התובע עותר לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים, דמי חופשה, דמי מחלה, דמי חגים, הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. בכתב ההגנה נטען כי לתובע שולם מלוא השכר המגיע לו כמוסכם בהתאם לשעות עבודתו בפועל וכי קיבל את מלוא המגיע לו בגין חופשה שנתית ופיצויי פיטורים; לתובע שולם, לפנים משורת הדין, עבור ימי מחלה מעבר לתקופה הצוברת עפ"י דין; ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנין לא חל על הצדדים באשר החברה עוסקת בהשמת כח אדם ולא בענף הבניה בתחום מנופים בלבד. עוד נטען כי עקב עזיבתו של התובע את מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת נגרמו לנתבעת נזקים כספיים בשיעור 12,800 ₪, סכום שיש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע. 3. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר. מטעם התובע הוגש תצהיר אשת התובע, הגב' נטליה קונורוב (להלן: "נטליה") וכן העיד מטעמו מר סרגיי לריאונוב (להלן: "סרגיי"). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הבעלים של החברה, מר פסיק ארקדי (להלן: "ארקדי") ותצהיר מר קרסיק ליאוניד, עובד לשעבר בחברה (להלן: "ליאוניד"). דיון והכרעה 4. התובע הועסק אצל הנתבעת כמנופאי החל מיום 12/8/01 ועד ליום 13/6/04, מועד בו יצא התובע לחופשת מחלה ומאז לא שב לעבודתו. 5. בהתאם לאישורי המחלה (ת/2), חופשת המחלה התארכה מעת לעת, ונמשכה עד ליום 31/12/04. באישור הרופאה התעסוקתית, ד"ר ליובימוב אלינה, מיום 15/9/04 (ת/3) נקבע שהתובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע דרגת אי כושר בשיעור של 75% וקצבת נכות מלאה בשיעור 100% והחל מיום 8/11/04 (ת/4). שכרו הקובע של התובע 6. לטענת התובע, גובה השכר שסוכם בין הצדדים עמד על סך 26 ₪ לשעה נטו (27 ₪ לשעה ברוטו) כאשר הנתבעת שילמה שכרו בשני חלקים, האחד עם הנפקת תלוש השכר ובהתאם לנקוב בתלוש; והשני, שולם במזומן. עוד נטען על ידי התובע כי עובר לתחילת עבודתו בנתבעת עבד כמנופאי בחברת לאופר שחף בע"מ לפי 26 ₪ ברוטו לשעה והתפטר כדי לעבור לעבוד בנתבעת משום שהובטח לו שכר גבוה יותר. מנגד טוענת הנתבעת כי שכרו של התובע עמד על סך 20 ₪ ברוטו לשעה כמוסכם וכי התובע קיבל מלוא שכרו בהתאם לשעות העבודה באתרי הבניה בהם הוצב, וכמפורט בתלושי השכר (ת/1). השאלה היא אם כן האם תלושי השכר משקפים נאמנה את השכר ששולם לתובע, וכמוסכם בין הצדדים. 7. אין חולק כי לא נערך הסכם עבודה בכתב בין הצדדים. על פי הנקוב בתלושי השכר, שולם שכרו של התובע בהתאם לשעות עבודתו בפועל בחודש נתון ולפי תעריף של 20 ₪ לשעה ברוטו. 8. ככלל, נטל ההוכחה בעניין גובה השכר רובץ על כתפי העובד, ובענייננו התובע. גם בהתייחס לטענה כי תלושי השכר לא שיקפו את שכרו האמיתי של התובע וכי בפועל שולם לו שכר גבוה יותר, מוטל נטל ההוכחה על התובע, ובעניין זה אף נדרשת רמת הוכחה מוגברת, מאחר ואימוץ גירסתו של התובע יש בו כדי לייחס לנתבעת ביצועה של עבירה (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד נ' יעקב הילמן עבודה ארצי כרך כ"ח (2) 197). נטל זה לא הורם על ידי התובע בנסיבות העניין. 