1. המערער עבד אחת עשרה שנים אצל המשיבה, ער שפוטר וסיים עבודתו ב-1.5.1989. הוא טוען כי פוטר מתוך שדירות לב ומניעים פסולים, משום שהתריע על שחיתויות ואי-סדרים של עובדים בכירים בשירותיה של המשיבה. לבית-הדין עתר לחייב את המשיבה להמשיך להעסיק אותו. בית-הדין האזורי דחה את העתירה, מן הטעם כי אינו רשאי להעניק את הסער המבוקש - אכיפת חוזה עבודה אישי. על כך הערעור שלפנינו. 2. טענתו העיקרית של בא-כוח המערער היתה כי כללי המשפט המינהלי חלים על יחסי העבודה הקיימים בין המשיבה לבין עובדיה. מכאן למד כי דין המערער כדין עובד מדינה לצורך האפשרות להחזירו לעבודה ולאכוף את חוזה העבודה שלו. כתמיכה לעמדתו טען כי הקרן הקיימת: 1) התאגדה בארץ כחברה מכוח חוק קרן קיימת לישראל, תשי"ד-1953; 2) מחזיקה באדמות המדינה; 3) הוענקו לה זכויות על-פי חוקים ותקנות שונים (כגון: תקנות מס שבח); 4) היא מקבלת תקציבים מהמדינה. יצויין מיד כי בא-כוח המשיבה הכחיש טענה זו. לדעת בא-כוח המערער, בגין הענקת זכויות אלה למשיבה, מוטלת עליה החובה לנהוג בהתאם לכללים החלים על גופים ציבורים. טענות נוספות של בא-כוח המערער היו: הדיון התנהל בהעדר נציגי הציבור, ואין הוכחה כי הם הוזמנו לדיון; אפילו אם לא ניתן לאכוף את חוזה העבודה יש לדון בבקשת המערער לפסק-דין הצהרתי. אכיפת חוזה עבודה אישי 3. הכלל בסוגיה זו, שבית-הדין לא יכפה על מעביד להעסיק עובד שהוא אינו רוצה בו, וכי דרך המלך בפיטורים הינה תשלום פיצויים על הפרת חוזה ולא אכיפת חוזה עבודה, נקבע בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ובפסיקה. בדב"ע לט/101 - 3 [1], בע' 27 נאסר: "...דרך המלך בפיטורים אינה החזרה לעבודה, אלא פיצויים. רק במקרים שבהם פיצויים לא יענו על הנזק, משלא מדובר ב'שירות אישי' ומתקיימים תנאים נוספים, בעיקר שהפיטורים מהווים הפרת הסכם קיבוצי או חובה שבחוק - יסטה בית-הדין מהכלל". (ראה גם: דב"ע שם/116 - 3 [2]; דב"ע מז/132 - 3 [3], בע' 229; דב"ע מח/40 - 3 [4], בע' 175; דב"ע מו/81 - 3 [5]; בג"צ 254/73 [6]; בג"צ 473/77 [7]; מאמרה של הפרופ' רות בן ישראל [14] "פיטורין שלא כדין - תקופתם ונפקותם", עיוני משפט, כרך ז', ע' 345; הפרופ' פ. רדאי [PRAGMATISM VERSUS PRINCIPLES ]15, בספר בר-ניב, ע' 110; סעיף 12 להצעת חוק חוזה עבודה, תשמ"ה-1985). 4. סייג לכלל זה חל על פיטורים שנעשו בניגוד לחוק ובעקבות כך הם בטלים. בדב"ע מח/8 - 3 [8] נדון מקרה של עובדת שפוטרה כשהיתה בהיריון. שם נאמר (בע' 59): "פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם". דוגמאות להוראות חקיקתיות כאלה הן: סעיף 171 לפקודת העיריות; סעיף 9 לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954; חוק החיילים המשוחררים (חזרה לעבודה), תש"ט-1949; סעיפים 14(א)(1) לחוק החניכות, תשי"ג-1953; סעיפים 17(2) ו-24 לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954; סעיף 68 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963; וסעיף 15 לדבר המלך במועצה. 5. כמו כן, אפילו במקרה שניתן להחזיר עובד מדינה לעבודתו, ישקול בית-הדין אם לתת סעד זה או סעד אחר. בעניין עתירת עובדת עיריה להחזיר אותה לעבודה נאמר בדב"ע מז/132 - 3 [3], בע' 229: "...