עניינה של התביעה שלפנינו בשאלת תחולתו של צו ההרחבה, לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז- 1957, בענף הגומי (פורסם בי"פ תשל"ה מס' 2061, מיום 14.11.1974, עמ' 347, להלן: "צו ההרחבה בענף הגומי") על מפעל "דורם" (להלן גם "המפעל") שבבעלות קיבוץ רמת הכובש (להלן: "הנתבע" או "קיבוץ"), וכן בשאלת תחולתם ופרשנותם של תעריפי השכר ותוספת הוותק הקבועים בצו ההרחבה בענף הגומי והנקובים במטבע של לירות ישראליות. התובע (להלן: "התובע" או "מר שכטר") מועסק במפעל החל מיום 13.8.00 ועד היום, בהתאם להסכם עבודה אישי מיום 13.8.00 (להלן: "הסכם העבודה", נספח א' לתצהיר התובע"), תחילה כפועל ייצור ומשנת 2001 כאחראי משמרת (ראו רשימת מוסכמות מטעם הצדדים שהוגשה ביום 2.11.10). מפעל "דורם" הוא מפעל לייצור "מוצרי גומי בהזרקה" (כעולה משמו המלא של המפעל המופיע בהסכם ההעסקה של התובע, נספח א' לתצהירו), ובין היתר - "אטמים מגומי, אצבעות גומי למריטת נוצות של עופות ומסכות חד פעמיות, הכל מגומי" (עדות מר שגריר, פרוטוקול 18.12.11 בעמ' 18 ש' 8-10). טענות התובע - לטענת התובע יש להחיל עליו את הוראות צו ההרחבה בענף הגומי והזכויות הכספיות המגיעות לו מכוחו, לאור עיסוק העיקרי של המפעל בגומי ומוצריו. בכלל זה טוען התובע להפרשי שכר מכוח טבלאות השכר המופיעות בצו ולתשלום תוספת ותק בסך כולל של 258,502 ₪, וכן תיקון שכרו מכאן ואילך. חישוביו של התובע נתמכים בחוות דעת מומחה (אקטואר) מטעמו, מר שחר לוי, שערך את התחשיבים לשיעורים הקבועים בצו ההרחבה (להלן: "המומחה" או "מר לוי"); על פי סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים"), בעת התנגשות בין חוזה עבודה אישי להסכם קיבוצי/ צו הרחבה, גוברת ההוראה המיטיבה עם העובד וכך גם בענייננו. יתירה מכך, ובכל מקרה, כאשר הסדר חוזי שנערך על ידי המעביד נגוע בהפליה או באי חוקיות ניתן לבטלו מכוח הוראות הדין בדבר חוזה פסול; אין לקבל את עמדת הנתבע כאילו טבלאות השכר ותוספת הוותק בצו ההרחבה בענף הגומי הן בבחינת "אות מתה" מאחר והן קבועות בלירות ולא עודכנו מזה שנים רבות, שכן גם בהיעדר מנגנון עדכון שכר/מטבע יש לעדכנם ולבצע שיערוך כפי שבוצע בחוות דעת המומחה שצירף מטעמו; אף הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות") מאשרת בעמדתה כי טבלאות השכר ותוספת הוותק בצו ההרחבה בענף הגומי אינן בבחינת "אות מתה" וכי אין בעצם העובדה שלא נקבע מנגנון עדכון לתעריפי השכר ולתוספת הותק כדי לשלול מתוקפם; לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לפרש את ההסכם הקיבוצי/צו ההרחבה פרשנות תכליתית המגשימה את התכלית הכללית של משפט העבודה; לא בכדי נמנע הנתבע מלהעיד עדים רלוונטיים לתביעה דוגמת מנהלת משאבי אנוש במפעל, ומהגשת חוות דעת חשבונאית או אקטוארית כלשהי שיש בה כדי לאושש את טענותיו. טענות הנתבע - יש לדחות על הסף כל עילת תביעה הנוגעת לתקופה שלפני ינואר 2002 בשל התיישנות (7 שנים מיום הגשת התביעה - 12.1.09); לא הוכחה תחולתו של צו ההרחבה בענף הגומי על הנתבע- אין מחלוקת כי עיקר פעילותו של המפעל הוא בענף הגומי, אך המפעל אינו המעסיק של התובע כי אם הקיבוץ, ובמועדים הרלוונטיים להליך זה המפעל אף לא היווה אישיות משפטית נפרדת. על פי ההלכה, הנטל להוכיח תחולה של צו הרחבה מוטל על כתפי הטוען לו, ואילו בענייננו התובע לא הוכיח כי עיקר עיסוקו של הקיבוץ, הפועל בתחומים וענפים שונים ומגוונים, הוא בענף הגומי; לחלופין ולשם הזהירות - ההוראות בצו ההרחבה בענף הגומי עליהן מבסס התובע את תביעתו אינן מקימות לו עילת תביעה כלשהי נגד הנתבע. מאחר ותעריפי השכר הקבועים בצו ההרחבה בענף הגומי (משנת 1974) נקבעו בלירות ולא עודכנו מאז שנת 1979, אין להם כל נפקות מעשית והם איבדו מתוקפם