הנתבעת, האקדמיה לאומנות ועיצוב "בצלאל", פיטרה את התובעים בשל כך שהם לא קיבלו את דרישתה, שהוצגה לתובעים כתנאי להמשך העסקתם כחברי סגל בבצלאל, שלא להימנות, החל משנת הלימודים תש"ע, עם חברי הסגל בבית הספר הגבוה לטקסטיל ולעיצוב "שנקר" (להלן: "מכללת שנקר"). השאלה בה נדרשת הכרעתנו בהליך זה היא האם נפל פגם משפטי בהחלטת בצלאל לפטר את התובעים. לטענת התובעים, התנאי שהוצב להם על ידי בצלאל פוגע בחופש העיסוק שלהם, בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק. כמו כן, טוענים התובעים כי פיטוריהם נעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי בבצלאל ובניגוד לכללי המועצה להשכלה גבוהה המסדירים העסקת מורים במוסדות להשכלה גבוהה. לטענת בצלאל, מכללת שנקר היא מוסד המתחרה בה ולפיכך היא היתה רשאית שלא להסכים להעסיק את התובעים כחברי סגל אצלה במקביל להעסקתם כחברי סגל בשנקר. בהתאם לכך, דרישת בצלאל מהתובעים, כי כתנאי להמשך העסקתם בבצלאל כחברי סגל הם יפסיקו את עבודתם בשנקר במעמד "חברי סגל", היתה סבירה ומידתית ואין היא פוגעת בחופש העיסוק של התובעים, ולחילופין, מדובר בפגיעה מוצדקת, סבירה ומידתית. לעניין זה בצלאל טוענת כי היא כלל לא התנגדה להעסקתם של התובעים בשנקר, אלא התנגדה אך להעסקתם על ידה כ"חברי סגל" במקביל להעסקתם במכללת שנקר כ"חברי סגל". בצלאל הסכימה להעסיק את התובעים כ"חברי סגל" במקביל לעבודת התובעים בשנקר, ובלבד שבעבודתם לא יכהנו כחברי סגל אלא כ"מורים מן החוץ". היא גם הסכימה להעסיק את התובעים כ"מורים מן החוץ" לאחר שהתובעים עמדו על המשך עבודתם במכללת שנקר כ"חברי סגל". רק משלא הסכימו התובעים שלא להימנות עם חברי הסגל בשנקר בשנת תש"ע ואף לא הסכימו להיות מועסקים בבצלאל אלא כ"חברי סגל", הוחלט על פיטורי התובעים. בשל פיטוריהם של התובעים, שלא כדין לטענתם, עותרים הם לכך שבית הדין יורה על החזרתם לעבודתם בבצלאל כחברי סגל. לחילופין, התובעים מבקשים כי בית הדין יפסוק להם פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, המבוסס על שכרם בשתי שנות הלימודים שחלפו מאז סיום עבודתם. פסק דין זה ניתן לאחר שבקשת התובעים לסעד זמני שימנע את פיטוריהם (בש"א 1464/09) נדחתה בהחלטה מיום 9.8.09 ולאחר שנשמע ההליך העיקרי והוגשו בו סיכומי הצדדים. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בהליך, ניתנה החלטת בית הדין על פיה המחלוקת בהליך תובא לידיעת המועצה להשכלה גבוהה וניתנה למועצה להשכלה גבוהה אפשרות להביע עמדה לגביה. בעקבות החלטה זו הגישה המועצה להשכלה "הודעה", אליה נתייחס להלן. העובדות בצלאל היא מוסד להשכלה גבוהה בתחומי האומנות והעיצוב והיא כפופה לפיקוח המועצה להשכלה גבוהה על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958. לבצלאל ניתן היתר על ידי המועצה להשכלה גבוהה להעניק תואר BFA (Bachelor of Fine Arts). מכללת שנקר הוסמכה אף הוא על ידי המועצה להשכלה גבוהה להעניק תואר BFA בתחום העיצוב האומנותי. התובעת 1, ד"ר ורד זפרן גני (להלן: "התובעת"), היא ד"ר להיסטוריה של האמנות. התובעת הועסקה בבצלאל על פי כתבי מינוי החל מחודש 10/1996 עד לתום תקופת המינוי האחרון שהסתיימה ביום 30.9.09. במהלך תקופת העסקתה היתה העסקתה של התובעת בהיקף משתנה ובשנת תשס"ט היא הועסקה בחצי משרה (תצהיר פרופ' יערה בר און). החל משנת 2002 שימשה התובעת כחברת סגל בבצלאל ובשנת 2005 היא התמנתה כמרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה (תצהיר התובעת). החל משנת 2002 לימדה התובעת גם במכללת שנקר כמורה מן החוץ, ובשנת הלימודים תשס"ח קיבלה מעמד של "חברת סגל" במכללת שנקר (עדות התובעת בפרוטוקול בש"א 1464/09, עמ' 1, שורות 8-9). בשנת הלימודים תש"ע, בה לא הועסקה עוד בבצלאל, עבדה התובעת במכללת שנקר ב-3/4 משרה. בנוסף לעבודותיה כמרצה, עובדת התובעת יומיים בשבוע, בסופי שבוע, כאוצרת בעמותת "סדנאות האומנים" בשכר של כ-4,800 ₪ (עדות התובעת בבש"א 1464/09, עמ' 2, שורה 28). התובע 2, מר רועי קופר (להלן: "התובע"), הועסק במחלקה לצילום בבצלאל החל משנת 1994. במרבית תקופת העסקתו של התובע, כולל שנות הלימודים תשס"ח-תשס"ט, הוא הועסק בחצי משרה. החל משנת 2002 משמש התובע כ"חבר סגל" בבצלאל והוא מונה ל"מרצה בכיר" בשנת 2006. במקביל לעבודתו בבצלאל, עבד התובע במקביל, בידיעת הנהלת בצלאל, בהוראת צילום במוסדות נוספים, בהם קמרה אובסקורה, מוסררה ומנשר. במקביל לעבודתו כמרצה לצילום, עוסק התובע כאמן בתחום הצילום. פעילות זו כוללת הצגת תערוכות, כתיבת ספרים ופרסומם. לקראת שנת הלימודים תשס"ט הוצע לכל אחד מן התובעים ללמד כ"חברי סגל" בהיקף של חצי משרה במכללת שנקר. התובעים דיווחו על כך להנהלת בצלאל. אין חולק כי בחודשי הקיץ של שנת 2008, כאשר נודע להנהלת בצלאל על כוונת כל אחד מן התובעים לשמש כ"חבר סגל" במכללת שנקר בשנת הלימודים תשס"ט, הם הוזמנו לפגישה אצל נשיא בצלאל, פרופ' ארנון צוקרמן. ביום 15.7.08 התקיימה פגישה בין התובעים לבין הנשיא, בה השתתפה גם המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים, פרופ' יערה בר און (שהעידה בהליך מטעם בצלאל). בעקבות הפגישה מיום 15.7.08 כתב נשיא בצלאל ביום 27.8.08 לכל אחד מן התובעים מכתב בזו הלשון: "בהמשך לפגישתנו עמך מתאריך 15.7.08...