1. לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת גבריאלי; נציגי ציבור - ה"ה בליימן ובר-אבא; תב"ע מו/60 - 4), בו נדחתה בקשת המערערים לחייב את המשיבה לשלם לעובדי הדירוג המשולב של רשות השידור תוספת שכר של 6%. הצדדים 2. המשיבה, רשות השידור, היא תאגיד שהוקם לפי חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק רשות השידור) ואחראית על הפעלת הטלביזיה והרדיו הממלכתיים (להלן - הרשות). המערערת מס' 1 הינה הארגון היציג של עובדי הרשות המדורגים בדירוג המשולב (להלן - העובדים). העובדות - הרקע 3. במוקד הסכסוך שלפנינו נמצא הסכם קיבוצי מיוחד לעובדי הדירוג המשולב ברשות השידור, שנחתם ביום 19.7.1984. הסכם זה שזור וארוג בתוך מסכת הסכמים קיבוציים כלליים במשק, וכדי להבין את טענות באי-כוח הצדדים יש צורך, קודם כל, לפרוש את יריעת אותם הסכמים שהם רקע להסכם השנוי במחלוקת. את פרשת ההסכמים הקיבוציים ניתן לחלק לשלושה שלבים מבחינת עניינו של משפט זה. שלב א - הסכמי המסגרת לשנים 1986-1984 4. בחודשים יוני ויולי, 1984, נחתמו הסכמי מסגרת לתקופה מ-1.4.1981 עד 31.3.1986, הראשון בסקטור הציבורי והשני בסקטור הפרטי. ההסכם במגזר הציבורי, אשר נחתם ביום 24.6.1984, העניק לעובדים תוספות שכר של 24%, לפי השיעורים הבאים: 10% ביום 1.7.1984, 6% ביום 1.8.1984, 4% ביום 1.9.1984, 4% ביום 1.10.1984. נקבע, כי עלות תוספות השכר לא תעלה על 15.83%. הסכם המסגרת בסקטור הפרטי העניק לעובדים תוספת שכר של 10%, ועוד תוספת שתיקבע ותחול החל מ-1.4.1985. האם ההסכם במגזר הציבורי חל על עובדי הדירוג המשולב? שאלה זו לא נתבררה בפנינו די צרכה. מכל מקום נראה, כי לדעת הצדדים ההסכם לא חל, שכן מצאו לנכון לחתום על הסכם נפרד שהוא השלב השני בפרשה שלפנינו. שלב ב' - הסכם קיבוצי מיוחד לעובדי הדירוג המשולב 5. הסכם זה נחתם, כאמור, ביום 19.7.1984, והבטיח לעובדי הדירוג המשולב את תוספות השכר שהובטחו בהסכם המסגרת של הסקטור הציבורי. בנוסף על כך ניתנה לעובדים התחייבות מותנית לתוספת שכר, שפירושה ויישומה היא עילתה של התובענה דנן. התחייבות מותנית זאת ניתנה בדרך של "אימוץ" הסכמים שעתידים להחתם במגזר הפרטי, דהיינו "הצמדה" לתוספות השכר שיינתנו בהסכמים שם. וכן, לטענת באת-כוח המשיבה, הוקדמו לעובדי הדירוג המשולב מועדי תשלומים שהובטחו בסקטור הציבורי. מעיון בהסכמים הקיבוציים שהגישה באת-כוח הרשות עולה, כי בין תוספות השכר של 24% שקיבלו עובדי הדירוג המשולב בהסכם מיום 19.7.1984 היתה תוספת של 6%. הם מבקשים תוספת נוספת באותו שיעור בתובענה דנן, וזאת מכוח ההסכם בסקטור הפרטי. ההסכם המיוחד מיום 19.7.1984 של עובדי הדירוג המשולב