1. האם חלה הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 ביחסי העבודה שבין הצדדים, והאם פטורה המערערת, על סמך הוראתו של הסעיף מתשלום פיצויי פיטורים למשיב שפוטר מעבודתו אצלה- אלה הן השאלות הטעונות בירור והכרעה במסגרת הערעור שלפנינו. כמו כן, וככל שיתברר כי אין המערערת פטורה מתשלום פיצויי פיטורים למשיב, יהיה עלינו להידרש לשאלה בדבר שיעור שכרו הקובע של המערער לעניין חישוב פיצויי פיטורים שלהם הוא זכאי. בית הדין האזורי בתל אביב (סגנית הנשיאה חגית שגיא ונציגי הציבור הגב' כרם-יה פדן ורפי בילוגורסקי; עב 8769/04) קבע כי אין המערערת פטורה מתשלום פיצויי פיטורים למשיב על סמך הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורים). כמו כן קבע בית הדין האזורי כי זכאי המערער לפיצויי פיטורים המחושבים לפי "שכר קובע" בשיעור של 5,788 ש"ח. בקשר לקביעות אלה של בית הדין האזורי, הגישה המערערת את הערעור שלפנינו. 2. העובדות הרלוונטיות וההליכים המשפטיים הקודמים א. המשיב (להלן - העובד) עבד כפועל יצור אצל המערערת (להלן - המעסיקה) מיום 7.6.1977 ועד ליום 13.6.95 עת פוטר מעבודתו. במהלך השנתיים הראשונות לעבודתו היה "עובד זמני בניסיון". לאחר מכן הפך לעובד קבוע. בהיותו עובד ייצור, הועסק העובד כ"עובד יומי". ב. העובד הגיש תביעה ראשונה כנגד מעסיקתו ביום 25.7.95 (עב' 913655/99) בה טען כנגד חוקיות פיטוריו. כמו כן ביקש לקבל זכויות המגיעות לו עקב הפיטורים לרבות פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת והפרשי שכר בגין תקופת השעיה. בית הדין האזורי פסק בשעתו למערער פיצויי פיטורים בשיעור 114,631 ש"ח נכון למועד פיטוריו. הסכום שנפסק חושב על בסיס משכורת קובעת בשיעור של 6,368.40 ש"ח. מן הסכום הכולל הורה בית הדין כי ינוכו הסכומים שנצברו לזכות העובד בקופות הגמל עד למועד פיטוריו, בסך של 54,072 ש"ח. טענות העובד בדבר היות הפיטורים "שלא כדין" נדחו על ידי בית הדין האזורי (להלן - פסק הדין האזורי הראשון). ג. המעסיקה ערערה על פסק הדין האזורי הראשון. בין השאר טענה בערעור, כי חלה על הצדדים בנסיבות העניין הוראת סעיף 14 לפיצויי פיטורים, ועל כן באות ההפרשות שהפרישה בגין העובד לקופת גמל, במקום פיצויי פיטורים. בפסק דין של בית דין זה שניתן בערעור (ע"ע 1510/02; ע"ע 6/03), נקבע כי יש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שידון בשאלה אם חל סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים על מערכת היחסים שבין הצדדים, וכן בשאלה מהו השכר הקובע של העובד לעניין פיצויי פיטורים. הערעור שלפנינו הינו על פסק דינו של בית הדין האזורי, לאחר שהוחזר אליו עניינו של המערער על פי פסק הדין של בית דין זה. פסק הדין של בית הדין האזורי 3. בפסק דינו דן בית הדין האזורי בטענות הצדדים בקשר לארבעה הסכמים עליהם הצביעה המעסיקה כמבססים טענתה בדבר תחולת הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ועל היותה פטורה על סמך הוראת הסעיף, מתשלום פיצויי פיטורים. ההסכם הראשון - הוא הסכם מיום 22.9.64 שנחתם בין מועצת פועלי חדרה - וועד העובדים של המעסיקה לבין המעסיקה (להלן - הסכם 1964). תוקפו של ההסכם נקבע לשנתיים ימים והוא מחודש אוטומטית בכל פעם לשנתיים, כל עוד לא בוטל. בהסכם זה נקבעה חובת המעסיק להפריש לקופת התגמולים מדי חודש ממשכורתם הכוללת של העובדים החודשיים הקבועים. בין השאר, נקבעה חובת הפרשה ממשכורתם של עובדים אלו בשיעור של 8.1/3% לקרן פיצויים ו-5% לקופת גמל. נקבע שאותם עובדים שעבורם הופרשו ומפרישים 13.1/3% ממשכורתם מדי חודש יקבלו עם סיום עבודתם את הסכומים שנשארו לזכותם בקופה "לאחר העברת הכספים למבטחים עבור פנסיית יסוד". וכי "מעל הסכומים הנ"ל אין לעובד שום דרישות נוספות מהמפעל". בקשר להסכם 1964 קבע בית הדין האזורי כי אין הוא חל על הצדדים באשר הוראותיו מכוונות למי שהוא עובד חודשי בעוד שאין חולק כי העובד היה במשך כל תקופת עבודתו עובד