התובעים בתביעה זאת הם העזבון, האלמנה והבן הקטין של המנוח משה שהד. הנתבע הוא בל מלטשת יהלומים שהמנוח עבד אצלו כלוטש יהלומים משנת 1961 ועד שנפטר בשנת 1968. תנאי העבודה בענף היו מוסדרים על-פי הסכמים קיבוציים, שחלו על מפעלו של המשיב. על-פי ההסכמים היה על המשיב להעביר כסדר ל"מבטחים" - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - סכומים שונים, מכספו הוא ומניכויי שכר של העובדים, לשם הבטחת זכויות סוציאליות לעובדים, ואחרי מותם - למשפחותיהם. למעשה, בהסכמה הדדית של המשיב והמנוח לא הועברו תשלומים אלה, ותחת זאת שילם המשיב למנוח תוספת למשכורתו השוטפת בשיעור של 8.7%. אגב, תוספת זו אינה משתווה עם שיעור התשלומים שהמשיב היה צריך להפריש ל"מבטחים" מכספו הוא. התביעה היא לתשלום פיצויים על הנזק שנגרם לתובעים עקב אי-תשלום הסכומים ל"מבטחים" על-ידי המשיב. שכתוצאה מכך הפסידו האלמנה ובנה את זכויותיהם ב"מבטחים". לוא היה המשיב משלם ל"מבטחים" את אשר היה עליו לשלם לזכות המנוח, היתה המשפחה זוכה במענק פנסיוני בסך 3,000 ל"י ובדמי ביטוח הדדי בסך 4,500 ל"י, בסך-הכל 7,500 ל"י. כעת, בשל אי-קבלת התשלומים מהמשיב, מסרבת "מבטחים" לשלם להם את הסכומים הללו. מכאן התביעה להטבת הנזק הזה. בתובענה נתבע גם סך 3,037.50 ל"י בתורת פיצויי פיטורין, שהיה על המשיב לשלם בגין מותו של המנוח. המשיב הפקיד בבית-המשפט 2,100 ל"י על חשבון חוב זה, והמערערים מסתפקים בו. השאלה היא רק אם הם זכאים לתשלום ריבית על סכום זה, ואם כן - מאימתי. השופטת המלומדת פסקה להם ריבית מיום מתן פסק-הדין, ואילו המערערים טוענים שאת הריבית יש לשלם מיום הגשת התביעה. מוטב להוריד מן הפרק שאלה זאת מייד. כיון שסכום פיצויי הפיטורין הופקד בקופת בית-המשפט לזכות המערערים עוד בהתחלת המשפט, לא ברור על שום מה מגיעה ריבית מיום מתן פסק-הדין. הרי אז כבר עמד הסכום מזמן לרשות המערערים. לכל היותר, מגיעה ריבית עבור הזמן שעבר מהגשת התביעה ועד להפקדה ביום 14.12.69. התביעה לדמי נזק נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, והשאלה העיקרית החוזרת ועומדת לפנינו היא, אם הסידור שנעשה בין המנוח לבין המשיב על החלפת התשלומים ל"מבטחים" בתשלום תוסת למשכורת השוטפת של המנוח, יש לו תוקף חוקי. הוראות החוק הנוגעות ישירות לעניננו הן סעיפים 19 ו-20 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957. לפי סעיף 19 רואים את ההוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה וחובות אישיות וזכויות המוקנות לעובד ולמעביד (להלן- הוראות אישיות) כחוזה עבודה בין כל מעביד וכל עובד, שעליהם חל ההסכם, ותקפן אף לאחר פקיעת תקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין. סעיף 20 קובע לאמור: "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור." לכאורה, יש בזה משום איסור מוחלט על ויתור על זכות המוקנית לעובד בהוראה אישית שבהסכם קיבוצי. ברם נראה לי כי האיסור כפוף לשני הסייגים הבאים: (1) ויתור מראש של העובד על זכות שהוענקה