לפסילת חקיקת משנה והעדר הפגיעה בזכות יסוד של הנתבעים. לעניין טענת ההפליה, נטען שהחלת "צו ההרחבה 1988" נדרשה רק באזור תל-אביב-יפו ולא מחוץ לתחום הגיאוגרפי שנקבע בהסכם 1987. אדרבא, החלה מחוץ לתחום הגיאוגרפי הייתה בגדר הפליה של המעסיקים שמחוץ לאזור תל-אביב-יפו. טיעוני המשיבה י.א.ד. אקטרוניקה בע"מ 19. לטענת בא-כוח משיבה זו, אין כל סיבה שמעביד באזור אחד ישלם דמי טיפול ארגוני ומעביד באזור אחר סמוך לא ישלם. מצב זה פוגע במשק החופשי ובתחרות החופשית. העובדה שקיים הסכם קיבוצי באזור מסוים ואין קיים הסכם קיבוצי באזור אחר, אינה רלבנטית. שר העבודה והרווחה לא הוסמך להוציא צו הרחבה בעל תחולה גיאוגרפית חלקית. תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי מנוגד לזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התשלום הוא בגדר "מס" אשר הטלתו יכולה להיעשות רק בדרך של חקיקה ראשית. לטענת בא-כוח המשיבה, הסכם 1987 הוא חסר תוקף, מאחר והוא נטול תוכן משלו ואינו מביא את נוסח ההסכמים הקודמים. הוא הדין לגבי "צו ההרחבה 1988", בשים לב גם לנוסח ההודעה על הכוונה להרחיבו. טיעוני בא-כוח הנתבעים האחרים 20. בא-כוח הנתבעים האחרים טען אף הוא כנגד אפשרות ההרחבה של הוראות הסכם קיבוצי על בסיס גיאוגרפי, למרות שההסכם הקיבוצי הוא בעל תחולה גיאוגרפית. כן טוען בא-כוח הנתבעים כי הטלת מטלות כספיות בלתי מוצדקות הינה בגדר פגיעה בחופש העיסוק ובזכות הקניין. באשר לטענת ההפליה, נטען כי היא פוגעת בתקפה של כל חקיקת משנה. טיעוני בא-כוח הסתדרות העובדים הכללית החדשה 21. בא-כוח ההסתדרות הצטרף בטיעונו לטיעוני באי-כוח לשכת המסחר ובא-כוח שרת העבודה והרווחה. לטענתו, בדין נקבע כי אישרור ההסכמים הקודמים, בהסכם 1987, היה תקף, וכן הדבר לגבי "צו ההרחבה 1988". בא-כוח ההסתדרות הטעים אף הוא את מטרות צו הרחבה וכן התייחס לפסילת צו הרחבה בגדר "חקיקת משנה". מקומו של צו הרחבה בנורמות משפט העבודה בישראל 22. בפתיחת הדיון בקריאה הראשונה בכנסת ביום 10.8.1950 בשתי הצעות חוקי העבודה הראשונים שהוגשו לכנסת (הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה והצעת חוק איסור אפיית לילה), הצביעה שרת העבודה והביטוח העממי על מספר עקרונות ומגמות בחקיקת העבודה העתידה בישראל. בין עקרונות ומגמות אלה נמנו שויון בקרב העובדים המאורגנים והבלתי מאורגנים בזכויות מינימום ושויון בקרב המעסיקים המאורגנים והבלתי מאורגנים (ראה י' אליאסוף "מדיניות חקיקת העבודה בישראל" [19], בעמ' 59-58). בהתאם לכך צוינו קווי ההתפתחות של תחיקת העבודה בישראל, הכוללים גם "קביעת נורמות מינימום בחוק ומתן אפשרות לקבוע את הנורמות עצמן, במשא ומתן קיבוצי או בחוזה אינדיווידואלי, במסגרת הוראות החוק", וכן "עידוד המשפט האוטונומי על-ידי צווי הרחבה של הסכמים קיבוציים" (ראה י' אליאסוף שם, בעמ' 60 וה"ש 20). 