9. למעט עדותם של נטליה וסרגיי, לא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענת התובע באשר לקבלת חלק משכרו במזומן. שני העדים אישרו בחקירתם הנגדית כי הסיכום שנערך בין התובע לבין הנתבעת באשר לגובה השכר, אינו ידוע להם מידיעה אישית (עמ' 8 לפרוטוקול). יש לציין כי סרגיי הועסק על ידי הנתבעת במשך תקופה של מספר חודשים בלבד. גירסתה של נטליה, אשת התובע, בדבר הכספים שהתובע מסר לה במזומן לא היתה עקבית, כאשר בתצהירה טענה כי היה מדובר בסכומים שבין 1,500 ש"ח ל- 2,000 ש"ח, ואילו בחקירתה הנגדית טענה כי הסכומים נעו בין 2,000 ש"ח לבין 2,500 ש"ח (עמ' 10 לפרוטוקול). לא הוצגו מסמכים כלשהם לתמיכה בטענת התובע בדבר תשלום הוצאות באמצעות השכר ששולם לו במזומן כביכול, כגון קבלות בדבר תשלום חשבונות וכדו'. טענת התובע בדבר גובה השכר המקובל בענף בו הועסק על ידי הנתבעת בתקופה הרלוונטית נטענה באופן כללי ולא הוצגה לה כל ראיה לתמוך. טענה זו הוכחשה על ידי ארקדי וליאוניד בעדותם. 10. גם העובדה כי לפני שהחל את עבודתו בנתבעת, הועסק בחברת לאופר שחף, שם שולם לו, לטענתו שכר בשיעור של 26 ש"ח ברוטו לשעה, אין בה כדי ללמד על גובה השכר עליו סוכם בין התובע לבין הנתבעת. התובע לא הציג ראיה כלשהי לתמיכה בטענתו כי עזב את עבודתו בחברת לאופר שחף מיוזמתו ובמטרה לעבור לעבוד בנתבעת, ומכל מקום שיקולי התובע בדבר הפסקת עבודתו במקום אחר, אינם בהכרח מלמדים על תנאי העסקתו בנתבעת. בנסיבות המתוארות, לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו כי שכרו היה גבוה מהשכר הנקוב בתלושי השכר, וכי קיבל חלקו במזומן. האם חלות על יחסי העבודה בין הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות 11. הנטל להוכחת תחולתו של הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה מוטל על התובע. 12. בענייננו לא הוצגה ראיה כלשהי שיש בה כדי להצביע על חברותה של הנתבעת בארגון מעבידים החתום על ההסכם הקיבוצי בענף הבניה ועבודות ציבוריות, ומשכך לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי על תנאי העסקתו בנתבעת. 13. אשר לתחולתו של צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות (להלן: "צו ההרחבה") - הוראות צו ההרחבה חלות "על כל העובדים והמעבידים בענף הבניה ועבודות ציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים, ומעבידיהם". מחומר הראיות שהוצג לתיקעולה כי התובע עבד כמפעיל מנוף באתרים של לקוחות הנתבעת, ובמסגרת עבודתו נשמע להוראות האחראי מטעם החברה - בעלת האתר (עמ' 13 לפרוטוקול). מעדותו של ארקדי ניתן ללמוד כי החברות עימן עבדה הנתבעת, ואשר באתריהן הועסק התובע כמנופאי, היו חברות בניה (עמ' 19 לפרוטוקול). מכאן כי במסגרת עבודתו אצל הנתבעת הועסק התובע בעבודות בענף הבניה. באשר לתחום עיסוקה של הנתבעת - לטענת הנתבעת היא אינה עוסקת בענף הבניה, אלא בהשמת כח אדם להפעלת מנופים. ואולם אף אם נאמץ את טענת הנתבעת באשר לתחום עיסוקה בהשמת כח אדם, הרי שבנסיבות העניין יש להחיל על יחסי העבודה בין הצדדים את הוראות צו ההרחבה, וזאת מכח הוראת סע' 13(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק קבלני כח אדם"), הקובעת: "תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קיבוצי - הוראות ההסכם הקיבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולותק בעבודה אצל המעסיק בפועל." באשר לפרשנות המונח "הסכם קיבוצי" שבסע' 13(א) לחוק קבלני כח אדם, בפרק ההגדרות לחוק קבלני כח אדם נקבע: ""הסכם קיבוצי" - כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957, לרבות צו הרחבה כמשמעותו בחוק האמור והסדר קיבוצי בכתב". משהועסק התובע באתרים של חברות בניה, ועבודתו היתה בענף הבניה, יש להחיל עליו את הוראות ההסכם הקיבוצי החלות על עובדים של אותן החברות, היינו, הוראות צו ההרחבה. אשר לתביעה להפרשי פיצויי פיטורים ודמי חופשה 14. טענת התובע בדבר זכאותו להפרשי פיצויי פיטורים ודמי חופשה נסמכת על טענתו כי שכרו היה גבוה מהשכר הנקוב בתלושי השכר. משנדחתה טענה זו, כמפורט לעיל - נשמט הבסיס תחת רכיב תביעה זה. אשר לתביעה להפרשי דמי חגים 15. טענת התובע בדבר זכאותו לתשלום הפרשים עבור דמי חגים נסכמת הן על טענתו באשר לגובה השכר, אשר נדחתה על ידנו, והן על הטענה בדבר מספר ימי החג בגינם זכאי ההתובע לתשלום דמי חגים. 16. על התובע, שהוא "המוציא מחברו", מונח הנטל להוכחת זכאותו לדמי חגים, ובתוך כך עליו להוכיח כי עמד בתנאים המזכים בדמי חגים בהתאם להוראות צו ההרחבה, לרבות כי לא נעדר מעבודתו בסמוך ליום החג. כמו כן אין התובע זכאי לדמי חגים עבור ימי חג שחלו בשבת. 17. התובע כלל לא פירט בגין אילו ימי חג עותר הוא לתשלום דמי חגים. תחשיב דמי החגים כפי שנערך מטעם התובע, מתייחס למכסת החגים המלאה, על פי צו ההרחבה, בגין כל תקופת העסקתו של התובע בנתבעת. מכאן כי התובע לא הפחית מהתחשיב את ימי החג שחלו בשבתות. במהלך חקירתו הנגדית של ארקדי הציג ב"כ התובע לראשונה, ובאופן נקודתי נתונים בהתייחס לימי חג בודדים שלא חלו בשבתות, ואשר לטענתו לא שולמו בגינם לתובע דמי חגים (עמ' 18 לפרוטוקול). משלא פירט התובע את ימי החג בגינם עותר הוא לתשלום דמי חגים, ממילא לא הוכח כי התובע עבד בסמוך לימי חג אלה. 18. בנסיבות המתוארות לא הוכחה זכאות התובע לדמי חגים והתביעה ברכיב זה נדחית. אשר לתביעה להחזר הוצאות נסיעה 19. מעיון בתלושי השכר עולה כי עד לחודש 12/02 לא שולם לתובע החזר הוצאות נסיעה. בחודש 1/03 שולם לתובע בגין "נסיעות" סך של 650 ש"ח. בחקירתו הנגדית טען ארקדי כי התובע התגורר בראשון לציון בסמוך לאתר העבודה, ובתקופה הראשונה נהג לנסוע לעבודתו עם אופניים. עוד טען ארקדי כי התחיל לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה על פי דרישתו, ובין היתר שילם רטרואקטיבית, בגין חודשים קודמים (עמ' 19 לפרוטוקול). 20. התובע לא הכחיש כי במועדים הרלוונטים התגורר ועבד בראשון לציון. התובע לא הוכיח מהם הסכומים בהם נשא בפועל בגין הוצאות נסיעתו לעבודה וממנה, ואף לא את עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממקום מגוריו עד למקום עבודתו. במהלך חקירתו הנגדית התובע לא ידע להשיב מהי עלות כרטיס הנסיעה "חופשי חודשי" בתוך העיר ראשון לציון (עמ' 12 לפרוטוקול). בנסיבות המתוארות לא הוכחה טענת התובע בדבר זכאותו להחזר הוצאות נסיעה מעבר לסכומים ששולמו לו בפועל בגין רכיב זה על ידי הנתבעת. אשר לתביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה 21. בהתאם להוראות פרק ד' לצו ההרחבה ובהתאם להוראות צו הרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, היה על הנתבעת להפריש עבור התובע הפרשות לקרן פנסיה בשיעור של 6% משכרו (6% נוספים מופרשים על חשבון רכיב הפיצויים). הנתבעת לא ביצעה הפרשות לפנסיה עבור התובע כמתחייב על פי צו ההרחבה. 