ובהתייחס לניגוד האינטרסים בין עבודתך בבצלאל ובין עבודתך בשנקר, אני מבקש להבהיר כי מדיניות האקדמיה היא: בכל מקרה של ניגוד עניינים בין עבודתו של חבר סגל בבצלאל לבין עבודה במוסד אקדמי אחר לא יוכל חבר הסגל בבצלאל לעבוד במוסד אקדמי אחר ללא אישור מוקדם. בקשה ללמד במוסד אקדמי אחר תוגש לנשיא לאישור באמצעות ראש המחלקה, לא יאוחר מתאריך 31 במאי כל שנה, לגבי השנה האקדמית שלאחריה. ככלל לא יינתן אישור לחברי סגל המלמדים מקצועות ליבה כאשר יש חשש לניגוד אינטרסים באופן חריג הוחלט לאפשר לך ללמד בשנה"ל תשס"ט בשנקר במקביל להוראה כחבר/ת סגל בבצלאל. נא הודיעוני עד לתאריך 1.5.09 על בחירתך לגבי המשך ההוראה בשנה"ל תש"ע. משנת הלימודים תש"ע לא תוכל/י להמשיך ללמד כחברת סגל בבצלאל אם תחליט/י להיות חברת סגל במוסד המקיים ניגוד אינטרסים עם בצלאל. בברכה, פרופ' ארנון צוקרמן נשיא בצלאל" ביום 1.4.09 שלח נשיא בצלאל תזכורת לכל אחד מן התובעים כי בצלאל מצפה לתשובה למכתבה מיום 27.8.08 עד ליום 1.5.09. ביום 25.4.09 הודיעו התובעים בכתב לבצלאל כי הם מתכוונים להמשיך ללמד בשנה הקרובה בבצלאל באותם התנאים ובאותו היקף משרה כפי שעבדו בשנה הקודמת. באשר לדרישת בצלאל בעניין אי העסקתם של התובעים במקביל כחברי סגל במכללת שנקר, הודיעו התובעים כי הם מעבירים את הנושא לטיפולו של איגוד המרצים. ביום 19.5.09 התקיימה פגישה בין התובעים לבין נשיא האקדמיה ונציגים נוספים מהנהלת בצלאל, בה הודיעו התובעים כי הם אינם נכונים לקבל את התנאי של בצלאל להמשך העסקתם כחברי סגל בבצלאל, על פיו יחדלו מלהיות מועסקים כחברי סגל במכללת שנקר. ביום 27.5.09 כתב נשיא בצלאל לכל אחד מן התובעים מכתב בזו הלשון: "לכבוד הנדון: אי חידוש הסכם העסקה בהמשך להודעותינו הקודמות ולמגעים וההתכתבויות בינינו, לרבות מכתבינו מיום 27.8.08 ומיום 1.4.08, לאחר ששמענו את עמדתך בפגישתנו ביום 19.5.09, לאור החלטתך ללמד בשנה"ל כחברת סגל במחלקה לאומנות במכללת שנקר, לא נוכל לצערנו להמשיך להעסיקך בשנה"ל הבאה כחברת סגל בבצלאל, מהסיבות שהובהרו. למען הסדר הטוב יצוין בנוסף כי העסקתך כחבר/ת סגל ב-2 מוסדות להשכלה גבוהה במקביל אינה עולה בקנה אחד עם הנחיות המועצה להשכלה גבוהה ("תנאי העסקה ודירוג במוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות"). לאור האמור העסקתך בבצלאל תסתיים בתום תקופת המינוי הנוכחי (אשר אושרה באופן חריג במכתבנו מיום 27.8.08), ביום 30.9.09. בפגישתנו מיום 19.5.09 הובהר אמנם כי בשל הניסיון למצוא פתרון מוסכם לא תעמד/י על מסירת הודעה מתאימה עד ליום 31.5.09, אך למען הסדר הטוב אנו מוצאים לנכון למסור הודעה זו בכתב כבר עתה. על אף האמור, איננו חוזרים מנכונותנו לשקול פתרונות אחרים, ברוח הדברים שהועלו בפגישתנו ביום 19.5.09, ככל שתועלה הצעה מתאימה מצדך בזמן הקרוב. בכבוד רב, פרופ' ארנון צוקרמן" התובעים הגישו בקשה למניעת סיום עבודתם ובית הדין דחה את הבקשה ביום 9.8.09. בכתב התביעה שהגישו התובעים הם טענו כי ההחלטה על פיטוריהם התקבלה תוך פגיעה בלתי מוצדקת בזכותם החוקתית לחופש העיסוק, בניגוד להסכם הקיבוצי בין ארגון המרצים בבצלאל לבין בצלאל ובניגוד לכללי המועצה להשכלה גבוהה שנקבעו על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה. לצורך דיון בטיעוני התובעים, נפרט את הוראות ההסכם הקיבוצי וכללי המועצה להשכלה גבוהה עליהם הסתמכו התובעים בתביעתם. ההסכם הקיבוצי אין מחלוקת כי בשנת 2004 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין בצלאל לבין ארגון מרצי בצלאל. אין מחלוקת כי ההסכם הקיבוצי קובע כי תוקפו מותנה באישור הועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה (ות"ת) וכי אישור כזה טרם התקבל להסכם. למרות העדר אישור ות"ת, אין מחלוקת בין הצדדים להליך זה כי הצדדים להסכם הקיבוצי משנת 2004 הסכימו לפעול על פי ההסכם הקיבוצי, חרף אי אישורו על ידי ות"ת, ככל שאין בכך משום סתירה למגבלות תקציביות החלות על בצלאל, וכי מכוח הסכמה זו מהווה ההסכם הקיבוצי מקור משפטי מחייב שמעמדו כמעמד "הסדר קיבוצי". פרק ב' להסדר הקיבוצי כותרתו היא "העסקה נוספת", והוראותיו קובעות כדלהלן: 1. עבודה נוספת בשכר מחוץ לאקדמיה א. מבוא מחויבותו של מורה בעבודתו היא קודם כל לתפקידיו באקדמיה. עם זאת, לא תחול כל הגבלה על עבודתו היצירתית מחוץ לאקדמיה. האקדמיה תעודד פעילות יצירתית של המורים בתחומי האמנות, האדריכלות והעיצוב, וזאת - על מנת לתרום לחברה ולאקדמיה ולאפשר למורה להתפתח כאמן כאדריכל וכמעצב. "עבודה נוספת בשכר" לצורך האמור להלן הינה עבודה סדירה למורה המועסק באקדמיה תמורת שכר מחוץ לאקדמיה, וכן ייעוץ סדיר הניתן ע"י מורה כאמור למפעלים ולמוסדות הכל למעט עבודות בתקופות החופשות. ב. סייגים לעבודה נוספת בשכר (1) מורה המורה המועסק במשרה מלאה רשאי לקבל עבודה נוספת בשכר רק לאחר קבלת אישור לכך ובמסגרת האישור. (2) אישורים לעבודה נוספת בשכר יינתנו בתנאים הבאים: (א) העבודה הנוספת בשכר אינה פוגעת בחובת ההוראה והמחקר של המורה באקדמיה. (ב) יישמרו האינטרסים של האקדמיה בכל הנוגע למתקניה, לציודה, להוצאותיה, למחקריה, ולשמה. (ג) ההיקף הכולל של משרתו של המורה באקדמיה ומחוצה לה, לא יעלה בכל מקרה על משרה וחצי. (3) מורה שמועסק בפחות ממשרה מלאה איננו זקוק לאישור לעבודה נוספת אך על עבודתו יחולו התנאים שבסעיף קטן (2)(א) (ב) ו-(ג) דלעיל". כללי המועצה להשכלה גבוהה התובעים צירפו לכתב התביעה מסמך של המועצה להשכלה גבוהה שכותרתו "תנאי העסקה ודירוג במוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות ובמכללות אקדמיות" מחודש 3/08. לא הוסבר מה מעמדן המשפטי של הוראות המסמך הזה, אם כי סביר להניח כי מדובר ב"כללים למתן היתר למוסדות להשכלה גבוהה או לסוגים מהם" שהמועצה להשכלה גבוהה הוסמכה לקבע בסעיף 21ב לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958. פרק א' להוראות האמורות עניינו ב"סגל הוראה אקדמי". סעיף 1 לפרק א' עניינו "סגל הוראה אקדמי בכיר", וסעיף קטן ב' לסעיף 1 לפרק א' באותן הוראות עניינו "היקף העסקה", והוא קובע כדלהלן: "ב. היקף העסקה סגל הוראה אקדמי בכיר, יועסק במוסד במשרה מלאה או במשרה חלקית של לפחות חצי משרה. באם חבר סגל אקדמי בכיר אינו מועסק במשרה שלמה במוסד להשכלה גבוהה שאינו אוניברסיטה או במכללה אקדמית אשר בה עיסוקו העיקרי, יכול למלא את ההפרש עד ל 100% משרה במוסד אחר להשכלה גבוהה (בכפוף לסעיף ב' 1), ובנוסף עד שווה ערך של 50% נוספים ביחידות