יומי. ההסכם השני - אליו הופנה בית הדין על ידי המעסיקה הינו הסכם משנת 1979 אשר נחתם ביום 12.2.79 בין מועצת פועלי חדרה וועד העובדים אצל המעסיקה לבין המעסיקה (להלן- הסכם 79). בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי הסכם זה רלוונטי לשנים 1978 - 1980, לא נקבע בו מנגנון חידוש אוטומטי ועדי המעסיקה לא ידעו לומר עד מתי היה ההסכם בתוקף. בית הדין עמד על כך כי ההסכם חל אך על עובדים קבועים אצל המעסיקה. בית הדין הוסיף עוד וקבע, כי מן ההסכם, כמו גם מעדות שהובאה לפניו מטעם המעסיקה עולה כי לפחות בששת החודשים הראשונים להעסקת העובד, נעשו ההפקדות לקרן הפיצויים לגביו באופן חלקי בלבד. כמו כן הפנה לכך שבעת חתימת ההסכם העובד טרם הפך להיות קבוע, ומשכך, היו תקופות במהלך העסקתו של המערער בהן המעסיקה לא הפרישה את מלוא הסכומים בגינו. עוד הפנה בית הדין לכך כי העובד לא נכלל ברשימת העובדים אשר ההסכם הוחל עליה. מכל הטעמים הללו הגיע בית הדין למסקנה כי הסכם 79 אינו חל על יחסי העובד והמעסיקה. נציין כי העובד טען בסיכומיו לראשונה כי מי שחתומה על הסכם 79 מטעם העובדים הינה מועצת פועלי חדרה, ומשכך אין ההסכם "הסכם קיבוצי". העובד טען לעניין זה כי עד נובמבר 1985 מועצת פועלים לא הייתה מוסמכת לחתום על הסכם קיבוצי מטעם ההסתדרות, ומשכך, הסכם 79 הוא הסדר קיבוצי. בית הדין האזורי ראה עצמו פטור מלדון בטענה זו, נוכח השלב המאוחר שבו הועלתה הטענה, לראשונה בסיכומים. ההסכם השלישי - אליו התייחס בית הדין האזורי בפסק דינו הינו הסכם קיבוצי שנחתם ביום 12.3.92, בו נקבעה לגבי עובדים קבועים בשכר יומי חובת הפרשה בשיעור של 8.1/3% מן המשכורת הכוללת לקרן הפיצויים גדיש. נקבע שם כי סכומים אלה כוללים "ויבואו במקום זכות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963". בהתאם לאמור בסעיף 4 להסכם זה, נחתם בין הצדדים ביום 20.8.92 הסכם נוסף (שמספרו 607/92, להלן - הסכם 607/92) לפיו הוכללו עובדים יומיים בהסדר פנסיה מקיפה, ונרכש עבורם ותק, רטרואקטיבית לתקופה שמיום 1.7.89 ועד 31.7.92. בהסכם זה נקבע כי תשלומי החברה לפי הסכם זה לקרן הפנסיה בשיעור 6% מן השכר לרבות סכומי רכישה שפורטו בסעיף 3 לאותו הסכם יבואו במקום חובת תשלום 72% מפיצויי הפיטורים המגיעים לעובדים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (להלן - יכונו שני ההסכמים יחדיו - הסכמי 92). בית הדין האזורי עמד על כך שאף העובד הסכים לכך שהסכמי 92 חלים עליו, וכי הסכם 607/92 שהוא בעל תחולה רטרואקטיבית מיום 1.7.89 יכול לפטור את המעסיקה מתשלום פיצויי פיטורים על פי הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. עם זאת קבע בית הדין כי גרסת המעסיקה בקשר לרכישת הזכויות שנעשתה בהתאם להסכם 607/92 היא כי חלקן נרכשו באמצעות הפקדת כספים לחשבון כללי של קרן הפנסיה, ורק חלק מן הסכום הועבר לחשבונו האישי של העובד. בית הדין הפנה לכך כי העד מטעם המעסיקה לא ידע להסביר את משמעות ההפקדות ביחס לתקופות השונות. מכאן קבע בית הדין האזורי כי המעסיקה לא הוכיחה כי הדו"חות האישיים שהציגה בקשר להפקדות שביצעה בגין העובד בקרן גדיש משקפים את מלוא הסכומים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו הרלוונטית כפי שמשתקף בהסכמי 92. בית הדין הוסיף עוד והתייחס לטענת המעסיקה כי רכישת הזכויות על פי הסכם 607/92 נעשתה על ידי העברת כספים מגדיש למבטחים, אלא שאין לדעת האם הסכומים שנשארו בקרן מבטחים משקפים את הסכומים המגיעים לעובד בגין פיצויי פיטורים בקשר לתקופה שקדמה לתקופה עליה חל הסכם 92. המעסיקה לא המציאה תלושי שכר לתקופה שלפני 92 ולא הוכיחה כי טרם החתימה על הסכמי 92 הפרישה בגין העובד את מלוא ההפרשות שהיה עליה להפריש בגין העובד על פי המגיע לו, לתגמולים ולפיצויים. ההסכם הרביעי - הסכם קיבוצי שנחתם ביום 25.12.95 (להלן - הסכם 95) הסכם זה חל על המערער במשך חודשיים בלבד. 4. משהגיע למסקנה כי ההסכמים הקיבוציים החלים