1. המבקשת (להלן - ההסתדרות) הינה ארגון העובדים היציג בבתי מלון, והיא צד להסכם קיבוצי כללי עם משיבה מס' 1 (להלן - ההתאחדות) בדבר תנאי עבודתם (ובין היתר דרך פיטוריהם) של עובדי בתי המלון; המשיב מס' 3 (להלן - העובד) פוטר על ידי המשיבה מס' 2 (להלן - שרתון) על פי הוראותיה של המשיבה מס' 4 (להלן - המשטרה). בעקבות פיטורים אלה, התבקשנו על ידי ההסתדרות בהליך זה שלפנינו, ליתן סעדים כדלקמן: "1. פסק-דין הצהרתי לפיו אין לפטר עובד בענף המלונאות עקב דרישת המשטרה. 2. פסק-דין הצהרתי לפיו ההודעה שניתנה למשיב מס' 3 על הפסקת עבודתו או פיטוריו, בטלה מעיקרא או ניתנה שלא כדין באופן שההודעה ניתנת לביטול על-ידי בית-הדין הנכבד. 3. ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו יחסי עבודה שבין המשיב מס' 3 למשיב מס' 2 לא נותקו וכי הם נמשכים לכל דבר ועניין". 2. בהליך זה עלינו לדון ולהכריע בשני נושאים - נפקות פיטוריו של העובד, וסמכותה של המשטרה להורות לבית מלון לפטר עובד. בטרם נדון בסוגיות אלה לגופן נתייחס לטענת התאחדות המלונות בישראל, על פיה אין מקומו של הליך זה בבית-דין הארצי, מכוח סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. לטענתה זהו סכסוך בין ההסתדרות לשרתון, ומקומו בבית-הדין האזורי בתל-אביב. וזה לשונו של סעיף 25(1) הנ"ל: "25. לבית-הדין הארצי תהא הסמכות הייחודית לדון - (1) בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל עניין אחר הנובע מהם, או בעניין תחולתו, פירושו ביצועו או הפרתו של כל דין;" טענה זו אין לקבל. טוענת ההסתדרות, ושוכנענו כי יש ממש בטענתה, שפיטורים על פי פניית המשטרה היא דרך מקובלת בענף המלונאות, ומאחר שדרך הפיטורים הוסדרה בהסכם הקיבוצי הכללי שבין ההסתדרות להתאחדות, ניתן לדון בהליך זה כבסכסוך קיבוצי בין הארגונים, מה עוד שלפירוש עומדת שאלה מרכזית בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק רישוי עסקים) ובחוק יסוד: חופש העיסוק, ששניהם בבחינת "דין". לעניין הפיטורים 3. מסכת העובדות הצריכה לעניין היא: א) המשטרה עצרה את העובד בחשד לביצוע עבירה; משנודע הדבר לשרתון, הוא ביקש אישור מחודש מהמשטרה על העסקתו של העובד, ונענה בסירוב. בו ביום פוטר העובד על ידי שרתון; ב) ביום 22.11.1992 מסר שרתון את האישור דלקמן לעובד: "הננו לאשר כי מר אבו לבן עבדל חלים הנושא האישור חתום בידי "טוני סלינג'ר, מנהלת כוח אדם והדרכה, מלון שרתון תל-אביב"; ג) ביום 30.12.1992 כתבה הגב' סלינג'ר הנ"ל, הפעם בתוארה "מנהלת משאבי אנוש", למזכ"ל הסתדרות עובדי האירוח והמלונאות, בעניינו של העובד, ובמכתבה נאמר בין היתר: "אנו מחויבים על-ידי המשטרה להעביר למחלקת רישוי עסקים במרחב ירקון את פרטיהם האישיים של כל עובדינו החדשים לבדיקת ר"פ (רישוי פלילי). אחרי מתן הפרטים אנו מקבלים בחזרה טופס ריכוז ובו הם מאשרים או מסרבים לאשר קבלתם של עובדים אלה מבלי לידע אותנו על הסיבה לכך. כמו כן נהוג לעשות בדיקה תקופתית לעובדים שיש לגביהם ספקות, וכך נעשה לגבי אבו לבן עבד אל חלים. כאשר נודע לנו כי הוא עצור במשטרה, ביקשנו על גבי הטופס המצ"ב אישור מחודש לגבי העסקתו, והתשובה שקיבלנו היתה סירוב. רב פקד בן שבת, האחראי על הנושא, אמר למנהל מחלקת הבטחון שלנו כי יש לפטרו, וכי אפשר לציין בטופס הפסקת העבודה של העובד כי הוא פוטר לדרישת המשטרה. לדבריו, מדובר בעבירה אשר לעובר אותה אין אפשרות לעבוד בענף המלונאות"; ד) בתשובתה לבקשת הצד, טוענת שרתון, ביוזמתה או על פי עצת פרקליטה, ש"העובד לא פוטר אלא עבודתו הופסקה", ובהמשך: "דע עקא ולנוסח האישור הנ"ל שורבבה המילה 'הוראת' המשטרה תחת אשר 'הודעת' המשטרה וזאת כמובן לגבי החשד בפלילים". עוד הצהירה שרתון שהיא מוכנה לקיים את הליכי הפיטורים לפני ועדה פריטטית. תשובה זאת נתמכה בתצהיר של הגב' סלינג'ר הנ"ל, בתוארה "מנהלת כוח אדם". גרסה זו הועלתה לראשונה במכתב פרקליטה של שרתון לצדדים האחרים בהליך, לאחר שהגיעה לידיו בקשת ההסתדרות, נשוא הליך זה; ה) המשטרה, בכתב תשובתה, מודה כי רב פקד בן-שבת "שסבר, כאמור, שמדובר בקליטת עובד חדש, הודיע למלון, שהמשטרה מסרבת לאשר העסקתו". בהמשך תשובת המשטרה נאמר: "לאחר בחינת הנושא מחדש, בהתחשב במשך שירותו של העובד ובהתבסס על העובדה, כי לא נמצא קשר בין העבירה בה מואשם המשיב מס' 3 וסוג עבודתו או מקום עבודתו, החליטה המשטרה להסיר את סירובה להעסקתו". תשובת המשטרה נתמכה בתצהיר של רב פקד בן שבת. 4. א) גרסת שרתון, בתשובה לבקשה לפנינו, מהווה נסיון התחמקות מקבלת אחריות לתוצאות מעשיה, תוך המצאת גרסה שאין לה כל תימוכין בחומר הראיות. האמור באישור שנמסר לעובד (סעיף 3ב לעיל) ובמכתב להסתדרות (סעיף 3ג לעיל) מדבר בעד עצמו; לכך נוסיף את תשובת המשטרה (סעיף 3ה לעיל) ואת תצהירו של רב פקד בן-שבת, המאשר את הגרסה המקורית של שרתון; ב) העולה מהאמור הוא כי העובד פוטר על ידי שרתון על פי הוראת המשטרה; ג) בית-דין זה פסק, כי לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים "מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצירוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" (דב"ע לג/2 - 3 [1], בע' 157; דב"ע מב/132 - 3 [2], בע' 269). דברים אלה יפים לא רק לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים. גם עילת הפיטורים היא זאת שעמדה לעיני המפטר עת שפיטר, מה עוד שנימק את הפיטורים באותה עילה הן לעובד והן לארגונו. 