אף אם היה ממש בטענתם זושל המערערת, לא היה בכך כדי להביא לבטלותם של הפיטורים. פיטורים ברשות מקומית בטלים רק אם לא נעשו בדרך שנקבעה לכך בפקודת העיריות, או בצווים מכוח פקודת הרשויות המקומיות, תוך הקפדה על כללי הצדק הטבעי. אם התמלאו אלה, תוך אי-קיום הוראות הסכם קיבוצי - תרופתו היחידה של העובד היא פיצויים על הפרת חוזה ותביעה שכזאת לא נכללה בעתירותיה של המערערת". (ראה גם: דב"ע מד/19 - 4 [9], בע' 267 בעניין החזרת עובר לעבודה במסגרת צו אכיפת הסכם קיבוצי). 6. בעניין אכיפת חוזה של עובדת חברת-בת של עירית תל-אביב, נקבע בדב"ע מח/40 - 3 [4], בע' 175: "הסעד היחיד שביקשה המערערת הוא החזרתה לעבודה. בעתירתה אין עתירה לפיצויים בשל הפרת הסכם. לא טעה בית-הדין קמא בהחלטת הביניים כשהביא את בג"צ צדי [6] במונע אכיפת חוזה עבודה אישי. למשיבה אישיות משפטית נפרדת מעירית תל-אביב והמערערת אינה עובדת ציבור; בזמן הפיטורים לא היתה הוראת חקיקה המבטלת את הפיטורים ומסמיכה אותנו לאכוף את חוזה העבודה. על כן, אפילו אם פוטרה המערערת בניגוד להסכם הקיבוצי, אין בידינו להעניק לה את הסעד המבוקש". מקרה של אכיפת חוזה עבודה של עובד רשות סטטוטורית נדון בדב"ע מו/81 - 3 [5]. שם נדחתה עתירת עובד רשות הנמלים שפוטר בניגוד להסכם הקיבוצי, ונקבע כי העובד אינו זכאי לאכיפת חוזה העבודה משום שפיטוריו היו בתחום החוזי. אשר לקשר בין רשום הנמלים כגוף ציבורי לבין רשות הנמלים בגוף עסקי, נאמר שם (בע' 38): "הרשות היא גוף שחלים עליו כללי המשפט הציבורי-מינהלי. לפי סעיף 3 לחוק רשות הנמלים היא כפופה לביקורת מבקר המדינה, חוק התקציב תל עליה, והיא בבעלות המדינה. נגד הרשות בפעולתה כגוף שלטוני ולא בגוף מסחרי ניתן להגיש בג"צ. דוגמה לבך היא טענת שיקולים פוליטיים ושרירותיים בהחלטת הרשות על זוכה במכרז לבנות בניין בנמל. על עתירה בזאת יחולו דיני המשפט הציבורי. לעומת זאת, לרשות גם פן של תאגיד הפועל בגוף עסקי, ועליו חלים דיני המשפט הפרטי המסחרי. דוגמה לכך היתה עתירת עובד המשיבה למנוע העברתו מתפקיד לתפקיד אחר, בטענה שההעברה נוגדת הוראות הסכם קיבוצי... האם פיטורי המערער, שנעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי, נעשו במסגרת פעילויותיה השלטוניות או העסקיות של הרשות? ההוראות לגבי פיטורי עובד המשיבה נקבעו בהסכם קיבוצי ולא בחוק, ועל כן חל על נושא זה הדין הפרטי המסחרי, ולא המשפט המינהלי. הליך פיטורי המערער נקבע בהוראות ההסכם הקיבוצי ולא בחוק. החובה לשמוע את נציגי האיגוד המקצועי נקבעה בהסכם הקיבוצי. הליך פיטורי עובד בגין עבירת משמעת נקבע בהסכם הקיבוצי. על כן, אם שללה המשיבה מהמערער את זכות הטיעון - התוצאה המשפטית היתה הפרת הוראת הסכם קיבוצי וחוזה עבודה". אם עובד רשות ממשלתי, שפוטר בניגוד להסכם קיבוצי, אינו זכאי לאכיפת חוזה העבודה, קל וחומר שעובד גוף ציבורי שאינו נמצא בשליטת המדינה, ואשר פוטר מסיבה שאינה קשורה להפליה או להשתייכות מפלגתית, אף הוא אינו זכאי לאכיפה. כמו כן, אף עובד ההסתדרות הכללית, שלה הבטים של גוף ציבורי, אשר פוטר בגלל השתייכות מפלגתית, אינו זכאי לסעד של אכיפת חוזה עבודה (בג"צ 473/77 [7] בעניין סלמאן, שצויין לעיל). על כן, גם המערער אינו זכאי לסעד זה. 7. שמענו טענות רבות לגבי מעמדה של הקרן הקיימת לישראל, אבל אין ספק כי עובדיה אינם מועסקים מכוח חוק, וכי המערער לא פוטר בניגוד להוראת חקיקה. על כן, מעמדה של הקרן הקיימת כגוף ציבורי אינו מזכה את המערער בסעד של אכיפת הוזה עבודה. 