על יחסי הצדדים העומדים בתנאים שמציב סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים לצורך פטור מתשלום פיצויי פיטורים הינם הסכמי 92 והסכם 95 בלבד, והמעסיקה לא הוכיחה כי הפרישה את הסכומים שאמורה הייתה להפריש בגין העובד במלואם, דחה בית הדין האזורי את טענת המעסיקה לפיה פטורה היא מתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד. 5. באשר לשכרו הקובע של העובד ממנו הפרישה המעסיקה לקופת גמל, כמו גם לעניין חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו עמד בית הדין על כך כי מטעם העובד הוגש מסמך של המעסיקה המפרט את משכורתו בששת החודשים האחרונים לעבודתו והיא עומדת על סכום ממוצע בסך של 5,788 ש"ח. לעומתו טענה המעסיקה כי שכרו של העובד עומד על סך של 2,242.5 ש"ח, המורכב משכר יסוד בשיעור של 1,919.10 ש"ח וממרכיב תוספת יג' יד' בסך 323.4 ש"ח שהינה "תוספת קבועה". על הסכום הזה הצהיר מר אהרון לוי שהיה מנהל כוח אדם אצל המעסיקה כ"שכרו הקובע" של המערער. אלא שבחקירה נגדית התברר כי מר לוי אינו מצוי כלל בנושאי שכר. גם העד השני מטעם החברה מר שלמה ואדיש, שהיה מנהל משאבי אנוש אצל המעסיקה החל משנת 2003, לא ידע לומר מהו שכרו הקובע של העובד על פי תלושי השכר. העדים אף לא ידעו להתייחס לשאלות בנוגע לשיעורי ההפרשות שהופרשו בגין העובד וליעדן. בית הדין עמד על סימני שאלה נוספים שהעלתה גרסת המעסיקה בנוגע לשיעור השכר הקובע של העובד. לאחר כל אלה הגיע למסקנה כי המעסיקה לא הציגה גרסה לסתור את גרסת העובד בנוגע לשיעור שכרו הקובע, ועל כן קיבל את טענת העובד לפיה שכרו הקובע לעניין פיצויי פיטורים עמד על 5,788 ש"ח. למען הסר הספק, אין חולק כי מסך פיצויי הפיטורים שהעובד זכאי לו בשים לב למשכורתו הקובעת ולתקופת עבודתו, יש לנכות את הסכומים שנצברו על שמו על חשבון פיצויי פיטורים בקופות הגמל השונות. כך נעשה בפועל בשעתו בחישוב הסכום לתשלום לעובד על פי פסק הדין האזורי הראשון. הערעור 6. המעסיקה טוענת בערעורה, כי חלו על העסקת העובד ההסכמים הקיבוציים מן השנים 64, 79, 92 ו-95 לעניין ההפרשות לקופות הפנסיה ברכיב פיצויי הפיטורים. בהסכמים אלה נקבע כי הכספים שיצטברו בקרנות לזכותו של העובד יבואו במקום פיצויי פיטורים, וכי שחרורם ימצה את תביעותיו של העובד מן החברה לעניין פיצויי פיטורים. בקשר להסכם 79 טוענת המעסיקה, כי תקופת תוקפו נקבעה לתקופה בלתי מסוימת, והוא חודש אוטומטית, עד אשר בוטל בהסכם 92; הסכם 79 הסדיר את נושא הפקדת הכספים לפיצויי פיטורים לעובדים הקבועים, ובסעיף 8 להסכם נקבע כי הפקדת הכספים לקרנות תבוא במקום החובה לשלם פיצויי פיטורים. אכן, ההסכם חל על עובדים קבועים, ובמועד כריתת ההסכם העובד דנן לא היה קבוע. מטעם זה בלבד לא הופיע שמו ברשימת השמות של העובדים שההסכם הוחל עליהם עם חתימתו. עם זאת, מהוראות סעיפים 5 ו-8 להסכם עולה כי כוונת הצדדים הייתה שהוא ימשיך לחול על כל עובד שיהפוך לעובד קבוע אצל המעסיקה. העובד דנן הפך להיות לעובד קבוע אצל המעסיקה במהלך שנת 1979 והועסק במעמד זה עד פיטוריו בשנת 1995, משכך, יש לראותו כמי שההסכם חל עליו. בית הדין טעה בקובעו כי לא הוכח ביצוע הפרשות לעובד לפי הסכם 79 ולפי הסכם 92. דו"חות ההפרשות צורפו לתצהירו של העד מטעם המעסיקה אהרון לוי, והם מוכיחים כי ההפרשות בוצעו לזכותו של העובד ממועד תחילת העסקתו. העובד לא סתר את האמור במסמכים ולא הביא כל ראיה נוגדת מטעמו. העובד אף הודה בעדותו כי ההפרשות אכן בוצעו לזכותו ממועד תחילת העסקתו. המעסיקה אף הראתה כי הפרישה את ההפרשות לזכותו של העובד על פי הסכם 607/92 והסכם 1995 במלואן, בהתאם להסכמים. על צדדים להסכמים קיבוציים חלה חזקה לפיה קיימו את ההסדרים שביניהם כדין. מדובר בהסדר רב שנים המבוצע ללא עוררין, ובלא שהועלתה כל טענה להפרתם מטעם מי מן הצדדים. בהעדר ראיה מטעם העובד לאי העברת ההפרשות על פי המוסכם, מן הדין לקבל את ראיות המעסיקה. אי הגשת תלושי שכר המתייחסים לתקופת