עם חקיקת חוק שכר מינימום, תשמ"ז- 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"). כך, בהיעדר מנגנון לעדכון טבלאות השכר ותוספת הוותק בהסכם/בצו הפכו התעריפים ל"אות מתה" שאינה מחייבת את המעסיקים בענף מזה שנים רבות. לטענה זו מצטרף גם מנהל המחלקה למשפט עבודה בהתאחדות התעשיינים, והיא אף ההלכה הנוהגת בפועל הלכה למעשה; אף ההסתדרות אישרה בעמדתה כי עם חקיקת חוק שכר מינימום איבדו תעריפי השכר שהיו קבועים בצו ההרחבה בענף הגומי מתוקפם, מאחר והיו נמוכים משכר המינימום שנקבע ולא נקבע מנגנון אחר לעדכונם; בכל מקרה: תחשיבי המומחה מטעם התובע והנחות המוצא שלהם משוללי כל בסיס משפטי. המומחה אינו בעל השכלה משפטית אך הניח הנחות משפטיות וכן קיבל את טענותיו העובדתיות של התובע כהנחות מוצא לחוות דעתו מבלי לבדוק אותן ומבלי לעיין בצווי ההרחבה המקוריים בענף הגומי. כמו כן, הניח המומחה הנחות מוצא עובדתיות ומשפטיות חסרות בסיס לחישוביו; כמו כן, אשר לתוספת הוותק הקבועה אף היא בלירות בצו ההרחבה, קבעו בתי הדין לעבודה באופן מפורש ועקבי כי תוספות אלה בוטלו מאליהן עם חקיקת חוק שכר מינימום, ועל כן הן אינן משולמות בפועל על ידי מעסיקים בענף. ביום 20.9.11 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו בפנינו התובע והמומחה מטעמו, וביום 18.12.11 התקיים דיון הוכחות נוסף במסגרתו העידו בפנינו עדי הנתבע - עו"ד עופר יוחננוף, מנהל המחלקה למשפט העבודה בהתאחדות התעשיינים (להלן: "עו"ד יוחננוף") ומר חיים שגריר, אחראי משאבי אנוש של הקיבוץ (להלן: "מר שגריר"). במסגרת דיון ההוכחות הראשון (20.9.11) ניתנה החלטה המורה להסתדרות להגיש את עמדתה בשאלת יישומו של צו ההרחבה בענף הגומי המתעוררת בתיק זה, וביום 25.3.12 הגישה ההסתדרות את עמדתה. לבקשת התובע, ומאחר ועמדת ההסתדרות היתה כללית ובלתי מנומקת, הותר לתובע להגיש שאלות הבהרה להסתדרות שפורטו בהחלטה מיום 3.10.12. ביום 28.11.12 הגישה ההסתדרות את עמדתה ותשובותיה לשאלות (להלן: "עמדת ההסתדרות"), שעיקרה בתמצית כדלקמן: ההסתדרות חתומה על שני הסכמים קיבוציים בענף הגומי - האחד, נשוא הליך זה, נחתם עם התאחדות התעשיינים בשנת 1973, והשני נחתם עם התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה בישראל; ההסכם הקיבוצי נשוא ההליך שלפנינו הורחב בצו הרחבה מיום 28.10.74. צו ההרחבה תוקן בשנים 1977 ו- 1979 ומאז לא תוקן/עודכן עד היום; במהלך השנים שחלפו מאז עדכונו האחרון פנתה ההסתדרות פעמים רבות להתאחדות התעשיינים בבקשה לעדכן את ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מכוחו, אך לאור המגמה של התאחדות התעשיינים לעבור למנגנוני קביעת שכר מפעליים בהסכמים מפעליים על פני מנגנונים ענפיים בהסכמים ענפיים, לא בוצעו עדכונים כאמור; יחד עם זאת, מדובר בהסכם קיבוצי תקף שאינו בגדר "אות מתה" על פי הכרזה חד צדדית של צד אחד להסכם. אין בעצם העובדה שלא נקבע מנגנון עדכון בהסכם הקיבוצי ו/או בצו ההרחבה לתעריפי השכר ולתוספת הוותק כדי לשלול מתוקפם, ואף לא ניתן לומר כי זו הייתה כוונתם של הצדדים להסכם; יש לעדכן את תעריפי השכר ותוספת הוותק כל זמן שההסכם הקיבוצי תקף, וכל זמן שלא עודכנו נדרש לפרש אותן על דרך של פרשנות משפטית; ההסתדרות סבורה כי יש לעדכן את ההסכמים הקיבוציים בהסכמה ועל כן פנתה פעם נוספת, במהלך חודש מרץ 2012, להתאחדות התעשיינים בעניין, וסוכם להתחיל משא ומתן להסדרת הנושא הן במישור הענפי הספציפי והן בענפים אחרים (כפי שכבר נעשה בהסכמים אחרים לרבות הסכמים מפעליים); במענה לשאלות בהחלטת בית הדין מיום 3.10.12, השיבה ההסתדרות, בתמצית, כי: בהיעדר מנגנון עדכון שכר/מטבע בצו ההרחבה הרי ששכר היסוד בהסכם הענפי/בצו ההרחבה מתעדכן לפי הסכמי תוספת היוקר, ובכל מקרה אינו