1. בית-הדין האזורי מחק על הסף בקשת צד לסכסוך קיבוצי, שהגישו המבקשים נגד המשיבה, וזאת משלושה טעמים: הראשון - כי הצדדים להסכם 1976, שעליו מסתמכת המבקשת אינם הצדדים לאותו הליך; השני - כי הסכם 1976 הוא הסדר קיבוצי ואינו הסכם קיבוצי, והתביעה הוגשה לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 18 לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה) המקנה לבית-הדין סמכות לדון אף בהסדרים קיבוציים; והשלישי - כי מאחר שבהסדר קיבוצי, ולא בהסכם קיבוצי, עסקינן - אין הוא אכיף. על כך הערעור שבפנינו. 2. בא-כוח המבקשים (להלן - ההסתדרות) טען כי לא היה מקום למחיקת הבקשה על הסף, אף לא מאחת מהסיבות שבית-הדין האזורי מצא לנכון למחקה. בעוד שבא-כוח המשיבה (להלן - המועצה) תמך בפסק-הדין מטעמיו, תוך שהוא מוסיף טעמים משלו, והעיקרי שבהם הוא שניתנה להסתדרות אפשרות לתקן את בקשתה, ומשלא ניצלה זכות זאת, לא היה בפני בית-הדין אלא אשר נכתב בבקשה הפותחת בהליך, ולכן אל לה להסתדרות להלין על כי הבקשה נדחתה, מה עוד שפתוחה היתה בפניה הדרך לתקן את כל הדרוש תיקון. נדון בנימוקי בית-הדין האזורי אחד לאחד. 3. זכות הצדדים להסכם 1976: א) הצדדים להסכם, המכונה "זכרון דברים", כעולה מכותרתו, הם מצד אחד "הנהלת המועצה לשיווק פרי הדר", ומהצד שכנגד "הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים, סניף הסתדרות הפקידים בתל-אביב" ו"ועד עובדי המשרד הראשי". לענייננו, הכוונה להעדר זכות בין ההסתדרות הכללית, שהיא הצד להליך, לבין הוועד המרכזי שהוא הצד להסכם. צדדים להסכם קיבוצי מיוחד הם מעביד וארגון עובדים. במקרה דנן מדובר בהסדר קיבוצי (ועל כך בהמשך), אולם מן הראוי לבדוק אם הצד לאותו הסדר הוא "ארגון עובדים" אם לאו. בעניין זה יפות אמות המידה שנקבעו לגבי הסכם קיבוצי, אף לגבי הסדר קיבוצי. הכלל הוא כי ארגון עובדים, שעה שבהסתדרות הכללית מדובר, "הוא הארגון הכולל ולא כל 'הסתדרות מקצועית ארצית', וזאת מכוח חוקתו של ארגון עובדים, לענייננו ההסתדרות הכללית" (דב"ע מד/3 - 5 [1]). ההסתדרות, פועלת על ידי האורגנים שחוקתה הסמיכה לכך (דב"ע מג/3 - 5 [2]; דב"ע לד/30 - 3 [3]; דב"ע מד/2 - 5 [4]); ב) הסתדרות הפקידים הינה הסתדרות מקצועית ארצית, המוסמכת לחתום מכוח חוקת ההסתדרות, על הסכמים קיבוציים. מועצת הפועלים לא היתה רשאית, אותה עת, לחתום על הסכמים קיבוציים (ראה: דב"ע תשן/17 - 4 [5]); ג) העובדה שבכותרתו של הסכם 1976 נאמר "הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים סניף תל-אביב" מעוררת שאלה אחרת, שונה מזו שעמדה לנגד עיני בית-הדין האזורי, והיא - האם יש לראות את הסתדרות הפקידים, שהיא הסתדרות ארצית, כחותמת על ההסדר הקיבוצי או שמא מועצת הפועלים המקומית היא החותמת, וזאת מאחר שבסעיף 7 לחלק השלישי של פרק ד' לחוקת ההסתדרות נאמר: "הסתדרות ארצית פועלת, בתחום סמכויותיה, בשיתוף עם מועצות פועלים ואגודות מקצועיות מקומיות; מועצת הפועלים נותנת הוראותיה בעניינים המסורים לסמכותה לאגודות המסונפות אליה". מאחר שמדובר ממילא בהסדר קיבוצי פטורים אנו מלהתייחס בהליך זה לשאלה האמורה, וההכרעה בה תמתין לשעתה; ד) העובדה שהצדדים להסכם 1976 לא דייקו בשם הגוף החותם, וציינו את האורגן שלו (הוועד המרכזי) אינה שוקלת לענייננו, משום שלא יכול להיות ספק כי באורגן של ההסתדרות הכללית עסקינן. 