עבודה של העובד שקדמה לשנת 92 לא צריכה להיזקף לחובת המעסיקה. זאת, נוכח הזמן שחלף עד למתן העדות, כמו גם לאור הראיות האחרות שהביאה המעסיקה לפני בית הדין, ובשים לב להודאת העובד כי בוצעו ההפרשות. לפי הקביעות שבפסק הדין של בית הדין האזורי, חל סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים לפחות על חלקה של התקופה. משכך, היה מקום להפחית את שיעור הפיצויים ככל שהוא מתייחס לאותו חלק מתקופת העבודה. באשר לשכרו הקובע של העובד - בית הדין האזורי לא אפשר לב"כ המעסיקה לחקור את העובד לעניין שיעור שכרו הקובע; הוכח שמשכורתו הקובעת של העובד הייתה 2,242.5 ש"ח, כפי שעולה מתלושי שכרו, שהם הראיה החותכת לשכר הקובע של העובד, וראיה זו לא נסתרה; במסמך שעליו הסתמך בית הדין האזורי לעניין קביעת שיעור שכרו הקובע של העובד, מדובר בשכרו ברוטו של העובד ולא בשכרו הקובע. על כן אין להסתמך עליו לעניין קביעת שיעורו של השכר, והנכון הוא, כי ככל שהעובד זכאי לפיצויי פיטורים, על אלו להיות מחושבים לפי שכר קובע בשיעור של 2,242.5 ש"ח. 7. העובד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, ומבקש שלא להתערב בו. לטענת העובד, הנטל להוכיח כי אין העובד זכאי לפיצויי פיטורים בכלל, ולפי הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בפרט, מוטל על המעסיק. הנטל המוטל בנסיבות אלה על המעסיק הוא במידה גבוהה מן הנדרש בהליך אזרחי רגיל. לטענת העובד, בדין קבע בית הדין האזורי כי הסכם 64 אינו חל על העובד ואף המעסיקה אינה טוענת אחרת. באשר להסכם 79 והסתמכות המעסיקה על הוראותיו, ככאלו הפוטרות אותה מתשלום פיצויי פיטורים טוען העובד, כי ההסכם אינו "הסכם קיבוצי" מאחר שנחתם בשנת 1979 על ידי מועצת פועלים, שלא הייתה מוסמכת לפני נובמבר 1985 לחתום על הסכמים קיבוציים. אשר על כן, ומאחר שהסכמים שנחתמו לפני נובמבר 1985 ולא אומצו או אושררו לאחר נובמבר 1985, הינם הסדרים קיבוציים בלבד, הסכם 79 הינו "הסדר קיבוצי" ואין הוא "הסכם קיבוצי" כהגדרתו בחוק. על כן אין תוקף להוראתו לעניין תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. במצב דברים מעין זה אין חשיבות לשלב שבו מועלית טענה בדבר תוקפו של ההסכם, בהיותה טענה מהותית, אותה רשאי בית הדין להעלות גם מיוזמתו. זאת מה עוד, שבהליך הקודם העלתה המעסיקה טענה בדבר תחולת סעיף 14 רק בסיכומיה, ובית הדין הארצי הורה על החזרת הדיון לבית הדין האזורי ובדיקתה לגופה. אפילו יקבע כי הסכם 79 הינו "הסכם קיבוצי", אין בו התייחסות והחלה ברורה של הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. את הפטור שקובע סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים יש לפרש בצמצום, ורק במקרים בהם החלת הסעיף מצוינת במפורש בהוראות ההסכם הקיבוצי. כמו כן, ואף אם מדובר בהסכם קיבוצי הקובע כי חלה הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ההסכם מתייחס לפועלים קבועים של המעסיקה שהשלימו אצלה שנת עבודה שלמה, וכספי הפיצויים שלהם מופקדים במבטחים. יתר על כן, להסכם צורפה רשימה שמית של עובדים, שהעובד אינו נמנה עליהם. אין מדובר בהסכם כללי המסדיר את סוגיית ההפקדות לכלל העובדים. אם הייתה לצדדים כוונה להחיל את ההסכם באופן רציף גם על עובדים זמניים שיהפכו לקבועים, היה הדבר נכתב במפורש, ומלווה במנגנון השלמת כספים רטרואקטיבי. מעבר לכל האמור בית הדין האזורי אף קבע, כי המעסיקה לא ביצעה בפועל את ההסכם ביחס לעובד ולא הפרישה את שהייתה אמורה להפריש מעת היותו עובד קבוע. באשר ל"הסכמי 92"- העובד מסכים כי הסכם זה רלוונטי לגביו, ואילו מילאה המעסיקה אחר הוראותיו, הייתה לו תחולה רטרואקטיבית מיום 1.7.89, ואולם על מנת שיהיה תוקף להוראת הפטור בסעיף 14, היה על המעסיקה להראות שהפרישה את כל הסכומים בגין העבר והחל ממועד ההסכם באופן רציף ושוטף. בצדק קבע בית הדין כי המעסיקה לא ידעה להסביר ביחס להסכמי 92 כיצד חולקו ההפקדות בין החשבון הכללי של קרן הפנסיה