תביעה זו עניינה תשלום פיצויי פיטורים, פיצויים בגין נזק לא ממוני, הפרשי הפקדות לפנסיה, החזר נסיעות ושחרור הפקדות המעביד בקרן השתלמות ורכיב הפיצויים בקרן הפנסיה. רקע עובדתי 1. הנתבעת 1, "חברת אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ", שייכת לקבוצת אפקון תעשיות ופועלת בענף הבקרה, באינטגרציה של בקרה, מחשוב ומכשור למערכות בקרה תעשייתיות (להלן: "הנתבעת" או "החברה"). 2. התובע עבד כמהנדס בקבוצת אפקון מחודש 6/99 ועד לחודש 2/07, כאשר במהלכן עבד במספר מפעלים והועסק על ידי מספר חברות בקבוצה (סעיף 4 לכתב התביעה, סעיף 5 לכתב ההגנה, תלושי השכר של התובע), כדלקמן - - מחודש 6/99 ועד סוף חודש 11/01 עבד כמנהל פרוייקטים במפעל לייצור לוחות חשמל של חברת "אפקון התקנות ושירותים בע"מ" בפתח תקווה (עד לשנת 2002 כונתה חברה זו "חברת אשר פויכטוונגר דרום בע"מ"). - עקב סגירת המפעל בפתח תקווה, עבר התובע לעבוד במפעל באשדוד אשר נוהל על ידי חברת "אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ" וזאת מיום 1.1.02 ועד לחודש 6/03, כאשר בתקופה זו על פי תלושי השכר, המשיך התובע להיות מועסק ברציפות על ידי חברת "אפקון התקנות ושירותים בע"מ". - מחודש 7/03 הועברה הפעילות של מפעל אשדוד לבאר שבע והיא מוזגה עם פעילותה של חברת "אפקון ייצור והתקנות דרום בע"מ" אשר קלטה את התובע כעובד שלה (תלושי שכר לחודשים 7/03 ועד 1/04). - ביום 1.2.04, לבקשת התובע לעבוד במקום עבודה הקרוב יותר למקום מגוריו, הועבר ונקלט לעבודה בתפקיד מהנדס ביצוע אצל הנתבעת חברת "אפקון בקרה ואוטומציה" בפרוייקט העגורנים בנמל אשדוד. עובר להעברה, חתמו הצדדים ביום 25.1.04 על הסכם עבודה (נספח א' לכתב התביעה). 3. ביום 11.1.07 (יום ה') בשעות אחרי הצהרים, נדרש התובע על ידי הממונה עליו, מר ניר רוזנפלד, להגיע לעבודה למחרת, ביום ו'. משסירב התובע, פנה אליו מר יואב בציר, מנהל התפעול של הנתבעת טלפונית וחזר ודרש ממנו להתייצב לעבודה למחרת. הצדדים חלקו על תוכנה המדויק של השיחה. 4. עקב סירובו של התובע לעבוד ביום ו', התקיימו בין התובע לבין מנכ"ל הנתבעת, מר ציון רובין, מספר פגישות, אשר תוכנן שנוי במחלוקת, ושבהן לא הגיעו הצדדים להסכמה לגבי המשך עבודתו של התובע. ביום 18.2.07 התקבל אצל הנתבעת מכתב ב"כ התובע מיום 14.2.07 המודיע כי ביום 28.2.07, תסתיים עבודת התובע בחברה, וזאת בהמשך להודעת התובע מיום 28.1.07 (נספח ב' לכתב התביעה). 5. בפני בית הדין העיד התובע, ואילו מטעם הנתבעת העידו מר ציון רובין, מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר רובין"), מר אבי שמש, מנהל מחלקת שכר של הנתבעת (להלן:"מר שמש"), מר יואב בציר מנהל התפעול בנתבעת (להלן: "מר בציר"), מר שירטו אשר מכהן כמנהל מפעל אפקון תעשיות אשדוד משנת 2000 ומשנת 2002 מנהל את מפעל אפקון ייצור והתקנות דרום בבאר שבע (להלן: "מר שירטו") ומר שי רוזנבלט, מנהל תחום ביטחון ומערכות בנתבעת (להלן: "מר רוזנבלט"). 6. לאחר סיום שמיעת ההוכחות, הוגשה מטעם הנתבעת ביום 16.4.09 (בהסכמת ב"כ התובע ובכפוף להסתייגות כמפורט בהודעה) הודעה בעניין חישוב שעות העבודה של התובע. המחלוקות 7. המחלוקות בין הצדדים הינן - א. נסיבות סיום עבודת התובע וזכאותו לפיצויי פיטורין ופיצויים בגין נזק בלתי ממוני בגינן. ב. תחולת ההסכמים הקיבוציים המיוחדים על יחסי הצדדים. ג. זכאות התובע להפרשי הפקדות לפנסיה, החזר נסיעות ושחרור כספי המעביד בקרן השתלמות ורכיב הפיצויים בקרן הפנסיה. נסיבות סיום העסקתו של התובע א. טענות הצדדים 8. לטענת התובע, ביום 11.1.07 (יום ה') בשעות אחרי הצהרים, התקשר אליו מר בציר הממונה עליו והודיעו כי יהיה עליו לעבוד בכל ימי ו' בין השעות 6.30 ועד 14.30 ובמקרה הצורך לעבוד בימי חול עד השעה 22.00. לדבריו, מהווה הדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ומשהביע מחאתו לדרישה זו, נאמר לו על ידי מר בציר כי הוא יכול "לשים את המפתחות ולהתפטר". לטענת התובע, בכך פוטר מעבודתו. 9. ביום 22.1.07 הודיע התובע באופן רשמי לממונים עליו, כי אין הוא מסכים לשינוי בתנאי עבודתו. בעקבות כך, זומן למשרד מנכ"ל הנתבעת, מר ציון רובין ביום 24.1.07 כאשר במעמד זה אישר לדבריו מר רובין, כי קיימת דרישה חדשה במפעל בנוגע לשינוי בשעות העבודה. התובע טען כי בתגובה למחאתו, הבטיח מר רובין ליתן לו מכתב פיטורין ולשלם לו פיצויי פיטורין. הבטחה זו תועדה על ידי התובע ביומנו האישי, שהוגש לבית הדין (ת/1). התובע טען, כי בפגישה נוספת שקיים עם מר רובין ביום 28.1.07, חזר והבטיח לו מר רובין, כי ישולמו לו פיצויי פיטורין וכי גם הבטחה זו תועדה ביומן האישי. לטענת התובע, לאחר ניסיונות רבים להשיג את מר רובין בימים שלאחר מכן, התקיימה ביניהם שיחה נוספת ביום 11.2.07 ובמהלכה אמר לו מר רובין, כי מכתב פיטורין ופיצויי פיטורין יינתנו לו רק אם ימשיך לעבוד בחברה עד ליום 1.4.07. 