23. נורמות משפט העבודה העיקריות בישראל הן, אפוא: 1) החוק; 2) ההסכם הקיבוצי; 3) צו ההרחבה; 4) ההסכם האינדיבידואלי. חוקי העבודה בישראל, הקובעים נורמות מינימום, מושתתים על עקרון הכלליות, שמשמעותו היא תחולה על כלל העובדים והמעבידים בישראל, לרבות המדינה (ראה סעיף 42 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). הנדבך הנורמטיבי שמעל נורמות המינימום הקבועות בחוק הוא הנדבך ההסכמי בתחום המשפט האוטונומי הקיבוצי. גם לגבי נדבך זה שאף המחוקק להביא לבסיס של כלליות, בנושאים מסוימים, וזאת על-ידי הרחבה, בצו, של נורמות בתחום המשפט האוטונומי הקיבוצי-כללי, בהתמלא תנאים מסוימים: "בשים לב למספר העובדים והמעבידים, שעליהם חל ההסכם הקיבוצי הנדון, ולמשקלו של ההסכם בהסדר יחסי העבודה ובקביעת התנאים בשוק העבודה" (סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים). השאיפה ל"כלליות" גם בתנאי עבודה הסכמיים מסוימים, היא אחת מאבני היסוד של יחסי העבודה בישראל. נזכיר, כי רכיב תוספת היוקר במשק העבודה הישראלי, ושיטת תשלום התוספת, מוסדרים באמצעות צווי הרחבה (ראה פירוט הסכמי תוספת היוקר וצווי ההרחבה, בספרם של מ' פסטרנק וז' וינטרוב הסכמים קיבוציים [16], סעיף 991.5). תשלומים של דמי נסיעה לעבודה ודמי הבראה ונופש, ואף הנהגת שבוע מקוצר במגזר העסקי, הוסדרו בישראל באמצעות צווי הרחבה (ראה פירוט ההסכמים בנושאים אלה וצווי ההרחבה בספרם של פסטרנק ווינטרוב שם, בסעיפים 7-6. 991 ו-992.5). בנוסף לאלה ניתנו מאות צווי הרחבה שונים לגבי הסכמים קיבוציים כלליים, מאז חקיקת חוק הסכמים קיבוציים. 24. בדברי ההסבר להצעת חוק הסכמים קיבוציים, תשט"ו-1955 (הצעות חוק תשט"ו, עמ' 118), הוסברה מטרתו של צו הרחבה כדלקמן: "ההסכם הקיבוצי, הן המיוחד והן הכללי, מסדירים את תנאי העבודה של העובדים הקשורים בבעלי ההסכם, אך גם ההסכם הקיבוצי הכללי איננו מכשיר מספיק להסדר תנאי העבודה בענף שלם, היות ואין הוא חל על מפעלים שבעליהם אינם חברי ארגון מעבידים שהוא בעל ההסכם. מצב זה משאיר את עובדי המפעלים הלא מאורגנים בנחשלותם, וממילא גורם להתחרות בין מפעלים ומהווה בכלל מכשול לקידום המשא ומתן הקיבוצי. למניעת תוצאות אלה מיועד המוסד המשפטי המוקם לפי החוק המוצע והוא - צו ההרחבה". בדיון בכנסת ביום 25.10.1955 בקריאה הראשונה של הצעת החוק ציינה שרת העבודה את מטרתו של צו הרחבה כדלקמן (דברי הכנסת 19, עמ' 148): "ההסכמים הקולקטיביים מסדירים כיום את תנאי העבודה של הרוב המכריע של העובדים. עם קבלת החוק המוצע ילך ויגבר משקלם של ההסכמים הקולקטיביים ובעיקר ילך ויגדל מספר העובדים שתנאי עבודתם מוסדרים על-ידי הסכם קולקטיבי, במידה שייערכו בעתיד הסכמים קולקטיביים כלליים. אך גם אחרי כל זה יישארו עובדים רבים מחוץ למסגרת ההסכמים הקולקטיביים ויישארו מעבידים שיוכלו להתחרות על חשבון תנאי העבודה. אלה יהיו העובדים הנחשלים ביותר מצד אחד, ומאידך - המעבידים שאינם מאורגנים. מצב זה יאפשר התחרות על חשבון העובד ועל חשבון המעביד המאורגן. כדי למנוע תוצאות בלתי רצויות אלה, הן מבחינת העובד, הן מבחינת המפעלים המאורגנים והן מבחינת המשק, באות הוראות המאפשרות, בתנאים המפורטים בחוק, להרחיב הסכם קולקטיבי, ולהטילו על כלל העובדים ועל כלל המעבידים בענף מסוים. דרך זו הוכיחה את הברכה שבה באותן הארצות, ואין הן מעטות, שבהן הזדקקו לה. מקווה אני כי גם אצלנו תתרום שיטת הרחבת ההסכמים הקולקטיבים לשפור תנאי עבודה ולהסדר יחסי העבודה". 