יכול להיות נמוך משכר המינימום על פי הוראות חוק שכר מינימום, הגם שחוקק לאחר צו ההרחבה; הדרגה המכונה "דירוג א" היא הדרגה הנמוכה על פי צו ההרחבה אך ממילא שכרו של עובד לא יכול להיות נמוך משכר מינימום גם בדרגה זו, ולעניין זה אין הבחנה בין הדירוגים השונים; לאור הוראות צו ההרחבה והוראות חוק שכר מינימום יש לשלם תוספת ותק כתוספת נפרדת, ואשר לערכה הרי שמדובר בשאלה משפטית-פרשנית שההסתדרות סבורה כי יש לשערך אותה, לכל הפחות, לפי העדכונים של תוספת היוקר. דיון והכרעה תחולת צו ההרחבה בענף הגומי על הנתבע ועל עבודתו של התובע השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא שאלת תחולתו של צו ההרחבה בענף הגומי על הנתבע. כאמור, אין מחלוקת כי עיקר פעילותו של המפעל בו מועסק התובע הוא בענף הגומי, אך הנתבע טוען כי המפעל אינו המעסיק של התובע אלא הקיבוץ, וכי תחומי עיסוקו של הקיבוץ הם רבים ומגוונים ולא הוכח כי עיקר עיסוקו הוא בענף הגומי. אין בידינו לקבל טענה זו. אכן, הנטל להוכחת תחולתו של צו הרחבה מוטל על העובד, והמבחן המכריע לבחינת תחולתו של צו ההרחבה הוא עיקר עיסוקו של המעסיק (דב"ע שן/ 7-1 הדי אליקים נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45; ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד (לא פורסם), ניתן ביום 9.7.00). בענייננו, התובע מועסק במפעל שבבעלות הקיבוץ ועל כן נחשב כעובד הקיבוץ, אך בנסיבות בהן כל עיסוקו של התובע הוא במפעל, והקיבוץ אינו אלא הבעלים של המפעל, סבורים אנו כי ראוי לאמץ פרשנות תכליתית ולבחון את עיקר עיסוקו של המפעל בו עובד התובע ולא את עיקר עיסוקו של הקיבוץ, וכך גם נוהגים בתי הדין לעבודה בפועל (ראו למשל בע"ע 772/07 תמר אסתר - קיבוץ כנרת, ניתן ביום 11.12.07 על ידי מותב בראשות כב' הנשיא אדלר). על הרעיון כי זהות המעסיק עשויה להשתנות בהתאם לתכלית של הכלל בו דנים חזרו בתי המשפט ובתי הדין לעבודה במספר הזדמנויות. כך למשל: "המונחים 'מעביד' ו'עובד' מופיעים בשורה ארוכה של חוקים. נקודת המוצא העקרונית, אשר חייבת להנחות אותנו, היא, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסאלית, אלא המשמעות, שנודעת להם, קשורה קשר הדוק להקשר, בו מופיעים ביטויים אלה. לשון אחר: אין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי מעביד עובד, אלא קיימות הגדרות רבות ומגוונות, הכול בהתאם להקשר הדברים, בו מתעוררת השאלה. על כן תהא זו תופעה טבעית, כי פלוני ייחשב כעובד לצורך חוק אחד, אך לא ייחשב כעובד לצורך חוק אחר" (דב"ע מט/3-70 חריזי ואח' - מדינת ישראל ואח', פד"ע כא 208, בעמ' 210; וראו גם: דב"ע נה/0-109 אסנת דפנה לוין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 326, בעמ' 331) ובמקום אחר: מושגי המשפט נועדו להגשים מטרות חברתיות. הם כלי שרת להשגת יעדים חברתיים... עמד על כך חברי השופט חשין בציינו: 'נזכור-נא-אל-נשכח - כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנאליטי הושמו גבולות. האנליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו, ולא משרתיה' (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, בעמ' 306). ואף אני עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: 'עלינו להתרחק מתורת משפט של מושגים, שלפיה המושג התאורטי כופה עצמו על האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עלינו לשאוף לתורת משפט של ערכים, שלפיה המושג התאורטי הוא פרי האיזון וההסדר של האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי... ההלכה צומחת מתוך המעשה. התאוריה צריכה לשרת את הפרקטיקה. מושגי המשפט (כגון בעלות, זכות, עבירה) אינם מציאות שאנו חייבים לקבלה כנתון. מושגי המשפט הם קונסטרוקציה הבאה לשרת את