1. ערעור ברשות על פסק-דין של בית-הדין האזורי בנצרת (השופט מייבלום - דן-יחיד; תב"ע מז/7 - 11) שניתן כערכאת ערעור על פסק-דינו של הרשם באותו בית-דין (הרשם יעקבי; תב"ע מו/36 - 3), ובו נדחתה עתירת המערער להצהיר כי מדינת ישראל לא היתה רשאית לנכות 1.5% משכרו בחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1985. העתירה נדחתה על-ידי שתי הערכאות הקודמות ומכאן הערעור לפנינו. 2. ואלה העובדות, בעיקרן כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי: א) בחודש ספטמבר 1985 נוהל משא ומתן בין המשיבות (משרד החינוך והסתדרות המורים) במגמה למנוע פיטורים של מורים רבים, ולסייע במאמץ הכרוך בקיצוץ תקצב משרד החינוך; ב) בין המשיבות הוחלפו מכתבים בעניינים אלה: ב-4 בספטמבר 1985 העלה על הכתב מזכיר הסתדרות המורים את המוסכם בינו לבין שר החינוך. בין השאר נקבע כי משכורתם של המורים תופחת בשיעור של 1.5% מחודש ספטמבר 1985 ועד אוגוסט 1986. אשר להפחתת השכר נאמר במכתב: "הסתדרות המורים מסכימה כי ממשכורת ספטמבר 1985... ועד משכורת אוגוסט 1986... תינתן תרומה בצורה של הפחתת שכר בשעור 1.5% מן השכר המשולב והנגזר ממנו ומתוספת השחיקה, המשולם לעובדי ההוראה". ב-9 ספטמבר 1985 השיב שר החינוך למזכיר הסתדרות המורים, כי הוא מאשר את תוכן המכתב, ומפרט את תביעות ההסתדרות שהמדינה מוכנה לקבל, ביניהן ביטול פיטורי מורים קבועים. ב-13 אוקטובר 1985 פנה שר החינוך שנית למזכיר הסתדרות המורים, והודיע כי הממונה על השכר במשרד האוצר חתם על מכתב השר מ-9.9.1985 "ונתן בכך תוקף של הסכם קיבוצי לחליפת המכתבים בינינו". שלושת המכתבים הללו נרשמו בהסכם קיבוצי אחד, ב-15 ינואר 1986 (ולא ביום שציין בית-הדין קמא, שכנראה לא דרש לראות את ההסכם הרשום); ג) בחודש אוקטובר 1985 (בו שולמה משכורת חודש ספטמבר) הוחל ביישום ההסכם; ד) העתירה הוגשה לבית-הדין האזורי ב-21.10.1985, לגבי ניכוי שכר בחודשים ספטמבר עד נובמבר 1985. פסק-הדין של הרשם ניתן בחודש דצמבר 1986, כשנה לאחר רישום חילופי המכתבים בהסכם הקיבוצי. 3. טענתו הראשונה של המערער הינה כי הניכוי בשיעור 1.5% היה "תרומה". על-פי סעיף 25(א) (2) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 [להלן - חוק הגנת-השכר), רשאי מעביד לנכות "תרומה" מהשכר, אך ורק אם הסכים העובד לכך בכתב. לכן, לפי טענה זו, לא היתה המשיבה רשאית לנכות משכר המערער את ה"תרומה", משום שהוא לא הסכים לכך בכתב. כתמיכה לעמדתו הצביע המערער על נוסח מכתב מזכיר הסתדרות המורים מ-4 ספטמבר 1985, שבו הוגדר הניכוי כ"תרומה". המושג "תרומה" בסעיף 25 לחוק הגנת השכר מתייחס למתנה של עובד יחיד למוסד סוציאלי-חברתי או למטרה המבטאת נדיבות-לב. "תרומת" הסתדרות המורים וציבור המורים להבראת משק המדינה לא היתה למטרות צדקה. עתיד המורים, כמו זה של עובדים אחרים, כרוך בקיום משק חזק המסוגל לאפשר לעובדים רמת חיים סבירה. המושג "תרומה", בהקשר ליחסי העבודה ולניהול משא-ומתן קיבוצי, אינו מתייחס לוויתורים שהיו המורים מוכנים לעשות על מנת למנוע פיטורי חלק מחבריהם, במסגרת תכנית הממשלה להבראת המשק. זאת ועוד, "תרומת" המורים להבראת המשק לא היתה תרומה של היחיד, אלא של כלל ציבור המורים. ויתור זה