לו על-פי הסכם קיבוצי אינו תופס. אבל ויתור בדיעבד על זכות תביעה קיימת לאחר שנוצרה - תופס גם תופס. במקרה הראשון מדובר בזכות שטרם הגיעה שעת מימושה, והחוק אינו מכיר בוויתור על זכות כזאת העשוי לחתור תחת קיומו ואחידותו של ההסכם הקיבוצי. במקרה השני, משבשלה הזכות והגיעה שעת מימושה, קמה לעובד זכות תביעה מיידית, ועל זכות כזאת לא חל האיסור. למה הדבר דומה? לעובד שמייד אחרי שמימש את הזכות וקצר את פריה הוא מחזיר את הפרי שבידו למעביד. דוגמה אחרת תמחיש את הדבר בצורה יותר בולטת: עובד שאינו בא על סיפוקו תובע את זכותו בבית-המשפט. אחרי הגשת התביעה הוא מתפשר עם המעביד ומוותר על תביעתו כולה או מקצתה. לכל הדעות, פשרה כזאת תופסת. הוא הדין אם נעשה הסדר לפני הגשת התביעה. אין כל סיבה, לא בחוק ולא בהגיון, מדוע הסדר כזה לא יתפוס. בנדון זה אין זכות שמקורה בהסכם קיבוצי שונה מזכות שמקורה בחוק עבודה, שלא ניתן להתנות עליו. זכות שהוענקה לעובד בחוק עבודה אין הוא בן-חורין לוותר עליה מראש. כי כרוך בכך לא רק אינטרס אישי אלא אינטרס ציבורי, ואינטרס זה אינו כפוף לרצונם של העובד והמעביד הבודדים הנוגעים בדבר במישרין. מה שאין כן בוויתור בדיעבד כלומר, בוויתור על מימושה של זכות תביע קיימת לאחר שנוצרה. כפי שהוסבר לעיל, זהו ענין לצדדים עצמם, ואין אינטרס הציבור נפגע על-ידי הסדר המקיים זכות תביעה קיימת של העובד או הדוחה אותה: ע"א 451/59, [1]; בג"צ 165/63, [2]; ע"א 309/63, [3]. (2) במבט ראשון נראה כאילו יש ניגוד בין הוראות סעיף זה לבין הוראות סעיף 19. בסיפא של סעיף 19 נאמר כי הוראות אישיות בהסכם קיבוצי תקפן אף לאחר פקיעת תקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין. משמע, שההוראות האישיות, אחרי שנוצרו על-ידי ההסכם הקיבוצי, יש להן קיום עצמאי משלהן הנמשך והולך אף לאחר שההסכם הקיבוצי עצמו חדל להתקיים. אולם בזמן זה אין האיסור של סעיף 20 יכול לחול על ההוראות האישיות. אחרת, אי-אפשר היה לעולם לשנות או לבטל בדין את הזכויות המוקנות בהוראות אישיות. ללמדך, שלאחר פקיעת תקפו של ההסכם הקיבוצי, אמנם ממשיכות ההוראות האישיות להתקיים, אלא שאז יכולים הצדדים לשנותן או לבטלן. פירוש הדבר, שהעובד יכול אז לוותר על הזכויות המוקנות לו בהוראות האישיות שהיו בהסכם הקיבוצי, כשההסכם הקיבוצי עצמו איננו עוד. וכעת לנסיבותיו של המקרה שלפנינו. תנאי עבודתו של המנוח הנוגעים לעניננו היו על-פי שני הסכמים קיבוציים, שנעשו בין התאחדות בעלי תעשיית היהלומים בישראל ואגודת יצרני היהלומים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל ונרשמו כחוק לפי חוק הסכמים קיבוציים. ההסכם הראשון הוא מיום 14.12.61 ובו נקבע בסעיף א (2) כי המעבידים והעובדים יקדישו החל מיום 1.4.62 כל אחד 2% מהשכר להבטחת פנסיה לעובדים בענף היהלומים שיופעל מיום 1.4.62. "התקנות להפעלת הפנסיה יעובדו תוך חדשיים על-ידי הצדדים". ההסכם השני הוא מיום 10.5.62, ובו נקבע כי החל מיום 1.4.62 מתחילים להפעיל את תוכן סעיף א (2) של ההסכם