22. לאור האמור זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בגובה הסכום שהיה על הנתבעת להפריש עבורו לגמל. אין בידנו לקבל את תחשיב התובע בהתייחס לרכיב זה, מאחר והוא נסמך על טענתו בדבר זכאותו לשכר גבוה יותר מהנקוב בתלושי השכר, אשר נדחתה על ידנו. בהתאם לשכרו של התובע במשך כל תקופת עבודתו, ובהתאם לתלושי השכר, זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בשיעור של 6% משכרו ובסך של 6,836 ש"ח. אשר לתביעה להפרשי דמי מחלה 23. גם רכיב תביעה זה נסמך בחלקו על טענת התובע בדבר זכאותו לשכר גבוה יותר, מהשכר הנקוב בתלושי השכר, טענה שנדחיתה על ידנו כמפורט לעיל. 24. עוד טוען התובע כי מאחר והנתבעת לא מילאה אחר חובתה על פי הוראות צו ההחבה ולא ביצעה הפרשות עבור התובע לביטוח דמי מחלה, דמי המחלה ששולמו לו היו נמוכים מדמי המחלה המגיעים לו על פי תקנות המבטחים, להם היה זכאי לו נערך לו ביטוח דמי מחלה בהתאם להוראות צו ההרחבה. 25. טענה זו של התובע בדין יסודה. אין חולק כי הנתבעת לא ביצעה עבור התובע הפרשות לגמל בהתאם להוראות צו ההרחבה, ובתוך כך לא בוצעו הפרשות עבור התובע לביטוח דמי מחלה. שיעור דמי מחלה על פי תקנות מבטחים עולה על שיעורם בהתאם להוראות חוק דמי מחלה, כפי ששולמו לתובע על ידי בפועל על ידי הנתבעת. לפיכך זכאי התובע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בשל אי ביצוע הפרשות לביטוח דמי מחלה, בשיעור ההפרש בין דמי המחלה להם היה זכאי על פי תקנות מבטחים לבין דמי המחלה שקיבל בפועל. 26. נתונים שהוצגו מטעם התובע, בתחשיב שנערך מטעמו (נספח ו' לכתב התביעה) בהתייחס למספר ימי המחלה המגיעים לו, לא נסתרו בראיות מטעם הנתבעת. לפיכך אנו מאמצים את תחשיב התובע, למעט גובה השכר השעתי שהינו בהתאם לתלושי השכר. בהתאם לכך זכאי התובע לסך של 5,815 ש"ח כהפרשי דמי מחלה ובגין אי ביצוע הפרשות לביטוח דמי מחלה עבורו. אשר לטענת הקיזוז 27. טענת הקיזוז של הנתבעת נטענה באופן כללי, ללא פירוט כלשהו של הנזקים שנגרמו לה כביכול בעטיו של התובע, ומבלי שהוצגו ראיות מטעמה באשר לנזקים הנטענים ושיעורם. יתירה מזאת טענת ההנתבעת בדבר הנזקים שגרם לה התובע עקב עזיבתו את העבודה ללא הודעה מוקדמת, תמוהה ביותר בנסיבות העניין, כאשר התובע הפסיק את עבודתו בנתבעת מסיבות רפואיות, בהתאם לאישורי מחלה שהציג, ובסופו של דבר קבעה רופא תעסוקתית כי אינו מסוגל לשוב לעבודתו (ת/3). 28. אשר על כן דינה של טענת הקיזוז להידחות. סוף דבר 29. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. סך של 6,836 ש"ח בגין אי ביצוע הפרשות לגמל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1/10/04 ועד התשלום בפועל. ב. סך של 5,815 ש"ח בגין הפרשי דמי מחלה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1/10/04 ועד התשלום בפועל. 30. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ צמודים כדין מהיום.חוזהדמי חגיםהסכם קיבוצי