8. בא-כוח המערער הסתמך על דעת הרוב בדב"ע תשן/5, 4 - 9 [10]. קיימות שתי גישות עקרונות לגבי התרופה המתאימה במקרה של הפרת חוזה עבודה אישי: הגישה האחת - כי דרך המלך היא פסיקת פיצויים, אבל אם פיצויים לא יענו על הנזק שנגדם לעובד, ניתן להחזיר את העובד לעבודתו, באשר אין מדובר ב"שירות אישי", וכאשר הפיטורים נעשו בניגוד לחוק או להסכם קיבוצי; הגישה השניה - כי דרך המלך היא פסיקת פיצויים, וניתן להחזיר את העובד לעבודה רק אם פוטר בניגוד לחוק. דעת הרוב בפסק-הדין פריד [10] אימצה את הגישה הראשונה, אולם יש להבין אותה על רקע העובדות המיוחדות של המקרה: נתבקש סעד זמני במסגרת הליך ביניים מבלי שהמעביד הגיש תצהיר נגדי; כמו כן לא הוגש ערעור שכנגד מטעם המעביד; העובד טען כי פוטר מטעמים מפלגתיים כאשר בית-דין זה לוחם כדי לחסל את הנגע של מינויים פוליטיים (ראה: דב"ע מה/168 - 3 [11]). 9. לסיכום נושא זה, הגענו למסקנה כי בית-הדין קמא לא טעה כשקבע כי המערער אינו זכאי לסעד של אכיפת חוזה עבודה. דיון בהעדר נציגי הציבור 10. בתחילת הדיון העיקרי החליט בית-דין קמא כי: "שני נציגי הציבור הוזמנו ולא התייצבו... מחליט לקיים את הריון בהעדרם כדי לא לגרום לדחייה". לא נרשם כי בית-הדין קמא הודיע לצדדים על החלטה זאת, או כי בא-כוח המערער התנגד לדיון בהעדר נציגי ציבור. לא היה דיון נוסף ופסק-הדין ניתן בידי השופט בלבד. 11. בא-כוח המערער טען כי פסק-הדין של בית-הדין קמא בטל, משום שניתן על-ידי מותב חסר. עוד טען כי השופט לא הקריא את ההחלטה על דיון בהעדר נציגי הציבור. 12. הכלל הוא כי הדיון יתקיים לפני מותב, הכולל שני נציגי ציבור. אולם, סעיף 22 לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, מסמיך את השופט לקיים את הדיון בהעדר נציג ציבור או נציגי הציבור. בא-כוח המערער ראה בעת הדיון כי לא היו נציגי ציבור ולא התנגד. בדב"ע מח/20 - 41 [12], בע' 453 נאמר: "...רשאי בית-הדין להחליט על קיום דיון בהעדר נציג ציבור, ועל כן לא תיפסל החלטתו, אם הסתייגות בנדון לא תועלה על-ידי צד כלשהו, הנוכח בעת מתן ההחלטה, מיד לאחר מתן ההחלטה. טענת צד, בנסיבות אלה, שתועלה במסגרת ערעור, לא תישמע...". (ראה גם: בג"צ 279/84 [13]). כאשר נציגי הציבור לא השתתפו בדיון, והוחלט כדין לקיים את הדיון בהעדרם, רשאי השופט לבד ליתן את פסק-הדין. מכאן, כי אנו דוחים את טענות בא-כוח המערער, בעניין דיון בהעדר נציגי ציבור, ומתן פסק-דין על-ידי השופט בלבד. פסק דין הצהרתי 13. המערער אמנם ביקש פסק-דין הצהרתי הקובע כי פיטוריו אינם תקפים. בא-כוחו טען כי אפילו אם אין סמכות לחייב את המשיבה להחזיר את המערער לעבודה, יש כמכות ליתן פסק-דין המצהיר כי הפיטורים היו שלא כדין. בית-הדין קמא לא התייחס לטענה זאת, ונראה כי הסיבה לכך היתה שבא-כוח המערער לא חזר עליה הסיכומים. עם זאת, ציין בית-הדין קמא במפורש כי פסק-דינו אינו מונע הגשת תביעה לפיצויים בגין פיטורים בניגוד לחוזה העבודה. עובד המגיש בקשה למתן פסק-דין הצהרתי על פיטורים בניגוד לחוזה עבודה, והסבור כי הוא זכאי אף לפיצויים על הפרת החוזה, אינו יכול לפצל את תביעותיו לשתי תביעות נפרדות. כמו כן נאמר בדב"ע שם/116 - 3 [2], בע' 390: "...אין ליתן צו [הצהרתי] המחייב החזרה לעבודה עת יש בפיצויים כדי לענות על העוול שנגרם..." 14. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח. חוזהחזרה לעבודההחזרת עובד לעבודההסכם קיבוצי