הראשון, "הכל לצורך הבטחת פנסיה לפועלי היהלומים בהתאם לתקנות של "מבטחים". בא-כוח "מבטחים" חתם גם הוא על ההסכם כחלק מצד הפועלים. בהסכם זה חזרו ואמרו כי הנהלות המפעלים יעבירו ל"מבטחים" מדי חודש בחדשו, החל מתשלום משכורת חודש אפריל 1962, 4% משכרו הכולל של כל עובד במפעל (2% של העובד ו-2% של המעביד), וזה נוסף לסכומים שיש להעבירם לצרכים אחרים. אף-על-פי-כן, הוסכם כאמור בין המנוח והמשיב שלא להעביר שום סכום ל"מבטחים", ותחת זאת קיבל המנוח לידו באופן שוטף תוספת מסויימת לשכרו. כך נמשך הדבר עד לפטירתו בשנת 1968. כפי שעולה מפסק-הדין ב-ע"א 459/62, [4], כאשר חובת המעביד על-פי הסכם קיבוצי היא להפריש מכספו לקרן ביטוח של העובדים, אין העובד יכול לתבוע את התשלומים האלה לעצמו. כל מה שהוא יכול לתבוע מהמעביד הוא: שימלא את חובתו כלפי קרן הביטוח, כדי שיובטחו זכויותיו הוא בקרן. על-כן, כאשר העובד מוותר על מילוי חובה זאת מצד המעביד ובמקום זה הוא מסכים לקבל את התשלומים או חלק מהם לידו, הרי זה ויתור מראש על זכויות השמורות לו ולמשפחתו בקרן על-סמך תשלומי המעביד, שמקורן בהוראות האישיות שבהסכם הקיבוצי. הוויתור שלו הוא איפוא יותר מאשר ויתור על זכות תביעה קיימת נגד המעביד למילוי חובתו כלפי הקרן. כלול בו ויתור גם על הזכויות המטריאליות לעתיד לבוא המובטחות לו ולמשחתו בקרן אך ורק כאשר המעביד ממלא כלפיה את חובת העברת התשלומים שקיבל על עצמו. ויתור כזה החוק אינו מכיר בו. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי דחתה את התביעה על-סמך שלושה נימוקים עיקריים: (1) המעביד לא נהנה מהוויתור, ועל-כל-פנים סעיף 20 לחוק ההסכמים הקיבוציים אינו מתייחס לוויתור על הפרת חוזה, אם היתה הפרה. (2) ויתור מחמת השתק. (3) נציג צד הפועלים הסכים שענין התשלומים ל"מבטחים" יבוצע אך ורק בהסכמת הפועלים. לדעתי, בנסיבות המקרה, אף אחד מהנימוקים הללו אינו עומד במבחן. אדון בהם בפרוטרוט לפי סדרם: (1) השאלה אם המעביד נהנה מהוויתור אם לא אינה חשובה כלל לענין זה, אם כי לפי עצם טיבו כל ויתור על זכות מצד העובד פירושו הענקת יתרון למעביד. האיסור לפי סעיף 20 חל על ויתור של זכות המוענקת לעובד, והתנאי היחידי הוא שהזכות מוענקת על-פי הוראה אישית שבהסכם קיבוצי. לפי לשון החוק, אין הזכות חייבת לבוא ישירות מהמעביד לעובד, אלא שהיא יכולה להיות מובטחת באמצעות גורם אחר בעקבות החובות האישיות שהוטלו בהסכם הקיבוצי על המעביד. כשם שבחוזה עבודה פרטי שבין המעביד והעובד יכול היה העובד להבטיח לעצמו ולמשפחתו זכויות פנסיה על-ידי תשלומים של המעביד לחברת ביטוח או לקרן פנסיה, ויתור על תשלומים אלה היה בבחינת ויתור על הזכויות שהתשלומים באו להבטיח לו ולמשפחתו, כך גם במקרה שחובת התשלומים הוטלה על-פי הסכם קיבוצי. ויתורו של העובד על התשלומים גורר אחריו הפסד הזכויות שהתשלומים היו מעניקים לו ולמשפחתו. לא על הפרת הסכם כלפיו או כלפי "מבטחים" ויתר המנוח (אגב על הפרת הסכם כלפי צד שלישי ודאי שאין ויתורו של העובד ויתור), אלא באופן מהותי