25. שתי מטרות ומגמות עיקריות לצווי ההרחבה. האחת היא השוואה של תנאי עבודה מסוימים (הן זכויות והן חובות( של העובדים הבלתי מאורגנים לאלה של המאורגנים, והשניה היא השוואת הוצאות מסוימות של עלות העבודה לגבי המעסיקים הבלתי מאורגנים, על מנת שהמעבידים המאורגנים "לא יהיו במצב נחות וידם על התחתונה בהתחרות בשוק עם מעבידים שאין הסכם קיבוצי חל עליהם" (דב"ע לח/59-3 סילשי - אהרון דורון ושות' בע"מ [10], בעמ' 52). יסוד "התחרות" מופעל רק ברמה שמעל אותן נורמות המינימום שנקבעו בחוקי העבודה ואותן נורמות המינימום ההסכמיות שנקבעו בהסכמים קיבוציים כלליים והורחבו בצווי הרחבה. במציאות הישראלית נתקבל רעיון צו ההרחבה כ"מכשיר" חברתי-כלכלי צודק ומקובל. הרעיון ממעיט מחד את התערבותה של המדינה בתחום יחסי העבודה באמצעות חקיקת חוקים, ומאידך, הוא מאפשר לצדדים הראשיים של יחסי העבודה (ארגון עובדים וארגון מעבידים) לקבוע התפתחות מבוקרת של תנאי העבודה בשוק העבודה על חלקיו השונים, התואמים גם את ההתפתחויות והמגמות בענפי העבודה במשק. על היות צו ההרחבה צודק ומקובל, יעיד המספר הקטן יחסית של ההתדיינויות המשפטיות בעניין צווי הרחבה, ושעיקרם הוא בנושאים של תחולה או של יישום הצו. כמו כן, תעיד על כך מגמת האכיפה המיוחדת של צווי ההרחבה שנקבעה בסעיפים 33א עד 33ו לחוק הסכמים קיבוציים. מגמה זו מושתתת על כך ש"קיום תנאי עבודה כמתחייב מצווי הרחבה הוא אינטרס לא רק של הפרט - העובד שבו מדובר - אלא באותה מידה, אם לא במידה יתרה, גם של השותפים ליחסי העבודה הקיבוציים" (דב"ע לח/59-3 הנ"ל [10], בעמ' 52). המסגרת והיקף התחולה של נורמות קיבוציות 26. הסכם קיבוצי מיוחד מתייחס "למפעל מסוים או למעביד מסוים" (סעיף 2(1) לחוק הסכמים קיבוציים). מכאן, שלא מתעוררת לגבי הסכם קיבוצי מיוחד שאלה של תחולתו הגיאוגרפית, באשר יכול ו"המפעל המסוים" נמצא בתחומים גיאוגרפים שונים, ויכול גם ש"מעביד מסוים" מפעיל את מפעלו או את מפעליו בתחומים גיאוגרפיים שונים. התחולה של ההוראות האובליגטוריות והנורמטיביות בהסכם קיבוצי מיוחד היא, על כן, על המעביד ועל "כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם" המועבדים על-ידי המעביד, בתחומים גיאוגרפיים שונים, וזאת "במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם" (סעיף 15 לחוק הסכמים קיבוציים). 