1. פסק דין זה ניתן בתביעת התובע כנגד הנתבעת להפרשי שכר, הפרשי פיצוי פיטורין והלנתם, הפרשות למבטחים ולקרן השתלמות. הנתבעת טוענת כי אין התובע זכאי לאיזה מרכיבי תביעתו. נקבעו בתיק שלוש ישיבות להוכחות. בשתים מן הישיבות (ראשונה ושלישית) השתתף אך נציג ציבור אחד (מר גורדון). בישיבה שניה ניתנה אך החלטה על המצאת פרטים נוספים בתיק. באותה הישיבה השתתפו שני נציגי הציבור. 2. התובע שעבד אצל הנתבעת כעובד דפוס מ- 1.6.65 ועד 31.12.92 טוען בכתב התביעה כי הוא זכה לקבל מן הנתבעת עקב פיטוריו פיצויי פיטורין בסכום של 74,703 ש"ח לפי שכר אחרון בשיעור של 2,819 ש"ח, בהפחתת כספים שהפרישה עבורו הנתבעת למבטחים (ואין התובע יודע סכומם), ובתוספת פיצויי הלנה כחוק. לטענת התובע, לפי המוסכם עימו היה על הנתבעת לשלם לו שכרו לפי חוזרים כפי שפרסמה מועצת הפועלים. על פי החוזר האחרון היה על הנתבעת לשלם לו החל מ- 1.7.92 שכר יסוד בשיעור 2,538 ש"ח בתוספת ותק ועוד "רכיב פיקטיבי" (ראה לעיל). היה צריך שכרו לעמוד על 2,819 ש"ח. הנתבעת סרבה לשלם לו שכרו בשיעור זה והוא זכאי להפרשי שכר מיום 1.7.92 בין השכר ששולם לו בפועל לבין השכר הנ"ל. כמו כן על הנתבעת לשלם לו עבור קרן השתלמות, הפרשות לקרן מבטחים (לפי השכר הנכון) ותמורת הודעה מוקדמת. לטענת התובע בכתב התביעה, הנתבעת העוסקת בדפוס חברה באיגוד מפעלי הדפוס ו/או באיגוד המעסיקים בתעשיה הזעירה. 3. בכתב ההגנה מודה הנתבעת בתקופת העבודה הנטענת, וטוענת כי שולם לתובע ביום 10.8.93 סך של 24,858 ש"ח בגין פיצויי פיטורין. הנתבעת מפרטת דרך חישוב הסכום ששולם, לפי משכורת אחרונה קובעת בשיעור של 1,347 ש"ח, בהתחשב בחלקה של תקופת העבודה בה היה התובע מבוטח בפנסית יסוד, ובחלקה בפנסיה מקיפה. בנוסף לסכום כפי ששולם עומד במבטחים לזכות התובע, סכום של 12,444 ש"ח, בגין פיצוי פיטורין. לטענת הנתבעת אין היא מחויבת על פי חוזרים כלשהם של ההסתדרות או על פי הסכם קיבוצי כלשהו ביחסי העבודה שהיו בינה לבית התובע. 4. לתיק הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע כמו גם של מר אדמון, מנהל הנתבעת. כמו כן הוגשה מטעם התובע חוו"ד מנהל חשבונות המפרטת הסכומים הנתבעים, ומטעם הנתבעים הוגשה הודעה ממבטחים ובה פירוט כספים שנצטברו לזכות התובע במהלך תקופת עבודתו. בדיון שקוים נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לתיק הוגשו המסמכים כדלקמן: ת/1 - חוזר ההסתדרות מיום 26.11.92 ת/2 - חוזר ההסתדרות מיום 18.11.86 ת/3 - מכתב ב"כ התובע מיום 1.8.93 נ/1 - כולל מסמכים (הסכמים וחוזרים) כמפורט ברשימה שהוגשה ביום 19.6.95 ע"י הנתבעת. 5. כעולה מן הדיון המוקדם (שקוים ביום 23.12.93), מעדויות הצדדים ומסיכומיהם, אין מחלוקת בין הצדדים בעובדות הבאות: 1. התובע היה מועסק אצל הנתבעת בתקופה - 1.6.66 ועד 31.12.92. 2. בתום תקופת העבודה פוטר התובע (ראה מוסכמה מס' 3 כפי שסוכמה בדיון המוקדם ביום 23.11.95 וכן בסיכומי הנתבעת פסקה 2 סיפא ופסקה 3 רישא). 3. משכורתו האחרונה של התובע בפועל, עמדה על 1,347 ש"ח. משכורת זו כוללת רכיב המכונה תוספת (בתום תקופת העבודה עמד רכיב זה על 193 ש"ח). ורכיב זה הוא חלק מן השכר לכל דבר וענין. 