האדם' (דנ"פ 4603/97 משולם - מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160)" (דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב(4) 817) לפיכך, ומשאין מחלוקת כי עיסוקו של המפעל בו עובד התובע הוא בתחום הגומי, קובעים אנו כי צו ההרחבה בענף הגומי חל על המפעל ועל עבודתו של התובע. המסגרת הנורמטיבית עניינה של התביעה דנן הוא, כאמור, בשאלת תחולתם ופרשנותם של תעריפי השכר ותוספת הוותק הקבועים בצו ההרחבה בענף הגומי והנקובים במטבע של לירות ישראליות, ואשר לא עודכנו או שוערכו מאז שנת 1979. צו ההרחבה בענף הגומי (מיום 28.10.1974) הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הגומי שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבין התאחדות התעשיינים בישראל ביום 1.9.1973 (מספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 70/32). הסכם קיבוצי זה חודש מפעם לפעם תוך עריכת שינויים וביום 1.4.1990 הפך להסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת כהוראת סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים"). צו ההרחבה בענף הגומי תוקן בפעם האחרונה בשנת 1979 (י"פ 2513, תשל"ט, עמ' 941 בתוקף מיום 11.2.1979). בסעיף 9 לצו ההרחבה בענף הגומי מוסדרים תעריפי השכר לעובדים בענף על פי חלוקה לדירוגים ובמטבע של לירות ישראליות (להלן: "תעריפי השכר"), ובסעיף 10 מוסדרת זכאות לתוספת ותק בחלוקה על פי שנות ותק בעבודה (7 שנים ראשונות, 7-12 שנים ומעל 12 שנות עבודה), אף היא נקובה במטבע של לירות ישראליות (להלן: "תוספת הוותק"). בשנת 1987 נחקק חוק שכר מינימום. התביעה להפרשי שכר מכוח טבלאות השכר בצו ההרחבה אין מחלוקת כי צו ההרחבה בענף הגומי, על טבלאות השכר הקבועות בו, לא עודכן מאז שנת 1979, ואף לא נקבע מנגנון כלשהו לעדכון השכר או המטבע הנקובים בו. יחד עם זאת, טוען התובע, כי גם בהיעדר מנגנון לעדכון השכר ו/או המטבע יש לעדכן ולבצע שיערוך כפי שבוצע בחוות דעת המומחה שצירף מטעמו, ומדובר בצו הרחבה ובהסכם קיבוצי ברי תוקף שאין יסוד לקביעה כי הוראות מסוימות בהם הן בבחינת "אות מתה". אכן, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הגומי תקפים ואף אין בפנינו טענה כי בוטלו או כי הוראות מסוימות בהם בוטלו, אך נטען כי העדר יישום של טבלאות השכר בפועל לאורך שנים ארוכות, והעובדה כי הסכומים בטבלאות נקובים במטבע של לירה ישראלית ולא עודכנו מאז שנת 1979, מובילים למצב בו לא ניתן לדרוש כיום את יישום הטבלאות בפועל. כמו כן נטען, כי הוראותיו של חוק שכר מינימום שנחקק לאחר עדכונו האחרון של צו ההרחבה בענף הגומי עדכנו, ולמעשה, החליפו, את התעריפים הנקובים בטבלאות השכר, וכיום תעריפי שכר המינימום הם התעריפים המחייבים שלפיהם נוהגים בפועל. נקדים ונאמר, לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חוות דעת המומחה מטעם התובע, כי אלה הן מסקנותינו בנוגע לטבלאות השכר, בתמצית: ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הגומי הם ברי תוקף, וכך גם טבלאות השכר הקבועות בסעיף 9 לצו ההרחבה. יחד עם זאת, כל זמן שטבלאות השכר לא עודכנו מאז שנת 1979 ועודן קבועות במטבע של לירה ישראלית, יש להעניק להן פרשנות משפטית במסגרתה יובא בחשבון גם אומד דעתם של הצדדים להסכם הקיבוצי והאופן בו יישמו את הוראותיו בפועל במרוצת השנים; כפי שיפורט להלן, פרשנות משפטית זו מובילה למסקנה כי שכר היסוד הקבוע בצו ההרחבה כפוף לשכר המינימום המתעדכן מעת לעת והכולל גם את תוספות היוקר. בכל הנוגע לדירוג ולפערים בין הדרגות השונות בטבלאות השכר מן הראוי כי הצדדים להסכם הקיבוצי יגיעו להסכמות בדבר עדכונם, ולא כי בית הדין יורה על עדכון על פי שיטת חישוב כזאת או אחרת, בפרט לאחר שנים רבות בהן לא נהגו כך