27. לעומת זאת, הסכם קיבוצי כללי מתייחס "לכל שטח המדינה או לחלק ממנה, לענפי עבודה מסוימים או לכל ענפי העבודה כשההסכם הוא בין ארגון העובדים היציג שבענף העבודה או בשטח הנדון לבין ארגון מעבידים שבהם, הכל לפי העניין" (סעיף 2(2) לחוק הסכמים קיבוציים). תחולתו של הסכם קיבוצי כללי יכולה, על כן, להיות: (1) מתוחמת מבחינה גיאוגרפית ("לכל שטח המדינה או לחלק ממנה"); (2) מתוחמת מבחינת ענפי עבודה ("לענפי עבודה מסוימים או לכל ענפי העבודה"); (3) מתוחמת תיחום משולב, דהיינו תיחום של ענף עבודה בכל שטח המדינה או בחלק ממנה או של ענפי עבודה בכל שטח המדינה או בחלק ממנה. בהתאם לכך, נקבעים גם ארגון 1 העובדים וארגון המעבידים המוסמכים לחתום על ההסכם הקיבוצי הכללי. התחולה של הוראות אובליגטוריות ונורמטיביות בהסכם קיבוצי כללי היא, על כל על "המעבידים, בענפים או בשטח הכלולים בהסכם" החברים בארגון המעבידים שהוא בעל ההסכם, וכן "כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם" המועסקים על-ידי המעבידים האמורים, "במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם" (סעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים). המסגרת והיקף התחולה של צו הרחבה 28. בסעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים נקבעה סמכותו של שר העבודה והרווחה למתן צו הרחבה. לא נקבעה בסעיף זה הוראה בדבר התחום הגיאוגרפי או התחום הענפי של צו ההרחבה. אשר נקבע הוא כי השר רשאי להרחיב, בצו, "היקף תחולתה של כל הוראה שבהסכם קיבוצי כללי". היקף התחולה של הוראה שבהסכם קיבוצי כללי פורט ונקבע בסעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים (ראה פסקה 27 לעיל). 29. נשאלת על כן השאלה מה הוא היקף סמכותו של השר במצבים הבאים: (א) כאשר נקבעה בהסכם הקיבוצי הוראה המתייחסת מבחינה גיאוגרפית בלבד לכל שטח המדינה, האם מוסמך השר להרחיבה רק לכל שטח המדינה או גם לגבי חלק ממנה בלבד? (ב) כאשר נקבעה בהסכם הקיבוצי הוראה המתוחמת מבחינה גיאוגרפית בלבד לחלק של המדינה, האם מוסמך השר להרחיבה רק באותו חלק של המדינה או גם לגבי חלק אחר של המדינה או לכל שטח המדינה? (ג) כאשר נקבעה בהסכם הקיבוצי הוראה המתוחמת מבחינת כל ענפי העבודה, האם מוסמך השר להרחיבה רק לגבי כל ענפי העבודה או גם לגבי חלק מענפי העבודה, וכן לתחום אותה מבחינה גיאוגרפית? (ד) כאשר נקבעה בהסכם הקיבוצי הוראה המתוחמת מבחינת ענף עבודה מסוים, האם מוסמך השר להרחיבה רק לגבי אותו ענף או גם לגבי ענף אחר או לכל ענפי העבודה, וכן לתחום אותה מבחינה גיאוגרפית? 30. התשובה לכל שאלה מהשאלות הנ"ל תבוא על-פי בחינת מטרת רעיון צו ההרחבה (ראה פסקה 25 לעיל) וכן מלשון ההסמכה של השר בסעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים. בסעיף זה נקבעו שלוש הוראות מצטברות: (א) בצו הרחבה מורחב "היקף תחולתה" של הוראה שבהסכם קיבוצי כללי. כלומר, מהותה של ההוראה ותכנה נשארים בעינם. אלא שהיקף התחולה הפרסונלית של ההוראה, שנקבעה בסעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים, מורחב מעבר להיקף התחולה הפרסונלית שנקבע באותו סעיף (המלים "היקף" ו"חל" מופיעות גם בכותרת וברישה של סעיף 16 לחוק). הדבר מוצא ביטוי בנוסחו של סעיף 28(א) לחוק, הקובע כי בצו הרחבה יפורטו "סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו"; (ב) על השר לתת דעתו "למספר העובדים והמעבידים, שעליהם חל ההסכם הקיבוצי הנדון" (סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים); (ג) כמו כן, על השר לתת דעתו "למשקלו של ההסכם בהסדר יחסי העבודה ובקביעת התנאים בשוק העבודה". במלים אלה קיימת זיקה בין הוראות ההסכם לבין יחסי העבודה ותנאי שוק העבודה בהיקף שבו מדובר בהסכם. 