אינו בא במסגרת ה"תרומה" האמורה בסעיף 25 לחוק הגנת השכר. 4. א) הוסיף וטען המערער כי בהסכם הקיבוצי מחודש אוקטובר 1985 היה ויתור שלא כדין על זכויות העובדים; ב) טענתו זו של המערער מתבססת על שתי הנחות: האחת - כי יש בהסכם אוקטובר 1985 ויתור והרעת תנאי העבודה של המורים; השניה - כי אין ארגון עובדים רשאי לוותר על זכויות מוקנות של העובדים. הנחות אלה אינן נכונות. הסכם אוקטובר 1985 לא ביטל לגמרי את זכות המערער לקבל שכר מסוים, אלא גרע ממנו סכום כסף בעל שיעור קבוע לתקופה מוגבלת. אמת ונכון שההסכם הקיבוצי הפחית לתקופה מוגבלת את שכר המערער, ובכך ביטל זכות שנקבעה בהסכם הקיבוצי. אך הוא גם שיפר את זכויותיו ואת תנאי עבודתו של המערער ביטול פיטורי מורים רבים, שנעשה בהסכם, והתקווה להבריא את המשק, הביאו תועלת למערער במישרין או בעקיפין. כאשר בוחנים את מכלול הוויתורים וההטבות בהסכם אוקטובר 1985, אין זה ברור כלל כי מצבו של המערער הורע; ג) בית-המשפט העליון, בבג"צ 578/75 [1], בע' 389, קבע כי ניתן לבטל זכות מוקנית שנקבעה בהסכם קיבוצי, באמצעות הסכם קיבוצי מאוחר יותר. שם אמר השופט ברנזון: "...אפילו קיבל פסק-הבוררות תוקף של הסכם קיבוצי, ניתן היה לשנות גם את "ההוראות האישיות" שבו, החלות על העובדים, על-ידי הסכם קיבוצי יותר מאוחר, בין אם הוא לטובת העובדים ובין אם הוא לרעתם. שינוי כזה הוא איפוא "כדין", ומחייב גם את העובדים הנוגעים בדבר. וכלום אפשר להעלות על הדעת מצב אחר, שהעותרים טוענים לו, שכאילו זכויות שהוקנו לעובד מכוח הסכם קיבוצי שנעשה על-ידי הארגון היציג המוסמך לעניין זה לפי החוק, קיימות לעד, ולעולם אין בכוחו של הארגון לוותר עליהן או לגרוע מהן בהסכם קיבוצי יותר מאוחר?". לאחרונה נאמרו בבית-דין זה דברים ברוח זו (בדב"ע מז/17 - 4 [2]). שם נדון הסכם קיבוצי אשר ביטל הוראות בהסכמים קיבוציים קודמים. בית-הדין אמר (בע' 320): "אין חולק כי הסכם קיבוצי מאוחר... מהווה ביטול כדין, וזאת "בין אם הוא (ההסכם הקיבוצי המאוחר) לטובת העובדים ובין אם הוא לרעתם" (בג"צ 578/75...)" [1]. על כן, אפילו אם בוטלה בהסכם אוקטובר 1985 זכות מזכויותיו של המערער, שנקבעה בהסכם קיבוצי קודם, לא היה זה ביטול שלא כדין. הסכם אוקטובר 1985 נרשם כהסכם קיבוצי ב-15 לינואר 1986, לאחר ביצוע הניכויים. אולם, הסכם קיבוצי יכול לאשר פעולות בדיעבד, במיוחד כאשר ההסכם נחתם לפני ביצוע הפעולות. יתירה מזאת, להניח כי ההסכם הוגש לרישום לפני סיום הניכויים. בכל מקרה, בעת הדיון ומתן פסקי-הדין של הרשם ושל בית-הדין האזורי היה ההסכם רשום כנדרש; ד) עוד טען המערער כי הסכם אוקטובר 1985 סותר את ההסכם הקיבוצי הקודם הקובע את שכר המורה, ועל-פי סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים), יש להעדיף את ההסכם הקודם שהוא לטובת העובד. סעיף 23 הנ"ל קובע: "23. סתירה בין הסכמים היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחר, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד". היחס בין הסכמים קיבוציים, קודמים ומאוחרים, ובכלל זה הסכם קיבוצי המתקן הסכם קודם, נדון במאמר "הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום" ס' אדלר, ב"ספר בר-ניב". בע' 49 במאמר נאמר: "בית-המשפט