5.א. טוענות שרתון וההתאחדות כי בסעיף 41 (1) להסכם הקיבוצי הכללי בענף נקבע: "(1) צד ב' [לרבות כל בית מלון] רשאי להפסיק ללא הודעה מוקדמת את עבודתו של עובד במקרה של חשד סביר במעשה פלילי על ידו..." משכך הדבר - ממילא רשאית היתה שרתון להפסיק את עבודת העובד, ואין נפקות להודעות שנמסרו לו ולהסתדרו; ב. טענה זו אין בה ממש. כבר נפסק: "ומה הדין אם מתברר שהסיבה המוצהרת לפיטוריו של עובד לא היתה הסיבה הנכונה? לפיטורים יכולים להיות מניעים שונים וסיבות שונות: צמצומים בכוח האדם, אי התאמה לתפקיד, עבירות משמעת. הדרך שבה מתבצעים הפיטורים נקבעת בדרך כלל על ידי מניע לפיטורים, ובעיקר הדברים אמורים בפיטורים של עובדי המדינה ועובדי רשויות 'סטטוטוריות' אחרות. לא הרי פיטורים בגלל אי התאמה כמו פיטורים בגלל צמצומים, ולא הרי שני אלה כהרי פיטורים בגלל עבירה משמעתית, שהופקעו מהתחום המינהלי והועברו לתחום השיפוטי. התוצאה המשפטית היא בכל המקרים אותה עצמה - סיים יחסי עובד-מעביד" (דב"ע מב/3-117 [3], בע' 174). אולם - "העובדה שאפשר להשיג תוצאה במשפט בדרך מסוימת אינה אומרת שישיגוה אם ילכו בדרך אחרת" (דב"ע לז/3-93 [4], בע' 23), ואשר יקבע לגביו הוא, מה היתה למעשה הסיבה לפיטורים" (פד"ע לז/3-93 [4] הנ"ל, בע' 21). משקבענו שהעובד פוטר עקב דרישת המשטרה, לא יעמוד לשרתון הנימוק שיכלה בשעתו לפטרו משום שנודע לה שעבר עבירה פלילית. 6. מהי התוצאה של פיטורי העובד עקב דרישת המשטרה? משבוטלה דרישת המשטרה לפיטורי העובד, בוטלה למעשה העילה לפיטורים. ואולם, אילו היה מדובר בתביעת העובד, לא היה בכך כדי להועיל לו, שהרי "פיטורים שהם בניגוד לחוזה עבודה אצל מעביד שאינו סטטוטורי, שמים קץ לחוזה העבודה, ובית המשפט לא יחיה אותם" (דב"ע מט/141 - 9 [5], בע' 492). ובמקום אחר: "הכלל בסוגיה זו, שבית-הדין לא יכפה על מעביד להעסיק עובד שהוא אינו רוצה בו" (דב"ע תשן/75 - 3 [6]). אלא מאי - לפנינו תביעת ארגון עובדים לאכוף הוראה מהוראות ההסכם הקיבוצי בעניין פיטורי עובדים, ואין לפנינו תביעה לאכיפת יחסי עובד-מעביד. "משסכסוך הוא סכסוך קיבוצי והמטרה היא מניעת פגיעה בזכות של הארגון מעבר לזכות הפרט וכזכות בפני עצמה, אין מתעוררות כל השאלות הקשורות במניעת פיטורים ובראיית פיצויים על הפרת חוזה כסעד אפשרי, עדיף או יחיד. עת בפגיעה בזכותו של הצד להסכם הקיבוצי מדובר, אין התרופה של פיצויים קיימת כלל (סעיף 24 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, מגביל במפורש את התרופה לפיצויים על הפרת חוזה, תרופה מכוח דיני החוזים, וקובע עדיפות לאמור באותו סעיף על האמור 'בכל דין') (דב"ע מד/4-19 [7], בע' 265-266). ובהמשך: "אכיפה וצו מניעה - במקרה כגון זה שלפנינו - אינם באים לשמור על זכויות הפרט, אלא על זכות הארגון, שהוא צד להסכם הקיבוצי. התוצאה לגבי הפרט היא עקיפה בלבד" (שם [7], ע' 267). בנסיבותיו של הליך זה, ביחוד לאור העובדה ששרתון לא חזרה בה מפיטורי העובד משביטלה המשטרה את הודעתה, תוך שמירת זכותה לפעול על פי ההסכם הקיבוצי, אנו קובעים כי שרתון הפרה את ההסכם הקיבוצי בכל הנוגע לפיטורי העובד, ומוצהר בזאת על בטלות הודעת הפיטורים לעובד. 7. מוצאים אנו לנכון לציין כי טענת ההסתדרות (שנתמכה בתצהיר), כי פיטורי העובד נעשו, בין השאר, על רקע לאומי תוך הפליה פסולה, נסתרה מכל וכל על ידי שרתון, ונתמכה בתצהיר. התרשמותנו אנו היא כי לטענה זו אין כל בסיס. אחי העובד הינו חבר בוועד העובדים של שרתון, ועובדים לא מעטים מבני המיעוטים מועסקים בבית המלון; מן הראוי שטענה כה חמורה תתבסס על עובדות של ממש, ולא תופרח בעלמא. סמכות המשטרה להורות לבית מלון על פיטורי עובד 8. טוענת המשטרה כי היא מוסמכת לאסור על העסקת עובדים בבית מלון, בהיותה "נותן אישור" לעניין סעיף 6 לחוק רישוי עסקים. הצריך לענייננו בחוק רישוי עסקים הוא: סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים מעניק לשר הפנים, בהתייעצות עם שר הבריאות, סמכות לקבוע עסקים שהם טעוני רישוי, כדי להבטיח בהם מטרות שפורטו בסעיף. בפסקה (2) לאותו סעיף מנויה המטרה של "מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות". במסגרת סמכות זו פורטה בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשל"ג-1973, רשימת העסקים הטעונים רישוי לפי החוק. בקבוצת העסקים לפי סעיף 1(א)(2) לחוק, אשר נקבעה בהתייעצות גם עם שר המשטרה (ראה סעיף 1(ב) לחוק), "גם לעניין מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות", כלולים, בפרט 120 בתוספת לצו, עסקים של "מלון, בית אירוח, פנסיון, אכסניה וכיוצא בזה". סעיף 4 לחוק רישוי עסקים קובע כי "לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רשיון לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו...". הרשיון לגבי בתי מלון, ניתן על ידי "רשות הרישוי" שהיא הרשות המקומית (סעיף 5(א) לחוק), ובנוסף לכך הוא טעון אישור של "נותן אישור", שהוא מי שהוסמך על ידי שר המשטרה (סעיף 6(א) לחוק). "נותן אישור" בעניין שלפנינו היא המשטרה, שלגבי התנאים שלה לאישור רישוי המלון מתעוררת המחלוקת שבה אנו נדרשים להכריע. בסעיף 7 לחוק רישוי עסקים נקבע כדלקמן: "7. (א) רשות הרישוי או נותן אישור לפי סעיף 6 רשאים להתנות את הרשיון או האישור, לפי העניין, בתנאים מיוחדים יש לקיימם לפני שיינתן הרשיון או אחרי שניתן והעשויים לקדם את מטרת הרישוי, ורשאים הם להוסיף תנאים לרשיון שניתן אם ראו צורך בדבר לקידום אחת ממטרות הרישוי. (ב)... (ג)... (ד) מבקש הרשיון או בעל הרשיון רשאים לבקש הנמקה לכל תנאי לפי סעיף זה" (ההדגשות הוספו). 9. בשורה ארוכה של פסקי-דין של בית-המשפט העליון נדון שיקול דעתה של המשטרה במתן אישור לבעל העסק, ובהם נקבע, בין היתר, כי בשיקולי המשטרה להתחשב בעבר פלילי בהקשר של רישוי עסקים אין לראות "בגדר ענישה שניה" (בג"צ 22/66 [8], בע' 39), אלא שהם נועדו "כדי לקדם את פני הרעה מראש. לשון אחר, מדובר כאן בעשיית צדק "מניעתי", (PREVENTIVE JUSTICE) להבדיל מצדק "ענשי" (PUNITIVE JUSTICE) )בג"צ 245/66 [9], בע' 445). למיטב ידיעתנו, לא נדונה עד כה בערכאה שיפוטית, סמכותה של המשטרה לאסור על מעביד להעסיק עובד זה או אחר בעסק טעון רישוי, ומי מהצדדים בהליך זה לא הפנה אותנו לפסיקה בנדון, והפרופ' קלינגהופר, אף במאמרו המקיף "חופש העיסוק ורישוי עסקים" [30] אינו מתייחס לסוגיה. 10. המשטרה הוציאה בחודש נובמבר 1987 מסמך, הנושא את הכותרת "תנאים מיוחדים לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, לעסק לפי פריט 120 בצו רישוי עסקים: "מלון, בית אירוח...". באותו מסמך אנו מוצאים: "11. מנהלים קבלת עובד לתפקיד הקשור בניהול העסק וכן החלפת מנהל או הוספתו בתאגיד אשר העסק בבעלותו, טעונים אישור מאת מפקד המרחב. 12. עובדים א. רשימת המועסקים בעסק ופרטיהם האישיים תומצא למשטרה על פי דרישתה, בכל עת. ב. לא יועסק בעסק אדם אשר המשטרה מתנגדת להעסקתו או להמשך העסקתו". כמו כן הוציאה המשטרה הנחיה (8/90) שעניינה "איסור העסקה על פי חוק רישוי עסקים", ובה נאמר בין היתר: "א. חופש העיסוק, הינו אחד מחרויות האזרח המוכרות. כנגד זכות זו - האינטרס הציבורי הוא שמירה על שלום הציבור, בטחונו, בטיחותו ומניעת שוד והתפרצות, דבר המחייב פיקוח והגבלות על עיסוקים ועסקים (על-פי שני עקרונות אלה - לכל אדם הזכות לעסוק בכל עיסוק שיבחר בהגבלות שהחוק מציב). ב. בין ההגבלות נקבע התנאי המאפשר למשטרה לאסור העסקת עובד בעסק. ג. מאחר שמדובר בחרויות יסוד, ובפרנסתו של אדם יש ככלל לנהוג זהירות יתר בעת קבלת החלטה על פסילת עובד מלעסוק בעסק מסויים, וצריך שיהיה קשר הדוק בין סוג העבירה בה הורשע העובד לבין אופיו של העסק שבו הוא מבקש לעבוד. למשל: - בעסקים הנימנים עם קבוצה א' שבנספח להנחיה זו, יש להתייחס לעבירות גוף ורכוש חמורות כשוד מזויין, ביצוע עבירות של אלימות פיזית/גופנית, סד"ח, עבירות מרמה חמורות במשקל מצטבר וכד'... ד. לאור האמור לעיל יש לבסס את ההחלטה לפסול מלעסוק בתפקיד מוגדר על הנימוקים הבאים:- 1) אופי העבירה וחומרתה - העבירה צריכה להיות כזו שיש בה כדי לפסול את העובד מלשמש בעסק הספציפי על איפיונו. 2) קשר ישיר - צריך שיהיה קשר ישיר והגיוני בין טיב העיסוק לבין סוג העבירה המיוחסת לעובד באותו עסק. 3) משקל מצטבר - יש להתייחס למשקל המצטבר של ריבוי עבירות מהסוג הרלבנטי ביחס לטיב העיסוק. 4) פרק הזמן - יש להתחשב בפרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה האחרונה. ה. תקופות ההתיישנות והמחיקה לעבירות הקבועות בהנחיה זו יהיו זהות לאלו הקבועות בחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981". אין חולק כי שני מסמכים אלה לא פורסמו ברשומות. 11. טענת ההסתדרות היא שמדובר בהוראות בנות פעל תחיקתי, בהיותן מכוונות לציבור בלתי מסויים, והן חסרות תוקף מאחר שלא פורסמו בתקנות. עוד טוענת ההסתדרות כי ה"החלטה, של המשטרה, שפגעה בזכותו של העובד, ניתנה מבלי שניתנה לעובד זכות השימוע. המשטרה השיבה כי מדובר בהוראות ביצוע המעוגנות בחוק, אין צורך בפרסומן, וכל הנזקק לרשיון מקבלן. בעניין "השימוע" טוענת המשטרה כי הדבר נעשה בחקירת המשטרה שקדמה להגשת כתב האישום. 12. אין דמה חקירה משטרתית לעניין הגשת כתב אישום באישום ספציפי, ל"שימוע" שעניינו שלילת זכותו של אדם לעבוד במקום עבודתו. הנושאים העומדים לדיון - שונים, וזאת נוכל ללמוד גם מ"ההנחיות" שהוצאו על ידי המשטרה ואשר הובאו לעיל. מכאן - שלא ניתנה לעובד זכות השימוע לפני החלטת המשטרה. דברים אלה נאמרים במאמר מוסגר, לאור המסקנה אליה הגענו. 