1. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי תאונה, לפי סעיף 151 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). 2. הנתבע דחה את התביעה וזאת מאחר ולטענתו פגיעתו של התובע מיום 8.11.07 אינה עונה להגדרות לפי סעיף 150 לחוק וזאת מאחר והתובע לא היה עובד או עובד עצמאי בתקופה הרלוונטית ומאחר ולא איבד את כושרו התיפקודי בהתאם להגדרה המופיעה בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א - 1981. 3. כנגד דחייה זו הוגשה התביעה דנן. 4. להלן העובדות הרלוונטיות לעניין: א. התובע הינו נהג אוטובוס במקצועו. ב. התובע עבד כנהג אוטובוס אצל המעסיק "זהיר הסעות" (להלן: "המעסיק"), החל מחודש 4/07. ג. ביום 7.11.07 פנה התובע לרופאת המשפחה עם תלונות על כאבים באיזור עמ"ש צווארי (ראה נ/4). ד. ביום 8.11.07 פנה התובע לקבלת טיפול אלטרנטיבי במרפאת כללית משלימה וטופל על ידי כירופרקט - ד"ר בלינדר יעקב. לטענת התובע, במהלך הטיפול האלטרנטיבי, אשר בוצע ביום 8.11.07, נפגע בצלעותיו (להלן: "התאונה"). ה. התובע שהה בחופשת מחלה עד ליום 24.12.07 (ראה נ/3). 5. המסגרת הנורמטיבית סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק"), קובע: "150. בפרק זה - "מבוטח" - תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים, וטרם הגיע לגיל הפרישה: "תאונה" - אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד. "אבדן כושר התפקוד" - לפי כללים ומבחנים שיקבע השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, לכל המבוטחים או לסוגים מהם". סעיף 153 לחוק קובע: "153 (א) בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום התאונה בהם אבד למבוטח, שהוא עובד או עובד עצמאי, כושר התפקוד כתוצאה מתאונה, לא ישולמו דמי תאונה, אלא אם כן אבד לו כושר התפקוד כאמור 12 ימים לפחות בנוסף ליום התאונה. (ב) בעד 14 הימים הראשונים שלאחר יום התאונה שבהם אבד למבוטח, שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, כושר התפקוד כתוצאה מהתאונה, לא ישולמו דמי התאונה". תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), תשמ"א - 1981 (להלן: "התקנות") קובע מהו אובדן כושר עבודה לעניין הגדרת "תאונה", כמפורט להלן: (1) לגבי מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי - שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת; (2) לגבי מבוטח שאינו עובד או עובד עצמאי - שהוא מאושפז בבית חולים או מרותק לביתו; (3) לגבי מבוטחת שהיא עקרת בית - שאינה מסוגלת לעבודות משק בית". 6. כעולה מהאמור לעיל, ישנה אבחנה לעניין אובדן כושר תפקוד בין מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי, לבין מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, בעוד שאצל מבוטח מהסוג הראשון אובדן כושר תיפקוד משמעו - אי מסוגלותו לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, הרי לגבי מבוטח מהסוג השני אובדן כושר התפקוד משמעו - אישפוז בבית חולים או ריתוק לבית. "האבחנה בין סוגי המבוטחים כאמור, אינה בכדי, ולא לחינם החמיר הדין עם מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי בהשוואה לעובד או לעובד העצמאי, שכן אין דומה מבוטח המאבד הכנסתו החודשית ששמשה לו למחיה עקב תאונה שאינה תאונה בעבודה למבוטח שנפגע בתאונה בעת שהיה מחוסר הכנסה כיוון שלא עבד". (עב"ל 326/99 המוסד לביטוח לאומי נ. גבאי, עבודה ארצי, כרך לג (96) 30 בעמ' 2 לפסק הדין). האם התובע היה עובד או עובד עצמאי בתקופה הרלוונטית להתרחשות התאונה. 7. לאחר שבית הדין שמע את מכלול הראיות והעדויות הרי שברור כי התובע עבד אצל המעסיק לכל המאוחר עד ליום 7.11.07, הווה אומר - עד יום לפני קרות התאונה. 