העליון קבע בפסק דין פלונים נ' בית-הדין הארצי לעבודה [1] שניתן לשנות הסכם קיבוצי על-ידי הסכם קיבוצי אחר, בין אם לטובת העובדים ובין אם לרעתם. אמנם ביטול כזה אינו עניין מצוי, ובדרך כלל הסכמים מוסיפים זכויות לעובדים ואינם גורעים מהן. אולם, רשאים הצדדים למשא-ומתן קולקטיבי להסכים להוסיף זכויות ולבטל זכויות אחרות. לסעיף המבטל הסכמים קודמים בין הצדדים מטרה ברורה, והוא פרי הסכמה ורצון הצדדים. מאחר וההסכם החדש מבטל את ההסכמים הקודמים, אין התנגשות בין הסכמים ולא חל סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים. באותה מידה שהסכם חדש יכול לבטל הסכם קודם, יכול הסכם חדש לבטל הוראה בהסכם קודם על-ידי סעיף עדיפות, ובמקרה כזה לא חל סעיף 23 לחוק". הנאמר שם יפה גם לענייננו. פירוש זה, המאפשר גמישות ויכולת להתמודד עם תנאים של משק דינמי ומשתנה, מעוגן היטב במדיניות הרואה ביחסי עבודה דבר חי ומתפתח, והולמת עולם על שינויים טכנולוגיים מהירים, תחרות ומשק משתנה. מעיון בהסכם הקיבוצי מאוקטובר 1985, עולה בבירור כי הצדדים התכוונו לתקן ולשנות את שנקבע בהסכם הקיבוצי הקיים ביניהם. אין כאן הסכמים סותרים, אלא תיקון-שינוי ההסכם הקודם. לא מדובר בהסכם קיבוצי "אחר", אלא בתיקון אותו הסכם קיבוצי עצמו. עם ביוע התיקון, נותר רק הסכם קיבוצי אחד - ההסכם המתוקן - ואין הוא סותר את ההסכם הקודם, שאינו קיים עוד במתכונתו דאז. במה שנוגע למורים, הסכם קיבוצי "אחר" יכול להיות הסכם של הסתדרות ההנדסאים והטכנאים, החל על המורים שהם הנדסאים וטכנאים, ובמקרה כזה יתכנו הוראות בהסכם זה הסותרות הוראות בהסכם הקיבוצי של הסתדרות המורים. אולם לא בכך עסקינן, ועל כן סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים אינו נוגע לעניין. 5. בשלב הערעור רצה המערער להוסיף טענה חדשה - כי חוקת הסתדרות המורים אינה מסמיכה אותה לוותר על זכויות מוקנות של עובדים. להוכחת טענתו הגיש המערער העתק מ"חוקת הסתדרות המורים בארץ-ישראל". מן הדין שטענה זו, הנסמכת על מסמך (חוקה) שהוגש בשלב הערעור - תידחה. מה גם שלא ניתן כל הסבר שיצדיק את האיחור. אולם, כדי להפיס את דעת המערער נתייחס בקיצור לטענתו. סעיף 7 לפרק א' של "חוקת הסתדרות המורים בארץ-ישראל" קובע כי בכל הסכם לא יוותר הארגון על "זכות-אישית" של חבר ללא הסכמה מפורשת של החבר. סעיף זה נועד להגן חברי הארגון בכל הנוגע להסכמים אישיים, כגון הסכם פרישה או הסכם העברה לתפקיד אחר, שהרי מדובר ב"זכות-אישית"; הסעיף אינו מתייחס לזכויות שנקבעו במישור הקיבוצי. התיקונים בהסכם הקיבוצי של חודש אוקטובר 1985 , ובהם הוויתור על 1.5% של שכר המורים - נשוא משפט זה - , הינו ויתור במישור הקיבוצי. מטרתו - למנוע פיטורים רחבים של מורים. החוקה איננה מחייבת שתינתן הסכמת כל חבר וחבר של הארגון לוויתור במישור הקיבוצי. לו קיבלנו את פירושו של המערער לסעיף 7 לחוקת הסתדרות המורים, היינו מונעים בכך מהסתדרות המורים לייצג את ציבור המורים במישור הקיבוצי, שכן קיימים מקרים שארגון עובדים חייב להסכים לתנאים שהם לטובת רוב רובם של חבריו, אך פוגעים בחברים אחדים. 6. על כן, לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 750 ש"ח. חוזהדיני חינוךהסכם קיבוצימורים