10. לגרסת התובע, מכיוון שהרגיש שבוי בידי הנתבעת, פנה לבא כוחו והלה שלח ביום 14.2.07 מכתב ובו הודעה על סיום עבודתו ביום 28.2.07 ודרישה לקבלת מכתב פיטורין ופיצויים. לטענתו, ביום 21.2.07 עת שהה בחופשת מחלה, נדרש להחזיר את הרכב והציוד שברשותו, ומשלא עשה כן, נלקח ממנו הרכב ללא אישורו, תוך שנלקח גם ציודו האישי. בסיכומיו הוסיף התובע וטען, כי משרתו לא כללה עבודה בימי ו' ומעולם לא סוכם עימו כי יעבוד בימי שישי ולכן הדרישה אותה העלתה הנתבעת ביום 11.1.07 היוותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו שבגינה התפטר והמזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים. 11. לטענת הנתבעת, אין בסיס לטענת התובע כי תנאי עבודתו הורעו. לדבריה, התפטר התובע מרצונו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. בכתב הגנתה, טענה הנתבעת, כי ביום 28.1.07 התפטר התובע מעבודתו מרצונו בשל כך שמצא מקום עבודה טוב יותר. לגרסתה, בשיחת הטלפון עם מר בציר, נדרש התובע להתייצב ביום ו' למחרת, בשל תקלה במערכת חדשה שהותקנה בעגורנים. לטענתה, התובע ידע כי באותה העת היתה המערכת בשלב הרצה, שבו מתגלות תקלות קריטיות במערכת ולכן נדרשה היענות לקריאות שמעבר לשעות העבודה. הנתבעת טענה כי התובע סירב להתייצב אך לא נתן כל הסבר לאי התייצבותו וניכר היה כי הוא מזלזל באחריות הנגזרת מתפקידו. הנתבעת הבהירה, כי בשום שלב לא נדרש התובע לעבודה בכל ימי השישי, אלא על פי הצורך וכי מתחילת עבודתו בחברה נדרש מדי פעם לעבודה בימי שישי או בשעות נוספות. 12. הנתבעת גרסה כי עקב סירובו המתמשך של התובע לעבוד בימי שישי, גם אם הדבר יידרש לעתים רחוקות, נדרשה התערבות המנכ"ל מר רובין. לדבריה, מר רובין קיים פגישות עם התובע בתאריכים 24.1.07 ו- 28.1.07, שבהן הבהיר לתובע, כי הוא נדרש לעבודה בימי שישי או בשעות נוספות לעתים רחוקות בלבד, וזאת כאשר ישנה תקלה שאינה סובלת דיחוי. לגרסת הנתבעת, לאחר שהתובע עמד על סירובו לעבוד בימי שישי, מר רובין אף הציע לתובע לשקול שיפור בשכרו והבהיר לו כי הנתבעת אינה יכולה לסיים את העסקתו במועד זה וזאת משהיא נזקקת לשירותיו. לדבריה, הודיע התובע כי במידה ועבודתו תמשיך לכלול עבודה בימי ו' אף מפעם לפעם - הוא יתפטר. לטענת הנתבעת, נעדר התובע מהעבודה מיום 28.1.07 ועד ליום 4.2.07, ללא כל הודעה וללא אישורה. לדבריה, ביום 11.2.07, התקיימה פגישה נוספת בין מר רובין לבין התובע, שבה ניסה מר רובין להפציר בתובע להישאר בעבודה, תוך שיפור שכרו וכן הוצעה הצעה חלופית לדחות את מועד סיום העבודה לסוף חודש מרץ 2007 בתמורה לשחרור כספי הפיצויים. לטענתה, הבטיח התובע לשקול את העניין ולהודיע למר רובין על החלטתו אך במקום זאת, חדל מלהתייצב לעבודה מיום 12.2.07, מבלי שנתן כל הודעה לממונים עליו תוך שהוא משאיר את רכב וציוד הנתבעת ברשותו. 13. לטענת הנתבעת, רק ביום 18.2.07, התקבל מכתב ב"כ התובע המודיע על סיום עבודתו של התובע בחברה בסוף החודש ובדיעבד מסר התובע אישורי מחלה לתקופת העדרותו עד לסוף החודש (נספחים ד-ה לכתב ההגנה) אף שלא הודיע לאיש כי הוא מצוי בחופשת מחלה, ומכאן, עולה ספק בדבר מהימנותם. 14. הוסיפה הנתבעת וטענה, כי ביום 21.2.07 הצליח מר רובין ליצור קשר טלפוני עם התובע אך זה כלל לא טען כי הינו חולה ואף הבטיח להחזיר לנתבעת את הרכב והציוד שברשותו בו ביום. משלא עשה כן, ביום 22.2.07, משנזקקה הנתבעת לרכב על מנת שמחליפו של התובע יבצע את עבודתו, נשלחו נציגי החברה לקבל את הרכב בחזרה. לגרסתה, רק לאחר שרכבו של התובע נלקח ממנו, יצר התובע קשר עם נציג הנתבעת והתלונן על כך שנלקחו חפציו האישיים וביום 26.2.07, התייצב התובע בחברה ואסף את חפציו האישיים. 15. בסיכומיה, טענה הנתבעת, כי בדיעבד התברר שכבר ביום 15.1.07 חתם התובע על חוזה העבודה במקום עבודה אחר, וזאת עוד טרם נפגש עם מנהלי הנתבעת בנוגע לסיום עבודתו. עוד התברר כי הוא התראיין בחברת סימנס למעלה מחודש ימים לפני מועד חתימת החוזה, דהיינו בחודש 12/06. לטענתה, יש בכך כדי להעיד כי גרסת התובע באשר ל"הרעת תנאיו" אינה אלא הצגה מהשפה לחוץ, שכן היה כבר מחויב למקום עבודה אחר. ב. טענת הפיטורים 16. ראשית יאמֵר, כי התובע לא הוכיח כלל את טענתו לפיה, פוטר מעבודתו בנתבעת. מהעדויות עולה במפורש כי הנתבעת לא היתה מעוניינת בסיום עבודתו. להיפך, היא היתה זקוקה לו והפסקת עבודתו גרמה לה לקשיים רבים. טענת התובע כי נאמר לו שהוא יכול "לשים את המפתחות ולהתפטר" אין בה כדי להוות הודעת פיטורים ובפועל התובע המשיך לעבוד עד כי הודיע בעצמו על כוונתו להתפטר. משכך, דין טענתו זו של התובע - להידחות. ג. טענת ההתפטרות 17. באשר לנסיבות התפטרותו - גרסת התובע בכתב תביעתו, בתצהירו ובתצהירו המשלים מיום 18.12.08 באשר להשתלשלות הדברים שהביאה לסיום עבודתו לא נמצאה מהימנה ושוכנעתי, כי החלטת התובע לסיים את עבודתו בנתבעת ולעבור לעבוד בשירות חברת סימנס, התגבשה עוד טרם השיחות שקיים התובע עם מנהלי הנתבעת, וזאת בניגוד לרצונה של הנתבעת. א. כאמור, ועל כך אין חולק, התובע חתם על הסכם עבודה עם חברת סימנס כבר ביום 15.1.07 (נ/16), וזאת עוד בטרם נסתיימו יחסי העבודה עם הנתבעת. אלא שהתובע בכל התנהלותו מול הנתבעת במהלך שלבי סיום עבודתו בחר להסתיר ממנה עובדה זו. כך גם נהג התובע בחוסר תום לב בכך שלא גילה זאת בכתב תביעתו ובתצהיר עדותו הראשית. קיומו של חוזה העבודה וממילא תאריך עריכתו, נתגלו רק בעקבות צו גילוי המסמכים. ב. לא זו בלבד, אלא גם בתצהירו המשלים של התובע טען כי החל לחפש עבודה חלופית רק לאחר שנודע לו על השינוי בקיצוני בתנאי עבודתו בשיחת הטלפון מיום 11.1.07 (סעיף 2 לתצהיר המשלים). אלא שהצהרה זו עומדת בסתירה לעדותו המפורשת לפיה היה בראיון עבודה בחברת סימנס למעלה מחודש ימים לפני המועד שבו חתם על חוזה העבודה שאין עוררין כי נחתם ביום 15.1.07 (עמ' 6 לפרוטוקול), דהיינו כבר במהלך חודש דצמבר. ג. בנסיון