4. בענף הדפוס הסכמים קיבוציים שונים על חתום ארגון המעבידים - חלקם התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה (הזעירה) ועל חלקם האחר - ארגון המעבידים - התאחדות התעשיינים. הוראות ההסכם הקיבוצי עליו חתומה התאחדות התעשיינים הורחבו בצו הרחבה והוחלו על בתי דפוס המעסיקים למעלה מ-20 עובדים. הוראות ההסכם הקיבוצי עליו חתומה התאחדות המלאכה והתעשיה הורחבו על בתי דפוס בהם מועסקים פחות מ-20 עובדים (ראה בספרו של פסטרנק, הסכמים קיבוציים, פרק 17 כולו). 5. הנתבעת היא בית דפוס שבו מועסקים פחות מ-20 עובדים. 6. בהיות הנתבעת חברה באיגוד בעלי המלאכה והתעשיה, ומשהיא מעסיקה פחות מ-20 עובדים חלים עליה ההסכמים הקיבוציים המתיחסים למלאכה והתעשיה (הזעירה). במהלך הדיון זנחה הנתבעת טענתה כי לא חל עליה הסכם קיבוצי כלשהו (ראה בסעיף 7 לכתב ההגנה וכן ראה עמ' 2 לסיכומי הנתבעת). 7. על הנתבעת חל עדכון השכר כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי מיום 13.7.93 (צורף לסיכומי התובע, כמו גם להודעת הנתבעת מיום 31.5.95). כאמור בהסכם, עדכון זה חל החל מיום 1.4.93 (על פי עדכון השכר בעל דרגה יא' זכאי לשכר בשיעור של 2,538 ש"ח). במועד זה לא היה התובע עובד הנתבעת (ראה בסיכומי התובע ס' ג בשלמותו, ובסיכומי הנתבעת ס' 15). 8. על המעבידים בענף הדפוס המשתייכים להתאחדות התעשיינים בישראל חל הסכם קיבוצי כללי שנחתם ביום 15.3.93 ובו נקבע עדכון תעריפי שכר רטרואקטיבי מיום 1.7.92 (ההסכם מצורף לסיכומי התובע). החל ממועד זה הועמד שכר העובדים בדרגה י"א על משכורת חדשית בשיעור של 2,538 ש"ח. 9. בסמוך לסיום העסקתו ביקש התובע ממר אדמון להעלות שכרו על פי המפורט בחוזר ההסתדרות הכללית מיום 26.11.92, שהוגש לתיק בית הדין וסומן ת/1. כמפורט בחוזר הוא מתיחס להסכם שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית. השכר המשולב שביקש התובע לקבל בהסתמך על החוזר הוא 2,538 ש"ח (הסכום הנקוב לצד דרגה י"א). 10. מר אדמון הגיב על בקשת התובע להעלאת שכרו במכתב מיום 13.12.92 המצורף לתצהירו. בתגובתו מודיע מר אדמון לתובע כי עם כל הרצון הטוב, לא יוכל הדפוס לעמוד בהוצאה. אדמון מפנה אל הפסדים גדולים שיש לבית הדפוס מחסור בעבודה ומצב חמור מאוד של הדפוס. במכתב מציין אדמון כי אם יעמוד התובע על דרישתו להעלאת שכרו, לא תהיה ברירה לנתבעת אלא להפסיק העסקתו בדפוס עם כל הכרוך בכך. 11. ביום 10.8.93 הועבר לתובע באמצעות ב"כ סכום של 24,858 ש"ח. סכום זה שולם בגין פיצויי פיטורין (ראה בתצהיר אדמון, בסיכומי הנתבע ובסיכומי התובע בענין התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין על הסכום ששולם באיחור - ס' 9(9) לסיכומי התובע). 12. על הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד מיום 3.8.79 בענין הצטרפות עובדי הנתבעת לפנסיה מקיפה (עד אותו מועד היה התובע מבוטח בפנסית יסוד). ההסכם מיום 3.8.79 מצורף להודעת מבטחים שהוגשה לתיק ביום 31.5.95 מטעם הנתבעת. עד כאן העובדות המוסכמות על הצדדים 6. ואלו הן השאלות השנויות במחלוקת ביניהם 1. האם בכלל ומכוח מה היתה מחויבת הנתבעת על פי החוזר ת/1 להעלות שכרו של התובע. שאלה זו משליכה על אלו: א. התביעה להפרשי שכר בגין החדשים יולי ועד דצמבר 92 (המועד בו סיים עבודתו), ופיצויי הלנת שכר. ב. שיעור השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין. האם 2,819 ש"ח כטענת התובע או שמא 1,347 ש"ח כטענת הנתבעת, הוא השכר האחרון ששולם לתובע בפועל. ג. שיעור דמי ההודעה המוקדמת. ד. השלמת הפרשות למבטחים, על פי שיעור השכר כפי שיקבע. 