31. צו הרחבה יונק את כוחו, חיותו ותכנו מהוראות הסכם קיבוצי כללי, ו"הינו פועל יוצא מההסכם הקיבוצי שאת הוראותיו הוא בא להרחיב, כולן או מקצתן" (דב"ע מט/25-3 קרמר - שמרד אלקטרוניקה (1977) בע"מ [11], בעמ' 58), והוא בטל עם תום תקפו של ההסכם הקיבוצי המורחב (סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים; דב"ע מו/17-3 קרן קיימת לישראל - סולטן [12]). על-פי מבנהו, מטרתו ותכליתו, יכול צו הרחבה להינתן לגבי היקף התחולה של ההוראה ההסכמית, מבחינה גיאוגרפית או מבחינה ענפית, יכול הוא להינתן לגבי היקף תחולה שהוא פחות מהיקפה הגיאוגרפי או הענפי של ההוראה ההסכמית, ויכול הוא להינתן לגבי היקף תחולה שהוא מעבר להיקפה של ההוראה ההסכמית, מבחינה גיאוגרפית או מבחינה ענפית (דוגמת צווי ההרחבה של תוספת היוקר, דמי נסיעה וקצובת הבראה ונופש). כל זאת, מבלי לשנות את מהותה של ההוראה המורחבת. כמובן גם, שקביעת היקף תחולה, החריג מההוראה ההסכמית, צריך שתהיה מטעמים ענייניים. 32. נוסף על כך, יודגש כי צו הרחבה הוא בגדר "תקנה" כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (ראה סעיף 1 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981), וחלות לגבי הצו ההוראות בדבר חקיקת משנה, כגון: חריגה מסמכות וסבירות. כמו כן, חלותו של צו הרחבה כפופה להוראות מיוחדות בחוק, כגון ההוראה שבסעיף 58 לחוק אזורים חופשיים לייצור בישראל, תשנ"ד-1994. המסגרת והיקף התחולה של "צו ההרחבה 1988" 33. תמימי דעים אנו עם פסיקתו של בית-הדין האזורי בדבר אישרורם של "הסכם 1977" ו"הסכם 1983" על-ידי "הסכם 1987" והרחבתם ב"צו ההרחבה 1988". השאלה היא, על כן, האם תיחומו הגיאוגרפי של "צו ההרחבה 1988", אכן נגוע בהפליה פסולה, כפי שקבע בית-הדין האזורי בפסק-דינו. 34. כפי שצוין בפסקה 31 לעיל, ככל שצו ההרחבה מרחיב את ההסכם הקיבוצי מבחינה גיאוגרפית ומבחינה ענפית, אין מקום לטענה שהצו נגוע בהפליה פסולה, רק משום שהוא אינו חל בתחום גיאוגרפי אחר או בענף אחר. ההבחנה בין המעבידים שעליהם חל צו ההרחבה בתחומים גיאוגרפיים שונים או בענפי עבודה שונים, היא הבחנה לגיטימית הנובעת ממקור היניקה של צו ההרחבה, הוא ההסכם הקיבוצי הכללי. כשם שאין מקום לטעון טענת הפליה כנגד הסכם קיבוצי כללי המתוחם גיאוגרפית, מול מעביד מאורגן בתחום גיאוגרפי אחר, כך אין להעלות טענה זו כלפי צו ההרחבה. 