הוראה - כמורה מן החוץ במוסד אחר להשכלה גבוהה/במחלקה אחרת/בפקולטה אחרת/בבית ספר אחר ממקום עיסוקו העיקרי. היתר זה ניתן לחברי סגל אקדמי בכיר שאין להם עיסוק מחוץ למערכת ההשכלה הגבוהה. בכדי שחבר סגל אקדמי בכיר יוכל ללמד מחוץ למוסד בו משרתו העיקרית עליו לקבל אישור מראש ממוסד האם, על פי בקשת המוסד האחר, אישור אשר יחודש מידי שנה. אפשר שאישור מוסד האם לחבר סגל, יעשה על פי פנייה של חבר הסגל ולא ע"פ בקשת המוסד האחר, ובתנאי שהאישור יכלול את התכנית בה מיועד חבר הסגל להורות והיקף השעות המאושר. טענות התובעים התובעים מדגישים את העובדה שהם הועסקו על ידי בצלאל בחצי משרה. בשל העסקתם בחצי משרה בלבד, הם נדרשו למחייתם להשלמת הכנסה בעבודה נוספת, והם בחרו לעבוד במכללת שנקר כחברי סגל הואיל ובעבודה זו יכלו לבטא באופן מלא את כישוריהם ולמצות את יכולת ההשתכרות שלהם מהמומחיות שרכשו. להנהלת בצלאל לא היתה זכות להגביל את מקום עבודתם או את דרגתם של התובעים. לעניין זה התובעים טוענים כי אין כל מקור משפטי - חוקי או חוזי - המתיר לבצלאל להגביל את חופש העיסוק של התובעים. באשר להסכם הקיבוצי בבצלאל - הרי שהוראותיו קובעות במפורש כי מי שמועסק בפחות ממשרה מלאה אינו זקוק כלל לאישורה של בצלאל להעסקה נוספת. אשר להוראה בהסכם הקיבוצי לפיה גם במקרה שבו עובד המועסק בפחות מחצי משרה ואינו נזקק לאישור להעסקה בשכר מחוץ לבצלאל, "יישמרו האינטרסים של האקדמיה בכל הנוגע למתקניה, לציודה, להוצאותיה, למחקריה ולשמה", הרי שבצלאל לא הוכיחה כי קיימת פגיעה אמיתית ב"מחקריה" או ב"שמה" כתוצאה מעבודתם של התובעים בשנקר בכלל, ובפרט כחברי סגל להבדיל מעבודתם בה כ"מורים מן החוץ", לה אין בצלאל מתנגדת. לעניין זה טענו התובעים כי טענת בצלאל כי "שמה" כולל רצונה לבדל את עצמה ממתחריה, אינה מבססת אינטרס שהוא שקול לפגיעה בחופש העיסוק של התובעים. עוד טענו התובעים כנגד טענת בצלאל לפגיעה ב"שמה", כי בצלאל אינה יכולה להסתמך על הטענה שהציבור מזהה עם בצלאל מרצים העובדים רק אצלה כ"חברי סגל", שכן הנרשמים ללימודים בשנקר, אשר רואים בשנתון הלימודים כי מרצה פלוני מעביר קורס מסויים, כלל אינם יודעים מתוך השנתון אם אותו מרצה מועסק כ"חבר סגל" או כ"מורה מן החוץ". בנוסף טענו התובעים כי אין כל פגיעה ב"מחקריה" של בצלאל בהעסקתם של התובעים כחברי סגל בשנקר הואיל ובצלאל לא ביססה את טענתה בדבר סודות מקצועיים שעלולים להיפגע כתוצאה מעבודת התובעים בשנקר בכלל, ובפרט כ"חברי סגל" להבדיל מ"מורים מן החוץ". לעניין זה נטען כי באותם פרטי ידע שבצלאל טענה לסודיות בהם - תכניות לימודים, קורסים ייחודיים, כנסים וימי עיון - אין כל סודיות, ומכל מקום, אין לבצלאל כל זכות או ציפייה סבירה לבלעדיות על כישורי התובעים בנסיבות בהן היא מעסיקה אותם בחצי משרה בלבד. באשר לכללי המועצה להשכלה גבוהה - הרי שלא נדרש על פיהם אישור של בצלאל להעסקתם בשנקר מאחר שבצלאל אינה "מקום עיסוקם העיקרי" או "מוסד האם", כמשמעות מונחים אלה בכללים, הואיל והיקף המשרה שלהם בבצלאל היה שווה להיקף המשרה שלהם בשנקר בשנת הלימודים תשס"ט. לטענת התובעים, פיטוריהם היו שלא כדין מאחר שנעשו תוך פגיעה בחופש עיסוקם, ללא הצדקה מספקת. בהקשר זה טוענים התובעים כי לא היה לבצלאל "אינטרס לגיטימי" שהיה בו כדי להצדיק פגיעה בחופש העיסוק שלהם בדרך של התניית המשך העסקתם כחברי סגל בבצלאל באי עבודה כחברי סגל בשנקר. בצלאל לא ביססה קיומה של "אפשרות ממשית" לניגוד אינטרסים בין חובות הנאמנות של התובעים בשני המוסדות, ועדותם של התובעים בדבר היעדרו של ניגוד עניינים כזה בפועל לא נסתרה. כל שטענה הנתבעת בהקשר זה הוא ל"חשש" לניגוד עניינים ובכך אין די להצדיק הגבלת עיסוקם של התובעים. לעניין זה טוענים התובעים כי אין לקבל את טענת בצלאל בדבר קיומה של תחרות בינה לבין מכללת שנקר, כבסיס ל"אינטרס לגיטימי" המצדיק הגבלת עיסוק. לטענת התובעים, אין דומה התחרות בין חברות מסחריות לבין מוסדות להשכלה גבוהה (או כפי שנטען בכתב התביעה: "בצלאל אינה "קוקה קולה" ו"שנקר" איננה "פפסי קולה"). טענה זו, שהועלתה בכתב התביעה ובבקשה לסעדים זמניים באופן בלתי מסוייג, נטענה על ידי התובעים באופן מרוכך יותר בסיכומיהם, בהם אין הם מתכחשים באופן מוחלט לטענת בצלאל כי יש לה עניין לגיטימי לבדל את עצמה ממוסדות המציעים תואר דומה ולהבליט את יתרונותיה. עם זאת, לטענת התובעים, רצונה של בצלאל לבדל ולייחד את עצמה אינו יוצר אינטרס לגיטימי חזק דיו המצדיק הגבלת חופש עיסוקם של התובעים. לטענת התובעים, יש להקיש בעניין זה מן הפסיקה שעסקה בהגבלות על חופש העיסוק של עובדים לאחר סיום עבודתם, וכשם שבאותה פסיקה נקבע כי קיומה של תחרות, כשלעצמה, אינה מהווה הצדקה להגבלת חופש העיסוק של עובד ללא הצבעה על אינטרס לגיטימי קונקרטי של המעביד המצדיק הגבלה כזו כגון סודות מסחריים ורשימות לקוחות, כך גם אין בעצם התחרות בין מוסדות אקדמיים כדי להצדיק הגבלת עיסוקו של עובד במקביל לעבודתו אצל מעביד מתחרה, בלא שהמעביד המבקש להגביל את חופש העיסוק של העובד יצביע על אינטרס לגיטימי מוגן. לטענת התובעים, אינטרס הציבור הוא בהרחבת הידע וההשכלה ולא בהגבלתה, ובתחום זה של תחרות "תרבותית", להבדיל מתחרת "מסחרית", המשקל שיש לתת לאינטרס המעביד בהגבלת התחרות צריך להיות נמוך יותר מהמשקל שיש לתת לאינטרס של מעביד "מסחרי" בהגבלת חופש העיסוק של עובדיו. בהתאם לכך, גם בהיבט של תקנת הציבור, פיטורי התובעים הם פסולים. לעניין זה טוענים התובעים כי האינטרס שבצלאל מסתמכת עליו בהגנתה, שעניינו טיפוח ייחודה של בצלאל ובידולה ממוסדות אקדמיים אחרים, איננו חזק דיו כדי להצדיק את הגבלת חופש העיסוק של התובעים, ומכל מקום, פיטורי התובעים היה אמצעי בלתי מידתי, שכן במקום להגביל את התובעים בהעסקתם בשנקר יכלה בצלאל להציע לתובעים לעבוד במשרה מלאה או להציע תנאי עבודה טובים יותר שימשכו אליה את טובי המרצים. כמו