13. לדעתנו - אין המשטרה רשאית לאסור על בעל עסק להעסיק עובד מעובדיו, מבלי שתוסמך לכך מפורשות בחוק, או בתקנה על פיו. נבהיר את דברינו. חוק יסוד: חופש העיסוק קובע לענייננו: "1. כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד; אין מגבילים זכות זו אלא בחוק, לתכלית ראויה ומטעמים של טובת הכלל. 2. היה עיסוק מותנה בקבלת רשיון, לא תישלל הזכות לרשיון אלא על פי חוק ומטעמים של בטחון המדינה, תקנת הציבור, שלום הציבור ובריאותו, בטיחות, איכות הסביבה או הגנה על המוסר הציבורי. 6. הוראות חיקוק שהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק יסוד זה, והן עומדות בסתירה להוראותיו, יעמדו בתקפן עד תום שנתיים מיום תחילתו של חוק יסוד זה; ואולם פירושן של ההוראות האמורות ייעשה ברוח הוראות חוק יסוד זה". טרם חקיקתו של חוק היסוד, היה חופש העיסוק אחת מזכויות היסוד, או מעקרונות היסוד, אשר הפסיקה העניקה לו "מעמד בכורה משפטי" (בג"צ 337/81 [10], בע' 355). זכויות היסוד מהוות "חלק מהותי של המשפט החל בישראל... החובה לקיימן הלכה למעשה היא לא רק בעלת אופי מדיני או חברתי-מוסרי אלא גם בעלת מימד משפטי" (ע"א 723/74 [11], בע' 294-5). האם יש בהוראת סעיף 7 לחוק רישוי עסקים כדי להקנות למשטרה את הסמכות להגביל את חופש עיסוקו של אדם שאינו בעל העיסוק? למסקנה שלילית אליה הגענו מוליכות שתי דרכים, אשר בכל אחת מהן כשלעצמה די. האחת - כלל נקוט בפסיקה: "במקרה שבו קיימים שני פירושים סבירים, פחות או יותר במידה שווה, שאז היינו נוטים להעדיף את הפירוש המקיים את חופש העיסוק על פני הגבלתו" (בג"צ 189/58 [12], בע' 630). ובמקום אחר: "מקובל עלינו מאז ומתמיד, כי מקום בו מדובר על הגבלתו של חופש העיסוק, יתפרש כל ספק באופן שיש בו כדי לשמור על חירותו של האזרח ולא כדי להגבילה" (בג"צ 252/77 [13], בע' 413). השניה - אין חולק ש"הוראת חוק ברורה וחד משמעית תפורש כפשוטה וכמשמעותה גם אם היא באה להגביל חירות יסוד" ד"נ 9/77 [14], בע' 343, וראה גם בג"צ 144/50 [15], בע' 411). אך יחד עם זאת - "אין בכוחו של מחוקק-משנה לשלול או להגביל את חופש העיסוק, אלא אם ניתן לו כוח כזה במפורש או אם, לפחות, משתמע הדבר באופן ברור מתוך מגמתו ומטרתו הכללית של החוק המסמיך" (בג"צ 144/58 [16], בע' 343); דברים אלא סויגו לאחר מכן, ל"סמכות ברורה גלויה ומפורשת" בחוק המסמיך "לטפל בסוגיה האמורה בדרך ההגבלה או האיסור, לפי העניין" (בג"צ 337/81 [10] הנ"ל, בע' 359). לא תמצא בחוק רישוי עסקים הסמכה מפורשת להגביל את חופש עיסוקו של אדם, ובוודאי שאין לראות את הוראותיו כמסמיכות את המשטרה להוציא "נהלים" ו"הנחיות". 14. על כך שלא ניתן להגביל העסקתו של אדם במקצועו בדרך של "נהלים" נוכל ללמוד גם מכך שכל אימת שרצה המחוקק להגביל הגבלה שכזאת - קבע זאת בחוק או בתקנות מכוח חוק. נסתפק בכמה דוגמאות: א) שעה שהמחוקק התנה עיסוק במקצוע ברשיון, ובמקביל אסר על חסרי אותו רשיון לעסוק באותו מקצוע, קבע זאת בחוק (חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; חוק רואי חשבון, התשט"ו-1956; פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979 ועוד); ב) האיסור להעסיק עובדת בחופשת לידה נקבע בחוק (חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954); ג) האיסור להעסיק נערים עד גיל מסוים (15) נקבע בחוק, והאיסור להעסיק נערים בעבודות שונות נקבע בתקנות מכוח חוק (חוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953); ד) הסמכות שלא להעניק פנקס ימאי או לבטלו, "מטעמים של בטחון המדינה, שמירה על חוקיה ועל שמה הטוב" נקבע בחוק (חוק הספנות (ימאים), התשל"ג-1973); ה) האיסור להעסיק עובדים, שרופא קבע כי אין להעסיקם מסיבות בריאות (באסבסט, טלק וצורן דו חמצני גבישי, בנזן, ויניל-כלוריד; זרניך (ארסן); כספית; עופרת ורעש מזיק) מעוגן בתקנות מכוח פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (ראה בעניין זה דב"ע נא/144 - 0 [17], בע' 289); ו) האיסור להעסיק בבית אוכל עובד המסרב לעבור בדיקות רפואיות מעוגן בתקנות מכוח חוק רישוי עסקים (תקנה 53 לתקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), התשמ"ג-1983); ז) האיסור להעסיק עובד חינוך, עובד שירות או אדם המועמד להיות מועסק כעובד כאמור אם לא יעבור בדיקות רפואיות מעוגן בתקנות פיקוח על בתי ספר (בדיקות רפואיות של עובדים), התש"ל-1970 מכוח חוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969. 15. אף כי חוק רישוי עסקים נחקק לפני חקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק, עלינו לפרש ברוחו של חוק היסוד, וזאת מכוח סעיף 6 לחוק, אשר נוסחו הובא בסעיף 12 לעיל. סעיף 2 לחוק היסוד דן ב"זכות לרשיון", שניתן לשלול אותה רק על-פי חוק, ומטעמים שפורטו בחוק היסוד. שלילת הזכות מאדם, שאינו זקוק לרשיון בעיסוקו, מן הראוי שאף היא תקבע מפורשות על פי חוק ואף זאת מטעמים שיפורטו בו. 16 א) אם בכל אלה לא די, נפנה להוראות סעיפים 11 ו-12 לחוק רישוי עסקים, אשר הצדדים בטיעוניהם, לא התייחסו אליהם כלל. זה לשונם של אותם סעיפים: "11.