8. במסגרת חקירתו הנגדית הודה התובע כי עבד אצל המעסיק, מחודש אפריל 2007 והפסיק בפועל לעבוד כנהג ביום 6.11.07, ובלשונו של התובע: "ש: אצל זהיר הסעות עבדת מאפריל 2007? ת: כן. ש: והפסקת לעבוד שם בסוף נובמבר? ת: פיזית הפסקתי לעבוד על ההגה ב - 6.11.07 ב - 7/11 הייתי כבר במרפאה". (פרוטוקול מיום 10.5.10,עמ' 3 ש' 17 - 14). כאשר ב"כ הנתבע הפנתה את התובע למסמכים שהוגשו למל"ל במסגרת תביעת התובע לתשלום דמי התאונה, כאשר באחד האישורים רשם המעסיק שהתובע סיים עבודתו ב-31.10.07 ובמסמך אחר רשם המעסיק כי התובע סיים עבודתו ב - 7.11.07 (נ/2 א' ו - נ/2 ב'), השיב התובע כדלקמן: "זה הנייר השני שהוגש למל"ל תוך כדי פגיעה, הנייר הראשון שהוגש עם התביעה עצמה (נ/2 ב') ובו המעסיק רשם כי הפסקתי לעבוד בתאריך 7.11.07..... אני מראה לך שבחודש 11/07 נרשם שעבדתי 7 ימים וזה נחתם על ידי המעסיק". (פרוטוקול מיום 10.5.10, עמ' 3, ש' 24 - 20). התובע הודה למעשה כי הפסיק עבודתו בפועל ביום 6.11.07 או לכל המאוחר ביום 7.11.07, היינו עדותו מלמדת על הפסקת עבודה שקדמה לתאונה שהתרחשה ביום 8.11.07. עדות התובע סותרת את האמור בת/1, מכתב הפיטורים מיום 31.11.07. 9. בדיון ההוכחות מיום 1.7.10 נחקר המעביד על נושא סיום עבודתו של התובע. אמנם המעביד מסר מספר גרסאות ואף ענה למרבית השאלות בתשובות שאינו זוכר ושהוא צריך לבדוק, אולם בסופו של יום מסר גירסה בכתב (נ/6) ולפיה התובע סיים עבודתו ביום 6.11.07. הכרעה 11. לנוכח הראיות שהוצגו לפנינו הגענו למסקנה כי במועד התאונה (8.11.07), לא היה התובע עובד שכן בכל מקרה במועד זה כבר התנתקו יחסי עובד - מעביד בינו לבין המעסיק. התובע לא הוכיח את גירסתו ולא שכנע אותנו כי יש לראותו כעובד, בתקופה הרלוונטית. ממכלול הראיות והעדויות העדפנו לקבל את גירסת הנתבע לפיה התובע סיים את עבודתו אצל המעסיק לכל המאוחר ביום 7.11.07, בטרם קרות התאונה. אין לראות בנסיבות העניין בת/1, מכתב הפיטורים, כמסמך מהימן המשקף נכונה את מצב הדברים, ואנו מעדיפים את גירסת הנתבע לפיה הפסקת העבודה קדמה לתאונה. 12. אשר על כן, ביום התאונה התובע היה בסטטוס של מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. 13. אין מחלוקת כי בתקופה נשוא התביעה התובע לא היה מאושפז בבית חולים. מכאן, שהשאלה העומדת להכרעתנו היא האם היה התובע "מרותק לביתו" כלשון תקנה 1 (2). הפירוש המילוני של המילה "מרותק" הינו: כבול אסור (מילון אבן שושן). "השימוש במילה זו בביטוי 'מרותק לביתו' נעשה בהשאלה, והוא מכוון למי ש'כבול' לביתו, היינו אינו יכול לצאת ממנו. הכוונה למי שאינו יכול לצאת מביתו מטעמים רפואיים, ולא למי שבוחר לא לעשות זאת....." (ראה: בל 1528/02 יונה אטרש נ. המוסד לביטוח לאומי, עבודה אזורי, כרך יח, 371 עמ' 1 לפסק הדין). מחקירתו הנגדית של התובע (עמ' 6 לפרוטוקול) ומחומר הראיות שהוצג בפנינו (נ/5), עולה כי התובע יצא מביתו לצורך קבלת טיפולים במרפאת כללית משלימה וזאת בתכוף לאחר התאונה (11/07) ועד חודש ינואר 08. "יציאות" אלה בוצעו אליבא דתובע כאשר אשתו היתה מסיעה אותו לטיפולים הללו (פרוטוקול מיום 10.5.10, עמ' 6 ש' 21 ). לאור האמור לעיל, לא הובאה בפנינו כל ראיה כי בתקופה הרלוונטית התובע לא היה מסוגל, מבחינה רפואית, לצאת מביתו. 14. לא זו אף זו, התובע לא עומד גם בתנאי הקבוע בסעיף 150(ב) לחוק, ולפיו: "הזכות לדמי תאונה לפי סעיף זה מותנית....שהמבוטח נבדק בדיקה רפואית תוך 72 שעות משעת התאונה הראשונה..." התאונה אירעה ביום 8.11.07 ואילו הפנייה הראשונה לטיפול רפואי היתה ביום 12.11.07 (ראה נ/3ב'). דהיינו, התובע נבדק בדיקה רפואית ראשונה לאחר שחלפו יותר מ-72 שעות משעת התאונה. אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה אין לקחת בחשבון את ימי סוף השבוע, שכן לא היה בכך למנוע מהתובע לפנות לקבלת טיפול רפואי גם במהלך סוף השבוע. לסיכום 15. לנוכח כל האמור לעיל, הרינו דוחים את התביעה וקובעים כי בדין החליט הנתבע כי התובע אינו זכאי לדמי תאונה. 16. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 17. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. אובדן כושר עבודהעצמאים