כן, טוענים התובעים כי טענת הנתבעת להימצאותם של התובעים בניגוד עניינים בעת שהם מועסקים כ"חברי סגל" בשני המוסדות - לא בוססה. לעניין זה לא הוכח כי קיים שוני ממשי בין העסקת התובעים כ"מורים מן החוץ" בשנקר, עמה נכונה בצלאל להשלים, לבין העסקתם כ"חברי סגל" בשנקר, עמה אין בצלאל נכונה להשלים. בהקשר זה נטען כי בצלאל לא הוכיחה אלו קורסים התובעים מלמדים בשנקר וממילא לא הראתה כי קיימת זהות בתכני ההוראה של התובעים בשני המוסדות. לאור כל האמור עותרים התובעים לביטול פיטוריהם ולהחזרתם לעבודתם בבצלאל כ"חברי סגל" בחצי משרה ולתשלום שכרם מעת הפסקת עבודתם. לחילופין התובעים מבקשים כי בית הדין יפסוק להם פיצויים בשיעור 24 משכורות, בגין שתי שנות הלימוד שחלפנו מאז הופסקה עבודתם. טענות בצלאל לטענת בצלאל, פיטורי התובעים היו כדין ולא היה בהם כדי לפגוע כלל בחופש עיסוקם של התובעים. בניגוד לטענת התובעים, חופש העיסוק אינו זכותו של עובד להיות מועסק אצל כל מעביד, בכל מקצוע, בכל דרגה ובכל מצב. בהתניית המשך העסקתם כ"חברי סגל" בבצלאל באי עבודתם כ"חברי סגל" בשנקר, המהווה מוסד המתחרה בבצלאל, לא הגבילה בצלאל את חופש עיסוקם של התובעים אלא הציבה להם תנאי שתכליתו מניעת תחרות בלתי הוגנת בינה לבין שנקר. בהקשר זה מסבירה בצלאל כי בינה לבין שנקר קיימת תחרות באשר שתיהן מקיימות תכנית לימודים לאותו תואר. אין בסיס להבחנה שהתובעים מבחינים בין תחרות "מסחרית" לבין תחרות "אקדמית". גם בין מוסדות אקדמיים קיימת תחרות עזה, במסגרתה מבקש כל מוסד להתבלט ולטפח את שמו כמוסד המצליח, היוקרתי והמוביל בתחום. בשל כך קיימת תחרות בין המוסדות על הסטודנטים הטובים ביותר ועל המרצים הטובים ביותר, ובמסגרת תחרות זו כל מוסד מבקש לרכוש לעצמו יתרונות מול המוסד האחר. בנסיבות אלה, אין זה כלל בלתי סביר שבצלאל לא תסכים להתחלק עם מוסד שמתחרה בה בחברי סגל. בניגוד לטענת התובעים, קיים ניגוד אינטרסים מובנה בין חובות הנאמנות שהתובעים חבים בהן כ"חברי סגל" לשני המוסדות ואף קיים חשש לפגיעה או לשימוש בסודות מקצועיים של בצלאל ולחילופין, לפגיעה או לשימוש במידע קונפידנציאלי מוגן אף שאינו מגיע כדי "סוד מסחרי", על ידי התובעים לטובת שנקר. די בכך כדי להצדיק את מדיניות בצלאל כלפי מרציה והגבלת עיסוקם אצלה ל"מורים מן החוץ" ככל שהם מבקשים להיות חברי סגל במוסד מתחרה. לעניין זה טענה בצלאל ש"חברי סגל", להבדיל ממורים מן החוץ, מהוים חברים במועצת המחלקה בה הם משמשים כמרצים, ומעצם מעמדם הם נחשפים לאסטרטגיות פעולה ושיטות עבודה של בצלאל בפעילותה מול מוסדות מתחרים, זאת מעבר למידע הסודי המגולם בשיטות הלימוד ובתכניות לימי עיון וכנסים אליהם הם נחשפים. בהקשר זה טענה בצלאל שאין ממש בטיעוני התובעים שתכליתם לבטל או לגמד את משמעות ההבחנה בין שני המעמדות. לחילופין, גם אם בתנאי ההעסקה שבצלאל מציבה למרצים המבקשים להיות חברי סגל אצלה, יש משום הגבלה על חופש העיסוק שלהם, הרי שמדובר בהגבלה סבירה ומידתית, בהתחשב בכך שבצלאל אינה מתנגדת באופן מוחלט להעסקתם של מי שמועסקים כחברי סגל במוסדות מתחרים ומוכנה להעסיקם כמרצים מן החוץ. ואכן, בצלאל הציעה לתובעים הסדר לפיו הם ימשיכו להיות מועסקים אצלה כמורים מן החוץ במקביל להעסקתם כחברי סגל בשנקר, אך התובעים סירבו לכך. במענה לטענות התובעים בהסתמך על ההסכם הקיבוצי, טוענת בצלאל כי התנאים שבסעיף 1(ב)(2)(א) ו-1(ב)(2)(ב) אינם מתקיימים בעבודת התובעים בשנקר, שכן העבודה הנוספת של התובעים בשנקר כחברי סגל פוגעת בחובת ההוראה והמחקר שלהם בבצלאל, וכי נפגעים האינטרסים של בצלאל בנוגע ל"מחקריה" ול"שמה". לעניין הפגיעה בחובות ההוראה והמחקר של התובעים בבצלאל, טוענת בצלאל כי מילוי משרה של חבר סגל במוסד אקדמי נוסף מונע מהם השתתפות פעילה בוועדות קבלה ובועדות ביקורת על עבודות של סטודנטים כאשר אלו מתקיימים במקביל במוסד המתחרה. כמו כן, "שמירת האינטרסים של האקדמיה בכל הנוגע ל...מחקריה ושמה" כוללת גם את רצונה של בצלאל ליצור בידול ומוניטין ייחודי ביחס למוסדות המתחרים בה. לפיכך כהונה של חבר סגל שלה כחבר סגל במוסד מתחרה מהווה פגיעה ישירה וברורה ב"שמה" של בצלאל. גם התנאי שבסעיף 1(ב)(2)(ג) להסכם הקיבוצי, לפיו "ההיקף הכולל של משרתו של המורה באקדמיה ומחוצה לה לא יעלה בכל מקרה על משרה וחצי", אינו מתקיים לגבי עבודת התובעים בשנקר בהתחשב בעיסוקיהם האחרים. במענה לטענות התובעים באשר לכללי המועצה להשכלה גבוהה, בצלאל טוענת כי בצלאל היא "מוסד האם" והיא "מקום העיסוק העיקרי" של התובעים, כמשמעות מונחים אלה בכללים. כך הוא מאחר שהתובעים החלו את עבודתם בשנקר שנים רבות לאחר שהועסקו בבצלאל, "גדלו" וטופחו כמרצים אצלה וזכו למוניטין בין היתר בזכות המוניטין של בצלאל. לפיכך, על פי כללי המועצה להשכלה גבוהה, נדרש אישורה של בצלאל להשלמת משרתם אצל שנקר. בצלאל אף טוענת שההיתר שכללי המועצה להשכלה גבוהה קובעים למרצה שמועסק בפחות ממשרה מלאה להשלים את משרתו במוסד אחר באישור מוסד האם - כלל אינו חל על התובעים שכן הכללים קובעים כי "היתר זה ניתן לחברי סגל אקדמי בכיר שאין להם עיסוקים מחוץ למערכת ההשכלה הגבוהה", ותנאי זה אינו מתקיים בתובעים לאור עיסוקיהם הנוספים. בצלאל טוענת שבמסגרת העצמאות בניהול ענייניה לפי סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה והפררוגטיבה הניהולית המוכרת בפסיקה, היא היתה רשאית להחליט על אי הארכת מינויים של התובעים כחברי סגל אצלה בנסיבות בהן התובעים לא הסכימו שלא להמשיך לכהן כחברי סגל במוסד מתחרה, ואין בהחלטה זו כל פגם. הודעת המועצה להשכלה גבוהה בהחלטת בית הדין מיום 25.5.11 (שניתנה לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להביע עמדתם בקשר לכוונת בית הדין לפנות למועצה להשכלה גבוהה והם הביעו הסכמתם לכך), ניתנה למועצה להשכלה גבוהה אפשרות להודיע אם ברצונה להביע עמדה בהליך. המחלוקת בתיק הוצגה למועצה