ליישב סתירה זו טען התובע כי שלח קורות חיים וניגש לראיון עבודה בחברת סימנס כמו גם לחברות רבות אחרות, על מנת לבדוק את תנאי השוק אל מול תנאי העסקתו כדי לראות היכן הוא עומד (וכדבריו - "כדי לקבל נקודת בלנס" - עמ' 7 לפרוטוקול). אין לקבל טענה זו. גרסת התובע לפיה, נוהג הוא לשלוח קורות חיים ולגשת לראיונות עבודה כדבר שבשגרה (על כל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך) אך על מנת להווכח כי תנאי עבודתו הנוכחית סבירים - אינה מתקבלת על הדעת. מעדותו הפתלתלה והמתחמקת של התובע ניתן לראות כי התובע עצמו מודע לכך כי טענתו זו אינה סבירה. ד. עוד עלה מעדות התובע, כי ביום שבו חתם על חוזה העבודה, הצהיר בפני הנתבעת כי הוא מצוי בחופשת מחלה וקיבל אישור מחלה בגין אותו יום (עמ' 10-11 לפרוטוקול), אלא שהדבר לא מנע ממנו לנסוע, לקיים פגישה ולחתום על חוזה עבודה עם מעסיק אחר. התנהלות זו אף בה יש כדי להעיד על חוסר תום הלב של התובע ולהשליך על מהימנות גרסתו. ממכלול הראיות שוכנעתי כי התובע חיפש מקום עבודה חילופי והתראיין בחברת סימנס בחודש דצמבר מתוך מטרה לעזוב את הנתבעת, וזאת ללא כל קשר לשיחת הטלפון מיום 11.1.07 שבה נדרש ליתן שירות ביום ו' למחרת. 18. בחקירתו הנגדית, הודה התובע, כי לאחר שחתם על חוזה העבודה עם חברת סימנס ביום 15.1.07 היה צריך להודיע על התפטרותו מהנתבעת, אך בחר שלא לעשות כן (עמ' 11 לפרוטוקול). בפועל, המתין התובע ומסר את ההודעה רק במכתב מיום 14.2.07 (עמ' 11 לפרוטוקול), תוך שבמהלך תקופה זו הוא מקיים מספר פגישות עם מנכ"ל הנתבעת מר רובין בתאריכים 24.1.07 ו- 28.1.08 ו -11.2.07 - מבלי שהוא טורח ליידע את מר רובין על העובדה, כי חתם על חוזה עבודה עם חברה אחרת וכי אין בכוונתו להמשיך לעבוד אצל הנתבעת. יתר על כן, מר רובין העיד, כי בפגישה ביום 28.1.07 שאל במפורש את התובע אם הוא מחויב לחברה אחרת וכי התובע השיבו כדלקמן- "הוא אמר אני רוצה לעזוב, שינוי בתנאי העסקה, שאלתי אותו אם הוא מקושר לחברה אחרת, יש לך אחראי יש לך 4 ילדים, אולי תשאר עד שתמצא עבודה, אמר לא אני לא מחויב לאף אחד אבדוק את האופציות שלי. עוד לא התחלתי לבדוק אופציות שלי. " (עמ' 43-44 לפרוטוקול) (הדגשה שלי - י.א.ש.). עדותו של מר רובין היתה מהימנה והתובע עצמו אף לא הכחיש את הטענה כי בשיחות עם מר רובין לא הודיע לו כי כבר חתם על חוזה עבודה עם חברה אחרת (עדות התובע עמ' 21 לפרוטוקול). להיפך, מהתנהגותו ניתן היה להבין כי סיום העבודה בכלל ומועד הסיום היה נתון למשא ומתן ובהתאם הוצעו לו הצעות שונות (התובע - עמ' 20-21 לפרוטוקול; מר רובין - עמ' 43-44 לפרוטוקול). 19. זאת ועוד, מעדות התובע עולה כי הוא עצמו לא הודיע כלל לנתבעת בצורה מפורשת על כוונתו לסיים את עבודתו אלא שהודעת התפטרותו ניתנה על ידי בא כוחו רק ביום 14.2.07 (עמ' 11 שורות 21-22 ועמ' 13 שורות 10-11 לפרוטוקול). התובע התקשה להסביר את התנהגותו וטען בשפה רפה, כי אם היה נאמר לו על ידי מר רובין שאינו חייב לעבוד בימי שישי ייתכן והיה נשאר לעבוד אצל הנתבעת, על אף שכבר חתם על חוזה עבודה עם סימנס - טענה זו אינה מהימנה עלי (עמ' 22- 23 לפרוטוקול). לו במועד זה לא היה התובע מחוייב לחברה אחרת, סביר להניח כי לא היה מתנגד לבקשת הנתבעת לדחות את מועד סיום עבודתו. סירובו עולה בקנה אחד עם העובדה כי היה מעוניין לעזוב בכל מחיר. 20. תמיכה למסקנה לפיה התובע היה מעוניין בעזיבתו את הנתבעת ובמעבר לחברת סימנס מצאתי גם בתנאי שכרו של התובע בחברת סימנס ובעדותו בעניין זה. מתלושי השכר של התובע בעבודתו בחברת סימנס עולה, כי שכר היסוד של התובע עמד על סך של 12,000 ₪ עם קבלתו לעבודה בעוד ששכר היסוד אצל הנתבעת בעת סיום עבודתו עמד על סך של 6,612 ₪ בתוספת מפעלית קבועה בסך של 1,062 ₪. אמנם התובע קיבל בגין עבודתו אצל הנתבעת גמול שעות נוספות, פרמית תפוקה אישית ואשל, כך שבחלק מהחודשים היה תשלום הנטו דומה לשכר ששולם בחברת סימנס, אך מתלושי השכר עולה, כי אין מדובר בתוספות קבועות אלא תוספות משתנות שלא שולמו בחלק מהחודשים ובכל מקרה, אין הן אינן נכללות במסגרת שכר היסוד, לצורך הפרשת זכויות סוציאליות. התובע עצמו הודה בעדותו כי "השכר באפקון מורכב מקריזות המנהלים, זאת אומרת השכר אינו קבוע משתנה ביחס למה שהם חושבים" (עמ' 22 לפרוטוקול). כן הודה התובע בעדותו, כי מקום העבודה בסימנס קרוב יותר לביתו יחסית לנמל אשדוד. 21. העולה מן האמור הוא, כי בעת שניהל התובע את שיחותיו עם מר רובין, ידע גם ידע כי הוא מחויב לחברת סימנס וכי הוא עתיד לעזוב את הנתבעת בסוף חודש פברואר 2007. התובע בשיחותיו עם מר רובין נקט במונחים של "הרעת תנאי עבודה" ו"שינוי תנאים" שכן לנגד עיניו בשלב זה עמד הנסיון ליצור מצג לפיו הנתבעת היא זו שפטרה אותו או הרעה את תנאי עבודתו, על מנת שיוכל לזכות בפיצויי פיטורין (אין חולק כי כבר בשלב זה ולפחות מיום 11.1.10, הסתייע התובע ביעוץ משפטי - עמ' 13 לפרוטוקול). שלא למותר לציין, כי נסיונו של התובע לתמוך את גרסתו ב"יומן אישי" אף היא מלמדת על חוסר מהימנותו, שכן כפי שעולה מרישומי היומן (נ/17) - צוינו בו פרטים הנוגעים לשיחות עם מר רובין בלבד. כך למשל כלל לא צויין בו, כי ביום 15.1.07 חתם על חוזה עם חברת סימנס אלא צוין יום מחלה וקשה להסתמך על האמור בו כראיה מהימנה. 