(א) שר המשטרה, באישור ועדת הפנים של הכנסת, רשאי להתקין תקנות למניעת סכנות לשלום הציבור או להבטחה מפני שוד והתפרצות, לרבות הבטחה בעת הובלת כספים, יהלומים, ניירות ערך וחפצי ערך אחרים. (ב) התקנות יכול שיחולו על עסק פלוני הטעון רישוי או על סוגים של עסקים טעוני רישוי וכן על בנק או מוסד בנקאי כמשמעותם בפקודת הבנקאות, 1941 (להלן - בנק), בין שהם עסק טעון רישוי ובין אם לאו; ורשאי השר לקבוע בתקנות הוראות מיוחדות לסוגים של עסקים טעוני רישוי ושל בנקים, על פי מקום הימצאם או היקף עסקיהם. (ג)... 12. אין בתקנות או בחוקי עזר לפי סעיפים 9 עד 11ג כדי לגרוע מהסמכות לקבוע לפי סעיף 7 תנאים מיוחדים לעסק פלוני שיש בהם משום הטלת חיוב נוסף על החיובים שבתקנות או בחוקי העזר" (ההדגשות הוספו); ב) סעיף 11 הנ"ל מסמיך את שר המשטרה להתקין תקנות ל"מניעת סכנות לשלום הציבור", ועד כמה מייחס המחוקק חשיבות לתקנות אלה תעיד העובדה שהן דורשות אישור ועדה של הכנסת; ג) יצויין, כי אף לו היו מותקנות תקנות בענייננו מכוח סעיף 11 לחוק רישוי עסקים, עשויה להתעורר השאלה אם די בהן, שעה שתחלוף תקופת השנתיים שנקבעה בסעיף 6 לחוק יסוד: חופש העיסוק, לבחינת ההוראות הקיימות, או שיש צורך בהגבלה בחוק עצמו; ד) ואם ישאל השואל - מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי סעיף 12 לחוק מרוקן, לכאורה, מתוכן את הוראת סעיף 11. נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד יש להתייחס למקרה מעין זה. במקום אחד מצאנו: "כלל גדול הוא בפרשנות חוקים שיש לפרש הוראות שונות בחיקוק אחד בכך שאף אחת מהן לא תהא מיותרת, ושלכל אחת מהן תהא משמעות ונפקות משלה" (המר' 125/62 [18], בע' 1727, השופט ח. כהן). ובמקום אחר: "כשלעצמי, אין אני מוכן להעמיד את המחוקק כמי שעושה 'מלאכת מחשבת'. הנסח, כמו השופט, עושה מלאכה אנושית, על חולשותיה ופגמיה. את פרשנותו של החוק יש לבסס על לשונו ועל הגיונו ועל מטרתו ועל תכליתו" (ר"ע 277/82 [19], בע' 831, השופט א. ברק). מבלי לקבוע עמדה איזו משתי הדעות יש לאמץ, הרי שלדעתנו ניתן ליישב את הסתירה-לכאורה כך: בעניינים בעלי חשיבות יש להתקין תקנות שיקבלו מראש את אישור ועדת הפנים של הכנסת, אך אין בחובה להתקין תקנות כדי לגרוע מסמכות המשטרה (וגופים אחרים), להורות הוראות אדמיניסטרטיביות שונות מכוח סעיף 7 לחוק. לא ניתן לומר, וגם בדוחק, כי האיסור אותו מטילה המשטרה על מעביד, להעסיק עובדים מתאימים, הוא בגדר "הוראה אדמיניסטרטיבית", או הוראה הפחותה בחשיבותה מכל הוראה אחרת שחובה לעגנה בתקנות; ה) ענייננו שונה תכלית השינוי מהעניין שנדון בדב"ע נב/148 - 3 [20]). שם נקבע כי המדינה רשאית שלא להעסיק עובד, שנמצא כשיר למלא תפקיד בכיר בחו"ל, שעה ששירותי הבטחון פסלוהו לאותו תפקיד, ונדונה זכותה של המדינה כמעביד להתחשב בחוות דעת של שירותי הבטחון, תוך הפניה לכללים (כללי שירות המדינה (מינויים)(מכרזים, בחינות ומבחנים), התשכ"א-1961, אשר פורסמו ברשומות (י"פ התשכ"א,686). בענייננו - מדובר בהגבלת עיסוק שלא על ידי המעביד, והטלת חובה על מעביד שלא להעסיק פלוני, או לפטרו, לפי דרישה של המשטרה, מה עוד שאי מילוי אחר הוראת המשטרה, אם אכן ניתנה כדין, מהווה עבירה פלילית (סעיף 14 לחוק רישוי עסקים), וכל זאת בלא הסמכה בחוק, ובלא הבאתם לרשות הרבים, על ידי פרסום ברשומות של "התנאים המיוחדים". 17א. עניין דומה לענייננו נדון לפני שנים בבית-המשפט העליון. המפקח הכללי של המשטרה הוציא "פקודת קבע" האוסרת על התארגנות שוטרים ובה נאמר בין היתר: "1. שוטר לא יהיה חבר בארגון שוטרים, ולא יטול חלק בפעילות להקמתו, לקיומו או לניהולו של ארגון כזה, ובין היתר לא יתן ולא יקבל כספים, לא ינהל תעמולה, לא ישתתף באסיפה ולא יתראיין או יפרסם באמצעי התקשורת דבר בקשר לכך. 2. שוטר לא יתייצג ולא יטען בעניין תנאי שירות של שוטרים או בעניין הנוגע לארגון המשטרה, ניהולה או הפעלתה, אלא אם הוסמך לכך על ידי המפקח הכללי או מי מטעמו". הפקודה האמורה תפסה מקומה ב"כרך פקודת הקבע", ועמדה לדיון השאלה אם הפקודה ניתנה כדין; ב) על החלטה זו אמר בית-המשפט העליון (מפי השופט ח' כוהן): "נראה פשוט וברור בעיני שאין תוקף לדבר מעין חקיקה, בעל אופי מעין פלילי, המתיימר לשלול מאדם זכות מזכויותיו החוקיות, אלא אם כן נעשה מכוח הסמכה מפורשת של המחוקק. טול, למשל, עניין מגורי השוטרים: זכותו של כל אדם היא לבחור לעצמו מקום מגוריו - והיא זכות יסוד לא פחותה מזכות ההתאגדות. בהיעדר הסמכה מפורשת מפי המחוקק, אין שום רשות רשאית לכפות על אדם - ושוטר בכלל זה - מקום מגורים שהוא לא בחר בו. בא סעיף 94(2) לפקודת המשטרה ומסמיך את שר המשטרה להתקין תקנות בדבר 'המקום בו מצווים שוטרים לגור'; ובתוקף סמכות זו התקין עוד הנציב העליון לארץ ישראל את תקנות המשטרה (מקומות מגורים), 1936 שהסמיכו את המפקח הכללי לדרוש משוטר לגור במקום פלוני. חזקה על המחוקק, כידוע, שאין הוא נותן הוראותיו והסמכותיו לריק; אילולא ההסמכה שבחוק להתקין תקנות לעניין זה, ואילולא ההסמכה שבתקנות ליתן הוראות לעניין זה, לא היה תוקף לדרישת המפקח הכללי מאת שוטר פלוני שיגור במקום אשר המפקח הכללי