בפועל. בעניין זה הצהירה ההסתדרות, כי אכן צפוי להיפתח משא ומתן בינה ובין התאחדות התעשיינים בנושא, הן במישור הענפי הספציפי והן בענפים אחרים (סעיף 9 לעמדת ההסתדרות). משכך, ומשאין מחלוקת כי שכרו של התובע אינו נופל משכר המינימום, דין התביעה ברכיב זה להידחות. ונבאר - כאמור, מקובלות עלינו עמדות התובע וההסתדרות כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הגומי הם ברי תוקף, וכך גם טבלאות השכר הקבועות בסעיף 9 לצו ההרחבה, משלא בוטלו בדרכים הקבועות לביטול הסכם קיבוצי וצו הרחבה (או מי מהוראותיהם) בחוק הסכמים קיבוציים, וכמתחייב מיחסי עבודה קיבוציים. לפיכך, נדרשים אנו לפרשנות הוראת סעיף 9 לצו ההרחבה וטבלאות השכר הנקובות בו במטבע של לירה ישראלית, ויש לעשות כן בשים לב לאופן בו יושם צו ההרחבה, הלכה למעשה, מזה שנים רבות. בענייננו, אין אנו נדרשים לפרשנות לשונו של צו ההרחבה כיוון שמדובר בלשון ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. הפרשנות נדרשת בשל היעדר עדכון של טבלאות השכר/המטבע ובשל העובדה כי במהלך התקופה חוקק חוק שכר מינימום אשר השפיע על אופן תשלום השכר בפועל באופן השונה מהאמור בטבלאות השכר: "בבואנו לפרש הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי ולהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם, עלינו ליתן משקל ראשוני ללשונו של ההסכם. עם זאת הליך פירושו של הסכם קיבוצי צריך שייעשה תוך הבנה והתייחסות להקשרו התעשייתי, לאופן יישומו בפועל ולעמדות הצדדים בשנים שלאחר חתימתו" (ע"ע 300212/97 יאיר מוהר ואח' - עיריית תל אביב (לא פורסם), ניתן ביום 13.5.99; וראו גם - ס"ק 8/06 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מרכז השלטון המקומי (לא פורסם), ניתן ביום 25.9.08)) כאמור, מוסכם על הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים כי בפועל לא נהגו על פי טבלאות השכר הקבועות בסעיף 9 לצו ההרחבה בענף הגומי, וההסתדרות אף הצהירה בעמדתה כי יש לעדכן את ההוראות כנהוג ביחסי עבודה קיבוציים: "יש לעדכן הסכמים בהסכמה, על ידי הצדדים להסכם", ואף הוסיפה כי לאור עמדתה דלעיל "פנתה ההסתדרות פעם נוספת, במהלך חודש מרץ 2012, להתאחדות התעשיינים בעניין, וסוכם להתחיל משא ומתן להסדרת הנושא הן במישור הענפי והן בענפים אחרים" (סעיף 9 לעמדת ההסתדרות, וראו בהרחבה גם את עדותו של עו"ד יוחננוף מטעם התאחדות התעשיינים, פרוטו' 18.12.11, עמ' 14 ש' 14 - עמ' 15 ש' 24). כמו כן השתכנענו מעמדות הנתבע וההסתדרות, כי חוק שכר מינימום שנחקק כשמונה שנים לאחר העדכון האחרון של צו ההרחבה בענף הגומי עדכן, למעשה, את התעריפים הנקובים בטבלאות השכר ואיפשר לצדדים להימנע מעדכונן, ואף מוסיף לעדכנם בכל עדכון של תעריפי שכר המינימום. וכך ציינה ההסתדרות בעמדתה: "בהיעדר מנגנון עדכון שכר/מטבע בצו ההרחבה, הרי ששכר היסוד בהסכם ענפי/בצו ההרחבה מתעדכן לפי הסכמי תוספת היוקר, ובכל מקרה אינו יכול להיות נמוך משכר המינימום לאור הוראות חוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987 (הגם שחוקק אחרי צו ההרחבה), ולאור רכיבי השכר השונים בצו ההרחבה אשר אינם באים בחשבון שכר המינימום על פי הוראות החוק. יצוין בהקשר זה כי אך לאחרונה עודכן שכר המינימום במסגרת הסכם קיבוצי שנחתם ביום 2.1.2011 בין ההסתדרות ללשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (נרשם בפנקס ההסכמים הקיבוציים לפי מספר 7043/2012), אשר הוראותיו הורחבו באמצעות עדכון חוק שכר מינימום (סעיף 17(1) לעמדת ההסתדרות, ונוסיף כי ממועד הגשתה כבר עודכן תעריף שכר המינימום פעמים נוספות) בעניין זה, קובע סעיף 3(ב)(2) לחוק שכר מינימום כי ברכיבי השכר הכלולים בשכר המינימום נכללות גם תוספות יוקר, ובסעיף 4 לחוק