להשכלה גבוהה כך: "1. בהליך זה מתעוררת שאלה אם פיטוריו של חבר סגל במוסד להשכלה גבוהה שאינו אוניברסיטה, שהועסק בחצי משרה, היו כדין, כאשר הרקע לפיטורים היה סירובו של העובד לדרישת המעסיק לחדול מלכהן כחבר סגל (להבדיל ממורה מן החוץ) במוסד להשכלה גבוהה אחר (מכללה) שהמעסיק רואה בו מתחרה בשל כך שהוא מעניק אותו תואר שמעניק המעסיק השני ושני המוסדות פועלים בשוק בו הם המוסדות היחידים (או בין הבודדים) המעניקים תואר זה. 2. המעביד מבסס את הגנתו בין היתר על המשמעות של כהונה כחבר סגל מבחינת סוגי המטלות והתפקידים המוטלים על חבר סגל, לעומת מורה מן החוץ, ומהות הנאמנות שיש לחבר סגל, לעומת מורה מן החוץ, כלפי המוסד בו הוא מכהן כחבר סגל. 3. הצדדים היפנו בטיעוניהם בין היתר לכללים שקבעה המועצה להשכלה גבוהה מחודש מרץ 2008 בדבר "תנאי העסקה ודירוג במוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות". 4. בית הדין מבקש להביא את ההליך לידיעת המועצה להשכלה גבוהה על מנת שתשקול אם ברצונה להביע עמדתה בשאלה המתעוררת בהליך. בהמשך להחלטת בית הדין מיום 25.5.11, הגישה המועצה להשכלה גבוהה הודעה שזו לשונה: "בהתאם להחלטת בית הדין הנכבד מיום 25.5.11, מבקשת המועצה להשכלה גבוהה להודיע כדלקמן: להבנתנו השאלות המתעוררות בהליך הן לגבי מהות העסקה של חבר סגל אקדמי בכיר להבדיל מהעסקה כמורה מן החוץ, וכן בעניין איסור העסקה במוסד מתחרה. בעניין הראשון, חבר סגל אקדמי בכיר הוא מי שקיבל מינוי לאחת מהדרגות פרופ' מן המניין, פרופ' חבר, מרצה בכיר/מורה בכיר ומרצה/מורה או שמות המקבילים לדרגות אלה. חבר סגל אקדמי בכיר חייב במסגרת המינוי שניתן לו, ומעבר למכסת שעות ההוראה, לקיים מגוון רחב של פעולות ותפקידים שאינם קשורים ישירות לקורסים אותם מלמד. לדוגמה, חברות בוועדות שונות של המוסד, השתתפות בישיבות של ועדות וגופים בהם הוא חבר מתוקף המינוי שלו, פעילות מחקרית, פעילות בפיתוח קורסים שונים, וביצוע המטלות אשר הנהלת המוסד תטיל עליו (רא גם עמוד 7, סעיף 4, מתוך הנחיות הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה לתנאי העסקה ודירוג במוסדרות שאינם אוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות ממרץ 2008 - מצ"ב) העסקה כחבר סגל אקדמי בכיר במשרה שונה במהותה מהעסקה כמורה מן החוץ. על פי הנחיות ות"ת המצורפות (פרק ד', עמ' 22-25) מורה מן החוץ יועסק בהיקף שאינו עולה על שווה ערך של חצי משרה (4 שעות בשבוע למורה מן החוץ מאחת האוניברסיטאות ו-6 שעות בשבוע למורים מן החוץ האחרים). משך תקופת המינוי יהיה לסמסטר אחד או שניים בלבד. כלומר, שיטת העסקה זו יועדה להעסקה אקראית וארעית, במטרה למלא מקום או להעביר קורסים יוצאי דופן שדורשים היקף העסקה קטן. בשל אופי העסקה המתואר לעיל, חבר סגל אקדמי בכיר שמבקש ללמד מחוץ למוסד בו משרתו העיקרית, עליו לקבל אישור מראש ממוסד האם (הנחיות ות"ת, עמ' 4, סעיף 3), בעוד מורה מן החוץ אינו נדרש לאישור זה. באשר לשאלת איסור על העסקה במוסד מתחרה, אין בהנחיות ות"ת התייחסות לכך". דיון והכרעה התובעים הועסקו תקופה ארוכה על ידי בצלאל ובשנת הלימודים תש"ע החליטה בצלאל שלא להאריך את מינויים. אין מחלוקת בין הצדדים כי לצורך הליך זה, החלטה זו שקולה להחלטה בדבר פיטורי התובעים. הסמכות לפטר עובד נובעת מן הפררוגטיבה הניהולית הנתונה למעביד לנהל את מפעלו כראות עיניו בכפוף לכל חוק או חוזה החלים עליו ואשר מגבילים סמכות זו. על כן, הלכה היא כי מעביד רשאי לפטר עובד אלא אם הפיטורים הם בניגוד לחוק או הסכם (דב"ע לו/3-33 פרץ וינשטיין נ. אל-על בע"מ, פד"ע ח 44, דב"ע לז/3-93 יואל חנוכי נ. מדינת ישראל, פד"ע ט' 14, דב"ע מו/4-13 מדינת ישראל נ. הסתדרות עובדי המדינה, פד"ע יז 181. השאלה שיש להכריע בה היא האם קיימת נורמה משפטית אשר מגבילה את סמכות הפיטורים של בצלאל ואשר בגין הפרתה ניתן לקבוע שפיטורי התובעים היו שלא כדין, שאם לא כן, הפיטורים הם כדין, בתוקף סמכות הפיטורים הכללית הנתונה לבצלאל על פי הפררוגטיבה הניהולית. בצלאל מתבססת בטיעונה על העצמאות שהוקנתה למוסדות להשכלה גבוהה בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה. לדעתנו, מטרת סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהההיא הבטחת עצמאותם של המוסדות להשכלה גבוהה, בהיבט של מניעת התערבות חיצונית בענייניהם האקדמיים והמינהליים. אין בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוההכדי להעניק למוסד להשכלה גבוהה זכויות יתר לעומת מעביד אחר בכל הנוגע להגבלות המוטלות על סמכות הפיטורים של מעביד מכוח דיני העבודה. בהתאם לכך, חוזרת השאלה למקומה: האם פיטורי התובעים היו בניגוד לנורמה משפטית (חוקית או חוזית) כלשהי? הנורמות המשפטיות, שהתובעים טוענים כי פיטוריהם עומדים בניגוד להן, הן זכותם לחופש עיסוק לפי חוק יסוד: חופש העיסוק, ההסכם הקיבוצי וכללי המועצה להשכלה גבוהה. נבחן טענות אלה כסדרן. הזכות לחופש העיסוק הזכות לחופש העיסוק מעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק. סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק קובע: "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". סעיף 4 לחוק יסוד חופש העיסוק קובע את התנאים בהם תהיה מותרת פגיעה בחופש העיסוק (פסקת ההגבלה) וסעיף 5 לחוק יסוד חופש העיסוק קובע את תחולת החוק: "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את חופש העיסוק של כל אזרח או תושב". בצלאל אינה "רשות מרשויות השלטון" ועל כן חוק יסוד: חופש העיסוק אינו חל עליה בתחולה ישירה. עם זאת, נפסק כי זכויות היסוד הן ערכי יסוד של השיטה המשפטית אשר חלים במשפט האזרחי במסגרת הנורמות של "תקנת הציבור" ו"תום לב" (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ. אריה ליונל קסטנבאום, פ"ד מו (2) 464, 533, ע"א 6601/96 Aes Systems Inc. נ. משה סער, פ"ד נד (3) 850, 860, ע"ע 