בחר בו, ולו גם לצורך הפעלתה היעילה של המשטרה. כיוצא בזה אתה אומר שבהיעדר הוראה מפורשת בחוק המסמיכה את השר להתקין תקנות בדבר התאגדותם של שוטרים, ובהיעדר תקנות המסמיכות את המפקח הכללי לאסור התאגדות כאמור, או בהיעדר הסמכת המפקח הכללי במישרין על ידי המחוקק לעניין זה, אין שום תוקף לפקודת המפקח הכללי האוסרת על שוטרים להתאגד" (בג"צ 789/78 [21], בע' 484); ג) בית-המשפט העליון הפך את הצו למוחלט, ובו קבע כי אין המפקח הכללי מוסמך "מלהגביל ולהפריע פעולת העותרים בהתאגדותם"; ד) "חופש ההתאגדות", אף הוא זכות יסוד כמו חופש העיסוק (שהפך, כאמור, לחוק יסוד). מכאן כפי שאין המפקח הכללי של המשטרה מוסמך לאסור על התארגנות שוטרים בלא הסמכה בחוק, כך אין הוא, ועל אחת כמה וכמה קצין משטרה, מוסמך להגביל את חופש עיסוקו של אדם בלא הסמכה בחוק. 18. סוף דבר - אף כי אחד מתפקידי המשטרה הוא שמירת הסדר הציבורי ושלום הציבור, אין היא רשאית למנוע העסקתו של אדם אצל בעל רשיון לבית עסק, מבלי שתוסמך לכך מפורשות בחוק, והסמכה כזאת לא מצאנו בחוק רישוי עסקים או בכל חוק אחר. העולה מהאמור הוא כי הן התנאים המיוחדים לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים, והן ההנחיות (המובאות בסעיף 9 לעיל), בכל הנוגע לאיסור העסקתם של עובדים אצל בעל רשיון הוצאו ללא סמכות, ואין בתי המלון רשאים לפטר עובד, שלא בדרך שנקבעה בהסכם הקיבוצי, על פי "הוראות המשטרה". דעת מיעוט לעניין הפיטורים 19. אחד מחברי המותב בדעה כי אין מקום להצהיר על בטלות הודעת הפיטורים לעובד, כאמור בסעיף 6 לעיל. דעת מיעוט לעניין סמכות המשטרה 20. שלושה מחברי המותב הם בדעה כי יש למשטרה סמכות התנאה לגבי עובדי בתי מלון, מן הטעמים המפורטים בהמשך. 21. השאלות המרכזיות בנושא זה הן תקפה של ההתנאה בענייני עובדים על ידי המשטרה, שהיא "נותן אישור" לפי סעיף 6(א) לחוק רישוי עסקים, ומה נפקותה של הפעלת התנאה זו בתחום יחסי העבודה שבין מעביד לעובדו. ראשית נציין כי על ההתנאה לפי סעיף זה נאמר כי: "אם הותנו תנאים כאלה, על מבקש הרשיון למלא אחריהם" (בג"צ 182/75 [22], בע' 315). לגבי השיקולים של אנשי המשטרה בהפעלת סעיף 7(א) לחוק רישוי עסקים בהקשר לסעיף 1(א)(2) בו, נפסק כי "חייבים אנו להעמידם בחזקתם שיודעים הם את מלאכתם ומכלכלים צעדיהם מתוך שיקולים ענייניים ולגיטימיים" (בג"צ 267/70 [23], בע' 787). שיקולים אלה הם "לענייני בטחון הציבור פשוטו כמשמעו" (בג"צ 230/73 [24], בע' 121). בשיקולי המשטרה להתחשב בעבר פלילי בהקשר של רישוי עסקים אין לראות "בגדר ענישה שניה" של מי שהורשע בפלילים (בג"צ 22/66 [8], בע' 39), אלא שהם נועדו "כדי לקדם את פני הרעה מראש. לשון אחר, מדובר כאן בעשית צדק "מניעתי, PREVENTIVE JUSTICE - להבדיל מצדק "ענשי" ‎PUNTIVE JUSTICE בבג"צ 245/66 [9], בע' 445). בשיקולים האמורים יש להביא בחשבון גם את עקרון חופש העיסוק בישראל, כאשר הכלל הוא שבית המשפט "לא יתערב בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת, כאשר זו פועלת בתום לב ומודרכת על ידי שיקולים ענייניים וסבירים, שאינם חורגים מדלת האמות של החוק המסמיך...(כלל זה) יפה במיוחד, כאשר מדובר בהתערבות בהחלטות של גורמים כגון צבא או משטרה, המופקדים על הבטחת ביטחוננו כלפי חוץ או כלפי פנים" (בג"צ 237/81 [25], בע' 372; ראה גם בג"צ 1360/90 [26]). 22. האישור לפי סעיף 7(א) לחוק רישוי עסקים הוא לדעתנו בגדר "הוראת מינהל" כהגדרתה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. מכאן שתנאי הכלול באישור אינו טעון פרסום ברשומות, גם אם הוא מיועד ומכוון ל"ענף" או לקבוצה של עוסקים. על פי לשונו הברורה והגורפת של סעיף 7(א) לחוק רישוי עסקים' ועל פי מטרתו החקיקתית, מעניק סעיף זה ל"נותן האישור" (המשטרה בעניין שלפנינו) סמכות רחבה ביותר של התנאה, הן בשלב שלפני מתן הרשיון והן בשלב שלאחר מתן הרשיון, וכל זאת כאשר הסמכות מופעלת כדי לקדם את מטרת הרישוי, דהיינו, בעניין שלפנינו - מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות. יתר על כן, הוענקה ל"נותן האישור" סמכות מרחיקת לכת אף להוספת תנאים לרשיון שכבר ניתן, וכתוצאה מכך הכנסת שינויים ברשיון (ראה דברי יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה בקריאה השניה והשלישית של הצעת חוק רישוי עסקים (תיקון מס' 2), תשל"ד-1974 - דברי הכנסת [31]. 