22. די בכל האמור כדי לקבוע כי אין כל קשר לדרישות אותן נדרש התובע לטענתו, לבין החלטתו להתפטר מעבודתו אצל הנתבעת ואין מקום לקבוע כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורין. 23. למעלה מן הצריך אציין, כי לא מצאתי לקבל את טענת התובע בתצהירו לפיה בשיחת הטלפון עם מר בציר הודע לו על שינוי קיצוני בתנאי עבודתו וכי מדובר בהרעת תנאי עבודתו. מעדותו של מר בציר עולה, כי בשיחת הטלפון עם התובע מיום 11.1.07, נדרש התובע להתייצב ביום ו' למחרת, בשל תקלה במערכת חדשה שהותקנה בעגורנים שהיתה אותה העת בשלב הרצה (עדות מר בציר עמ' 32). מהימנה בעיני עדותו של מר בציר לפיה התובע סירב להגיע לעבודה בנימוק שיש לו עיסוקים אחרים וכי השיחה סבבה סביב הבעיה בנמל אשר במסגרת תפקידו עליו לתת לה מענה. בשיחת הטלפון לא דובר כלל על העסקתו של התובע בדרך כלל בימי שישי או על שינוי במהות תפקידו (עמ' 34 ו-35 לפרוטוקול). עוד עולה מהראיות כי לתובע אשר שימש כמהנדס ביצוע יחיד של הנתבעת בנמל אשדוד, הובהר מראש כי התפקיד במהותו מחייב תמיכה טכנית במערכות קריטיות ועליו לתת מענה מבחינה מקצועית בעת שיידרש גם מעבר לשעות העבודה הרגילות (עמ' 29-30 לפרוטוקול). הנתבעת היתה מודעת להיות התובע שומר מצוות ולפיכך פעלה כי איש התגבור הטכני יגבה את התובע בימי שבת. עוד עלה כי עד בסמוך ליום 11.1.07, נעזרה הנתבעת במהנדס מגרמניה (מהחברה המייצרת את המערכות) וזאת לשם סיוע בהרצת המערכת. אין בכך כדי להפחית מאחריותו ותפקידיו של התובע שהיו ידועים לו ואין נפקא מינא אם קודם לכן נדרש התובע לעבוד בפועל בימי שישי, אם לאו. 24. גם אם ניתן היה לראות בדרישת הנתבעת כי התובע ייתן מענה למקרים דחופים בימי שישי ומעבר לשעות העבודה, משום הרעת תנאים, וכאמור, איני סבורה כן, דרישה זו נעשתה רק בשיחותיו של מר רובין עם התובע וזאת לאחר שהתובע כבר חתם עם חברת סימנס על חוזה עבודה וממילא, התפטרותו לא נבעה מדרישה זו. משאלו פני הדברים, אזי נשמט הבסיס לטענה לפיה עקב שיחת הטלפון עם מר בציר ביום 11.1.07, שבה לכאורה נודע לו על הרעת תנאי עבודתו, נאלץ התובע לחתום על חוזה העבודה עם חברת סימנס (עמ' 7 לפרוטוקול), ודין טענתו זו להידחות. מכל האמור - נדחית טענת התובע בדבר נסיבות סיום עבודתו ודין תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים - להידחות. פיצוי בגין נזק לא ממוני 25. התובע טען כי הוא זכאי לפיצויים בגין נזק בלתי ממוני - בשל העובדה שהנתבעת גרמה לו לעגמת נפש רבה, כאב וסבל בל יתוארו, השפלה נוראית וזלזול בו כבן אדם (סעיף 42 לסיכומיו). עוד טען התובע, כי הנתבעת פיטרה אותו שלא כדין, מבלי לפנות קודם לוועד העובדים, מבלי שנתנה לו מכתב פיטורים ועוד כהנה וכהנה טענות על פעולותיה הלא החוקיות והבלתי מוסריות של הנתבעת (סעיפים 43-46 לסיכומים). התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 20,000 ₪. 26. הנתבעת התנגדה מכל וכל לטענות האמורות וטענה, כי יש בהעלאתן משום עזות מצח של ממש. 27. משנדחתה טענת התובע כי פוטר, מתייתר הצורך לדון בטענת התובע בנוגע לחלות ההסכמים הקיבוציים הנוגעים להליכי הפיטורים שבהם מחוייבת הנתבעת לרבות שיתוף ועד העובדים בהליך. 28. גם באשר לטענות התובע בעניין התנהלות הצדדים, הרי שלמקרה כמו המקרה שבפנינו, יפה האימרה "כל הפוסל - במומו פוסל". כמפורט לעיל, לא מצאתי כל פגם בהתנהלות הנתבעת מה שאין כן בנוגע להתנהלות התובע אשר נהג שלא בתום לב ובוודאי שלא בגילוי נאות כלפי הנתבעת. התובע אשר התפטר ביוזמתו הסתיר את העובדה כי התקשר עם חברה אחרת, ופעל לקבלת פיצויי פיטורין תוך העלאת טענות שווא כנגד הנתבעת. עוד עולה מהראיות כי התובע נעדר מעבודתו ימים רבים שבגינן הגיש תעודות מחלה ואלה שולמו לו במלואן על אף העובדה כי האישורים הוגשו רק בדיעבד. עוד התברר שבאחד הימים עסק התובע בהתקשרות עם מקום עבודתו החדש ועיון באישורי המחלה (ת/12) מלמד, כי כלל לא מצויינת בהם כל מחלה אלא מצוין Fill Out Forms"" שאינו בבחינת מחלה כלל. למרות האמור, שילמה הנתבעת לתובע שכר מלא בגין ימי המחלה הללו וכן שילמה בגין חודשים אלה פרמיית תפוקה אישית, למרות היעדרויותיו הרבות. הנתבעת אף לא קיזזה משכר התובע תמורת הודעה מוקדמת של חודש ימים, שלא ניתן לה כנדרש על פי דין. 29. אשר לטענת התובע לפיה הנתבעת לא נתנה לו מכתב המלצה ובכך חיבלה משמעותית ביכולתו להתקבל למקומות עבודה אחרים - משהתקשר התובע בחוזה עבודה עוד קודם לסיום עבודתו אצל הנתבעת, לא ברורה טענה זו. מעבר לכך, בנסיבות התנהלותו של התובע בסיום יחסי העבודה ומשהוא עצמו פעל באופן שיכול היה לפגוע בנתבעת, יש אכן לא מעט עזות מצח בטענה מעין זו. אשר על כן - לא קמה כל עילה לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש ודין תביעה זו - להידחות. תחולת ההסכמים הקיבוציים המיוחדים 30. הצדדים חלקו בשאלת ההסכמים המיוחדים החלים על יחסי הצדדים - התובע טוען, כי על יחסי העבודה של הצדדים חלים מספר הסכמים קיבוציים, וזאת כמפורט להלן - א. הסכם קיבוצי מיוחד מיום 19.4.71, שנחתם בין הצדדים ליחסי העבודה בחברת אשדוד אלקטרו-מכניקה בע"מ (בקבוצת אפקון) (נספח א' לסיכומי התובע). ב. הסכם קיבוצי מיוחד מיום 2.7.92 שנחתם בין אשר פויכטונגר דרום (שהפכה מאוחר יותר לאפקון התקנות ושירותים בע"מ) לבין מועצת פועלי באר שבע (נספח ו' לכתב התביעה). ג. הסכם קיבוצי מיוחד מיום 19.2.98, שנחתם בין הצדדים ליחסי העבודה בקבוצת החברות אפקון לבין ההסתדרות הכללית החדשה ומבטחים, קרנות פנסיה בע"מ (נספח ז' לכתב התביעה). ד. הסכם קיבוצי מיוחד מיום 13.5.03, שנכרת בשל העברת מפעל אשדוד לבאר שבע והפעלתו במסגרת "אפקון ייצור והתקנות דרום". עניינו של ההסכם הוא הבטחת המשך זכויות עובדי מפעל אשדוד מכח ההסכמים הקיבוציים שנרשמו בנספח א' להסכם. (להלן - "הסכם המעבר" נספח ב' לסיכומי התביעה). ה. ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה מיום 10.7.03 (נספח ג' לסיכומי התביעה) ותקנון העבודה לתעשיית המתכת, שצורף כנספח להסכם זה וכן צו ההרחבה בענף המתכת והחשמל. 31. התובע טען, כי מאז ומעולם עבד בחברות של קבוצת אפקון והתנייד בתוך החברה. לטענתו, משנת 2001 ועד שנת 2003 עבד במפעל באשדוד ולאחר מכן עבר לעבוד בבאר שבע ולכן חלים עליו ההסכמים הקיבוציים שלעיל. התובע הציג מכתבי המלצה ממר פניני, מנהל המחלקה הטכנית של חברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ, המעידים לטענתו על היותו עובד המפעל (נספחים ח' לתצהיר התובע). 32. הנתבעת טענה מנגד, כי ההסכם מיום 19.4.71 אינו חל על אילו מהחברות בהן הועסק התובע. כן נטען, כי הסכם המעבר אינו חל על הנתבעת וגם לא על התובע בשום שלב מהעסקתו על ידי החברות שבהן הועסק וכי גם בתקופה שבה עבד במפעל באשדוד, הצבתו היתה זמנית ולכן לא נקלט כעובד "אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ" אלא נותר עובד "אפקון התקנות ושירותים" (עדות מר שמש עמ' 53-54 לפרוטוקול). הוסיפה הנתבעת וטענה, כי אף אחת מהחברות שבהן הועסק התובע אינה חברה בהתאחדות המלאכה והתעשייה בישראל שהינה צד להסכם הקיבוצי בענף המתכת, ולכן אין ההסכם הקיבוצי בענף המתכת חל עליה. אשר לצו ההרחבה בענף המתכת - לגרסת הנתבעת צו ההרחבה חל על מפעלים אשר מספר העובדים המועסקים בהם אינו עולה על 20 ועל כן, משמעסיקה הנתבעת מעל ל - 200 עובדים, אין צו זה חל עליה. א. הסכם המעבר 33. הצדדים חלקו באשר לתחולת ההסכמים הקיבוציים המיוחדים על התובע, כאשר התובע טען לתחולתם הן במישרין, הן מכוח הסכם המעבר משנת 2003 ואילו הנתבעת התכחשה להחלתם בטענה, כי התובע מעולם לא נקלט כעובד חברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ. 34. בעניין זה מצאתי כי הדין עם התובע - מעדותם של מר יעקב שירטו, מנכ"ל מפעל חברת אפקון ייצור והתקנות דרום ומר אבי שמש עולה, כי בחודש 11/01 נסגר המפעל בפתח תקווה, וכי התובע ועוד מספר עובדים אחרים הועברו למפעל באשדוד. כעולה מהעדויות, בתחילה סיימו העובדים המועברים עבודות שניתנו על ידי המפעל בפתח תקווה. אולם בהמשך השתלבו בפעילות המפעל באשדוד וקיבלו הנחיות שוטפות ממר פניני, מנהל המחלקה הטכנית במפעל אשדוד (עמ' 49-50 לפרוטוקול). בשל הקפאת הליכים במפעל אשדוד בחודש 8/02, הוקפא גם מעמדם של אותם עובדים, הם נותרו רשומים כעובדי חברת אפקון התקנות ושירותים בע"מ ולא נקלטו על ידי המפעל באשדוד (עמ' 50 לפרוטוקול, עדות מר שמש עמ' 54-55 לפרוטוקול). אלא שמהעדויות עולה, כי בפועל השתלב התובע בעבודת המפעל באשדוד כעובד המפעל לכל דבר ועניין. כך אף ניתן ללמוד ממכתביו של מר פניני, ששימש מנהל המחלקה הטכנית של המפעל, המציינים מפורשות את היותו של התובע מהנדס חשמל ומנהל פרויקטים במפעל (נספחים לתצהיר התובע). בשנת 2003, עת נסתיימה הקפאת ההליכים במפעל באשדוד, הועבר התובע יחד עם כל יתר עובדי המפעל, למפעל בבאר שבע (עדות מר שמש, עמ' 55 לפרוטוקול). מכאן, כי הרישום של התובע כעובד המפעל בפתח תקווה שהינו מפעל שנסגר, מהווה רישום שאינו משקף את המציאות כהווייתה. 35. הסכם המעבר משנת 2003, שנחתם סמוך להעברת פעילות המפעל באשדוד לבאר שבע קבע מפורשות, כי - "כל העובדים שימשיכו העסקתם על ידי אפקון אשדוד או אפקון דרום בעתיד, יעברו לבאר שבע עם כל הזכויות והחובות הקבועים בהסכמים הקיבוציים, ההסדרים, הנהלים והנהגים שהיו בתוקף, במועד תחילת תוקפו של הסכם זה." משהוכח, כי התובע עבד בפועל במפעל אשדוד והועבר למפעל בבאר שבע במסגרת הליכי המעבר הכולל של עובדי מפעל אשדוד בשנת 2003 ונקלט על ידי חברת אפקון ייצור והתקנות דרום בע"מ ככל יתר עובדי המפעל באשדוד, לא היה מקום להבחין בינו לבינם ויש להחיל עליו את הוראות הסכם המעבר, אף אם בשל הקפאת ההליכים במפעל אשדוד לא נקלט באופן פורמאלי ברישומי חברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ. מכל האמור - הסכם המעבר משנת 2003 חל על הצדדים ומכוחו חלים ההסכמים המיוחדים המפורטים בנספח א' לרבות הסכם הפנסיה מיום 19.2.98. ב. ההסכם הכללי בענף המתכת 36. אשר לתחולת ההסכם הכללי בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה מיום 10.7.03 על יחסי הצדדים - לא הוכחה טענת התובע, לפיה ההסכם הקיבוצי בענף המתכת חל על יחסי הצדדים והתובע לא הביא כל ראיה המעידה על תחולת הסכם זה על הנתבעת. כך גם לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה, אף אחת מהחברות שבהן הועסק התובע אינה חברה בהתאחדות המלאכה והתעשייה בישראל. יתר על כן, בסיכומיו זנח התובע זנח טענתו זו וטענתו לחלות צו ההרחבה בענף על יחסי הצדדים. משכך, דינה להידחות. דמי נסיעות 37. התובע, תושב מבוא חורון, טען, כי בין השנים 1999 ועד לחודש יולי 2001, עת עבד בפתח תקווה, היה נוסע לעבודתו בשלושה אוטובוסים שונים וכי למרות שלנתבעת היה ידוע על כך - לא שולמו לו דמי נסיעות אלא באופן רנדומאלי. לטענתו, לא דרש את החזר הנסיעות, שכן דובר בתחילת עבודתו בחברה וחשש לפיטוריו בשל כך. התובע מוסיף וטוען, כי אין לראות בהתנהגותו משום ויתור על זכות זו, וכי על פי סעיף 20 לחוק ההסכמים הקיבוציים - לא ניתן לוותר על זכות מכוח הסכם קיבוצי לא מכללא ולא מפורשות. התובע תבע בגין רכיב זה סך של 6,552 ₪, על פי עלות חודשית של 504 ₪ בגין 13 חודשי עבודה. 