90/08, 312/08 טלי איסקוב ענבר נ. מדינת ישראל ואח', (ניתן ביום 8.2.11, סעיף 8 לפסק הדין). בהתאם לכך, על בית המשפט, בקביעתו אם חוזה סותר את "תקנת הציבור", אם לאו, חייב לתת משקל ראוי לזכיות היסוד של הצדדים ולאזן ביניהן. בדומה, בבואו של בית הדין לקבוע אם פיטורי עובד היו "בתום לב", עליו להתחשב בזכויות היסוד של הצדדים, ובהן חופש העיסוק של העובד. לאור האמור, אנו סבורים שטענת התובעים לפגיעה בחופש העיסוק שלהם צריכה להיבדק במסגרת השאלה אם פיטוריהם היו "בתום לב". אם יימצא שבהחלטת בצלאל על פיטורי התובעים היא לא נתנה לזכותם של התובעים לחופש עיסוק את המשקל הראוי, ייקבע שפיטורי התובעים היו "שלא בתום לב". השאלה הראשונה שיש להידרש לה היא אם בהצבת התנאי שבצלאל הציבה לתובעים להמשך עבודתם אצלה כחברי סגל, פגעה בצלאל בחופש העיסוק של התובעים. מרבית הפסיקה העוסקת בתוקפן של הגבלות על חופש העיסוק נוגעת להגבלות חוזיות שעובד נוטל על עצמו להגבלת עיסוקו לאחר תום יחסי עובד ומעביד. בענייננו, אין מדובר בהתחייבות חוזית של צד אלא בסירוב של צד (המעביד) להמשיך את קשר ההעסקה בשל קשרי עבודה אחרים שמקיים העובד. האם בכך נפגע חופש העיסוק של התובעים? הדבר אינו נקי מספק לדעתנו, אך אנו נכונים להניח שהצבת התנאי שבצלאל קבעה להמשך העסקתם התובעים אצלה כ"חברי סגל", פגעה בחופש העיסוק שלהם. בעש"מ 5205/01 פרנס נ. יו"ר רשות השידור, פ"ד נו (2) 9, נדון נוהל שחל ברשות השידור שאסר על עובד של רשות השידור לעבוד בעבודה פרטית ללא אישור. בית המשפט העליון קבע כי "גם אם ההגבלה על עבודה פרטית פוגעת במידה מסויימת בזכותו של העובד לחופש עיסוק, אין מדובר בהגבלה שאינה מידתית". כלומר, בית המשפט היה נכון להניח שכאשר מעביד קובע נורמה המגבילה את האפשרות של עובדיו לעבוד אצל מעביד אחר, מדובר בהגבלה של חופש העיסוק. הואיל והמערער בעש"מ 5205/01 פוטר בשל אי קיום הוראות הנוהל, ניתן לקבוע, בהתאמה, שפיטורי התובעים נעשו בשל אי הסכמתם לקבל מגבלה שבצלאל ביקשה להטיל על עיסוק נוסף שלהם מחוץ לבצלאל, ובכך מגולמת פגיעה בחופש העיסוק של התובעים. כידוע, לא די בכך שקיימת פגיעה בזכות יסוד כדי להניע את בית המשפט להעניק סעד למי שהוכיח פגיעה כאמור. בכל מקרה, על בית המשפט לבחון אם קיימת הצדקה לפגיעה ואם הפגיעה היא סבירה ומידתית. כאשר מדובר בבדיקת פגיעה בזכות יסוד במסגרת "מושגי השסתום" של המשפט האזרחי, על בית המשפט לערוך איזון בין זכויותיהם החוקתיות של שני הצדדים. לעניין זה נפסק: "כנגד חופש העיסוק עומדים ערכים אחרים, אשר גם עליהם מבקש המשפט להגן. ההגנה הניתנת על חופש העיסוק היא תוצאת האיזון הנובע מהעימות שבין חופש העיסוק מזה לבין חירויות אחרות של הפרט (כגון חופש הקניין, חופש ההתקשרות (כחלק מכבוד האדם וחירותו)) מזה, והעימות שבין חופש העיסוק לבין האינטרס הציבורי (כגון אינטרס הציבור בשמירת סודות מקצועייים)... כנגד חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש עומדים אינטרסים ראויים להגנה של המעביד המקורי, ובהם קניינו (סעיף 3 ל חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ) ואולי אף פרטיותו (סעיף 7). כן יש להתחשב בחופש ההתקשרות של המעביד המקורי ובאינטרס הציבורי". (בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (4) 702, 708). בהקשר לכך יש להזכיר, כי כשם שהתובעים טוענים כי פיטוריהם פוגעים בזכות היסוד שלהם לחופש עיסוק, גם הפררוגטיבה הניהולית, מכוחה נובעת סמכות הפיטורים שהפעילה בצלאל בעניינם של התובעים, מוכרת בפסיקה כתולדה של זכויות יסוד של המעביד: הזכות לקניין של המעביד במפעלו וכן זכותו של המעסיק לחופש עיסוק. לעניין זה נפסק: "הזכויות החוקתיות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, הן בעלות תחולה ביחסים שבין הפרט לשלטון (ההיבט הסובייקטיבי). זכויות חוקתיות-סובייקטיביות אלה, עליהן נמנות הזכויות לכבוד האדם, פרטיות, קניין וחופש העיסוק, מהוות אף חלק מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ככאלה, מבטאות הזכויות החוקתיות-הסובייקטיביות ערכים אובייקטיביים החלים בכל ענפי המשפט. הערכים החוקתיים-אובייקטיביים ובהם, כבוד האדם, פרטיות, קניין וחופש העיסוק, מחלחלים מתחומי המשפט החוקתי, באמצעות מושגי השסתום, כגון תום לב ותקנת הציבור, אל עבר ענפי המשפט השונים ובכלל זה המשפט הפרטי, לרבות משפט העבודה. בכך בא לידי ביטוי מודל התחולה העקיפה של זכויות היסוד במשפט הפרטי ומכאן תחולתן של הזכויות החוקתיות-סובייקטיביות כערכים אובייקטיביים בין הפרטים לבין עצמם. בהתאם, מכיר משפט העבודה בערך החוקתי-אובייקטיבי לקניין של המעסיק ברכושו במקום העבודה (ערך זה יכונה להלן: הזכות לקניין). כנגזרת מכך, מוכרת זכותו של המעסיק לנהל את מפעלו (להלן: הפררוגטיבה הניהולית). בה במידה מכיר משפט העבודה בערך החוקתי-אובייקטיבי של חופש העיסוק של המעסיק הכולל את "הזכות ליהנות מחופש עיצוב החוזה והתנאים שעל פיהם ובמסגרתם יתנהל המפעל". (עע 90/08, 312/08 טלי איסקוב ענבר נ. מדינת ישראל ואח' (ניתן ביום 8.2.11). בהתאם לכך, בבחינת השאלה אם פיטורי התובעים היו "בתום לב", עלינו להתחשב בזכויות היסוד של התובעים ושל בצלאל כאחד, ליתן לכל זכות את המשקל הראוי לה על רקע כלל הנסיבות הרלוונטיות ולאזן ביניהן. התשובה לשאלה אם פיטורי התובעים היו "בתום לב" תיגזר מן האיזון בין זכויות הצדדים. שאלת התחרות, הבידול וניגוד העניינים לדעתנו, המחלוקות בין הצדדים בשאלת העניין הלגיטימי שיש לבצלאל לטפח מוניטין ייחודי, אשר נבדל באיכויותיו מן המוניטין של מוסדות אחרים, כמו גם שאלת קיומו או אי קיומו של ניגוד עניינים בין עבודה כחבר סגל בבצלאל לעבודה כחבר סגל בשנקר, הן המפתח לקביעה אם באיזון בין זכויותיהם החוקתיות של הצדדים (זכות התובעים לחופש העיסוק וזכותה של בצלאל לחופש עיסוק, לקניין ולחופש ההתקשרות הנובעת מהזכות לכבוד האדם), נפל