נקבע, בין השאר, כי "שכר המינימום יוגדל לפי שיעורי תוספת היוקר", המפורסמות מעת לעת. כך, גם בדברי ההסבר להצעת חוק שכר מינימום נכתב כי: "כיום נקבע שכר המינימום במשק בהסכם קיבוצי כללי שהורחב בצו הרחבה. השיטה האמורה לא הוכיחה את עצמה ושכר המינימום נשחק במרוצת השנים באופן משמעותי ביותר. החוק המוצע נועד להסדיר חובת תשלום שכר מינימום ושיעורו בחוק. על פי החוק המוצע יהיה שכר המינימום בשיעור של 50% מהשכר הממוצע במשק כפי שהוא ביום 1 באפריל 1987. במשך כל שנה יעודכן שכר המינימום בהתאם לתוספות היוקר, פיצוי בעד התייקרויות או תוספות שכר כלליות שייקבעו בהסכמים קיבוציים כלליים ושישולמו לרוב העובדים במשק..." (רשומות, ה"ח 1823, ב' באדר התשמ"ז, 3.3.1987) לאור האמור, איננו סבורים כי יש לפרש את טבלאות השכר בצו ההרחבה בניגוד לדרך בה יושמו בפועל על ידי הצדדים ליחסים הקיבוציים משך שנים ארוכות, וזאת בפרט כאשר ארגון העובדים החתום על ההסכם הקיבוצי הצהיר בפנינו כי בהיעדר מנגנון עדכון שכר/מטבע בצו ההרחבה מתעדכן שכר היסוד לפי הסכמי תוספת היוקר, ובכל מקרה אינו יכול להיות נמוך משכר המינימום. וראו לעניין זה גם את הערת המחבר, מ' פסטרנק, לסעיף 9 לצו ההרחבה בענף הגומי, שם נאמר כי "...משלא נקבעו תוספות שכר מעבר לכך יחולו הוראות ההסכם בעניין "הכנסת מינימום" והשלמת הכנסה... וראה חוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987... וטבלת שכר המינימום... לפיו משתלם השכר מיום כניסתו לתוקף, מאחר והשכר לא עודכן מאז" (אוגדן "הסכמים קיבוציים", כרך ג' (הגם שאינו מהווה מקור משפטי פורמאלי), בעריכת מ' פסטרנק, גלימה הוצאה לאור, מהדורת 1992, בהערת שוליים 8 לצו ההרחבה בענף הגומי, ההדגשה במקור). התובע, באמצעות המומחה מטעמו, טוען כי יש לעדכן את דרגה א' בטבלאות השכר בגובה שכר המינימום, ואת ההפרש בין הדרגות השונות בטבלאות השכר יש לחשב על פי ההפרש באחוזים בין הדרגות השונות כמופיע בצו ההרחבה. אנו דוחים טענה זאת. בכל הנוגע לדירוג ולפערים בין הדרגות השונות בטבלאות השכר סבורים אנו כי ראוי שהצדדים להסכם הקיבוצי בענף הגומי יגיעו להסכמות בדבר עדכונם. בית הדין אינו מוסמך להורות על עדכון על פי שיטת חישוב כזאת או אחרת, בפרט לאחר שנים רבות בהן לא נהגו כך בפועל. ראו לעניין זה גם את עמדת ההסתדרות במענה לשאלות בית הדין לפיה "אין הבחנה בין הדרגות השונות" ו"שכר היסוד, על כל דרגותיו, לא יפחת משכר המינימום כפי שמתעדכן מעת לעת" (סעיפים 17(2)ו- 17(3) לעמדת ההסתדרות). מסקנתנו זו מתחזקת לאור העובדה כי ניתן לבצע חישובים שונים בדרכים שונות ועל בסיס הנחות אחרות (עדכון תוספת בשקלים, ביטול התוספת תוך העלאת התעריף, תוספת אחוזית ועוד), כפי שנעשה לגבי עדכון תוספת ותק בהסכמים קיבוציים אחרים ויפורט בהמשך. אף המומחה מטעם התובע, מר לוי, אישר בעדותו כי: "ת. בהיעדר ודאות ובהיעדר ידע מוחלט ומאחר וצו ההרחבה לא עודכן מאז 1978 נדרשתי לקבוע שיטה כלשהי ולהיות ולעקוב אחריה, להיות שיטתי בחישוביי וזו השיטה שבחרתי והיא נראית לי נכונה והגיונית." (עדות המומחה, מר לוי, פרוט' 20.9.11 עמ' 3 ש' 10-23) נעיר, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי על פי שיטת החישוב/שיערוך שהוצעה על ידי הנתבע התוצאה היא כי השכר המשוערך לתוספות היוקר, גם בדרגה הגבוהה ביותר בצו ההרחבה, נמוך מתעריפי שכר המינימום (כפי שעולה מהתגובה שהגיש הנתבע ביום 23.12.12 לעמדת ההסתדרות ולשאלות בית הדין). לאור כל זאת, כאמור, התביעה ברכיב זה נדחית. בהתאם, נדחית גם התביעה להפרשות לביטוח מנהלים בגין הפרשי שכר אלה. התביעה לתשלום תוספת וותק כאמור לעיל, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הגומי הם ברי תוקף, וכך גם ההוראה בדבר תוספת ותק הקבועה