1.העותר 2 והעותר 4 הנם אחים תושבי האזור שנולדו בחברון. העותר 2 נולד ביום 2.2.75. העותר 4 נולד ביום 24.10.76. העותר 2 נישא ביום 29.4.99 לעותרת 1, שהנה תושבת קבע בישראל. העותר 4 נישא ביום 8.5.04 לעותרת 3, שהנה אזרחית ישראל. שתי בנות הזוג פנו אל משרד הפנים לאחר כניסתו לתוקף של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה) על מנת להגיש בקשות לאיחוד משפחות עבור בני זוגן. פנייתה של העותרת 1 נעשתה ביום 29.6.05. פנייתה של העותרת 3 נעשתה ביום 11.10.05. שתי הפניות סורבו באותו נימוק, הנסמך על סעיף 2 לחוק הוראת השעה, לפיו: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין... שר הפנים לא יעניק לתושב אזור... אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". על סירוב זה הוגשה העתירה. 2.בעתירה נטען כי העותרים השתהו בהגשת הבקשות לאיחוד משפחות, משום שהמתינו להכרעה בבקשה לאיחוד משפחות שהגישה בשנת 1994 אמם של העותרים 2 ו-4 עבורם, מכוח היותה תושבת קבע בישראל. במהלך הטיפול בבקשה זו החליט משרד הפנים להפקיע את תושבותה הישראלית של האם בשל העתקת מרכז חייה לחברון. כתוצאה מכך הוקפא הטיפול בבקשתה לאיחוד משפחות. האם הגישה עתירה מינהלית על ההחלטה בדבר פקיעת תושבותה, והעותרים 2 ו-4 המתינו עד למתן החלטה סופית בשאלת מעמדה של האם. בשנת 2005 דחה בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים את עתירת האם. לפיכך פנו רק אז העותרות 1 ו-3 בבקשות לאיחוד משפחות עבור בעליהן. במאמר מוסגר יצוין כי תושבותה הישראלית של האם הושבה לה לבסוף ביום 11.5.06. 3.הסבר זה של העותרים למועד פניית העותרות 1 ו-3 למשרד הפנים תלוש מן המציאות. לעתירה מצורף (כנספח 3א) אישור (מיום 14.5.96) על הגשת בקשה לאיחוד משפחות על ידי אמם של העותרים 2 ו-4 עבור בעלה. העותרים 2 ו-4 אינם נזכרים באישור זה. בכל מקרה, גם אם העותרים 2 ו-4 נכללו בבקשה זו של האם, הרי אותה בקשה נדחתה עוד בחודש ספטמבר 1998 בשל פקיעת תושבותה של האם. ודוק: הבקשה נדחתה ולא הוקפאה כפי שטוענים העותרים. הראיה לכך היא שחרף החזרת תושבותה של האם בשנת 2006, לא חודש הטיפול בבקשתה ההיסטורית לאיחוד משפחות ולא ננקט הליך משפטי לשם חידוש הטיפול. העתירה שהאם הגישה לבית המשפט לענינים מינהליים בענין הפקעת תושבותה, נדחתה (על ידי כב' השופט עדיאל) עוד ביום 28.8.03, ולא בשנת 2005 כנטען בעתירה. 4.העותר 2 מוסיף וטוען כי בשנת 1994 התקבלה בקשת האם להעניק לו תושבות קבע בישראל. טענה זו מוכחשת על ידי המשיב, ולא הוכחה כל עיקר. העותרים מתיימרים להוכיח טענה זו באמצעות מסמך של הלשכה האזורית למינהל האוכלוסין מיום 18.10.94 הנושא את הכותרת "אישור על הגשת בקשה" (נספח 4א לעתירה). מדובר במסמך מצולם ולא במסמך מקורי. המסמך המקורי לא הוגש על ידי העותרים למרות שהתבקשו לעשות כן (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 30.5.06). האישור נושא אמנם את שמו של העותר 2, אך מספר תעודת הזהות הרשום באישור לצד השם שייך לפי רישומי משרד הפנים לא לעותר 2 אלא לאדם בשם אחמד עלמי שאינו נמנה על העותרים שלפנינו. גם אילו היה מדובר באישור המתייחס לעותר 2, לא היה בו להוכיח את דבר אישורה של בקשה לאיחוד משפחות שהגישה אמו עבורו. כל שיש במסמך זה הוא אישור לכך שהאדם הנקוב בו "הגיש בקשה לתעודת זהות / אחמ"ש". לא נאמר שהבקשה אושרה; המספר המצוין בתחתית האישור (121/94) אינו מספר הבקשה לאיחוד משפחות שהגישה האם לפי נספח 3א לעתירה (171/94); ואם אמנם האישור מתייחס לבקשת איחוד משפחות שהוגשה על ידי האם, הרי האישור צריך היה לציין את שם האם כמגישת הבקשה ולא את השם של העותר 2 (כפי שבאישור שצורף כנספח 3א לעתירה נאמר שמגישת הבקשה עבור האב הייתה האם). זאת ועוד: חזקה על העותר 2 כי אם אמנם ניתנה בשלב כלשהו הודעה על אישור בקשת אמו לאיחוד משפחות עבורו, כי אז הוא לא היה ממתין עד לגורל עתירתה של האם נגד ההחלטה להפקיע את תושבותה, אלא נוקט עוד במהלך שנות ה-90 בהליכים משפטיים נגד משרד הפנים במטרה לאכוף את אותו אישור נטען. 5.נמצא אפוא כי אין בפי העותרת 1 כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שבקשתה לאיחוד משפחות עבור העותר 2 הוגשה רק ביום 29.6.05, למעלה מ-6 שנים לאחר נישואיה לו. בנסיבות אלה מחויב היה שר הפנים, ולא רק רשאי, לראות את בקשתה של העותרת 1 כנחסמת על ידי האיסור הקבוע בסעיף 2 לחוק הוראת השעה, איסור העומד בתוקף "בתקופת תוקפו של חוק זה" שהחלה ביום 6.8.03, קרוב לשנתיים לפני פנייתה של העותרת 1 למשרד הפנים. העותרת 3 נישאה לעותר 4 ביום 8.5.04, תשעה חודשים לאחר תחילת תוקפו של חוק הוראת השעה. ברור אפוא כי גם בקשתה שלה חייבת הייתה להידחות על הסף. כך, אפילו הייתה העותרת 3 מגישה את הבקשה מיד עם נישואיה. לא כל שכן שכך משעה שבקשתה של העותרת 3 הוגשה בחלוף שנה ו-5 חודשים לאחר הנישואין. לא למותר להוסיף כי לא נטען בעתירה, ובוודאי שלא הוכח, כי העותרים נופלים לאחד החריגים המנויים בחוק הוראת השעה לאיסור הקבוע בסעיף 2 שבו. 6.לאור האמור העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ₪. משרד הפניםאיחוד משפחות