תמורת תוספת למשכורת הוא ויתר על החברות ב"מבטחים" ועל הזכויות הנובעת לו ולמשפחתו מחברות זאת. (2) לענין ההשתק הסתמכה השופטת המלומדת על הדברים הבאים שנאמרו ב-[HUGHES V. METROPOLITAN RAILWAY COMPANY; (1877), ]5 והובאו בהסכמה ב-בג"צ 165/63, [2], בע' 2586-2587: "אם צדדים אשר התקשרו בתנאים מוגדרים וברורים שכרוכות בהם תוצאות משפטיות מסויימות..... נכנסים לאחר מכן, עקב מעשיהם או הסכמתם, למהלך של משא-ומתן הגורם לכך שאחד מהם יכול לחשוב כי הזכויות הדווקניות הנובעות מהחוזה לא תמומשנה..... האדם, אשר אלמלא כן היה יכול לממש אותן זכויות, לא יורשה לממשן כאשר זה יהיה בלתי-צודק בהתחשב במה שקרה בין הצדדים." במה דברים אלה אמורים? כאשר הצדדים בני-חורין להבטיח את אשר יחפצו ולקבוע ביניהם תנאים חדשים היכולים להתפרש כמשנים את התנאים המוסכמים הקודמים. לא כזה הוא המקרה שלפנינו. תנאי העבודה של המנוח וזכויותיו נקבעו בהסכמים הקיבוציים. בתוקף סעיף 19 לחוק כוחם של התנאים והזכויות כאילו נעשו על-ידם הם בחוזה עבודה, אבל לשנותם על דעת עצמם בלבד בתקופת תקפו של ההסכם הקיבוצי, כך שיש בשינוי משום ויתור מראש מצד העובד על זכויות שלו, אינם רשאים לאור סעיף 20. הם לא עשו את ההסכם הקיבוצי ואת חוזה העבודה הנובע מההוראות האישיות שבו, הם לא קבעו את התנאים והזכויות. והם אינם בני-חורין לשנתם לרעת העובד, כל עוד שההסכם הקיבוצי עומד בתקפו. (3) ביום 14.12.61, הוא היום שבו נעשה ההסכם הקיבוצי הראשון, עשה מר א' גרדשטיין, מזכיר האיגוד הארצי של פועלי היהלומים ואחד החתומים על ההסכם מצד. הפועלים. פתק ובו כתב לאמור: "לכבוד אגודת יצרני היהלומים בישראל. הוסכם בינינו שהסעיף בהסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית היהלומים הדן בקשר להפרשת התנאים הסוציאליים לקרן מבטחים נבצע אך ורק בהסכמת הפועלים. בכבוד רב, 14.12.61 א' גרדשטיין" למסמך זה אין כל חשיבות מעשית או נפקות משפטית לגבי נושא הדיון, וזאת מכמה טעמים: ראשית, הוא נעשה רק על-ידי מר גרדשטיין ולא על-ידי הצד המלא של העובדים. צד העובדים בהסכם הקיבוצי הוא ההסתדרות הכללית, המחלקה לאיגוד מקצועי. שיוצגה על-ידי שני אנשים אחרים וכן על-ידי אישי מועצת פועלי תל-אביב ומועצת פועלי נתניה וששה אישים מהאיגוד הארצי של פועל היהלומים, שמר גרדשטיין היה רק אחד מהם. ברור איפוא, כי מר גרדשטיין לא היה מוסמך על דעת עצמו לשנות או לסייג את ההסכם הקיבוצי, וכלל לא נטען שלענין זה הוא ייצג גם את כל שאר החותמים. שנית, הפתק של מר גרדשטיין לא היה בו כדי לשנות את ההסכם הקיבוצי, מאחר וההסכם נרשם כחוק והפתק לא נרשם. סעיף 10 לחוק מחייב לשלוח הסכם קיבוצי לרישום תוך שלושה חדשים מיום עשייתו, ולפי ההגדרה של הסכם קיבוצי בסעיף 1 של החוק, תנאי הכרחי להענקת מעמד של הסכם קיבוצי הוא עשייתו והגשתו לרישום לפי החוק. בסיפא של סעיף 10 נאמר, שהוא הדין לגבי כתב-שינוי של הסכם קיבוצי. משמע, שמסמך המתיימר לשנות הסכם קיבוצי רשום כחוק והוא עצמו לא הוגש לרישום, אין בו, כשהוא