1. שלוש המערערות הגישו תובענה לבית-הדין האזורי, ובה עתרו "ליתן פסק-דין הצהרתי המחייב את המשיב מס' 1 (להלן - המשיב) לבטחן בקרן הפנסיה של המשיבה מס' 2 (להלן- מבטחים) "באופן שוטף וכן רטרואקטיבי" מיום תחילת עבודת כל אחת מהן אצל המשיב. 4. דמי מחלה. א) המערערת מס' 1 טענה כי היא זכאית לתשלום דמי מחלה בשיעור שהיה משתלם לה על ידי מבטחים, מאחר שעל פי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הטקסטיל, שהוראותיו הורחבו, קיימת חובה לבטח את העובדים במבטחים לעניין זכאות לדמי מחלה: ב) בית-הדין האזורי ערך את החשבון המגיע על פי הוראותיו של חוק דמי מחלה, התשל"ו ו-1976 (להלן - חוק דמי מחלה): ג) נעלם מבית-הדין, כי הוראות החוק דמי מחלה אינן חלות על עובד שהתשלום לתקופת מחלה הוסדר לגביו בהסכם קיבוצי, שעה ש"הסכם קיבוצי" כולל, לעניין אותו חוק, אף צו הרחבה: ד) תקנון דמי המחלה של מבטחים לא הוצג בבית-הדין, אך יש להתייחס אליו כאל "ידיעת דיינים", בדומה לתקנות של קרן פנסיה (ראה דב"ע לה/29 - 3 [1]: וראה גם ע"א 511/83 [2]): ה) תקנות אלה פורסמו, בין היתר, בוינטרוב-פסטרנק [7](משפט העבודה 10.17.1): ו) מכוח התקנות, אין משתלמים דמי מחלה עבור היום הראשון (תקנה 17 (א)), ושיעור דמי המחלה הוא 80% משכרו של העובד בגין כל יום מחלה (תקנה 22 (א)): ז) לא הוגשו לבית-הדין נתונים בדבר שכרה של העובדות ב-90 הימים שקדמו למחלתה, ולכן יחושבו דמי המחלה לפי השכר האחרון: ח) העובדת זכאית לדמי מחלה עבור 5 ימים (ששה ימים למעט יום המתנה) לפי 80% משכרה היומי שהוא 21.40 ש"ח(641.501:30), ס"ה 85.60 ש"ח (X 21.40 X 5 80%). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.1988 ועד יום התשלום בפועל. . . . . . . . . . . . . . . . . . 6. התביעה לחיוב בהפרשות לקרן הפנסיה של "מבטחים". א) יובהר - כי שעה שמדובר ב"קרן פנסיה", הכוונה במקרה דנא, היא לפנסית יסוד (ולא פנסיה מקיפה). זאת אנו למדים מתצהיר מר סילוק, מרכז אגודת הטקסטיל במועצת פועלי ירושלים, ומצווי ההרחבה אליהם הופנינו בכתב התביעה: זאת ועוד. ידוע לנו, מידיעה שיפוטית, שלא הוצא צו הרחבה על ההסכם הקיבוצי הכללי בין התאחדות התעשיינים לההסתדרות הכללית בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה: ב) לא היה חולק כי המערערות היו מבוטחות, בקופת גמל או בביטוח מנהלים: על ההסכמה ניתן ללמוד מעדות המערערת מס' 1, בחקירתה הנגדית (פרוטוקול 7 (35): 8 (1-8)): ג) בתביעת שלוש העובדות נאמר כי על המשיב חלה החובה לעשות את כל הסידורים הטכניים והכספיים עם מבטחים כדי להבטיח את זכויותיהן, ולהצהיר על זכאותן לפנסיה מקיפה ועל חובת המשיב לבטחן בה. בתביעת המערערת מס' ,1 חזרה היא על עתירתה זו, וחלופית תבעה, קונקרטית, לחייב את המשיב לשלם למבטחים סכום מהווה 10% משכרה האחרון עבור 24 חודשי עבודה: ד) בית-הדין דחה את התביעה באמרו: "6. הכלל הוא כי בית-הדין לא יתן פסק-דין הצהרתי מקום שתובע יכול לתבוע סעד כספי, וכן נפסק כי צד חייב לכמת את תביעתו כך שבית-הדין יפסוק לו סכום קצוב. בתי-הדין לעבודה נוהגים להוציא פסקי-דין על דרך ההצהרה כאשר דרך זו הינה לטובת יחסי עבודה נמשכים, כך שהצדדים יכולים לדעת איפה הם עומדים ולכלכל את צעדיהם. במקרה דנא אין בית-הדין בדעה כי יש מקום להוציא פסק- דין הצהרתי