38. הנתבעת טענה, כי התובע אינו זכאי לדמי הנסיעות שכן אלו נכללו בשכרו. לטענת הנתבעת, הסכמת התובע לכך שדמי הנסיעות נכללו בשכר העובדה עולה מהתנהגותו ומשתיקתו במשך כל תקופת עבודתו. עוד טענה הנתבעת כי התביעה לתשלום דמי נסיעות מחודש 6/99 ועד ליום 6.1.01 התיישנה. 39. חבותה של הנתבעת לתשלום דמי נסיעות נקבע בתקופה הרלוונטית, מכוח הסכם קיבוצי כללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בשוק הפרטי, אשר קבע את חבות המעביד לתשלום הוצאות נסיעה וכן את שיעור ההחזר היומי המרבי לו זכאי העובד שבאותה העת עמד על הסך של 18.67 ₪ ליום. טענת התובע, כי לא קיבל דמי נסיעות באופן קבוע וכי נסע לעבודתו בתחבורה ציבורית ונזקק למספר אוטובוסים, בשל הריחוק של המפעל ממקום מגוריו - לא נסתרו. מנגד, טענת הנתבעת כי דמי הנסיעות נכללו בשכר העבודה, לא נתמכה בכל ראיה שהיא לרבות תלושי השכר ו/או כל מסמך אחר המפרט את הסכמות הצדדים בעניין זה. יובהר כי ככל שהיתה הסכמה כזו, ובכפוף להוראות שכר המינימום, על הנתבעת הנטל להוכיחה. הנתבעת לא הרימה נטל זה. 40. עם זאת, לעניין ההתיישנות - צודקת הנתבעת בטענתה, כי לאור מועד הגשת כתב התביעה (6.1.08) - התיישנה התביעה לתשלום דמי נסיעות הנוגעת לתקופה שמחודש 6/99 ועד ליום 6.1.01, ואין לו לתובע אלא להלין על עצמו בעניין זה. 41. סיכומה של נקודה זו - משלא נסתרה טענת התובע באשר להיזקקותו לתחבורה ציבורית, כנטען על ידו - משעבד בתקופה שמיום 7/1/01 ועד לחודש 7/01 - 119 ימי עבודה (ראה ריכוזי השכר - נספח א' לכתב ההגנה), על הנתבעת לשלם דמי נסיעות בגין התקופה בעבור 119 ימים, על פי הסך היומי של 18.67 ₪ בסך כולל של 2,221.73 ₪. קרן ההשתלמות 42. התובע טוען, כי בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 2.7.92 שנחתם בין "אשר פויכטונגר דרום בע"מ" לבין מועצת הפועלים, (נספח ו' לכתב התביעה) היה על הנתבעת להפקיד בעבורו כספים לקרן השתלמות וכי עם סיום יחסי העבודה עליה לשחרר לזכותו את ההפקדות שבוצעו לקרן ההשתלמות. התובע טוען, כי אי שחרור הכספים על ידי הנתבעת, נגוע בחוסר תום לב. 43. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע בוטח בקרן ההשתלמות מכוח ההסכם האישי שנחתם עימו בתחילת עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2004 החל משכר חודש 2/04 בלבד ולא מכוח ההסכם הקיבוצי משנת 92'. עוד טענה הנתבעת כי התובע אינו עומד בתנאים המזכים בביטוח בקרן השתלמות על פי הסכם קיבוצי זה. לגרסת הנתבעת, על פי ההסכם בין הצדדים, כמו גם תקנון קרן ההשתלמות, אין התובע זכאי לשחרור אוטומאטי של הפקדות המעביד בקרן ההשתלמות ועקב נסיבות סיום העסקתו של התובע - לא מצאה לנכון לשחרר לידיו כספים אלה. כן טענה הנתבעת, כי על פי תקנון הקרן, יהיה התובע זכאי לשחרור הכספים הצבורים בקרן לכל מטרה שהיא וללא אישור רק לאחר תום שש שנים ממועד התשלום הראשון. 44. צודקת הנתבעת בטענתה, כי זכאותו של התובע להפרשות לקרן השתלמות מקורה בהסכם העבודה שנחתם בין הצדדים ביום 25.1.04 ולא בהסכם הקיבוצי משנת 92'. משהחל התובעת לעבוד אצל הנתבעת לאחר שנת 1985 ולא היה חבר בקרן ביום 31.3.89, אין הוא עומד בתנאים המזכים אותו בהפרשות לקרן השתלמות על פי סעיף ה7 להסכם קיבוצי זה. 45. אשר לשחרור הכספים שהופרשו מכוח ההסכם בין הצדדים - הלכה פסוקה היא כי החלטה בדבר שחרור כספי המעביד נתונה להסכמה בין הצדדים, כאשר הנטל להוכיח קיומו של הסכם שעל פיו רשאי המעביד שלא לשחרר לידי העובד את הפרשותיו לקופות הגמל - מוטל על המעביד. כן נפסק כי בהעדר הסכמה מפורשת ישוחררו גם הכספים שהופרשו על ידי המעביד לזכות העובד וזאת, אף אם יחסי העבודה הסתיימו עקב התפטרותו של העובד (דב"ע נו/53-3 חברת אס.סי.פי. תעשיות תוכנה (1987) בע"מ- דני רווה, ניתן ביום 22.2.96). עיון בהסכם העבודה מיום 25.1.04, מלמד, כי זולת קביעת החבות לתשלום קרן ההשתלמות לא צוינה כל הסכמה באשר לאי שחרור כספי המעביד במקרה של התפטרות העובד ועל כן העובד זכאי לקבל את הכספים בכפוף לתקנון קרן ההשתלמות אשר הוראותיו הופכות מכללא להסכם שבין הצדדים. על פי סעיף 12 לתקנון קרן ההשתלמות (נ/5 - נ/6), רשאי התובע למשוך את הכספים למטרת השתלמות לאחר שלוש שנים ושלא למטרת השתלמות לאחר שש שנים ממועד החברות בכפוף להסדר החוקי הנוהג באותה העת. מכאן, משהצטרף התובע לקרן בחודש 3/04, חלפו שש שנות חברותו ואין הנתבעת יכולה היום למנוע ממנו קבלת הכספים לידיו. 46. עדותו של מר שמש בדבר מדיניות הקבוצה שלא לשחרר באופן אוטומטי את קרן ההשתלמות במיוחד לעובדים שמתפטרים (עמ' 57 לפרוטוקול) לא נתמכה בכל ראיה שהיא וממילא, בהעדר הסכמה מפורשת של שני הצדדים לעניין זה - לא היתה הנתבעת יכולה להיבנות ממנה. לאור האמור, כל הכספים הצבורים בקרן ההשתלמות ישוחררו לידי התובע. שחרור קרן הפנסיה 47. בכתב התביעה טען התובע, כי בוטח בקרן פנסיה על פי ההסכם הקיבוצי הכללי ו/או צו ההרחבה הכללי בדבר פנסיה ובפרט מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 19.2.98 וכי הוא זכאי לשחרור כל הכספים שנצברו בקרן הפנסיה. לדבריו, הבעלות בכספים המופקדים בקרן הפנסיה הינה שלו בלבד ולכן הוא זכאי לשחרור מלוא הכספים. הנתבעת אישרה את טענת התובע, כי ההפרשות נעשו מכח ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 19.2.98 אלא שלטענתה, על פי הוראות הסכם זה, שעה שהעובד מפסיק את עבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין, זכאי המעביד להשבת הכספים שהופקדו על ידו. לטענתה, במקרה דנן, משהתפטר התובע אין הוא זכאי לשחרור רכיב כספי הפיצויים ואילו דמי התגמולים שבקרן שוחררו לידיו. 