בסעיף 10 לצו ההרחבה בענף הגומי, משלא בוטלה בדרכים הקבועות לביטול הסכם קיבוצי/צו הרחבה (או מי מהוראותיהם). כמו כן, מקובלת עלינו טענת התובע שנתמכה גם בעמדת ההסתדרות, כי מטרתה של תוספת הותק לתגמל עובד על התמדתו במקום העבודה ולהבטיח כי שכרו יתקדם עם וותקו ולא יוותר ללא שינוי, ולכן גם סבורים אנו כי לשלם את תוספת הותק כתוספת נפרדת ולא כחלק משכר היסוד של העובד. יחד עם זאת, גם תוספת הותק בצו ההרחבה נקבעה במטבע של לירה ישראלית ולא נקבע מנגנון לעדכונה, ובפועל אף לא יושמה על ידי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ולא הוסדר מנגנון מעודכן להענקתה. זאת, בשונה מהסכמים קיבוציים אחרים שעודכנו על ידי הצדדים, כפי שפירטה ההסתדרות בעמדתה (ומפאת חשיבות הדברים לענייננו נביאם בהרחבה): "יצוין כי באשר להסכמים אחרים, לרבות הסכמים ענפיים, אשר עודכנו על ידי הצדדים להסכם, עדכון תוספת הותק קיבל מענה בדרכים שונות בכל הסכם והסכם. כך, ישנם הסכמים בהם עודכנה התוספת לתוספת שקלית בערכים ריאליים; ישנם הסכמים בהם תוספת הוותק בוטלה תוך מתן (כפי הנראה צריך להוסיף "פיצוי", ח.ט) כלכלי כנגד כך במסגרת קביעת תעריף שכר ענפי מינימאלי הגבוה באחוזים משכר המינימום כפי שיהיה מעת לעת; במסגרת הסכמים אחרים הפכה תוספת הוותק לתוספת אחוזית. דוגמא למקרה האחרון, הרלבנטית ביותר לענייננו, באשר המדובר בהסכם ענפי החל גם על מפעלים בענף הגומי המאוגדים בהתאחדות תעשיה ומלאכה זעירה, הינו ההסכם הקיבוצי הכללי אשר נחתם ביום 10.7.2003 בין התאחדות המלאכה והתעשיה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (מספר הסכם 7032/2003). הסכם קיבוצי זה הורחב אף הוא בצו הרחבה [פורסם י"פ תשס"ה מס' 5332 מיום 27.9.2004 עמ' 86] והוא חל כאמור, בין היתר, גם בענף הגומי. תוספת הותק בהסכם זה עודכנה בהסכמת הצדדים באמצעות הפיכתה לתוספת אחוזית (פרק ה' סעיף ג' להסכם), בשיעור של 0.5% מהשכר המשולב עבור כל שנת ותק עד לתקרת ותק של 30 שנים, זאת בהתאם לערכה בלירות בהסכם המקורי אשר היה שווה ל- 0.5% מהשכר המשולב. בשנת 2003, או סמוך לכך, לאחר חתימת ההסכם הענפי עם התאחדות המלאכה והתעשיה בישראל, פנתה ההסתדרות להתאחדות התעשיינים והציעה לעדכן באופן דומה את ההסכם הענפי עימם (באשר מדובר היה בהסכמים דומים החלים על אותם ענפים, למעט השוני בגודל המפעל המוגדר לפי מספר העובדים (בצו ההרחבה- עד וכולל 20 עובדים, ומעל 20 עובדים)). התאחדות התעשיינים לא נענתה להצעה." (סעיפים 10-11 לעמדת ההסתדרות) מעמדת ההסתדרות עולה, אפוא, כי הדבר נתון להסדרת הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים; כי בפועל לא שולמה תוספת הותק כתוצאה מאי עדכונה על ידי הצדדים; וכי קיימות דרכים ושיטות חישוב שונות לעדכון תוספת הותק. נציין, כי בעניין זה אף פסיקת בתי הדין לעבודה אינה עקבית, וניתן למצוא פסקי דין שדחו תביעות לתשלום תוספת ותק מכוח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה בענפים שונים בהן קבועה התוספת במטבע של לירה ישראלית ולא נקבע מנגנון לעדכונה, ומנגד פסקי דין שקיבלו את התביעה על פי תחשיבים שונים (ראו למשל: ע"ב (נצ') 2271/07 אלכסנדר קלמיקוב נ' גשש (ז.א.) בע"מ, מיום 30.11.08; עב' (י-ם) 1487/04 דרור אייל נ' שיאון חברת אבטחה שמירה ושירותים בע"מ, מיום 28.9.06; ס"ע 33749-02-10 עטרון נ' חברת השמירה בע"מ, מיום 21.8.11; ותע"א (ת"א) 5012/10 אלה וסילייב נ' ג.א.ש-ש.