לבין החשבון האישי של העובד. בית הדין אף ציין בקשר להעברת הכספים מגדיש למבטחים, כי לא ברור אם הסכומים שנשארו במבטחים משקפים את הסכומים המגיעים לעובד לגבי התקופה שלפני 1992. בדין החליט בית הדין האזורי כי לא עלה בידי המעסיקה להוכיח כי היא הפרישה את מלוא ההפרשות שהיה עליה להפריש בהתאם לשכרו של העובד. באשר להסכם 95 - הוא חל על העובד אך במשך חודשיים ימים ועל כן אינו רלוונטי לענייננו. בנוגע לשכר הקובע של העובד לעניין פיצויי פיטורים-בדין קבע בית הדין האזורי כי שכרו הקובע של העובד עמד על 5,788 ש"ח. זאת על סמך גרסת העובד שנתמכה במסמך המעסיקה, ובלא שהובאה לפניו גרסה עקבית וסדורה מטעם המעסיקה בדבר שיעור שכרו הקובע של העובד. עד כאן עיקרי טענות הצדדים. דיון והכרעה 8. בבסיס הדיון בערעור עומדת הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, וזו לשונה: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה והרווחה ובמידה ואושר". הנה כי כן, על מנת שתשלום יבוא במקום פיצויי פיטורים, יש צורך שכך יקבע בהסכם קיבוצי, וכי ההסכם חל על המעביד והעובד, או אם ניתן אישור שר העבודה לתשלום כאמור. משהכלל הוא תשלום פיצויי פיטורים לעובד המפוטר, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי הנטל הוא על המעסיק להוכיח כי עובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים מהטעם שהתמלאו התנאים בסעיף זה (דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ - נתי גפן; פד"ע כו 547). כמו כן אך ברור הוא, כי התשלומים לקרן יבואו במקום פיצויי פיטורים כהוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, רק שעה שההפרשות לקרן היו כדין, דהיינו, המעסיק הפריש את מלוא ההפרשות על פי המוסכם, ומכלל רכיבי השכר שבגינם הוא מחויב להפריש מכוח הוראותיו של ההסכם הקיבוצי. 9. בשים לב להוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ולעקרונות האמורים באשר לבחינת יישומה, ולאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור, בכלל טענות הצדדים, ובראיות שהיו לפני בית הדין האזורי, הגענו לכלל החלטה כי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר. בדין קבע בית הדין האזורי כי המעסיקה לא הרימה את הנטל להוכיח כי הפרשות שהפרישה משכרו של המערער במהלך השנים באות בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, במקום פיצויי פיטורים שהיא חבה לו עם פיטוריו מעבודתו. אף לא עלה בידי המעסיקה לסתור את טענת העובד בדבר שכרו הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים. משכך, נכון קבע בית הדין האזורי, על סמך מסמך של המעסיקה שניתן בידי העובד, כי שכרו הקובע של העובד לעניין חישוב פיצויי פיטורים עמד על 5,788 ש"ח. נעמוד להלן על הטעמים העומדים ביסוד קביעתנו, שהם ברובם, הטעמים עליהם התבסס בית הדין האזורי בפסיקתו. בפתח הדברים נסקור את ה"הסכמים הקיבוציים" עליהם נסמכת המעסיקה בטענתה בדבר תחולת הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. הסכם 64 10. טענות המעסיקה בנוגע לתחולת הסכם 64 על הצדדים מועלות בשפה רפה. לא ברור אם אכן עומדת המעסיקה על טענתה בדבר תחולתו של הסכם זה על יחסי העבודה בין הצדדים. אך למען הסר ספק נצביע על הוראתו המפורשת של ההסכם לפיה, תחולתו הינה על "כל העובדים החודשיים במפעל חדרה, על אלה שעובדים עכשיו ועל אלה שיעבדו במפעל בעתיד...". משאין חולק כי העובד דנן היה עובד יומי, ומשתחולת ההסכם הינה על עובדים חודשיים, אך ברור הוא כי ההסכם אינו חל עליו. הסכם 79 11. ראשית נציין כי אכן, תוקפו של ההסכם הוא לתקופה בלתי מסוימת. כך עולה מפורשות מטופס הגשתו של ההסכם לרישום במחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה. ויתרה מכך, אפילו היה לתקופה מסוימת, תחול הוראת סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 לפיה, הסכם קיבוצי לתקופה מסוימת "יוסיף להיות בר תוקף בתורת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת" כל עוד "אחד מבעלי ההסכם לא הודיע לצד השני במועד הנכון ובכתב על גמר תוקפו". משאין טענה למי מן הצדדים כי ניתנה הודעת מי מהם על גמר תוקפו של ההסכם, ממילא הוא הוסיף להיות בר תוקף לתקופה בלתי מסוימת. 