4. האם היתה לבית-הדין האזורי הסמכות לדון בתביעה, שעה שהוגשה לפני שנכנס לתוקף של תיקון מס' 18 לחוק בית הדין לעבודה? א) המבקשת היא "גוף ציבורי", כמשמעות הביטוי בהגדרת "גוף ציבורי" בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה) בהיותה "מפעל או מוסד שהוקמו בחוק"; ב) מן הראוי היה שהמבקשת תציין עובדה זו בבקשה הפותחת בהליך. היות המועצה "גוף סטטוטורי", היא בחינת "ידיעת דיינים", ולכן לא היה מקום למחוק את התביעה על הסף מנימוק זה. במאמר מוסגר נציין כי המועצה הוקמה מכוח סעיף 3 לפקודת הפיקוח על פרי ההדר 1940, וסמכויותיה כגוף מאוגד, נקבעו בסעיף 2א לפקודת פרי ההדר (פיקוח ושיווק), תש"ח-1940. 5. האם הסכם 1976 הוא הסדר אכיף? א) ההסתדרות טוענת כי הסכם 1976 אינו הסדר קיבוצי אלא "שינוי של הסכם 1962 שהוא הסכם קיבוצי שהוגש לרישום כדין ויש לראות בו חלק בלתי נפרד מהסכם 1962, הקובע כי כל נספח וכל תוספת, תיקון או שינוי שהוסכם עליהם בין הצדדים דינם ותוקפם כחלק בלתי נפרד מהסכם זה". טענה זו הועלתה בעבר (דב"ע מח/4 - 4 [6]), ונדחתה. בעניין זה אימצו הצדדים להסכם הקיבוצי את "תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים, ההסדרים הקיבוציים וההוראות שהוצאו בהסכמת הצדדים לפני הסכם זה" (ההדגשה הוספה). בית-הדין קבע כי עיקרון הפומביות של הסכמים קיבוציים הוא מאבני היסוד של היות הסכם "הסכם קיבוצי", ולכן מסמכים שלא הוגשו לרישום, כמצוות סעיף 10 לחוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים), וכתוצאה מכך אינם עומדים לעיונו של "כל אדם" כמצוות סעיף 10א לאותו חוק, לא ייראו כהסכם קיבוצי, כמשמעו בחוק, אם לא הוגשו לרישום. אם לגבי מסמכים שנחתמו טרם חתימתו של ההסכם ה"מאמץ" זהו הדין, הרי שהוא יפה, על אחת כמה וכמה, לגבי מסמכים עתידיים; ב) העולה מהאמור הוא כי הסכם 1976 הינו הסדר קיבוצי. 6. האם היה מקום למחוק את התביעה על הסף, מאחר שאין הסדר קיבוצי אכיף במשפט? א) בית-הדין האזורי הסתמך בהחלטתו על פסק-דינו של בית-דין זה בדב"ע שם/11 - 4 [7] בע' 179-80. בית-הדין האזורי לא התייחס בפסק-דינו לעובדת היות המועצה גוף ציבורי, (ראה סעיף 4 לעיל). יש לזכור כי האמור בדב"ע שם/11 - 4 [7], אינו מתייחס להסדר קיבוצי בשירות הציבורי; ב) בעניין אחר, שנדון בפני בית-דין זה (דב"ע שם/2 - 4 [8]), נאמרו דברים דומים לגבי התקשי"ר שהוא הסדר קיבוצי חד צדדי (בע' 191), ולכן "אין זה מיותר לציין שהעומד לדון [צ.