2. האם יש לחייב הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורין. נדון בשאלות שבמחלוקת כסדרן מחויבות הנתבעת על פי החוזר ת/1 7. כבר בפתח בירורה של השאלה נציין הקושי שעמד במהלך הדיון בהבנת הבסיס הנורמטיבי עליה נסמכת תביעת התובע להפרשי שכר, וטענותיו בענין שיעור השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין. בכתב התביעה מציין התובע כי הנתבעת היא חברה באיגוד מפעלי הדפוס ו/או המעסיקים בתעשיה זעירה, וכי על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים וצוי ההרחבה בענף הדפוס ו/או התעשיה הזעירה. אין התובע מפרט לאילו הסכמים כוונתו, ולמה הוא מתכוון באמירה ו/או. למען הסדר יצוין כי איגוד מפעלי הדפוס התמזג עם התאחדות התעשיינים (ראה על כך בהסכם הקיבוצי הכללי לעשית הדפוס מיום 25.3.74 בעמ' 17.1.1 בספרו של פסטרנק). בסעיף ג' לכתב התביעה מציין התובע התחיבות הנתבעת לשלם לפי חוזרים שפרסמה מועצת הפועלים ואין הוא מפרט לאילו חוזרים כוונתו. בדיון המוקדם שקוים, במסגרת הפלוגתאות כפי שגובשו נתבקש התובע להפנות אל הסכם קיבוצי ספציפי או צו הרחבה ספציפי עליו נסמכת התביעה במסגרת תצהירי עדות ראשית שיגיש. על אף שנתבקש לעשות כן התובע אינו נותן פירוט בתצהירו. בתצהיר הוא שב וחוזר על הניסוחים שבכתב התביעה. בהחלטה מיום 5.12.94 שב התובע ומתבקש להפנות אל הסכם קיבוצי ספציפי עליו הוא מסתמך. בהודעה מיום 19.12.94 מפנה התובע אל הסכמים קיבוציים וצוי הרחבה בפסק 17 לספרו של פסטרנק. המעיין בספר ייצא באותו פרק הסכמים קיבוציים בין התאחדות התעשיינים וההסתדרות כמו גם על הסכמים בין התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה (הזעירה) וההסתדרות. אין התובע מסביר כיצד זה חלים עליו ההסכמים משני הסוגים. במהלך הדיון נתבקש בא כוחו להבהיר לבית הדין מהו ההסכם הקיבוצי עליו הוא נסמך. בתשובה מודיע בא כוחו כי הוא נסמך על כל ההסכמים הקיבוציים בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הארצית של עובדי הדפוס הכריכה והצינקוגרפיה (עמ' 10 ש, 30). ביום 3.8.95 מגיש התובע הודעה על פרטים נוספים (על פי החלטת בית הדין) והוא שב וטוען לחלות ההסכמים הקיבוציים שעליהם חתומה התאחדות התעשיינים. בסיכומיו כבר טוען התובע אחרת. וכך בלשונו: "לאחר בירור הדברים התברר כי בענף הדפוס ישנם שני איגודים - התאחדות התעשיניים בישראל (המתיחסת ליותר מ- 20 עובדים) והתאחדות המלאכה והתעשיה בישראל. לאחר שמיעת הראיות אין חולק כי הנתבעת שיכת להתאחדות המלאכה והתעשיה בישראל. על כן חל במקרה דנן ההסכם הקיבוצי הכללי לענף הדפוס שנערך ונחתם ביום 13.7.93 ...... תוקף ההסכם הינו מיום 1.4.93". בית הדין יכול אך להצר על ביטול הזמן והתארכות הדיון עד לקבלת אותה המסקנה המתבקשת. שעל קיומם של שני הארגונים ועל ההסכמים השונים החלים עליהם ניתן היה לעמוד בשלב מוקדם ביותר של לימוד התיק, כבר מעיון בפרק ההסכמים הקיבוציים אליו הופנה בית הדין. יודגש כי אף התובע עצמו העיד כי הנתבעת