12. כבר עמדנו על כך כי הסכם 79 נחתם ביום 12.2.79 בין המעסיקה לבין מועצת פועלי חדרה וועד פועלי אליאנס. החותמים על ההסכם מכנים אותו בגוף ההסכם "הסכם קיבוצי מיוחד", ומטרתו, כפי שהוא עולה מן הפתיח להסכם הינה בין השאר "להסדיר את נושא הפיצויים". בהסכם נמצא הוראות מפורשות בדבר הפקדת הפרשות המעסיק בקרן גדיש, ובהתקיים הוראותיו יהיו הפקדות הסכומים בקרן "במקום פיצויי פיטורים". עמדנו על הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים לפיה תשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה יכול שיבוא במקום פיצויי פיטורים אם נקבע כך בהסכם קיבוצי או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה. משמע שאם נמצא קביעה מעין זו בהסכם שאיננו עונה על הגדרת "הסכם קיבוצי", לא יהיה לה תוקף. בקשר לכך נזכיר, כי בית דין זה נזקק זה מכבר לשאלה בדבר תוקפה של הוראה בדבר תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, מקום שהיא נקבעה בהסדר קיבוצי, ולא בהסכם קיבוצי, כנדרש בחוק. בית הדין קבע כי הוראה כזו היא חסרת תוקף באשר "ביחסים החוזיים בין הצדדים אין האמור בה אלא תנאי מכללא. תנאי מפורש בחוזה אינדיבידואלי אין בכוחו לגרוע מזכות שבאה מחוק - תנאי מכללא - מכל שכן"(דב"ע שם 139-3 מועצת פועלי חיפה - יהושע ירחמיאל ואח' פד"ע יב 365, 372). מוסיף בית הדין וקובע שם, כי: "באין הסכם קיבוצי אין מקום להידרש לחלופה הראשונה של ס' 14". בהעדר קביעה בהסכם קיבוצי בעניין תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, קיימת דרך נוספת להחלתו, והיא קבלת אישורו של שר העבודה להסדר בדבר היותן של ההפרשות לקרן באות במקום פיצויי פיטורים. 13. כאמור, טענת העובד בנסיבות העניין שלפנינו הינה כי הסכם 79 אינו בבחינת "הסכם קיבוצי" ולכל היותר הינו "הסדר קיבוצי". זאת מן הטעם שבעת שנחתם לא הייתה מועצת הפועלים אורגן מוסמך מטעמה של ההסתדרות לחתום על הסכמים קיבוציים. אכן, צודק העובד בטענתו כי עד חודש נובמבר 1985 לא הייתה מועצת הפועלים מוסמכת על פי חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות לחתום על הסכמים קיבוציים בשם ההסתדרות. תיקון לעניין זה הוכנס לחוקת העבודה אך בחודש נובמבר 1985, וזאת בעקבות פסיקתו של בית דין זה ובית המשפט הגבוה לצדק (דב"ע מג/3-5 בנק איגוד לישראל בע"מ - הועד הארצי של ארגון עובדי בנק איגוד, פד"ע ט"ז 99, בג"צ 675/84 ההסתדרות הכללית - בית הדין הארצי לעבודה ואח' פד"י לט (3) 13). אותם הסכמים שנחתמו על ידי מועצת פועלים לפני נובמבר 1985 הינם לכאורה בבחינת הסדרים קיבוציים (ראו דב"ע שן/17-4 ההסתדרות הכללית ואח' - אלקו בע"מ, פד"ע כב 235 להלן - עניין אלקו). בפסק הדין בעניין אלקו עמד בית הדין על כך כי ברבים מן ההסכמים שנחתמו על ידי מועצות פועלים לאחר 1985 קיים אימוץ של ההסכמים הקודמים, המכשיר אותם כהסכמים קיבוציים. באשר לאותם הסכמים שלא אומצו, דינם יהיה כדין הסדרים קיבוציים על כל המשתמע מכך, עד שלא יאושרו בדרך זו או אחרת כהסכמים קיבוציים העונים על דרישות חוק ההסכמים הקיבוציים התשי"ז- 1957. 14. הנה כי כן, משנחתם הסכם 79 על ידי מועצת הפועלים של חדרה לפני חודש נובמבר 1985, מתעורר ספק בנוגע לתוקפו כהסכם קיבוצי. כפועל יוצא מכך, מתעוררת שאלה בדבר תוקפה של ההוראה שבהסכם 79 לפיה כספי הפקדות המעסיק בקרן באות במקום פיצויי פיטורים. משהועלתה הטענה בבית הדין האזורי אך בשלב הסיכומים, היא לא התבררה לגופה. כך למשל לא נערך בירור בשאלה, אם נערך במועד כלשהו לאחר שנת 1985 אשרור של הסכם 79 בהסכם קיבוצי. 