35. מקבלים אנו את טענת באי-כוח לשכת המסחר כי אין רלבנטיות לשאלה האם המעסיקים הבלתי מאורגנים מפיקים או אינם מפיקים תועלת מתחולת צו ההרחבה עליהם (הגם שבהוראות המורחבות בצווי הרחבה כלולות גם חובות המוטלות על העובדים). לא זו המטרה של צו ההרחבה, אלא המטרות הן, כמפורט לעיל, בתחום הנורמטיבי של יחסי העבודה, הן מבחינת התחולה על העובדים והן מבחינת התחולה על המעסיקים. אין גם רלבנטיות לשאלה האם ניתנת למעסיקים הבלתי מאורגנים "תמורה" בעד תשלום דמי הטיפול הארגוני-מקצועי, באשר השיטה בנושא זה שנקבעה בחוק שונה מהשיטה שנקבעה לגבי דמי טיפול מקצועי-ארגוני שמשלמים עובדים בלתי מאורגנים. דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים 36. בסעיף 25(א)(3ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 נקבע כי ניתן לנכות משכר עבודה של עובד גם "דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 שיש לנכותם על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור". שיעור דמי הטיפול המקצועי-ארגוני מוגבל למקסימום שנקבע בתקנות על-פי הסעיף האמור. מקור התשלום של דמי טיפול מקצועי-ארגוני על-ידי עובדים בלתי מאורגנים, הוא, אפוא, הסכמי. 37. לעומת זאת, מקור התשלום של דמי טיפול ארגוני-מקצועי של מעביד בלתי מאורגן אינו הסכמי, אלא הוא סטטוטורי, והוא נקבע בסעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים, כדלקמן: ""(א) שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת העבודה ורווחה של הכנסת, הוראות בדבר חובת מעביד שחל עליו צו הרחבה לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי שהורחב, הכל בשיעור ובתנאים שנקבעו כאמור; התקנות יכול שיחולו לגבי סוגי מעבידים, ענפי עבודה, ענפי משק, אזורים גיאוגרפיים או מעבידים מסוימים, למעט מפעל או מעביד שהוא חבר בארגון של מפעלים או מעבידים אשר נקבע בתקנות כאמור. (ב) לבית-הדין הסמכות הייחודית לפסוק בחילוקי דעות הנובעים מהוראות סעיף קטן (א)". בתקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977 נקבעו התשלום (ראה נוסח תקנות 1 (א) ו-(ב) בפסקה 9 לעיל), שיעור דמי הטיפול והוראות אחרות. נקודת המוצא היא, אפוא, באיזו מידה חל צו הרחבה על מעביד, משום שתחולת הצו יוצרת, על-פי החוק, ולא על-פי הסכם קיבוצי או הסכם אחר, חובה לתשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי. הטלת מטלות כספיות על מעבידים בלתי-מאורגנים 38. בפסק-דינו נימק בית-הדין האזורי את פסלותו של "צו ההרחבה 1988", בין השאר, בכך שמוטלות על המעבידים הבלתי מאורגנים "מטלות כספיות שאינן מוטלות על הסוחרים באזורים האחרים", וכן שהטלת מטלות כספיות מכוח הוראות צו ההרחבה וכן מכוח החובה לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי "תפגע באינטרס הלגיטימי של הפקת רווחים, ותפלה את הסוחרים הנדרשים לעמוד באותן מטלות ספצפיות לעומת עמיתיהם שמטלות כספיות אלה אינן מוטלות עליהם". בהקשר לכך הזכיר בית-הדין את "הוראות חוקי היסוד האוסרים פגיעה בקניינו של האדם ובחופש עיסוקו" (ראה פסקה 12 לעיל). 