משתייכת להתאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה. 8. ועתה, לעיצומו של ענין. אף שהחוזר ת/1 מתיחס באופן ברור וחד משמעי להתאחדות התעשיינים, עומד התובע על כך שהחוזר מחייב את הנתבעת. לטענתו, על פי התנהגות הצדדים היה הסכם בינו לבין הנתבעת, בדבר חלות חוזרי ההסתדרות ללא אבחנה בין האיגודים השונים. "הראיה" לכך לטענתו, שכעבור ארבעה חודשים נחתם הסכם זהה ותעריף זהה עם התאחדות התעשיה והמלאכה בישראל (ראה בסעיף הסכום בעמ' 3 לסיכומי התובע). "הראיה" עליה מצביע ב"כ התובע אך משמיטה הבסיס מטענתו כאילו אין אבחנה בין האיגודים. שהרי ההסכם שנחתם בין חברי איגוד המלאכה והתעשיה לא רק שנחתם ארבעה חודשים מאוחר יותר, אלא שגם מועד התחולה של עדכוני השכר כפי שנקבע בהסכם המאוחר הוא תשעה חודשים לאחר המועד שקבע ההסכם הראשון, עדכון תעריפי השכר נקבע שם החל מיום 1.4.93 בעוד שעל פי ההסכם הראשון מועד העדכון הוא 1.7.92. נשאלת אם כך השאלה, האם, בלא שנזקק לאותה "ראיה", הבעייתית כשלעצמה, עליה מצביע התובע, יש בראיות בסיס לטענה כאילו יש בין הצדדים הסכם אישי לפיהם את הנתבעת מחייבים כל חוזרי ההסתדרות, בלא אבחנה בין ארגוני המעבידים אליהם מתיחסים החוזרים. בסעיף 6' לתצהירו טוען התובע כי הנתבעת, באמצעות מנהלה התחיבה לשלם לו שכר עבודה לפי החוזרים שפרסמה מועצת הפועלים. כך נהגה במשך השנים. באופן חד צדדי סרבה לשלם לו לפי החוזרים החל מ-1.7.92. אין התובע מפנה בתצהירו לחוזרים כלשהם. בחקירה נגדית בתשובה לשאלה אם המעביד התחייב בכתב לכבד את כל החוזרים, מבהיר התובע כי המעביד שייך "לארגון של הדפוס עצמו וחתום עליו..." (עמ' 7 ש. 26 ואילך). בהמשך הוא מבהיר כי המעביד שייך לארגון המעסיקים בתעשיה הזעירה (עמ' 9 ש. 6). התובע מבהיר כי החוזר הקודם שהופץ לפני החוזר נשוא הדיון, הופץ בשנת 1986 ואז שילם הנתבע לפי החוזר. חוזר זה הוגש לתיק וסומן ת/2. כל החוזרים היו מתויקים אצל הנתבעת בקלסר (עמ' 10 ש. 13). הנה כי כן התובע טוען כי אין הבטחה בכתב של המעביד להיות מחויב על פי חוזרים של ההסתדרות אלא שהוא עצמו חבר וחתום בארגון מעבידים משמע ומכאן מקור מחויבותו (זוהי תשובתו בענין המחויבות על פי החוזרים). ארגון המעבידים בו חבר המעביד אף לטענת התובע הינו התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה. לא נתברר אם כך לבית הדין כיצד יש בהיותו חבר בארגון זה כדי לחייבו בחוזרים המתיחסים להתאחדות התעשיינים?! ובאשר לת/2 - שהופץ ב- 1986 (בית הדין לא הופנה לאחרים). זהו חוזר כללי התיחס להסכמים קיבוציים כלליים בין לשעת התאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות והשפעתם על גובה השכר בדבר הסכם. בלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים חברים שני ארגוני המעבידים בהם עסקינן. מן הסתם אין בחוזר כל אזכור ואבחנה בין מעבידים השייכים להתאחדות התעשיינים לבין התאחדות בעלי המלאכה התעשיה הזעירה. אין על כן בת/2 כדי ללמד אלא על כך שבשעתו הגיעו כל ארגוני המעבידים לאותו הסכם. אין בו כדי ללמד כי מקום שיהיה כתוב בחוזר פלוני מפורשות כי הוא מתיחס להתאחדות התעשינים, יש לו תחולה גם על מי שאינו משתייך לארגון מעבידים זה. כל אלו לעומת עדותו הברורה של מנהל הנבתעת מר אדמון כי הנתבעת משתיכת להתאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה, וככזו, וכעולה מת/1 אין ת/1 מחייב אותה. ת/1 מתיחס להסכם הקיבוצי שנחתם במועד מאוחר יותר בין התאחדות התעשיינים לבין עובדי הדפוס. כך בעוד שההסכם הקיבוצי הכללי המחייב את התובעת (כמוסכם) נחתם במועד עוד יותר מאוחר, ומועד תחולת עדכוני השכר על פיו הוא 1.4.93. אף לא מצאנו כי יש באמור במכתב אדמון מיום 13.12.92 המסרב להענות לדרישת העלאת השכר (מטעמים כמפורט שם) כדי לבסס גרסת התובע. העובדה שהטעם המצוין במכתב הוא העדר יכולת כספית לעמוד בדרישת התובע הנסמכת על ת/1 איננה מצביעה על הכרה במחויבות על פיו. הסיבה לדחיית הדרישה היתה חוסר יכולתה הכלכלית של הנתבעת לעמוד בה. עם זאת אין הנתבעת מודה באופן כלשהו כי ת/1 מחייב אותה. אף לא מצאנו חוסר תום לב בהתנהגות הנתבעת בסרבה לשלם על פי ת/1. ראשית, לא נסתרה הטענה בדבר חוסר יכולתה הכספית לעמוד בדרישה. ובנוסף הרי ארגון המעבידים (התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה) אליו משתייכת הנתבעת, הגיע להסכם בדבר עדכון תעריפי השכר רק בשלב מאוחר הרבה יותר (9 חודשים לאחר המועד שבו עודכן השכר על פי ההסכם הקיבוצי בין התאחדות התעשיינים והדפוס), ומדוע אך כך ליחס חוסר תום לב לאחד מחברי הארגון שלא הזדרז להעלות שכר עובדיו על פי הסכם שאליו הגיע ארגון מעבידים אחר. מכל הטעמים האמורים אין לנו אלא לדחות מכל וכל טענות התובע המסתמכות על ת/1. נדחות על כן טענות התובע בענין שיעור שכרו כפי שצריך היה להיות החל מ-1.7.92. ולענין שכרו הקובע לצורך חישוב פיצוי פיטורין. נדחות תביעות התובע להפרשי שכר בגין החדשים יולי ועד דצמבר 92. אשר לתביעה לתשלום פיצויי פיטורין: תביעה זו מתבססת אך על טענת התובע בענין שיעור השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין. אין התובע חולק על כך כי אם השכר הקובע הוא 1,347 ש"ח (כפי שמודה הנתבעת) כי אז חישובי הנתבעת כפי שהוגשו - בין בכתב ההגנה ובין בתצהיר הנתבעת משקפים נכונה את סכום פיצויי הפיטורין שהתובע זכאי לו. נדחית על כן תביעת התובע להפרש פיצויי פיטורין. 9. התביעה להשלמת הפרשות למבטחים התביעה להשלמת הפרשים למבטחים נסמכת אף היא על טענת התובע לזכאות לשכר בשיעור 2,819 ש"ח וטענה זו נדחתה, אין לנו על כן אלא לדחות גם התביעה להשלמת ההפרשות למבטחים. 10. התביעה לקרן השתלמות (הסכום הנתבע - 360 ש"ח). בהתיחס לראש פרק זה שבתביעה טוען התובע כדלקמן: "האמור לעיל ביחס לחלות ההסכם תקף לגבי קרן השתלמות וההפרשות למבטחים (הנובע מהפרשי שכר) ועל כן בית הדין הנכבד מתבקש לחייב הנתבע בקרן השתלמות והפרשים למבטחים כאומר בחוות הדעת של מר יעקובי)" עמ' 3 סעיף ה' לסיכומים. הנתבעת טוענת כי יש לדחות התביעה באשר לא הוכחה. יצויין כי קיים קושי בהבנת בסיס התביעה ברכיב זה. ככל שהתביעה מתבססת על "תחולת ההסכם" שבו דובר הרי טענות התובע נדחו (בענין תחולת ההסכם עליו חתומה התאחדות התעשיינים). מכל מקום - הסכומים המפורטים בחוות הדעת המצורפת לכתב התביעה הוכחשו, נותן חוות הדעת לא הובא לעדות. בנסיבות אלו לא הוכחה התביעה. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת 11. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת מסתמכת על כך כי התובע קיבל הודעה מוקדמת של שבועיים בלבד קודם לפיטוריו, ועל כן הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפי שכר של שבועיים. בסיכומיו מבהיר התובע כי אם בית הדין לא יקבל הטענה בדבר שיעור השכר הקובע, הוא מבקש כי תיפסק לו תמורת הודעה מוקדמת בגין שבועיים, לפי שכרו בפועל. הסכום הנתבע - 625 ש"ח. הנתבעת מבקשת לדחות תביעת התובע לתמורת הודעה מוקדמת אך בהתבסס על הטענה בדבר שיעור השכר הקובע. אין היא מתיחסת לתביעה החלופית שמעלה התובע לתמורת הודעה מוקדמת על פי השכר ששולם בפועל. כעולה מן ההסכם הקיבוצי הכללי שמספרו 7031/771 שבין התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה לבין ההסתדרות הכללית זכאי עובד לקבל הודעה מוקדמת של חודש ימים קודם לפיטוריו. משניתנה לתובע הודעה מוקדמת (בפועל) בת שבועיים בלבד הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפי שיעור שכר שבועיים עבודה. על הנתבעת על כן להשלים לידי התובע סכום של 625 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התביעה לפיצויי הלנת פיצוי פיטורין 12. תביעת התובע מתיחסת לתשלום שקיבל ביום 10.8.93 בשיעור של 24,858 בגין פיצויי פיטורין. בגין סכום זה ששולם באיחור תובע התובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורין מיום 1.1.93 ועד 10.8.93. תשלום זה הועבר לידי התובע לאחר שהוגש כתב התביעה (כתב התביעה הוגש ביום 22.1.93). בכתב ההגנה מודיעה הנתבעת על העברת התשלום לתובע בלא שהיא מפרטת טעמיה לאיחור בתשלום. בתצהירו מפרט מר אדמון כי בעצם מתן מכתב הפיטורין (שצורף לתצהיר) יש לראות הסכמת הנתבעת לשלם פיצויי פיטורין. עוד הוא מפרט כי במהלך חודש ינואר 93 פגש את התובע, שאלו מדוע אינו בא לקבל פיצויי פיטורין וזה ענה לו כי הוא עסוק מאחר שאחיו הגיע מחו"ל, וכי יבוא לקבל הפיצויים לכשיתפנה. משעבר הזמן התקשר לבית התובע וגם אז לא בא התובע. בעקבות זאת כתב לתובע מכתב מיום 25.2.93 ובו הוזמן התובע לקבל פיצויים (המכתב מצורף לתצהיר ומסומן ג'). במהלך חודש מרץ 93 הגיע התובע לקבל הפיצויים. הוא נתבקש לחתום על אישור קבלתם וסרב לחתום. מאז, ועד להגשת התביעה לא נוצר כל קשר עימו. אף שהיתה לתובע הזדמנות להתיחס לדברים במסגרת חקירה משלימה קודם לחקירתו הנגדית, לא נשאל התובע על ידי בא כוחו אודות הדברים שבתצהיר מר אדמון. בחקירה נגדית גם כן לא נשאל אודות גרסת אדמון. בחקירה נגדית חזר מר אדמון על גרסתו כפי שהיא מפורטת בתצהיר. כמו כן הבהיר בתשובה לשאלת ב"כ התבע כי פנה לעו"ד רק לאחר שקיבל את כתב התביעה. אין בפנינו גרסה נגדית לגרסת אדמון, וגרסתו בענין מהימנה עלינו. אנו מאמינים לאדמון כי התובע השתהה מטעמים בלתי מובנים בפניה אל הנתבעת לקבל כספי פיצויי הפיטורין. כמו כן אנו מאמינים לו כי התובע סרב לחתום על אישור קבלת כספי פיצויי הפיטורין ועל כן לא ניתן בידו סכום פיצויי הפיטורין. התרשמנו כי טעה אדמון טעות כנה בכך שלא העביר לתובע סכום פיצויי הפיטורין שהתובע היה זכאי לו, במועד מוקדם יותר. אלא שעם קבלת כתב התביעה ומשקיבל יעוץ משפטי העביר ללא שיהוי אל התובע סכום פיצויי הפיטורין. בנסיבות אלו אין לנו אלא להפחית פיצויי ההלנה הנתבעים לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבעת תשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית על הסכום ששולם. הפרשים אלו יתיחסו למועד 1.1.93 ועד 10.8.93 הסכום המתקבל ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.8.93 ועד ליום התשלום בפועל. 