ל. - לדיון] כלל אינו קשור בהוראות המטריאליות של הפרק הרביעי שבחוק יישוב סכסוכי עבודה" [8]); ג) בענייננו, מדובר בהסדר קיבוצי דו-צדדי, אשר הוראות הפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה ישימות לגביו. פרק זה בחוק יישוב סכסוכי עבודה, בסעיף 37א, שהוא סעיף ההגדרות, מרחיב לעניין אותו פרק את המושג "הסכם קיבוצי" מעבר למשמעותו הרגילה (דב"ע מג/14 - 4 [9], בע' 176). באותו פרק, המונח "הסכם קיבוצי" חל אף על הסכם, שלא הוגש לרישום ו"לרבות הסדר קיבוצי אחר, ובלבד שנעשה בכתב ונקבעו בהם שיעורים לשכר העבודה". הסכם 1976, עונה על דרישות אלה; ד) מכאן לשאלה האם הסדר קיבוצי דו צדדי, בשירות הציבורי, העונה על ההגדרה שבסעיף 37א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה, אכיף במשפט. עיון בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה, מביא למסקנה החד-משמעית כי אכן כך הוא. זאת אנו למדים ביחוד מהוראות סעיף 37ד לאותו חוק, אשר זה לשונו: "מעביד בשירות ציבורי שהפר הוראה שבהסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין לעבודה לבקשת העובד שלגביו הופר ההסכם, או ארגון העובדים שבו הוא חבר, לחייבו בתשלום פיצויים מוגדלים בנוסף לכל סעד אחר, והוא רשאי לפסוק פיצויים גם בהפרה שאין עימה נזק ממון". נזכיר כי הדיבור "הסכם קיבוצי" במובאה לכיל מתייחס אף ל"הסדר קיבוצי" בשירות הציבורי. סעיף זה דן בזכויות העובד שעליו חל ההסכם, ולא בזכויות הארגון, והפיצוי הוא לעובד ולא לארגון (דב"ע מג4-14 [9] הנ"ל, בע' 177), אולם יש לקרוא סעיף זה יחד עם סעיף 24 לחוק ההסכמים הקיבוציים הקובע כי "על אף כל דין לא יהיה ארגון עובדים או ארגון מעבידים חייב בפיצויים על הפרת חובות על-פי הסכם קיבוצי". על היותו של הסדר קיבוצי בשירות הציבורי אכיף, נוכל ללמוד גם מהוראותיו האחרות של אותו פרק לחוק, שהרי משקבע המחוקק כי שביתה בשירות ציבורי, שעה שחל בו "הסכם קיבוצי", במובנו הרחב, זאת אומרת אף הסדר קיבוצי, מהווה שביתה בלתי מוגנת, הרי שראה את אותם הסכמים כאכיפים ומחייבים, משום שאין להעלות על הדעת שהמחוקק התכוון שיהיו אכיפים ומחייבים רק כלפי צד אחד להם, צד העובדים, ולא יחייבו את המעביד; ה) מסקנתנו היא איפוא, כי לא היה מקום למחוק על הסף את בקשת המועצה אף מן הטעם שהסכם 1976 אינו אכיף. 7. מכל האמור לעיל, יחד עם הדברים שאמר בית-דין זה פעמים רבות כי דרך המלך בסכסוכים קיבוציים, לרבות אלה שעניינם מימוש זכויות, אינה במחיקה על הסף, מבלי שיתקיים דיון לגופו של עניין, ולצדדים תהא ההרגשה שעניינם זכה לדיון ענייני (ראה, בין היתר: דב"ע לח/11 - 4 [10]; דב"ע מו/2 - 4 [11]), מביא למסקנה כי דין הערעור להתקבל ואנו מחזירים את הדיון לבית-הדין האזורי על מנת שידון בבקשה לגופה. עיון בבקשה כפי שהיתה בפני בית-הדין האזורי, מראה כי נפלו בה אי-דיוקים משמעותיים לא מעטים, ויש להצטער על כי ההסתדרות לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה על ידי בית-הדין האזורי לתיקון הבקשה. אי לכך, ניתנת למבקשת ההזדמנות לתקן את בקשתה תוך 10 ימים מהיום שפסק-דין זה יגיע לידיה, וזאת כתנאי מוקדם לחידוש הדיון; תוגש בקשה מתוקנת, תהיה רשאית המועצה להגיש כתב תשובה מתוקן כמקובל בסכסוכים קיבוציים. אין צו להוצאות. חוזהשירות הציבורהסכם קיבוצי