וזאת מהנימוקים הבאים: - א. עוד לפני תחילת בירור התובענה נותקו יחסי עבודה עם כל התובענות, כך שהן יכלו לתקן את תביעותיהן ולעתור לסעד כספי, או לצו עשה, תוך כימות התביעה. ב. אין בית-הדין מוצא כי הנסיבות דורשות מתן פסק-דין הצהרתי. ג. מתן פסק-דין הצהרתי רק יסרבל את המצב, מאחר שיצריך ממילא דיון אחר כדי לקבוע מה הנתבע חייב להפריש למבטחים. ד. אין לסבול את הדרך בה הלכו התובעות - שילוב של עתירה לפסק-דין 'הצהרתי' עם עתירה לצו עשה ביצועי, שהוא ההפך מהצהרה. ה. לגבי התובעת פדידה - היא הלכה בדרך השנייה בתיק מח/589-3, שם ביקשה סעד כספי, ועל כן לגביה אין מקום להרשות כפל הליכים": ה) בעניין חיוב מעביד לשלם מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה תשלומים לקופת גמל. אמר בית-דין זה: "צו ההרחבה בענף הבניין מחייב הפרשה לקרן הביטוח של פועלי בניין, וקובע את שיעורי ההפרשות. מטרת התשלומים לקרן להבטיח את הסעיפים בתנאים הסוציאליים אשר הקרן, ולא המעביד ישירות, חייב בהם כלפי העובד, הכל כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה. העובד עתר בסוגיה זאת לסעד הצהרתי, ובית-הדין האזורי נעתר לו, בחייבו את החברה לשלם לקרן הביטוח סכום שיבטיח לעובד את הזכויות שהיו עומדות לזכותו אילו הופרשו במועדן ההפרשות שהחברה היתה חייבת להפריש לזכותו. משעתר העובד לסעד הצהרתי, ומשברור שהחברה לא מילאה אחר הוראת צו ההרחבה משך כל שנות עבודתו של העובד - פסק בית-הדין האזורי בדין כפי שפסק. אין כל בסיס לטענה, כי חיוב לקרן ביטוח יכול וייעשה על פי תביעת הקרן בלבד. התשלום לקרן הינו חלק מ'תנאי העבודה', ובתור שכזה הינו 'הוראה אישית' כמשמעות הדיבור בסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, דהיינו לעובד זכות תביעה בגינה במישרין. העובדה שלקופת גמל (קרן הביטוח הינה קופת גמל) זכות תביעה במישרין נגד מעביד מכוח סעיף 28 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, אינה שוללת את זכותו של העובד לחייב את מעבידו למלא אחר הוראה אישית שבהסכם קיבוצי" (דב"ע מב/3-132 [3], בע' 269 ). ובמקום אחר נאמר: "בשל חשיבותה של נושא הגמלה לעובד ושאיריו והנשיאה ההדדית בנטל הביטוח הפנסיוני, יש להקפיד ולפקח על קיום הוראותיו של צו הרחבה המחייב מעביד לבטח את עובדיו בקרן ביטוח (ראה סעיפים 33 א עד 33ו לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 בעניין ועדות פיקוח על צווי הרחבה). דרך המלך באכיפת צו ההרחבה היא הגשת תביעה על ידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת גמל על ידי המעביד. עובד היודע כי מעבידו אינו מעביר תשלומים שוטפים לגביו לקופת גמל, ואינו נוקט בכל צעד כנגד זאת, מתרשל בכך ביישום זכויותיו, והוא מצפה לקבל בסוף תקופת עבודתו, לעצמו, פיצוי חד פעמי במקום זכויותיו הפנסיוניות. לפיכך בבוא בית-הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי-העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל (ראה לעניין זה את הסיפה של סעיף 19 א(י9(1) לחוק הגנת השכר). רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית-הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו הוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי" (דב"ע תשן/66 - 3 [4], בע' 15-16 ): ו) מהאמור