13. בסיכומיו מבקש התובע כי בית הדין יפסוק לידיו פיצויי הלנה בגין סכום פיצויי הפיטורין המופקד במבטחים שלא שוחרר לידיו. לטענתו, עד היום לא שחררה הנתבעת לטובתו הסכום המופקד במבטחים לרבות החלק על חשבון פיצויי פיטורין. בית הדין מתבקש לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורין על הסכום האמור מיום 1.1.93 ועד למועד משלוח המכתב למבטחים. בתגובה מפנה הנתבעת בסיכומיה לדבריו של אדמון לפיהם אמר לתובע כי יש לו כל הזכויות במבטחים והוא ידע מכך (עמ' 9 ש. 14). כי המכתב אמנם לא נשלח אלא שמצד הנתבעת לא היתה שום התנגדות לכך. התרשמנו ומהימנה עלינו הטענה כי אמנם התובע מצידו בחר שלא לפנות בשעתו אל הנתבע ולקבל המגיע לו. התרשמנו כי מעולם לא ביקש התובע לקבל מכתב שחרור כאמור למבטחים. אנו מבקשים להוסיף ולציין כי אין בתביעת התובע אף לא בתצהירו תביעה ברורה המתיחסת להלנתם של כספי פיצויי פיטורין המופקדים במבטחים, ואי מתן מכתב שחרור למבטחים. אף בפרוט העובדות המהוות את עילת התביעה אין לתובע כל טענה ספיציפית המתיחסת לכספים המופקדים במבטחים ושחרורם. הן בכתב התביעה וגם בתצהיר תובע התובע כספי פיצויי פיטורין והלנתם בהפחתת הסכום שהופרש לפנסיה מקיפה ושאין הוא יודע את סכומם. תמוה על כן השלב שבו בחר התובע להעלות לראשונה טענותיו הנוגעות לשחרור כספי מבטחים. השלב הוא כאמור שלב הסיכומים. מכל מקום, אפילו יש בפני בית הדין תביעה כדין בענין זה, בית הדין התרשם כי גם כאן טעה מנהל הנתבעת טעות כנה באי הוצאתו של מכתב השחרור. בשלב ראשון ועוד קודם לקבלת כתב התביעה נבעה טעותו הכנה בראש ובראשונה מהתנהגות התובע שלא הביע ענין בקבלת כספי הפיצויים, בין ישירות ממנו ובין ממבטחים. בשלב השני לאחר שקיבל את כתב התביעה ועל אף שקיבל יעוץ משפטי נובעת הטעות מהעדר תביעה או דרישה ברורה המתיחסת לנושא בין בגוף כתב התביעה ובין בתצהיר התובע (על טעות כנה של המעביד הנובעת מהתנהגות העובד ראה דב"ע ל"ג 9-55 שמחה ניר נ. הירש בנגב בע"מ פד"ע ה' 54). יש להניח כי עם קבלת פסק הדין תפעל הנתבעת מיידית להוצאת מכתב שחרור כמתבקש. לסיכום 14. נדחות תביעות התובע להפרשי שכר, הפרש פיצויי פיטורין, הפרשות למבטחים וקרן השתלמות. הנתבעת תשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.93 ועד 10.8.93 על הסך של 24,858 ש"ח. הסכום המתקבל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.8.93 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע בגין תמורת הודעה מוקדמת סך של 625 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.93 ועד ליום התשלום בפועל. לענין ההוצאות: תביעות התובע נדחו ברובן הגדול. בית הדין גם התיחס לאופן ניהול התביעה מצידו של התובע בשאלה המרכזית שעמדה לדיון. לדיון ראשון שקוים להוכחות לא התיצב מר אדמון לחקירה, ובית הדין קבע כי הנושא יובא בחשבון בלא קשר לתוצאות. בהתחשב באמור התובע ישלם הוצאות הנתבעת בסכום של 400 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. חוזהענף הדפוסהסכם קיבוצי