39. ככל שמדובר בפגיעה בחוק היסוד: חופש העיסוק, אין אנו מוצאים כי הוראות חוק זה רלבנטיות לנושא המצומצם אשר נדון בבית-הדין האזורי, הן באשר ל"מטלות כספיות" המוטלות מעצם מתן צו ההרחבה והן מהתוצאה העקיפה של החובה לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי. לעומת זאת, נושא הפגיעה בזכות הקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("אין פוגעים בקניינו של אדם"), נוגע לנושאים הנדונים בהליכם שלפנינו. 40. חקיקת העבודה בישראל בדבר זכויות מינימום כלכליות לעובדים, עשויה לעורר את השאלה באיזו מידה היא פוגעת בזכות החוקתית של שמירה על הקניין של הצדדים ליחסי העבודה. שאלה זו יכולה להתעורר אף לגבי חקיקת משנה, דוגמת צו הרחבה. שאלות רציניות אלה טרם נתלבנו בפסיקה, אך הם אוזכרו במאמריה של פרופ' ר' בן-ישראל: (1) "דיני עבודה" [20], בעמ' 444; (2) "השלכות חוקי היסוד על משפט העבודה ומערכת יחסי העבודה" [21], בעמ' 35, 41). 41. בסעיף 10 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר נכנס לתוקף ביום 25.3.1992, נקבע כי "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחולתו של חוק היסוד". מאחר ו"צו ההרחבה 1988" והחיקוקים בעניין דמי טיפול ארגוני-מקצועי היו קיימים ערב תחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הרי שתקפם אינו נפגע מהוראות הקניין שבחוק היסוד. עם זאת, "יש לפרש את הדין הישן ברוח הוראותיו של חוק היסוד... תכליתו הכללית של חוק ישן תושפע מהמערך הנורמטיבי החדש אשר נוצר על-ידי חוקי היסוד החדשים. האיזון בין ערכי היסוד, המונחים ביסוד התכלית של החקיקה הישנה, ייעשה בהשפעת המשקל החוקתי אשר ניתן להם בחוקי היסוד" (א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית [17], בעמ' 562). 42. "צו ההרחבה 1988" פורסם ארבע שנים לפני כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפועל הופעלו הוראות ההסכמים שאושררו בו, וצווי ההרחבה לגביהם, עוד משנת 1977. האם יהא זה נכון לבחון היום, לאחר עשרים שנים, את תקפם של הצווים? בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התכוון המחוקק שלא לגרום ל"זעזוע" של חקיקה קודמת לחוק. מה לך "זעזוע" גדול יותר מבחינת תקפם של צווי הרחבה עשרים שנים למפרע. הרי זכויות וחובות רבות של עובדים ומעבידים, על-פי צווים אלה, מוצו וחלפו. "פתיחתם" כיום תעורר תקלה רבתי ביחסי העבודה הקיבוציים והאינדיבידואליים, שאינה שקולה כנגד בחינת תקפם של צווי הרחבה שניתנו לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, רק בדרך של פרשנות "ברוח הוראותיו של חוק היסוד בלבד" (ההדגשה הוספה). שאלת תקפו החוקתי של צו הרחבה, ככל שתועלה בבית-הדין, מן הראוי שתידון בדרך של בחינת התוקף של צו הרחבה מסוים שניתן לאחר כניסתו לתוקף של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל-פי הסעיפים 1, 1א, 3, 8 ו-11 בו. 43. לפיכך, נראה לנו כי בנסיבות העניין שלפנינו יש מקום להישען על הוראות סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכל הנוגע לבחינת תקפו של "צו ההרחבה 1988", ותוצאתו