עולה כי המערערות הלכו ב"דרך המלך", ולכן היה על בית-הדין לקבל את תביעתן: ז) סעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 , מגדיר "קופת גמל", וכולל בהגדרה אף קופת פנסיה. מאותה הגדרה עולה כי קרן פנסיה, שהיא קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה (ומבטחים היא, על פי ידיעתנו השיפוטית, קופה כזאת), חייבת לקבל תשלומים מכוח צו הרחבה (בשונה מחיוב על פי חוזה עבודה, הדורש הסכמת קופת הגמל: ראה דב"ע נא/3 - 2 [5]). "מבטחים" צורפה לתביעה (תב"ע מח/493 - 3) "כמשיבה פורמלית", ובכתב התביעה נאמר שהיא "חייבת לבטח את העובדים על פי צווי הרחבה". משלא התגוננה מבטחים, ולא הופיעה לדיוני בית-הדין - ניתן לקבוע כי היא מסכימה לביטוח המערערות אצלה, כפי שפורט בכתב התביעה: ח) המשיבה טענה כי "ביטוח המנהלים" בא במקום הביטוח בקרן הפנסיה. טענה זו אין לקבל. קיים שוני רב בין שני המסלולים (ראה מ' גולדברג [8] "ביטוח עובדים בקרנות פנסיה- היבטים משפטיים", בע' 102, ובשג"צ 5292/90 [6], בע' 412): ט) העובדה שביטוח המנהלים אינו בא במקום הסדר פנסיוני, אין פירושו שהעובד זכאי לשניהם. שיטתנו המשפטית, המעוגנת הן בהסכמי העבודה הקיבוציים, הן בחוזים אישיים, והן בהוראות מכוח פקודת מס הכנסה (תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד-1964), מכירה בהפרשה מירבית של 5% מצד המעביד לעניין פנסית יסוד (תקנה 19 (א)(1)(ב)) בתנאי ש"העמית-השכיר שעבורו משלם המעביד לקופה כאמור, ישלם אף הוא מידי חודש בחודש למטרה האמורה סכום השווה לסכום ששילם המעביד" (תקנה 19 (ב). י) חייב, איפוא, המשיב להעביר למבטחים את דמי הביטוח עבור המערערות. לאור האמור בסיפא לס"ק ט' לעיל ינהגו כך: (1) המערערות ימציאו למשיב, תוך 60 יום מקבלת פסק-דין זה, אישור ממבטחים מהו הסכום שעל המעביד לשלם למבטחים בגין הביטוח הפנסיוני, תוך אישור בכתב של העובד בדבר נכונתו לשאת במחצית הסכום. (2) המשיב יעביר למבטחים את חלקו-הוא תוך 30 יום מהיום שבו יומצא לו אישור מבטחים. (3) לא ימציאו המערערות את האישור האמור בפסקה (1) תוך 60 יום - יהיה על המעביד לשלם לכל אחת מהמערערות, סכום השווה ל-5% ממשכורתן האחרונה כפול חודשי עבודתן - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום גמר עבודת כל אחת מהמערערות ועד יום התשלום בפועל: (4) ימציאו המערערות את האישור הנקוב בפסקה (1), בצירוף התחייבותן - ולא יעביר המעביד את הסכומים האמורים למבטחים - תוך המועד שנקבע לעיל, יהיה עליו לשלם לכל אחת מהמערערות את מלוא הסכום הנקוב באישור מבטחים: יא) המשיב הצהיר כי ביטח את המערערות בקופת גמל או בביטוח מנהלים: סכומים אלה, אם לא הועברו למערערות, יעמדו לרשות המשיב לאחר ביצוע חיובו כלפי מבטחים. אם שולמו למערערות - יהיה עליהן להחזירם למשיב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שהסכום שולם להן ועד ליום שיוחזר למשיב:לא יוחזר הסכום לעיל על ידי המערערות, או חלקן, עד למועד הגשת חשבון מבטחים למעביד תפקע זכותה של המערערת שלא פעלה כאמור, לביטוח במבטחים על פי פסקה (י) לעיל. 7. לאור התוצאה, על פיה התקבל הערעור בחלקו בלבד, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור: החיוב בהוצאות על ידי בית-הדין האזורי - בטל. חוזהרפואהדמי מחלההסכם קיבוצי