קבע, אף הוא, "עלות" תוספות השכר של 15.83% בממוצע שנתי. שלב ג' - הסכם קיבוצי כללי משלים בסקטור הפרטי 6. סעיף 3 (ד) להסכם המסגרת במגזר הפרטי הבטיח לעובדים תוספת שכר נוספת החל מ-1.4.1985, וזה לשון הסעיף: "3 (ד) מוסכם על הצדדים כי תוספת השכר אשר תיקבע החל מ-1.4.1985 תהוה ביחס לתחשיב הכלכלי לשמירה על השכר הריאלי כפי שנעשה על-ידי הצדדים ואשר היווה את המתכונת לפיה נקבעה תוספת השכר בהתאם להסכם המסגרת לשנת 1984-5 וכן יילקחו בחשבון נתוני המוסד לחקר התפוקה וההכנסות לגבי פדיון העבודה לשנת 1984". המועד הוקדם לתשלום התוספת הזאת; בהסכם משלים שנחתם ביום 8.3.1985, נקבעה תוספת בשיעור של 6% שתשלומה החל מ-1.3.1985, למועד 1.2.1985. כך, בסופו של דבר עמד שיעור תוספת השכר במגזר הפרטי, לפי הסכם המסגרת, על 16% לעומת 24% במגזר הציבורי. המחלוקת בין הצדדים 7. המחלוקת בין הצדדים נסבה, איפוא, על פירושו של סעיף 3 להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 19.7.1984, שזה לשונו: "3. כל תוספת שכר שיוסכם עלי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות בתוך תקופת הסכם זה, ובלבד שאינה בגין שנת ההסכם הראשונה, תיושם בשכר עובדי הדירוג המשולב, בנוסף לאמור בסעיף 2 דלעיל, לאחר קבלת אישור כמתחייב מסעיף 24 לחוק רשות השידור, ותהיה חלק מטבלת השכר בדירוג המשולב". השאלה העומדת להכרעה היא: האם מכוח סעיף זה זכאים עובדי הדירוג המשולב לקבל את התוספת של 6% שניתנה במגזר הפרטי בהסכם הקיבוצי הכללי המשלים מיום 8.3.1985, שבו נקבע בסעיף 1: "1. מוסכם בין הצדדים כי החל מיזם 1.3.1985 תשולם לעובדים תוספת שכר בשיעור של 6% על השכר המשולב... למועד 1.2.1985". דהיינו, האם זכאים עובדי הדירוג המשולב לקבל את התוספת של 6%, נוסף למה שקיבלו במקביל לעובדי המגזר הציבורי? 9. השאלה העומדת להכרעה היא במהותה שאלה מתחום פירוש הסכמים קיבוציים, שיש לה שני צדדים: האחד - מה המבחנים לפירוש הסכם קיבוצי? והשני - כיצד ליישם סעיף של התקשרות חוזית בדרך אימוץ, היינו - ‎.COATRACT BY REFERENCE פירוש ההסכם הקיבוצי 10. השאלה העיקרית שעלינו להכריע בה היא, האם יש לפרש את ההסכם הקיבוצי מיום 19.7.1984 כלשונו או לפרשו גם לאור ההסכמים הקיבוציים האחרים וההקשר התעשייתי? בא-כוח המערערת טוען, כי ההסכם ברור ואין צורך לחפש הבהרות בהסכמים אחרים. באת-כוח המשיבה טוענת, כי הסכם קיבוצי יש לפרש לפי ההקשר התעשייתי. בדב"ע לט/24 - 3 [1] (בע' 431) סיכם בית-דין זה את הפסיקה לגבי פירוש הסכמים קיבוציים: "(א) רשאי ואף חייב בית-דין לעבודה לפרש הסכם קיבוצי תוך זיקה ל'הקשר התעשייתי' (על כלל זה, לא חלקו הצדדים); (ב) 'ההקשר התעשייתי' אינו אלא כלי עזר לפירוש, ועל כן אין להזדקק לו 'עת ההוראות (שבהסכם הקיבוצי) מדברות בעד עצמן'". 