העקיפה על-פי החיקוקים בדבר דמי טיפול ארגוני-מקצועי. מכאן, שמתייתרת בחינת טענות המערערים בדבר תקפותו של "צו ההרחבה 1988", כחקיקת משנה, לאור ההלכות בנושא זה. מהות דמי טיפול ארגוני-מקצועי 44. הסעד ההצהרתי אשר תבעה הנתבעת י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ בתביעתה בבית-הדין האזורי התייחס לתקפו של "צו ההרחבה 1988" והצווים הקשורים בו. יחד עם זאת, הן בכתב התביעה והן בסיכומים טענה הנתבעת כי דמי טיפול ארגוני-מקצועי הינם חיוב שבמהותו הוא מס, וכי על-פי חוק יסוד: משק המדינה אין להטיל מס אלא בדרך של חקיקה ראשית. בסיכומים בהליך הערעור חזרה בא-כוח נתבעת זו על טיעוניה בנושא זה. 45. תשובת באי-כוח לשכת המסחר לטענות אלה היא כי דמי טיפול ארגוני-מקצועי אינם בגדר "מס", משום שאין הם משולמים ל"רשות ציבורית", מאחר ולשכת המסחר היא ארגון וולונטרי של מעבידים. כן נטען כי תשלום זה מוטל מכוח חקיקה ראשית (סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים) ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. 46. סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה נקבע כי "מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על-פיו; הוא הדין לגבי אגרות". ככל שדמי טיפול ארגוני-מקצועי הם בגדר "תשלום חובה" אשר אינו משתלם לאוצר המדינה, תשלום זה נעשה "על-פי" חוק, דהיינו - על-פי סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים. הביטוי "על-פי" בחיקוק, שהוא דומה לביטוי "לפי" בחיקוק, משמעו "גם לפי תקנות שהותקנו מכוחו של החיקוק" (סעיף 9 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). דמי הטיפול הארגוני-מקצועי משולמים על-פי התקנות מכוח סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים. מכאן, שיש לדחות את טענות הנתבעת בנושא זה. סיכום 47. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים: (א) לקבל את שני הערעורים, ואנו קובעים כי "צו ההרחבה 1988" אינו נגוע בהפליה פסולה, והוא תקף לכל דבר ועניין, בכפוף לפסק-הדין בדב"ע נב/162 - 3 הנ"ל [4]; (ב) לדחות את תביעתה של י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ בבית-הדין האזורי (תב"ע נד/1381 - 3); (ג) לקבל את תביעות לשכת המסחר בעשרת התובענות המפורטות בפסקה 2 לעיל, ולחייב את הנתבעים בהן לשלם ללשכת המסחר את סכומי התביעה הנקובים בתובענו האמורות, החל מיום 7.3.1988, מועד פרסום "צו ההרחבה 1988" ברשומות, ולא ממועד תחולה למפרע (ראה דב"ע נו/4 - 6 כפר הנופש של יגאל בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות [13], בעמ' 126). 48. המשיבים 1 עד 10 בדב"ע נו/303 - 3, שהם המשיבים 2 עד 11 בדב"ע נו/312 - 3, ישלמו, ביחד ולחוד, למערערת בדב"ע נו/303 - 3 הוצאות בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ וכן ישלמו, ביחד ולחוד, למערערת בדב"ע נו/312 - 3 הוצאות בסך 4,000 ש"ח. 49. פסק-הדין יישלח לצדדים בדואר. חוזהאיגודהסכם קיבוצי