15. בית הדין האזורי נמנע מלהיזקק שאלת תוקפו של הסכם 79 כהסכם קיבוצי נוכח השלב המאוחר שבו הועלתה הטענה מטעמו של העובד. לדידנו, צודק העובד בטענתו, כי בהיות הטענה עקרונית ומהותית, לא היה מקום לדחותה אך נוכח האיחור שבהעלאתה. עם זאת אנו סבורים, כמו בית הדין האזורי, כי בנסיבות העניין אין השאלה מחייבת הכרעה לגופו של עניין, לרבות עריכת בדיקה אם התקיים אשרור של ההסכם במועד מאוחר יותר. זאת מן הטעם שממילא לא היו לפני בית הדין האזורי די ראיות מטעם המעסיקה לביסוס טענתה בדבר היותה פטורה מתשלום פיצויי פיטורים על סמך הוראותיו של הסכם זה. 16. ובמה דברים אמורים? נמצאנו למדים כי הסכם 79 נועד בראש ובראשונה לקבוצת עובדים קבועים, שביום 28.2.79 מלאה שנה לעבודתם. להסכם 79 צורפה רשימת העובדים העונה על הגדרה זו, והעובד דנן אינו נמנה עליהם. בנוסף, בסעיף 5 להסכם נקבע: "מלאה שנה לעבודת פועל קבוע באליאנס, יערך חשבון פיצויי הפיטורים שהיה מגיע לעובד לו פוטר, וינהגו לגביו לפי הוראות סעיף 3 ו-4 להסכם זה" דהיינו, אם מלאה שנה לעבודת הפועל הקבוע, חובה על המעסיק להפקיד בקרן גדיש את סכום פיצויי הפיטורים המגיע לו עבור תקופת העבודה עד כה, וכן עליו להפקיד בחשבונו האישי בקרן מדי חודש בחודשו 8.1/3% משכרו הכולל המוגדר בסעיף 2(ג) להסכם. בית הדין האזורי נדרש לבדיקה אם אמנם הופקדו כספים בחשבון אישי על שם העובד דנן על פי הוראות ההסכם. בקשר לכך צורפו לתצהירי העדים שהוגשו לבית הדין האזורי דפי הפקדות וחשבונות מקרן גדיש. אלא שאף אחד משני עדי המעסיקה לא ידע להשיב על שאלות שנשאל בקשר לאותם דפי הפקדות. מר אהרון לוי שהיה מנהל כוח אדם אצל המעסיקה משנת 1978 במפעלה בפתח תקווה והחל משנת 1989 במפעל בחדרה, מסר בתצהירו כי פרטי התביעה ידועים לו היטב, וכי ההפרשות לחשבונו של העובד נעשו ברציפות במשך כל שנות עבודתו. העד הצהיר כי ההפרשות לגדיש הופקדו לראשונה בשנת 1979 במהלכה הופקד רטרואקטיבית לחשבון העובד סכום בגין מלוא התקופה עד אז, וכן היו הפרשות רצופות במשך כל התקופה (למעט תקופת זמן קצרה בה היה המפעל בפירוק). למרות האמור בתצהיר, בחקירה נגדית התברר כי אין לעד כל ידע אודות פרטי ההפקדות שנעשו עבור העובד. וכך נרשם מפיו לעניין זה בין השאר, בחקירה נגדית: "ש.איפה יש העברת סכום לגדיש בפברואר 79? ת.עורך הדין שלי צרף לתצהירי את נספח ט' אך איני מכיר אותו. אני רואה ביולי 79 הפקדה של 436.59 ש"ח שהיא יחסית גבוהה לעומת ההפקדות הבאות. ש.איך חושב הסכום הזה? ת.האם את סבורה שאני יכול לדעת היום מה היה השכר שלו ב-79 ולחשב את דרך החישוב של הסכום שהופקד?"(ההדגשה שלי ר.ר.) לעד לא היה מושג להיכן בוצעו הפרשות עבור התקופה שבין 1977 ועד 1979; הוא העיד, כי לא בדק את ההפרשות לפי דפי החשבון שצרף לתצהירו; כי לא ראה תלושי שכר של העובד ואף לא היה צריך לראותם. על כל האמור יש עוד להוסיף ולהדגיש כי במסמכים שצורפו לתצהיר העד אין פירוט אודות השכר ממנו בוצעו ההפרשות. כאמור, העד לא ידע לתת כל פרטים או הבהרות אודות דרך החישוב. 17. הנה כי כן, נוכח האמור צדק בית הדין האזורי בקובעו כי המעסיקה לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה ביצוע הפקדות וההפרשות בהתאם לאמור בהסכם 79. במסמכים שהגישה לעניין זה לא היו נתונים מלאים, והעדים מטעמה לא ידעו ליתן כל הסבר שיש בו כדי לבסס את טענתה בדבר ביצוע ההפקדות וההפרשות בהתאם לקבוע בהסכם. משכך, ובהעדר הוכחה בדבר ביצוע ההפקדות בפועל על פי הוראות ההסכם, ממילא לא תוכל המעסיקה להסתמך על הוראותיו בטענה לפטור מתשלום פיצויי פיטורים. 