48. לאור הסכמת הצדדים, כי התובע בוטח בקרן פנסיה על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 19.2.98 (נספח ז' לכתב התביעה), וכך אף עולה מהסכם העסקה שלו, נבחנת זכאותו לרכיב פיצויי הפיטורין בקרן הפנסיה על פי הוראות הסכם זה. 49. בהתאם להוראות סעיף 5 להסכם הקיבוצי בעניין הפנסיה, שילמה הנתבעת בגין פיצויי הפיטורים תשלום בשיעור השווה ל6% מהשכר המהווים 72% מפיצויי הפיטורים. על פי הוראות סעיפים 7.1 ו - 7.4 להסכם הקיבוצי - במקרה שבו עובד הפסיק את עבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורין - זכאי המעביד להחזר ההפקדות שביצע על חשבון פיצויי הפיטורים (הוראה דומה מצויה בסעיף 11ג.(4) להסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה. משנקבע כי התובע התפטר מרצונו מעבודתו בנתבעת בנסיבות שאינן מזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים - זכאית הנתבעת להחזר הכספים שהפרישה בגין פיצויי הפיטורין והתובע זכאי לשחרור רכיב התגמולים בלבד. עם זאת, היה והתובע נמנה על העמיתים הותיקים נדחה מועד ההחזר למועד משיכת הכספים מהקרן על ידי העמית (סעיף 7.3 לתקנון). אשר על כן, תביעת התובע לשחרור הכספים המופקדים במקום פיצויי הפיטורים - להדחות. הפקדות לקרן הפנסיה עבור פרמיית תפוקה 50. התובע טען, כי על פי ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה מיום 4.6.79, החל על מפעלים החברים בהתאחדות התעשיינים, היה על הנתבעת לכלול בשכר הפנסיוני דמי גמולים עבור פרמיות לרבות "פרמיית תפוקה". התובע טען, כי על פי הקבוע בסעיפים 16 ו- 23 לחוק ההסכמים הקיבוציים גוברות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הפנסיה המקיפה על הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 92 לפיה פרמיית תפוקה לא תילקח בחשבון לצורך מתן תנאים סוציאליים. התובע תבע בגין אי הפרשת 12% מפרמיית התפוקה המפעלית ופרמיית התפוקה האישית בגין 84 חודשי עבודה סך של 16,813.44 ₪. 51. הנתבעת טענה בעניין זה כדלקמן - א. תביעת התובע בכל הנוגע לאי הפרשות עד ליום 6.1.01 התיישנה זה מכבר. ב. הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה אינן חלות עליה, שכן אף אחת מהחברות שבהן עבד התובע לא היתה חברה בהתאחדות התעשיינים במועד העסקתו בה. הנתבעת הציגה מכתב של התאחדות התעשיינים בישראל ממנו עולה כי חברת אפקון ייצור והתקנות דרום בע"מ חברה בהתאחדות מאפריל 2006, חברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ היתה חברה בהתאחדות בין השנים יולי 2001 ועד אפריל 2006 וכי חברת אפקון התקנות ושירותים בע"מ והחברה הנתבעת אינן ולא היו מעולם חברות בהתאחדות (נ/7). ג. התובע היה עמית בקרן פנסיה חדשה (מבטחים החדשה) על פי הסכם הפנסיה המיוחד משנת 98, אשר קובע את המשך חלות ההסכם עליו ואף אם היתה חלה על הנתבעת פנסיה מקיפה, אין היא חלה על מי שמבוטח על פי ההסכם המיוחד. ד. הוראות ההסכם משנת 98 גוברות על הוראות הפנסיה בתעשייה, שכן מדובר בהסכם מאוחר שגובר על הסכם הפנסיה בתעשייה. ה. פרמיית התפוקה בקבוצת אפקון אינה עונה להגדרת "פרמיות מדודות" בהסכם הפנסיה בתעשייה. ו. הנתבעת חלקה על חישובי התובע. 52. אין חולק, כי התובע החל את עבודתו בקבוצת אפקון בחברת אפקון התקנות ושירותים בע"מ (לשעבר חברת אשר פויכטונגר בע"מ), אשר לא היתה חברה בהתאחדות התעשיינים ולא חל עליה הסכם הפנסיה בתעשייה משנת 79'. עם זאת, משנקבע לעיל כי בתקופה שבה הועבר התובע לעבוד במפעל באשדוד מיום 1.1.02 ועד לחודש 6/03, יש להחיל עליו הוראות ההסכמים הקיבוציים שחלו אותה עת על עובדי חברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ, ונוכח נ/7 לפיו בתקופה זו היתה חברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ חברה בהתאחדות התעשיינים, אשר על עובדיה חל הסכם הפנסיה בתעשיה - יש לבחון את טענת התובע בדבר חלות הסכם הפנסיה עליו מהמועד שבו החל לעבוד בחברת אפקון תעשיות אשדוד (1994) בע"מ, היינו מחודש ינואר 2002. מכאן כי טענת ההתיישנות אינה רלוונטית ודינה להידחות. 53. עם כניסתו לעבודה ולכל אורך תקופת עבודתו, בוטח התובע בקרן פנסיה מקיפה במבטחים מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 19.2.98 וכך נקבע אף בהסכם ההעסקה שנחתם בין התובע לבין הנתבעת עם קבלתו לעבודה. לטענת הנתבעת די בכך כדי לקבוע כי הוראות ההסכם המאוחר גוברות על ההסכם המוקדם. מנגד טוען התובע, כי יש להחיל את הוראות ההסכם המיטיב עם העובד. הוראות סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז - 1957 קובעות כי - "היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד." 54. עיון בהוראות הסכמי הפנסיה הנדונים מעלה, כי קיים שוני בהגדרת "השכר המבוטח" בגינו מועברים דמי גמולים למבטחים. בעוד הוראות ההסכם המיוחד משנת 98' קובעות כי ה"שכר המבוטח" הינו שכר יסוד ורכיב שעות נוספות גלובאליות, הוראות סעיף 10 להסכם הפנסיה בענף התעשייה הרלוונטיות לענייננו, קובעות כי השכר הקובע לצורך הפרשות לפנסיה יכלול תוספות מחלקתית ו/או מקצועית וכן ממוצע של שכר עידוד. מכאן עולה בבירור כי הוראות הסכם הפנסיה בתעשיה מיטיבות עם העובד. 