23. סמכות זו של המשטרה משולבת בתפקידיה כפי שפורטו בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, בו נאמר: "3. משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של האסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש" (ההדגשות לא במקור). בהקשר לכך, נדונה בבג"צ 868/86 [27], בע' 699 השאלה האם המשטרה מוסמכת לשקול שיקולים הנוגעים לבטיחות התעבורה לעניין מתן אישור לרשיון לפי חוק רישוי עסקים למכירת תוצרת חקלאית בסמוך לכביש. נפסק באותו הליך, בנושא זה, כדלקמן: "7. לשאלה, אם טעמי התנגדותה של המשטרה נופלים במסגרת הסעיפים 1(א)(2) ו-6 לחוק, או שמא חורגים הם ממתחם סמכותה על פי הוראות אלה, תשובתנו היא, כי שיקולי המשטרה אכן נופלים במסגרתן של הוראות החוק. לא נעלם מאתנו, כי בהגבלת זכות היסוד לחופש העיסוק אנו דנים. לפיכך כל ספק פרשני מן הדין שיתפרש לכיוון שמירתה של זכות היסוד ולא לצמצומה, כשם שמאותו טעם עצמו מן הראוי כי הפרשנות לא תהא גורפת וכוללנית עד שתכרסם בזכות זו, אלא אם תכלית החקיקה לתפוש את המרובה. תכלית כזאת מתבקשת בענייננו בהבחנה שמבחין החוק בין שתי לשונות: 'שלום הציבור' (סעיפים 1(א)(2), 2ב(א), 7(ב),11(א) ועוד) ו'סדר ציבורי' (סעיפים 2א(1), 2ב(א)). על פי הבחנה זו, פגיעה בשלומו של הציבור עולה בחומרתה על הפגיעה בסדר הציבורי, והיא נבדלת ממנה בכך שכרוכה בה פגיעה פיסית לגוף או לרכוש. כיוון שלא רק בהפרעה לזרימה שוטפת של התנועה מדובר כי אם בבטיחות התעבורה ובמפגע תעבורתי, העלול לסכן את המשתמשים בדרך, הרי שמניעת סכנה כזאת מהציבור כמוה כמניעת כל סוג סכנות אחר, שיש בו כדי לפגוע בביטחון הנפש והרכוש. מאחר שהשמירה בכגון דא הופקדה בידי המשטרה (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971), אין תימה, כי תפקיד זה הוטל עליה גם לצורך סעיפים 1(א)(2) ו- 6(א) לחוק, בלי שמניעת הסכנה הנשקפת ממפגע תעבורתי תוצא מכלל סמכותה" (ההדגשות לא במקור). 24. לגבי עובדים בבתי מלון, הנחת המשטרה היא "שכמעט לכל אחד מהם יש נגישות ישירה לרכושם של אחרים" (פסקה 10 בתשובת המדינה). מכאן, שכאשר מטרת הרישוי לפי חוק רישוי עסקים היא אף "מניעת סכנות לשלום הציבור", על בסיס ההלכות אשר פורטו בפסקה 21 לעיל, ובשים לב לתפקידיה של המשטרה לפי פקודת המשטרה, אין אנו מוצאים כי יש חריגה מסמכות או חוסר סבירות בעצם ההתנאה של המשטרה לגבי עובדי בתי מלון, כמצוטט בפסקה 10 לעיל, וזאת במסגרת סמכותה לפי סעיף 7(א) לחוק רישוי עסקים. נוסיף כי אמנם מוסמך שר המשטרה על פי סעיף 11 (א) לחוק רישוי עסקים להתקין תקנות "למניעת סכנות לשלום הציבור", אך על פי סעיף 12 לחוק, אין בתקנות אלה כדי לגרוע מסמכות המשטרה לפי סעיף 7 לחוק. 25. בא-כוח ההסתדרות העלה את הטענה שההתנאה האמורה בדבר עובדי בתי מלון, עומדת בסתירה להוראות חוק יסוד: חופש העיסוק (ס"ח התשנ"ב, בע' 114). חוק זה קבע כי כל אזרח או תושב של המדינה "זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד", וכי אין להגביל זכות זו "אלא בחוק, לתכלית ראויה ומטעמים של טובת הכלל" (סעיף 1 לחוק). עוד קבע החוק כי בעיסוק המותנה בקבלת רשיון, מותר לשלול את הזכות לרשיון "על פי חוק" ומטעמים שפורטו, וביניהם הטעם של "שלום הציבור" (סעיף 2 לחוק). בהליך שלפנינו לא מתעוררת כמובן שאלת זכותו של המלון לרישוי עיסוק - אלא זכותו של עובד המלון להמשיך ולעבוד במלון. לאור התוצאה שאליה אנו מגיעים בהליך זה, אין אנו חייבים להכריע בשאלה שהעלה בא-כוח ההסתדרות. נציין רק כי בנושא זה יכולה להיטען טענה המושתתת על השקפה שחוק יסוד: חופש העיסוק אינו בא לשנות את החופש הכמעט מוחלט הקיים בידי מעבידים ליצור יחסי עובד-מעביד, ולנתק יחסים אלה (HIRE AND FIRE), ואת החופש הקיים בידי עובדים אם ליצור יחסי עובד ומעביד ולנתקם. כל זאת בכפוף לקיום תנאים מוקדמים להעסקה (כגון, בדיקות רפואיות) ולניתוק קשר העבודה (הודעה מוקדמת, קיום הליכי התייעצות ומשא ומתן). 26. השאלה הנוספת היא מה נפקותה של הפעלת התנאת המשטרה, בתחום יחסי העבודה בין מעביד לעובדו. שאלה זו יכולה להתעורר הן בשלב שלפני הקבלה והן בשלב שלאחריה. בתחומים שונים של משפט העבודה, יש התערבות שלטונית ביחסי העבודה האינדיבידואליים, על פי הפעלת סמכות סטטוטורית. בקשר לכך נפסק כי "בית-הדין לעבודה מוסמך לדון גם בתוקפה של פעולה שלטונית שעילתה ביחסי עובד-מעביד", וכי "בבוא בית-הדין לעבודה לדון בהפעלתה של סמכות שלטונית, בוחן הוא סמכות זו אף לפי עקרונות המשפט המינהלי" (דב"ע מט/131 - 3 [28], בע' 266). הפעלת הסמכות השלטונית יכולה להיות "פוזיטיבית" (כגון, מתן היתר לפיטורי עובדת בהריון, על פי סעיף 9(ב) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954) או "נגטיבית" (כגון, סירוב למתן היתר כאמור או סירוב הקשור בהעסקה או בהמשך העסקה, דוגמת העניין שלפנינו). בשני המקרים, נושא הסכסוך הוא בתחום יחסי עובד-מעביד, שאותו יש לברר בבית-הדין האזורי לעבודה במסגרת סכסוך היחיד (או במסגרת סכסוך קיבוצי, ככל שצד ליחסים הקיבוציים רשאי לעשות זאת). במהלך בירור זה מוסמך בית-הדין האזורי לפסוק אף בשאלת תקפה של הסמכות השלטונית שהופעלה, וזאת בדרך של "ביקורת שיפוטית על אקט מינהלי", כאשר בית-הדין אינו בא בנעלי המחליט "אלא הוא בוחן, בחינה מינהלית, את החלטותיו" (ראה דב"ע נב/70 - 3 [29], בע' 61). במסגרת זו יבחן בית-הדין האם אכן מטרות חוק רישוי עסקים ("מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות") היו לנגד עיני הרשות המחליטה, והאם היא פעלה בהתבסס על ראיות מהימנות, בתום לב, בהגינות ובסבירות, תוך קיום כללי הצדק הטבעי, במידה הנדרשת (ראה דב"ע נב/148 - 3 [20], בע' 272, בו נדונה שאלת תקפה של החלטה של שירות הבטחון הכללי בדבר פסילת מועמד לעבודה בשירות המדינה). סמכות זו דומה במהותה לסמכות בית המשפט לפי סעיף 7א(ה) לחוק רישוי עסקים, לבטל או לשנות ביטול רשיון עסק או תנאי שהוסף במיוחד ברשיון עסק של אדם, אם לדעת בית המשפט הביטול או התנאי "אינם חוקיים או סבירים". 