18. הסכמי 92 בהסכמי 92 נמצא הוראה מפורשת וברורה בדבר תחולת הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים באופן שניתן פטור למעסיק מתשלום מלוא פיצויי פיטורים או 72% מהם. בין הצדדים אין מחלוקת בדבר חלותם של ההסכמים על היחסים ביניהם. בקשר להסכמי 92 עולה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם אכן הוכח כי קוימו הוראותיהם של ההסכמים בקשר להפקדות בחשבונו האישי של העובד. בית הדין האזורי קבע, כי המעסיקה לא הוכיחה כי הדו"חות האישיים שהציגה בקשר להפקדות שביצעה בגין העובד בקרן גדיש משקפים את מלוא הסכומים המגיעים לו בגין תקופת העבודה הרלבנטית. בית הדין הוסיף עוד וקבע כי אין לדעת האם הסכומים שנשארו בקרן מבטחים משקפים את מלוא המגיע לעובד לגבי תקופת ההעסקה הקודמת לתקופת ההסכמים. בקשר לאמור נפנה לכך שעד המעסיקה מר שלמה ואדיש, לא ידע להסביר את החישובים המתייחסים לעובד; העד לא בדק אם סכומי ההפקדות מתאימים למשכורתו של העובד ואף לא ידע לומר על פי איזה הסכם בוצעו ההפרשות בגין העובד, ומהי משכורתו הקובעת. 19. ב"כ המעסיקה נאחז בעדות המערער במסגרת הדיון הראשון שקיים בית הדין האזורי בעניינו, שם, לפי שיטתה של המעסיקה, הודה העובד בכך שהיו הפרשות למבטחים וכי ידוע היה לעובד כי "חלק השלמה לגדיש זה ממצה את הזכויות שלי לפי ההסכם הקיבוצי". בדבריו אלה של העובד אין כדי לבסס את הגנתה של המעסיקה. אין לייחס לעובד ידיעה משפטית בדבר ביצוע כל המתחייב מן המעסיקה על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, וכמתחייב מהוראת ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים. 20. אשר על כן ונוכח כל האמור, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי המעסיקה לא הציגה ראיות שיש בהן ממש להוכיח ביצוע ההפקדות במלואן, על פי הנדרש בהסכמי 92. משכך, ובהיות הנטל מוטל על המעסיקה להוכיח כי התקיים הנדרש על מנת לפטור אותה מתשלום פיצויי פיטורים לפי הוראת סעיף 14, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי הנטל לא הורם, ולא הוכח כי המשיבה פטורה מתשלום פיצויי פיטורים לעובד בגין תקופת העבודה הרלבנטית לפי הסכם זה. 21. השכר הקובע לאחר שבחנו את מכלול החומר שנפרש לפנינו, המסקנה המתבקשת היא כי אין להתערב ב קביעת בית הדין האזורי בדבר שיעור שכרו הקובע של התובע לעניין תשלום פיצויי פיטורים. המערער הגיש לבית הדין מסמך של המעסיקה חתום על ידי מר אהרון לוי, מנהל כוח אדם אצלה, לפיו עמד ממוצע שכרו ברוטו בשישה חודשים אחרונים להעסקתו על סך של 5,788 ש"ח. בתצהירו, ובכל הזדמנות אחרת, לא התייחס מר לוי לפרטים שבאותו מסמך, ולא נשמעה מפיו כל טענה מדוע אין המסמך משקף נכונה את שיעור "השכר הקובע" של העובד לעניין חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו. כמו כן, בדיון בבית הדין האזורי התברר, כי שני העדים מטעם המעסיקה לא ראו כלל את תלושי השכר של העובד ולא בדקו מאיזה שכר בוצעו ההפרשות. לשניהם, כך התברר בדיון, אין כל ידע בעניינים הקשורים בשכר. העד מר אהרון לוי לא ידע להבהיר על שום מה השכר הקובע של המערער הינו 2,242.50 ש"ח (כולל תוספת יג' יד'). אף התברר, כי שכר היסוד כפי שעולה מתלוש אפריל 95 שצורף לתיק עומד על 2,474 ש"ח (בלא שנכללת בו כל תוספת). שני העדים הצביעו על חשב המעסיקה כמי שיוכל לתת מענה לשאלות שנשאלו, אלא שחשב המעסיקה לא הובא לעדות מטעמה. בית הדין האזורי אף הצביע על כך כי מדו"חות מבטחים עולה, כי שכר העבודה ממנו הופרשו כספים למבטחים בחודש אפריל 95 עמד על 2,916 ש"ח. ב"כ המעסיקה טען לפנינו כי די בתלושי השכר לחודשים האחרונים להעסקה, שהוגשו לבית הדין האזורי כדי לבסס את טענת המעסיקה בדבר שיעור שכרו הקובע של העובד. אלא שעיון בתלושים מעלה, כי אין הם ברורים כלל ועיקר, ויש קושי ממשי "לחלץ" מהם נתונים ברורים אודות שכר המערער. ויודגש- עניינו של העובד הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שתיבחן השאלה בדבר תחולת ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים ולעניין שיעור השכר הקובע. אשר על כן ונוכח כל האמור, נכון קבע בית הדין האזורי כי לא נסתרה גרסת העובד בדבר שיעור שכרו הקובע, והוא עומד על סך של 5,788 ש"ח. 22. סוף דבר - לאור כל האמור לא נותר אלא לקבוע, כי דינו של הערעור להידחות. הערעור נדחה. המערערת תשלם הוצאות שכ"ט עו"ד המשיב בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. חוזההסכם קיבוצי