לעצמו, כדי לשנות את ההסכם הקיבוצי בצורה המחייבת את העובדים והמעבידים שעליהם הוא חל. התוצאה היא, שהפתק הזה, גם לו נחתם על-ידי מי שהיה בכוחו לשנות את ההסכם הקיבוצי, כיון שלא הוגש לרישום בהתאם לחוק, אין לו מעמד של הסכם קיבוצי ולא מעמד של כתב-שינוי של הסכם קיבוצי מובן חוק זה. שלישית, ברור כי הפתק נעשה בקשר עם ההסכם הראשון והיה צמוד אליו, ואליו בלבד. ההסכם הקיבוצי השני, שנעשה ביום 10.5.62 והפעיל הלכה למעשה את סעיף הפנסיה שבהסכם הראשון החל מיום 1.4.62, אינו מותנה בשום סייג של זמן או של הסכמה נוספת מצד מישהו, ואין כל סיבה לומר כי הפתק מתייחס גם אליו. אם יבוא הטוען ויטען, כי התוצאה שאנו מגיעים אליה אינה צודקת כלפי המעביד (ואמנם במובן ידוע היא אינה צודקת מאחר והמעביד נשא כל הזמן בעול של תשלום תוספת משכורת למנוח במקום התשלומים ל"מבטחים" וכעת עליו להוסיף ולמלא את חסרונם של המערערים) - לטוען כזה יש להשיב כי הענין הציבורי שישנו בשמירה מדוקדקת על ההסכמים הקיבוציים עדיף כנראה על הנזק שעלול לנבוע למעביד זה או אחר הסומך על הסדרים פרטיים עם עובדיו שאינם עולים בקנה אחד עם ההסכם הקיבוצי החל עליו ועל עובדיו. סעיף 16 לחוק, הקובע את היקפי של הסכם קיבוצי כללי, מאפשר על-ידי הוראה מפורשת בהסכם הוצאת מעביד מתחולתו. מכאן, שמעביד שלא הוצא מלל ההסכם, שומה עליו למלא בדייקנות ובנאמנות את הוראותיו ואל לו לסמוך על פתקים חסרי ערך משפטי ועל הסדרים פרטיים עם עובדיו. הרי זו מטרתו של הסכם קיבוצי, ליצור מסגרת כללית ואחידה לתנאי עבודתם של העובדים אצל המעבידים הכלולים בהסכם, שאין לחרוג מהם לרעת העובד. בפירוש ניתנת בסעיף 22 לחוק עדיפות להוראה שבהסכם קיבוצי על הוראה שונה בחוזה עבודה פרטי בין מעביד ועובד שעליהם חל ההסכם הקיבוצי. רק שינוי לטובת העובד יכול לבוא במקום הוראה שבהסכם קיבוצי, ואף זאת רק אם אין בהסכם דבר המונע במפורש את השינוי. יכול איפוא ההסכם הקיבוצי, מתוך דאגה לשמור על אחידות תנאי העבודה של העובדים, למנוע חריגה מהם אף לטובת העובד. בקיצור, ההסכם הקיבוצי הוא בעל מעמד של בכורה ביחסי העבידה, ושומר כספו וענינו ירחק מכל דבר שיש בו שמץ של פגיעה בו או חתירה תחתיו. השופט קיסטר: אני מסכים. נוסח הסעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים הובא בלשונו על-ידי חברי הנכבד, השופט ברנזון, והוא לפי תכנו מבחינת IUS COGENS בכיוון אחד, היינו העובד אינו כול לוותר על זכויות המוקנות לו על-ידי הוראות אישיות אשר בהסכם קיבוצי, אבל הצדדים יכולים להוסיף על זכויות אלו של העובד. כשמדובר על זכויות לביטוח סוציאלי מסויים באמצעות "מבטחים" וזכויות אלו הוקנו על-ידי ההסכם הקיבוצי. טענתו של המעביד היא כי השינוי ממטבע שנקבע על-ידי ההסכם הקיבוצי נעשה לפי דרישת עובדי המפעל וביניהם לפי דרישתו של המנוח וכי הדבר נעשה נגד תמורה, היינו המנוח קיבל למעשה לידו את הסכומים שעל המעביד היה להפריש ממשכורתו ל"מבטחים". השאלה היא איפוא: האם יוכל העובד לאמר למעביד, אי-אפשי בזכויות לביטוח ב"מבטחים", תן