פגם של חוסר תום לב בהחלטת בצלאל על פיטורי התובעים. כבר עתה נאמר שמקובלת עלינו טענת בצלאל כי יש לה עניין לגיטימי לבדל את עצמה ממוסדות אקדמיים אחרים, ובכללם שנקר, ועניין זה משליך על תום ליבה בהתנגדותה להעסקת התובעים אצלה כחברי סגל במקביל להעסקתם בשנקר כחברי סגל. כמו כן, מקובלת עלינו טענת בצלאל כי בכהונתם של התובעים כ"חברי סגל" בשנקר, הם יימצאו בניגוד עניינים עם עבודתם כ"חברי סגל" בבצלאל. להלן נימוקינו לקביעות אלה. מקובלת עלינו טענת בצלאל כי בינה לבין שנקר מתקיימת תחרות, בשל כך ששני המוסדות מעניקים תואר דומה במסגרת "שוק" קטן. מקובלת עלינו עדותה של פרופ' בר און שבמסגרת התחרות האקדמית בין המוסדות, מבקש כל מוסד להתעלות על רעהו ולהציג את עצמו בציבור הרלוונטי כמי שתכנית הלימודים שלו טובה יותר ויוקרתית יותר, וכי לשם כך קיימת תחרות בין המוסדות על המורים הטובים ועל התלמידים הטובים. במסגרת זו, אף מוכר האינטרס של כל מוסד לבדל ולייחד את עצמו כמי שמציע גישה אקדמית או תכנית לימודים בעלי אופי מיוחד ונבדל. ראיה לכך נמצאה בכתבה עיתונאית שפרופ' בר און צרפה לתצהירה, בה באה לידי ביטוי רצונה הלגיטימי של שנקר להציג עצמה כאלטרנטיבה לבצלאל ולמדרשת בית ברל בתחום לימודי האמנות בישראל, ולהצביע על המאפיינים הייחודים של התכנית שלה. התחרות האקדמית מוכרת בהסטוריה של מוסדות אקדמיים בעולם, במסגרתה כל מוסד מבקש לטפח את ייחודו ואת המוניטין שלו כמוסד מוביל. כך, מוכרת התחרות בין ישיבות סורא ופומבדיתא על מעמד הבכורה ביהדות בבל, כאשר ישיבת פומבדיתא הצטיינה בחריפות הפלפולים של תלמידי החכמים שבה ואילו ישיבת סורא היתה ידועה בזכות בקיאותם המופלגת של חכמיה (ראו: תקציר מידע ומקורות ראשוניים על ישיבות בבל - הספריה הוירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכי ). גם מן העולם המערבי מוכרות יריבויות אקדמיות (Harvard-Yale, Cambridge-Oxford), ומוכר העניין שיש לכל מוסד לטפח את המוניטין הייחודיים שלו. מקובלת על בית הדין טענת בצלאל כי כפייתה של בצלאל "לחלוק" עם שנקר, המתחרה בה, חברי סגל, מהווה פגיעה בעניין הלגיטימי שיש לבצלאל לפתח את המוניטין הייחודיים והנבדלים שלה, ומהווה פגיעה בחופש העיסוק של בצלאל. לעניין זה, בית הדין סבור שההודעה שהגישה המועצה להשכלה גבוהה תומכת באופן חד משמעי בעמדת בצלאל באשר למשמעויות הנבדלות הנודעות להעסקת מורה כ"חבר סגל" ולהעסקתו כ"מורה מן החוץ". אנו ערים לטענות התובעים, המבוססת על עדויותיהם וחקירת פרופ' בר און, בדבר העדר הבדל מהותי בין המטלות שהוטלו עליהם כמורים מן החוץ לבין אלו שהוטלו עליהם כחברי סגל, אך מעבר לכך שהתובעת אישרה בעדותה בהליך הזמני כי קיים הבדל משמעותי בין החובות המוטלות על מורים בשני המעמדות, האמור בהודעת המל"ג מבסס באופן ברור את ההבדל בין שני המעמדות. לפיכך, עדותה של התובעת כי ההבדל היחיד בין שני המעמדות הוא ש"מורה מן החוץ" מקבל שמונה חודשי שכר בלבד ואילו חבר סגל מקבל משכורת בכל חודשי שנת העבודה - היא טענה שאינה מציגה באופן מלא את ההבדלים בין שני המעמדות. בהתאם לכך, בעוד ש"מורה מן החוץ" מעמיד לרשות המוסד האקדמי את שירותי ההוראה שלו בלבד, המטלות המוטלות על "חבר סגל" עניינן בדיוק בתחומים שנועדו לפיתוח ולקידום שמה ויוקרתה של המחלקה בה הוא מועסק, וכתולדה מכך, של המוסד האקדמי בו הוא מועסק. לפיכך, טענת בצלאל כי כהונה של התובעים כ"חברי סגל" אצל שנקר, המתחרה בה, תציב את התובעים ב"ניגוד עניינים" עם עבודתם כ"חברי סגל" בבצלאל, מקובלת עלינו. התובעים בסיכומיהם טענו שמושג "ניגוד העניינים" אינו רלוונטי לתחום של דיני העבודה אלא הוא מוכר במשפט המינהלי כנורמה המתייחסת לעובדי ציבור ולמערכות שיקולים נוגדות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של עובד הציבור. בקשר לכך יש לומר, ש"ניגוד העניינים" בו אנו סבורים שהתובעים יימצאו אם יועסקו במקביל כ"חברי סגל" בשנקר ובבצלאל, משמעותו היותם חבים חובות נאמנות שהן ביסודן סותרות אחת לשנייה, בשל היותן נתונות למעבידים המצויים בתחרות. שהרי, במעמדם כ"חברי סגל", התובעים אמורים לתרום, מעבר לשעות ההוראה, לפיתוחם ולקידומם של המחלקה והמוסד בהם הם מועסקים, ובכך לקדם את שמם ויוקרתם. ככל שלמי מהתובעים תהיה יוזמה יצירתית לגבי פעילות מחלקתית שיש בה כדי לקדם את המחלקה (למשל - ייזום כנס אקדמי או רעיון לפיתוח קורס ייחודי), לאיזו מחלקה הם יתרמו אותה? בהקשר זה, מקובלת עלינו גם טענת בצלאל בדבר חשש לזליגה של מידע "עסקי" של בצלאל אל שנקר אם יועסקו התובעים כחברי סגל בשני המוסדות (שיטות לימוד, שיטות מחקר, תכניות אסטרטגיות, פרויקטים מיוחדים וכו'). אין צורך לקבוע אם מדובר במידע שמגיע כדי "סוד מסחרי" של מעביד, שכן ענייננו אינו בהגבלת עיסוקו של מי שחדל לעבוד אצל אותו מעביד, אלא מדובר במי שמבקש להיות עובד של בצלאל ובו זמנית לעבוד עבור מוסד המתחרה בבצלאל. מכוח חובת האמון של עובד כלפי מעבידו, עליו להימנע מהעברת מידע קונפידנציאלי של המעביד גם אם המידע אינו בגדר "סוד מסחרי" (ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ. כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא (3) 421). מעבר לניגוד העניינים הכללי שתיארנו, הובאו בפנינו תרחישים אפשריים שבהם בא לידי ביטוי ניגוד עניינים בין כהונה כ"חבר סגל" במוסדות מתחרים: חברי סגל משתתפים ב"ועדות קבלה" של סטודנטים, וכאשר קיימת בין המוסדות תחרות על הסטודנטים הטובים ביותר, ברי שקיימת סיטואציה של ניגוד עניינים כאשר אותו מורה מכהן ב"ועדות קבלה" של שני מוסדות מתחרים. כנגד זה טוענים התובעים שתי טענות עיקריות: האחת - שבהתחשב בכך שבצלאל מעסיקה את התובעים בחצי משרה, אין היא זכאית להגביל את עיסוקם של התובעים אלא אם היא תציע להם העסקה אצלה במשרה מלאה. השניה - שבתחום של תחרות "תרבותית", להבדיל מתחרות "מסחרית", תקנת הציבור מחייבת