27. בענייננו ברור כי הפעלת התנאת המשטרה לגבי עובד של בית מלון מכוונת במישרין כלפי המלון, שהוא בעל הרשיון לפי חוק רישוי עסקים. בביצוע ההתנאה על ידי המלון, על המלון לתת את הדעת ולהתחשב בהוראות הדין ובנורמות משפטיות אחרות, ככל שישנן, כגון הסכם קיבוצי והסכם אישי. ככל שהמלון מפעיל את כוחו להפסיק את עבודת העובד הנדון, רשאי העובד (ובמקרים מתאימים - אף ארגון העובדים) להשיג על החלטת המלון, בדרך של פתיחת הליכים בבית-הדין לעבודה. בהליך בבית-הדין יתבררו שיקולי המלון, שיקולי המשטרה במסגרת הביקורת השיפוטית של בית-הדין על החלטת המשטרה והניגוד - ככל שהוא קיים - בין החלטת המשטרה לבין נורמות משפטיות אחרות. בהתאם לכך תוכרע שאלת תקפה של הפסקת העבודה. 28. אחד מחברי המותב הנמנה עם חברי המותב שהם בדעת מיעוט לעניין סמכות המשטרה מוסיף את הדברים הבאים: א) השאלה המתעוררת בנושא זה הינה האיזון בין יישום מטרת חוק רישוי עסקים, המצווה על משטרת ישראל להגן על הציבור, בין היתר על ידי מניעת העסקת עובד אשר העסקתו עלולה לסכן את הציבור, לבין מטרת חוק-יסוד: חופש העיסוק, הבא להבטיח לכל אזרח את הזכות לעבוד ולהתפרנס; ב) עמדתי היא, כי חוק רישוי עסקים העניק למשטרה את הסמכות להורות לבית מלון שלא להעסיק עובד אשר נגדו הוגש כתב אישום, ובו הואשם בעבירות חמורות (כולל סחר בסמים מסוכנים). חוק רישוי עסקים נתן למשטרה את הסמכות לאשר או שלא לאשר מתן רשיון עסקים, משום שהמחוקק ראה כנכון להגן על שלום הציבור ובטחונו באמצעות פיקוח של המשטרה על פעילויות מסוימות של בתי עסק. בתי מלון מהווים חלק חשוב של ענף התיירות, ממנו מתפרנסות משפחות רבות כולל חברי ההסתדרות, והמביא מטבע חוץ והשקעות החשובות למשק. מחובתה של מדינה מתוקנת להגן על הושהים בבתי המלון, הן כתיירים, והן כעובדים. העדר תקנות אינו שולל את הסמכות שניתנת בחוק למשטרה להגן על שלום הציבור הנמצא בבתי עסק ועל בטחונו, הכל במסגרת מגבלות המשפט המינהלי והציבורי. הפסיקה הנוגעת לפתיחת בית קפה או עסק אחר על ידי הפרט, ישימה גם לגבי העסקת עובד, שכן תוצאת אי-מתן רשיון הינה שהפרט אינו יכול לנהל עסק ולעבוד במקום זה; ג) חוק-יסוד: חופש העיסוק אינו קובע זכות מוחלטת לעבוד, אלא קובע עקרון של חופש העיסוק תוך הטלת מגבלות מסוימות על החופש: מגבלה אחת היא, מגבלות שייקבעו "בחוק, לתכלית ראויה ומטעמים של טובת הכלל". מגבלה שניה היא שניתן לשלול חופש עיסוק המותנה ברשיון "מטעמים של בטחון המדינה, תקנת הציבור, שלום הציבור ובריאותו, בטיחות, איכות הסביבה או הגנה על המוסר הציבורי". מכאן, כי עקרון חופש העיסוק, המובטח בחוק היסוד החדש, משתלב, בין היתר, בעקרון שנקבע בחוק רישוי עסקים, המצווה על המשטרה להגן על שלום הציבור ובטחון הציבור באמצעות מתן אישור לרשיונות עסק; ד) השאלה החדשה המתעוררת בעתירה זו היא, כיצד לאזן את מטרות חוק רישוי עסקים וחוק-יסוד: חופש העיסוק? האיזון הנכון בסוגיה של העסקת עובדים ייעשה, לדעתי, בדרכים הבאות: (א) פיקוח של בית-הדין על הפעלת הסמכויות שהוענקו לשלטונות בחוק רישוי עסקים; (ב) ביצוע הוראות ההסכמים הקיבוציים המגנים על עובדים; (ג) ביקורת עצמאית של השלטונות על פעולותיהם, ובעיקר של מבקר המדינה; (ד) ריסון עצמי של השלטונות, כפי שמתבטא בהוראות המשטרה שצויינו לעיל (ה) בתי הדין בפיקוחם על הפעלת סמכות השלטונות יודרכו בפרשנות החוקים על ידי העקרונות שנקבעו בחוקים: "טובת הציבור", "חופש העיסוק", "תקנת הציבור", "שלום הציבור ובריאותו", "בטיחות", "איכות הסביבה" ו"הגנה על המוסד הציבורי". בבואו לפרש את המושגים הללו שנקבעו בחוקים יתחשב בית-הדין, בין היתר, בפירוש שניתן להם בפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק. כמו כן, יתחשב בית-הדין בהוראות חקיקה אחרות הנוגעת לנושאים שצוינו בחוקים הללו, כגון החקיקה בעניין הבטיחות בעבודה בנושא "בטיחות", וחקיקה בעניין "איכות הסביבה"; (ו) נראה לי כי האיזון הנכון הן של מטרות החוקים והן של לשון החוקים, מסמיך את המשטרה ומחייב אותה להמשיך ולפקח על עובדי בתי מלון. המשטרה מחוייבת לבדוק אם למועמדים לעבודה יש הרשעות פליליות העלולות לסכן את בטחון ואת שלום דיירי המלון, ולהודיע על תוצאות הבדיקה להנהלת המלון. במקרה המתאים רשאית המשטרה אף להורות למלון שלא להעסיק מועמד, או לפטר עובד. סיכום 29. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים ברוב דעות - (א) לתת את הסעד ההצהרתי בהליך זה בדבר הפסקת עבודתו של העובד בעניין הנדון לפנינו (ראה סעיף 6 לעיל); (ב) לתת את הסעד ההצהרתי הכללי המבוקש, לפיו אין לפטר בענף המלונאות עובד עקב דרישת המשטרה (ראה סעיף 18 לעיל). 30. שרתון תשלם להסתדרות הוצאותיה בהליך זה בסך 3,000 ש"ח. חוזהבית מלוןהסכם קיבוצי