11. לאור הנחיית פסק-דין זה, בבואנו לפרש הסכם קיבוצי יש לשאול תחילה, אם ההוראות בו בוררות ומדברות בעד עצמן. כלומר, האם סעיף 3 להסכם מיום 19.7.1984 ברור וחד-משמעי. אם נגיע למסקנה, שלא ניתן לפרש את סעיף 3 בדרכים שונות, נפרש אותו כלשונו. א) נתייחס תחילה לשאלה, מה מוצמד? סעיף 3 מתייחס ל"תוספת שכר", וגם ההסכם מיום 8.3.1985 העניק לעובדים "תוספת שכר". על כן, נושא "המוצמד" ו"הנצמד" ברור; ב) סעיף 3 מפנה להסכם בין "לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות", וההסכם מיום 8.3.1985 נערך בין צדדים אלה. אף עניין זה ברור וחד-משמעי; ג) בסעיף 3 נקבע תנאי להענקת תוספת שכר: "ובלבד שאינה בגין שנת ההסכם הראשונה". התוספת של 6% ניתנה החל מיום 1.2.1985, בעוד השנה הראשונה של ההסכם הסתיימה ביום 31.3.1985. על יסוד זה, טענה באת-כוח המשיבה, כי התוספת של 6% ניתנה בגין השנה הראשונה. אנו דוחים טענה זאת, שכן נקבע בהסכם הקיבוצי מיום 8.3.1985, כי התוספת של 6% ניתנת לתקופת השנה השניה של ההסכם. סעיף 5 של אותו הסכם קובע במפורש, כי: "5. עם חתימת הסכם זה מיצו הצדדים את התחייבותם בהתאם לסעיף 3 (ד) להסכם ביניהם מיום 16.7.1981". סעיף 3 (ד), שנוסחו הובא בסעיף 6 לעיל, התייחס לתוספת שתינתן החל מיום 1.4.1985, היינו - לשנה השניה של ההסכם. מכאן המסקנה, כי התוספת של 6% שניתנה בהסכם מיום 8.3.1985 עונה על הדרישה של סעיף 3 להסכם מיום 19.7.1984 בכך שהיא לא ניתנה בגין שנת ההסכם הראשונה. בהתאם לכך הודיע בא-כוח העובדים, כי הוא מבקש את התוספת רק מתחילת שנת ההסכם השניה, היינו החל מיום 1.4.1985; ד) לאור האמור לעיל עולה, כי סעיף 3 הינו ברור, הן מבחינת הבהרת המוצמד והנצמד, והן בהבהרת התנאים למתן התוספת, ואין צורך בבחינת הקשר התעשייתי כדי לפרשו. 12. אפילו אם נאמץ חלקית את טענת המשיבה ונפרש את סעיף 3 הנדון לאור הסכמים קיבוציים אחרים, לא תביא אותנו דרך זו למסקנה שבה רוצה באת-כוח המשיבה. כנקודת מוצא לפירוש בדרך זו משמשים דברי בית-דין זה, לפיהם: "הסכם קיבוצי, ובמיוחד הסכם קיבוצי מיוחד, לא יפורש בתלוש מהסכמים אחרים החלים על הצדדים, אלא תוך זיקה הדדית וראייתם כשלמות" (דב"ע מו/6 - 4, [2] בע' 309). סעיף 3 נקבע בהסכם המיוחד שעה שהיה ידוע לצדדים כי עובדי הסקטור הפרטי יקבלו תוספת בגין השנה השניה של ההסכם. ניתן להבחין בכך מסעיף 3 (ד) להסכם המסגרת (שהובא בסעיף 6 לפסק-דין זה). נוסף על כך, הצדדים אימצו את תוספות השכר של הסקטור הציבורי בכל הקשור לתוספות שנקבעו בהסכם המיוחד, וזאת כדי להעניק לעובדים