פרישה מכסימלית של הידע על מנת להגדיל את ההזדמנויות של הציבור להנות מכישורי ההוראה והידע של התובעים, ואינטרס זה גובר על עניינה של בצלאל ביצירת בידול למוניטין שלה. מקובלת עלינו טענת התובעים כי העסקתם של התובעים בחצי משרה בלבד מגבירה את הלגיטימיות של רצונם לעבוד בתחום עיסוקם אצל מעסיקים אחרים, ובכללם שנקר. אך בסופו של דבר, עלינו לבחון במסגרת האיזון בין זכויות הצדדים אם עניינה של בצלאל במניעת עבודתו אצל מתחרתה של מי שחב לה חובות אמון מוגברים, הינו בעל משקל נכבד דיו כדי להצדיק התנגדות להעסקת התובעים אצל שנקר כ"חברי סגל", למרות שבצלאל מעסיקה את התובעים אך בחצי משרה. לדעתנו, בהתחשב בכך שבצלאל הסכימה להמשך העסקת התובעים אצלה במקביל להשלמת הכנסתם אצל שנקר כ"מורים מן החוץ", עמדת בצלאל היא מידתית ועל כן פיטורי התובעים אינם נגועים בחוסר תום לב. אנו ערים לכך כי עבודה כ"מורה מן החוץ" אינה מאפשרת "השלמת המשרה" באופן מלא, לאור עדות התובעים כי "מורה מן החוץ" מקבל שכר עבור החודשים בהם הוא מלמד במוסד האקדמי אך לא עבור חודשי הקיץ, אך באיזון הכולל בין האינטרסים של הצדדים, אין בכך להניענו לקבוע כי עמדת בצלאל אינה סבירה או מידתית. מעבר לאמור נציין, כי פרופ' בר און העידה בתצהירה כי מדיניות בצלאל היא להעסיק מרצים שבפועל עובדים ויוצרים בתחומים בהם הם מלמדים, והיא מעודדת את המורים אצלה לעסוק ביצירה בפועל לצד ההוראה אצלה, במסגרות שמחוץ לבצלאל. בהתאם לכך, לרבים מהמורים בבצלאל עיסוקים נוספים, בנוסף לעבודתם בבצלאל, ולפיכך אין מקום להעסקתם במשרה מלאה. בחקירתה הנגדית הוסיפה פרופ' בר און: "ההעדפה שלנו שהם יעבדו רק חצי משרה. וכן, כאשר אנחנו יכולים להעסיק אותם עוד שעה או שעתיים ואנו זקוקים, אנו מעסיקים אותם. אך בד"כ אין מה לעשות (ע)ם אדם שחייב להתמחות בתחום מסויים, יותר מחצי משרה. בצלאל הוא בי"ס קטן עם הרבה מאוד תחומי לימוד. סוגיה שנייה היא - שהם יעסקו בתחום שהם הצטיינו בו. התחומים האלו יכולים להיות רק בחצי משרה. זה לא כמו אוניברסיטה". ממכלול עדותה של פרופ' בר און עולה כי מדיניות בצלאל בדבר העסקת מרצים בחצי משרה מבוססת על שיקולים ענייניים. בצלאל רשאית במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, בין היתר מכוח חופש העיסוק שלה, לקיים מדיניות של העסקת מרצים בחצי משרה, וכאמור, היא אף הסבירה את הנימוקים הענייניים שביסוד מדיניות זו. גם לכך יש משקל בהערכת תום הלב והסבירות של עמדת בצלאל ומידתיות החלטתה בדבר פיטורי התובעים, וזאת בהתייחס לטענת התובעים כי פיטורי התובעים היה צעד בלתי מידתי שכן בצלאל יכלה להעסיק את התובעים במשרה מלאה במקום להעסיקם בחצי משרה. אשר לטענת התובעים בדבר הלגיטימיות המופחתת של האינטרס להגבלת תחרות אקדמית ביחס ללגיטימיות של אינטרס של מעביד "מסחרי" בהגבלת תחרות נגדו: גם אם נקבל את נקודת המוצא של התובעים בדבר האינטרס הציבורי בהפצת הידע ואי הגבלתו, אף בעניין זה, אנו סבורים שעמדת בצלאל, שאינה מתנגדת להעסקת העובדים אצלה כחברי סגל ולהעסקתם בשנקר כמורים מן החוץ, מקהה את עוקצה של טענת התובעים בדבר הפגיעה באינטרס הציבור שמגולמת בעמדת בצלאל, שכן על פי עמדה זו יוכלו התובעים ללמד גם בשנקר, אך לא לכהן בה כחברי סגל. מעבר לכך, בהחלט ייתכן שבראייה ציבורית יש יתרון לטיפוח ולקידום השונות האקדמית בין המוסדות האקדמיים, באופן שמצדיק עמדה של בצלאל בדבר הגבלת האפשרות של התובעים לעבוד בשנקר למעמד של מורים מן החוץ. לאור כלל האמור לעיל, אנו סבורים שבאיזון בין זכויותיהם החוקתיות של הצדדים במסגרת בדיקת "תום הלב" של בצלאל בהחלטתה על פיטורי התובעים, אין לקבוע כי פיטורי התובעים נגועים בחוסר תוך לב. ההסכם הקיבוצי כאמור, התובעים טוענים כי פיטוריהם נוגדים את ההסכם הקיבוצי בבצלאל. לטענתם, לפי סעיף 1(ב)(3) להסכם הקיבוצי, הם כלל לא זקוקים לאישור של בצלאל לעבודה נוספת הואיל והם הועסקו בבצלאל בפחת ממשרה מלאה. לדעתנו, מהנימוקים שמנינו לעיל בדיוננו בטענת התובעים לפגיעה בחופש העיסוק שלהם, יש לקבל את טענת בצלאל שבעבודתם של התובעים אצל שנקר כחברי סגל, לא מתקיימים התנאים בסעיף קטן 2(ב) בדבר שמירה על האינטרסים של בצלאל בכל הנוגע למחקריה ולשמה. בהתאם לכך, איננו סבורים שפיטורי התובעים נעשו בניגוד להסכם הקיבוצי. כללי המועצה להשכלה גבוהה התובעים טוענים כי גם על פי כללי המועצה להשכלה גבוהה הם לא היו צריכים לקבל אישור של בצלאל לעבודתם בשנקר הואיל ובצלאל לא היתה "מקום העיסוק העיקרי" שלהם ובצלאל אף אינה "מוסד האם" שלהם, שמהם הועסקו הן בבצלאל והן בשנקר באותו היקף (חצי משרה). איננו סבורים כי פיטורי התובעים היו בניגוד לכללי המועצה להשכלה גבוהה. גם אם בצלאל לא היתה "מקום עיסוקם העיקרי" או "מוסד האם" של התובעים, המשמעות היא שהתובעים אינם נדרשים לאישור של בצלאל כדי לעבוד להשלמת משרתם בשנקר. מכך לא נובע שבצלאל אינה רשאית שלא להסכים להעסיק את התובעים כחברי סגל אצלה ככל שהם עומדים על המשך העסקתם כחברי סגל במוסד מתחרה. מקובלת על בית הדין הודעת המועצה להשכלה גבוהה כי כללי המועצה להשכלה גבוהה כלל אינם מתייחסים לשאלת העסקת עובד במוסד מתחרה או לשאלת ניגוד העניינים האפשרי בין שתי מערכות העסקה. התכלית של הכללים היא הבטחת הקדשת מלוא יכולת עבודתם ומרצם של המורים במערכת ההשכלה הגבוהה. הכללים הם נייטרליים בכל הנוגע לאפשרות של קיומו של ניגוד עניינים בין העסקת עובדים בשני מוסדות אקדמיים ספציפיים. כך סבורה המועצה להשכלה גבוהה בקשר לכללים שהתקינה, ויש לתת לעמדתה משקל נכבד בפירוש הכללים. בהתאם לכך, איננו סבורים כי פיטורי התובעים היו בניגוד לכללי המועצה להשכלה גבוהה. סוף דבר משלא נמצא כי פיטורי התובעים נגועים בפגם משפטי, אנו מחליטים כי דין התביעה להידחות. התביעה נדחית. כל אחד מן התובעים ישלם לבצלאל שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. חוזההסכם קיבוצי