לי את הכסף שהינך רוצה להפריש ממשכורתי ל"מבטחים" ואני אדאג לעצמי? דעתי היא כי נוכח הוראות סעיף 20 אינו יכול לומר זאת. הנכון הוא כי בדרך כלל, באין הוראה אחרת, רשאים הצדדים לקבוע תנאי שבממון כרצונם. אבל בתחיקה סוציאלית ובין השאר בחוקי עבודה מצינו הוראות שאין להתנות אליהן, גם בטענה כי העובד ביקש זאת מותר לומר כי הוראות שאין העובד רשאי לוותר עליהן הן משני סוגים: א. זכויות העובד עצמן כגון שעות מנוחה, חופש, וכו' או שכר מינימום והעובד מוכן לוותר על הטבות אלה ובלבד שבכלל יתקבל לעבודה או שיקבל שכר יותר גדול (הכל לפי הענין), והמחוקק סבור כי תנאים הקבועים על-ידו דרושים לשם בריאותו או הרווחתו של העובד. ב. זכויות המיועדות בעיקר להרווחת בני משפחתו, כגון ביטוח לעת זיקנה, למקרה של מחלה או נכות, הבא להבטיח קיום הוגן לא רק לעובד אלא גם לתלויים בפרנסתו וכן לשאיריו אחרי פטירתו; וכאן מדובר כבר על טובת הנאתם של אנשים זולת העובד בעצמו ובוודאי שאין העובד רשאי לוותר. בחוקקו סעיף 20 הנ"ל מצא המחוקק לנכון להשוות הוראות מסויימות שבהסכם קיבוצי מבחינת תקפן המחייב עם הוראות חוקים שאין להתנות עליהן. אמנם קיים מוסד לביטוח לאומי וביטוח בו, אבל על-ידי ההסכם הקיבוצי מגדילים את היקף הביטוח הסוציאלי וכשם שאין העובד יוכל לומר שמוכן לוותר על הביטוח במוסד לביטוח לאומי ומבקש כי ההפרשות ישולמו לידו, כך אינו יכול לוותר על הביטוח הנוסף שהובטח לו על-ידי הסכם קיבוצי על-ידי הסדר בין עובד פלוני למעבידו, לפיו יוותר העובד על הביטוח הנוסף ויקבל דמי הביטוח לכיסו מייד. הסדר זה הוא מנוגד לסעיף 20 ובטל. השופט לנדוי: אני מסכים לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ברנזון. התוצאה היא שאמנם באה הוראת החקיקה הסוציאלית שבסעיף 20 של חוק ההסכמים הקיבוציים על סיפוקה, אבל תוך כדי כך לוקה מידת הצדק הפשוט, כי המעביד נאלץ לשלם פעמיים: פעם שילם 8.7% מן השכר על חשבון התנאים הסוציאליים לעובד המנוח במישרין - ולפי קביעתו של בית-המשפט המחוזי עשה כן לפי דרישתו הנמרצת של המנוח, שהסכומים ישולמו לידו תחת להעבירם לקרן הפנסיה - ופעם שניה על המעביד לשלם עתה פיצויים לתלויים במנוח מפני שלא העביר בשעתו את התשלומים שהיה חייב בהם לקרן הפנסיה. מעוות זה אפשר היה לתקן עתה בדרך החזרת הכסף ששולם למנוח בשעתו במקום הפרשות לקרן הפנסיה. השאלה אם יש למעביד עילת תביעה כזאת נגד עזבונו של המנוח אינה עומדת לפנינו בערעור זה. אשר-על-כן, אנו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דנו של בית-המשפט המחוזי ומחייבים את המשיב לשלם למערערים סך 7,500 ל"י, בצירוף ריבית חוקית בשיעור של 11% לשנה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, וכן הוצאות המשפט כאן ובבית-המשפט המחוזי ובהן שכר טרחת עורך- דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 1,000 ל"י. כן מחייבים אנו את המשיב לשלם למערערים ריבית חוקית כנ"ל על סך 2,100 ל"י מיום הגשת התביעה ועד ליום 4.12.69. חוזהיהלומיםהסכם קיבוצי