ב בע"מ, מיום 4.11.12). בענייננו, ביצע המומחה מטעם התובע חישוב של תוספת ותק על ידי בחינת האחוז של תוספת הותק הקבועה בסעיף 10 לצו ההרחבה בענף הגומי מתוך השכר היומי של דרגה א' (בסעיף 9א לצו ההרחבה), והכפלת האחוז שנמצא בשכר המינימום לשעה הרלוונטי במועדי עבודתו של התובע, במכפלה נוספת של 200 שעות עבודה חודשיות של התובע (8 שעות ביום * 25 ימים). תחשיב זה מבוסס על הנחה, שלא הוכחה, כי בעת עדכון תוספת הותק נשמר היחס האחוזי הקבוע בצו ההרחבה בין תוספת הותק לשכר, ומדובר בשיטת חישוב אחת מני רבות שניתן ליישם לצורך עדכון/שיערוך ההוראות הקבועות בצו ההרחבה (כפי שעולה, כאמור, גם מעמדת ההסתדרות), ובית הדין אינו מוסמך להיכנס בנעלי הצדדים ליחסים הקיבוציים ולהכריע באיזו שיטה ומנגנון עדכון היו בוחרים. נוסיף, כי גם ההנחה שהתובע עבד 200 שעות עבודה בחודש לא הוכחה, אך ממילא איננו נדרשים כאמור לפרטי החישוב. ההסתדרות טענה בעמדתה כי "לאור הוראות צו ההרחבה והוראות חוק שכר מינימום, יש לשלם תוספת הותק כתוספת נפרדת", ובאשר לערכה של התוספת נאמר כי "מדובר בשאלה פרשנית משפטית ולעמדת ההסתדרות יש לשערך התוספת לכל הפחות לפי עדכוני תוספת היוקר" (סעיף 17(4) לעמדת ההסתדרות). בתגובה לעמדה זו הגיש הנתבע ביום 23.12.12 תגובה קצרה מטעמו, במסגרתה ערך תחשיב של תוספת הותק בצו ההרחבה בענף הגומי כשהיא מעודכנת על פי הסכמי תוספות היוקר שנחתמו מאז שנת 1979 (מבלי להודות בזכאות התובע לכך, ולשם הזהירות בלבד). סך כל ההפרשים לתשלום תוספת הוותק על פי תחשיב הנתבע עומד על 1,936.24 ₪. מאחר והצמדת תוספת הוותק לתוספות היוקר מתיישב עם יתר קביעותינו לעיל ומהווה את המכנה המשותף הנמוך בין הצדדים, זכאי התובע לקבלו. התביעה לתשלום הפרשים בגין הפרשות לביטוח מנהלים תביעת התובע להפרשים בגין הפרשות לביטוח מנהלים לא הוכחה. צו ההרחבה בענף הגומי אינו כולל הוראה בדבר חובת ביטוח פנסיוני ושיעורו. המומחה מטעם התובע העיד בעדותו כי רכיבי השכר עליהם הסתמך כרכיבים המחויבים בהפרשות לביטוח מנהלים הם רכיבי השכר שצוינו בתלושי השכר של התובע כרכיבים "לגמל". כך: "ש. אני מפנה לסעיף 5.3.5 לחוות הדעת. אתה מציין שם את רכיבי השכר שלטענתך צריך היה לבצע את ההפרשות לגביהם, איזה חוק אנחנו מדברים שמחויבים להפריש את הפרשי השכר האלה? ת. לקחתי את שכר היסוד שהוא שכר בסיס, והוא למעשה מתייחס על פי חוק. אני הוצאתי את כל השאר מתלושי השכר, היכן שרשום "לגמל". לכן גם שעות נוספות 200% ששולמו מתחילת העבודה נכללו לגמל רק מתאריך מאי 2005 ולכן רק מתאריך זה כללתי אותם בחישוב. ש. אתה יודע ששעות נוספות ותוספת משרות הם בדרך כלל לא חלק מהשכר הפנסיוני, והספיק לך הקרן שנתן המעביד לצרכים אחרים שלו ת. הסקתי שהמעסיק כן התכוון לשלם לגמל מהיכן שהוא רשם שזה יהיה לגמל בשנים בהן המעסיק שילם מהשכר בפועל של התובע, כלומר בשנת 2008 ובשנת 2003. היו שנים בהם המעסיק אמנם שילם ביטוח פנסיוני לפי שכר קבוע ובלי להתחשב בשכר המשתנה אך בשנים שהוא נהג על פי השכר אמיתי בפעול הוא ניכה לגמל לפי הסעיפים בהם הוא כתב לגמל." (עדות מר לוי, פרוט' 20.9.11, עמ' 6 ש' 13-19) בכך, בכל הכבוד, אין די כדי לבסס את התביעה ברכיב זה, ואף לא הובאו בפנינו דוחות כלשהם מחברת הביטוח (שנתיים או עדכניים) המפרטים את ההפרשות לפוליסה בבעלות התובע על מנת להתחקות אחר הסכומים שהופרשו. כמו כן, במסגרת הסכום הנתבע נכלל גם רכיב הביטוח של אובדן כושר עבודה, רכיב שאינו נצבר לטובת העובד ולכן גם לא ניתן לשלמו או לפצות בגין אי הפרשתו בדיעבד. סיכום התביעות להפרשי שכר ולהפרשים בגין הפרשות לביטוח מנהלים נדחות. התובע זכאי לתשלום תוספת ותק בסך כולל של 1,936.24 ₪. משהנתבע זנח את טענת הקיזוז שהעלה בכתב ההגנה מטעמו באשר לסכומים שלכאורה קיבל התובע ביתר, ומעבר לקבוע בצו ההרחבה בענף הגומי, אין לקזז סכומים כלשהם כנגד הסכום האמור. בנסיבות אלה ועל אף התוצאה, משיחסי העבודה בין הצדדים נמשכים, לא מצאנו לחייב את התובע בהוצאות משפט. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. חוזההסכם קיבוצי