תוספות של 24%. אף על פי כן, כאשר הסכימו בסעיף 3 על אימוץ תוספות שכר בשנה השניה של ההסכם, הם אימצו את התוספות שיינתנו בסקטור הפרטי. סביר להניח כי הצדדים היו ערים לכך, שסעיף 3 יתן לעובד הדירוג המשולב תוספות שכר משמעותיים מעבר לאלה שניתנו לכלל עובדי הסקטור הציבורי. הכוונה של סעיף 3 ברורה לאור ההסכמים הקיבוציים שהגישה באת-כוח הרשות, והיא: להעניק לעובדי הדירוג המשולב תוספת שכר נוספת על זו שניתנה בסקטור הציבורי. ייתכן כי התנהגות הצדדים אינה נוחה למי שמייצגת את המדינה או את רשות השידור. כאן הסכימו הצדדים במודע למתן תוספת לשנת ההסכם השניה - תוספת שאינה מקובלת במגזר הציבורי. בשעה שהסכימו לכך היו צריכים להיות מודעים להשלכות ביחסי עבודה העשויות להתעורר בשעת יישום ההסכם. תוקפו של סעיף 3 כסעיף אימוץ הסכם אחר - ‎CONYRACY BY REFERENCE 13. את תוקפו של סעיף 3 השנוי במחלוקת ניתן לבחון גם מן הזווית האחרת שהוזכרה - האם הוא עומד במבחנים של סעיף אימוץ הסכם אחר - ‎CONYRACY BY REFERENCE. ראה: דב"ע מא/57 - 3 [3] (בע' 294); דב"ע מב/23 - 2 [4] (בע' 143). עניין זה הוא חלק מהסוגיה של הצמדת תנאי עבודה של קבוצת עובדים אחת לאלה של קבוצה אחרת. עמדת בית-דין זה כלפי שיטת ההצמדה צוינה בדב"ע לה/7 - 4 [5] (בע' 167). נאמר שם כי שיטת ההצמדה אינה יכולה להיות תנאי מכללא או מובנת מאליה, אלא "היא בבחינת יוצא מן הכלל ומחייבת הוראה מפורשת, ומשישנה הוראה - יש לפרשה כדרך שמפרשים את היוצא מן הכלל". בית-דין זה הזכיר, כי שיטת ההצמדה עלולה להביא לתוצאות הפוגעות בחופש המשא-ומתן, וזאת על-ידי הכתבה חד-צדדית של תנאי עבודה, וקביעת תנאי עבודה מראש ללא שיקול דעת בזמנו. בית-הדין לא רואה בעין יפה שיטה שבאה במקום קביעת תנאי עבודה על-ידי הצדדים במשא-ומתן. הנאמר לגבי שיטת ההצמדה נכון לגבי השיטה של CONYRACY BY REFERENCE. בדרך זו משאירים הצדדים ליחסי עבודה את קביעת תנאי ההסכם הקיבוצי שלהם למשא-ומתן שיתקיים בין צדדים אחרים. עם זאת, איננו יכולים לשלול מהצדדים להסכם קיבוצי את הזכות לאמץ הסכם קיבוצי אחר בתוך ההסכם הקיבוצי שלהם. 14. בפסיקה נקבעו תנאים, שרק בהתקיימם יישם בית-דין זה הוראת הצמדה בהסכם קיבוצי: האחד - קביעה מדויקת מה המרכיב של תנאי העבודה שמוצמד. השני - הגדרה מדויקת של הקבוצה הצמודה ושל הקבוצה איה היא מוצמדת. תנאים אלה טובים גם בנתונים של אימוץ חוזה על-ידי חוזה אחר. כפי שכבר ציינו, סעיף ההצמדה השנוי במחלוקת עונה על שתי הדרישות האמורות לגבי יישום סעיף הצמדה. סעיף 3 להסכם מ-19.7.1984 קובע בבירור מה מוצמד ("שכר עבודה") וכן מבהיר מהי הקבוצה אליה מוצמדים עובדי הדירוג המשולב והסכם קיבוצי בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות). על כן, סעיף 3 ניתן ליישום לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה לגבי הצמדת קבוצת עובדים אחת לקבוצה אחרת. 15. באת-כוח המשיבה העלתה טענה נוספת, שגם בה יש לדון במסגרת שאלת ההצמדה של הסכם להסכם, לדבריה, ההסכם "המאומץ", דהיינו - ההסכם המשלים במגזר הפרטי מיום 8.3.1985, כלל בתוכו סעיף אשר שלל מעובדי הדירוג המשולב ברשות השידור את זכותם לקבל את תוספת 6% המובטחת. המדובר בסעיף 4 של אותו הסכם, הקובע: "4. עובדים אשר שכרם צמוד להסכמי שכר בשירות הציבורי, או לכל מערכת הצמדות אחרת, לא יהיו זכאים לתוספת השכר בהתאם להסכם זה אם מומשה ההצמדה". אין ספק, שלו היה מדובר בעובדים אשר עליהם חל הסכם זה (דהיינו - עובדים בסקטור הפרטי), הם היו מנועים מלקבל את תוספת ה-6%. אלא שבמקרה דנן מדובר בעובדים אשר הסכם המסגרת במגזר הפרטי אינו חל עליהם. ההסכם מיום 8.3.1985 חל רק על עובדים המועסקים על-ידי החברים של הארגונים הכלכליים, והוא אינו חל על הסקטור הציבורי. הצדדים להסכם הקיבוצי מיום 19.7.1984 היו רשאים לאמץ הסכם אחר, כולו או חלקו, או חלקים מסוימים לפי בחירתם. במקרה של "אימוץ" או "הצמדה" מסוג זה רשאים הצדדים הקובעים את ההסכם שמכוחו אומץ ההסכם האחר, לקבוע, איזה תנאי או זכות שנקבעו בהסכם האחר יחולו עליהם. במקרה דנן קבעו הצדדים, כי אם תינתן תוספת שכר בהסכם אחר יקבלו התוספת גם עובדי הדירוג המשולב, וזאת בלי להחיל עליהם תנאים אחרים של ההסכם האחר. הווי אומר, ההצמדה בהסכם עובדי הדירוג המשולב ברשות "אימצה" רק את התוספת שעתידה להינתן, ולא אימצה את ההגבלה שקבעו לעצמם ולחבריהם הצדדים לאותו הסכם. 19. לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה, כי יש לקבל את הערעור ולהעניק למערערת את הסעד החלופי שביקשה. אנו קובעים, כי התוספת של 6% שנקבעה בהסכם הקיבוצי מיום 8.3.1985 ממלאה אחר התנאים הנדרשים בסעיף 3 רישה להסכם מיום 19.7.1984, והם: 1) תוספת שכר; 2) שמוסכם עליה בהסכם בין לשכת התיאום לבין ההסתדרות; 3) בתוך תקופת ההסכם; 4) ואינה בגין שנת ההסכם הראשונה. לא קיבלנו את בקשת המערערת להורות למשיבה לשלם התוספת של 6%, משום שלא נתמלא התנאי של סעיף 3 סיפה להסכם הקיבוצי, והוא אישור לפי סעיף 24 לחוק רשות השידור. עם זאת אנו מצהירים, כי משנתמלאו התנאים של סעיף 3 רישה להסכם הקיבוצי, חייבת הנהלת הרשות לפעול בתום לב ולהעביר את שאלת יישום התוספת בשכר העובדים לפני הוועד המנהל של הרשות ושר החינוך והתרבות, כדי לדון ביישום התוספת, בהתאם לסעיף 24 לחוק, תוך זמן סביר, ולא יאוחר מ-30 יום ממתן פסק-דין זה. חוזההסכם קיבוצי