55. עוד קובעות הוראות חוק הסכמים קיבוציים כי הסכם קיבוצי כללי יחול על כל העובדים הכלולים בהסכם למעט אלה שהוצאו ממנו במפורש (סעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז - 1957). הוראות הסכם הפנסיה בתעשיה מונות סוגי עובדים עליהם לא יחול ההסכם (סעיף 2 להסכם), אלא שהנתבעת לא טענה כל טענה ספציפית וממילא לא הוכיחה, כי התובע נמנה על אחד החריגים להסכם הפנסיה בתעשיה. מכאן, משההוראה בהסכם הפנסיה בתעשיה מיטיבה עם התובע, יש להחיל עליו הוראה זו. 56. טענה נוספת של הנתבעת אליה יש להדרש הינה היותו של הסכם 98' הסכם מאוחר אשר הצדדים שהיו מודעים להסכם הראשון התכוונו לשנות את הוראותיו ולסטות ממנו ועל כן יש להעדיף את הוראות הסכם 98' על הוראות הסכם הפנסיה בתעשיה (סעיף 19 לסיכומי הנתבעת). אין לקבל טענה זו ולו רק בשל העובדה כי בעת שנערך הסכם 98' על ידי הנתבעת וחבריה לקבוצת אפקון, לא חל הסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה על אף אחת מחברות הקבוצה הן משום שלא היו חברות כלל בהתאחדות התעשיינים הן משום שהחברה הראשונה בקבוצת אפקון הצטרפה להתאחדות רק בחודש יולי 2001. מכאן, כי לגביהן אין הסכם 98' בבחינת הסכם מאוחר ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי הנתבעת וחברותיה לקבוצה ביקשו בהסכם 98' לשנות ולצמצם את מסגרת הסכם הפנסיה בתעשיה אשר לא חל עליהן באותה העת. זאת ועוד, אם לקבל את טענת הנתבעת הרי שהיא מעידה בדיוק על היפוכו של דבר והוא כי בעת שהצטרפה להתאחדות התעשיינים הסכימה לקבל על עצמה את הוראות הפנסיה החלות על חברי ההתאחדות, וממילא, הרחיבה את ההוראות המיטיבות עם עובדיה לרבות הוראות הפנסיה. לאור כל האמור, דין טענת הנתבעת כי יש להעדיף את הוראות הסכם 98' - להידחות. 57. בשלב זה יש לבחון את מהות פרמית התפוקה שבגינה מבוקש להפריש לקרן הפנסיה והאם היא נכללת במסגרת השכר הקובע בהסכם הפנסיה. הוראות סעיף 10 להסכם הפנסיה המקיפה קובעות כדלקמן - "א. השכר המשולב לרבות תוספת מחלקתית ו/או מקצועית המהוה חלק מהשכר הרגיל המשתלם לעובד, שממנו הופרשו בעבורו התשלומים כנקבע בסעיף 12א' ב' להסכם זה. ב. (1) בנוסף לרכיבי השכר הקבועים הנ"ל יובא בחשבון הממוצע החודשי של שכר העידוד (פרמיות מדודות) שממנו הופרשו התשלומים כנקבע בסעיף 12 ג להסכם זה, ובלבד שפרמיה יומית כנ"ל העולה על 30% של השכר לא תובא בחשבון. (2) הממוצע החודשי של שכר עידוד בעד תפוקה שאיננו מבוסס על נורמות ייצור שנקבעו לפי שיטת הנדסת ייצור (פרמיה לא מדודה) ובלבד שהתשלום הנ"ל העולה על 25% מהשכר הרגיל לא יובא בחשבון. ..." 58. מר שמש טען בתצהירו, כי הפרמיות המשולמות בנתבעת אינן פרמיות מדודות וכי פרמיית התפוקה האישית מבוססת על הערכת תפקוד ולא על הערכת כמות ונקבעת משקלול ציון אישי שנקבע לעובד על ידי הממונה הישיר ומאושר על ידי מנהלו (סעיף 40 לתצהיר). בעדותו הוסיף מר שמש והבהיר, כי פרמיית התפוקה נקבעת על פי שני פרמטרים: הן על פי הערכה אישית של הממונה הישיר, הן על פי מקדם חברה שנקבע לפי מרכיבים שונים של חלק מחברות הקבוצה (עמ' 58 לפרוטוקול). טענתו זו לא נסתרה. 59. משעולה מהוראות הסעיף כי הן חלות הן על פרמיה מדודה (עד 30% מהשכר) והן על פרמיה בלתי מדודה (עד 25% מהשכר) ולאור דבריו של מר שמש - יש לראות את תוספת התפוקה האישית והמפעלית שאינה נגזרת מתפוקת יצור דוקא אלא בנוסחה הכוללת בין היתר את הערכת תפקוד העובד על ידי הממונים עליו - כפרמיה בלתי מדודה הנכללת בגדר השכר הקובע (ראה גם דב"ע (ארצי) נה-3-5 אברהם צבי - רשות הנמלים והרכבות, ניתן ביום 6.11.95,; דיון מט/3-141 (ארצי) סלים בלבול - מפעלי מאיר, ניתן ביום 5.4.90). 60. התובע צרף תחשיב של הפרשות להן היה זכאי בגין 84 חודשי עבודה. כאמור, התובע אינו זכאי להפרשות בגין תקופה שקדמה לחודש ינואר 2002. בגין תקופת עבודתו ממועד זה ועד לסיום עבודתו קיבל התובע פרמיית תפוקה מפעלית ואישית בסך כולל של 105,240 ₪ ומששיעור ההפרשות לו זכאי התובע עומד על 12% מסכום זה, זכאי התובע לפיצוי בסך של 12,628.8 ₪. אחרית דבר 61. לאור כל האמור, התביעות לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שחרור רכיב פיצויי הפיטורים בקרן מבטחים ופיצויים בגין נזק בלתי ממוני - נדחות. הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן - א. דמי נסיעות בסך של 2,221.73 ₪. ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות בגין פרמיית תפוקה בסך של 12,628.8 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.07 ועד ליום התשלום בפועל. כן ישוחררו לידי התובע כל הכספים המופקדים בקרן ההשתלמות (הן הפרשות העובד הן הפרשות המעביד). 62. משנדחו חלק ניכר מתביעותיו של התובע לרבות טענותיו העובדתיות, ולאור התנהלותו חסרת תום הלב של התובע כלפי הנתבעת הן במהלך סיום עבודתו הן במסגרת טענותיו בבית הדין, מצאתי כי יש לחייב התובע בתשלום חלקי של הוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הוצאות אלה ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. חוזההסכם קיבוצי