1. בתביעה שלפנינו מבקש התובע לחייב את חברת מודליאני בע"מ (להלן - הנתבעת או החברה), מעבידתו לשעבר, בתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר ודמי חגים, וכן, להעביר על שמו את פוליסת ביטוח המנהלים שנפתחה עבורו. אמנם בכתב התביעה עתר התובע גם לתשלום דמי חופשה ודמי הבראה, אולם, על תביעתו לדמי חופשה ויתר, ואת התשלום בעבור דמי ההבראה קיבל במהלך הדיונים. המסכת העובדתית: 2. הנתבעת חברה בע"מ, העוסקת בשיבוץ יהלומים ואבנים בתעשיית התכשיטים. 3. התובע הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד תכשיטן-משבץ יהלומים, מיום 01.07.94 ועד ליום 28.02.97 - סה"כ 32 חודשים. התובע הוא שיזם את סיום יחסי העבודה.במכתב התפטרות שמסר לחברה (נספח ז' לכתב התביעה) כתב: "אני מודיע לכם כי אני מתפטר מהעבודה בחברה ואני מפסיק לעבוד החל מסוף חודש פברואר 1997. אני מבקש לקבל את פיצויי הפיטורין שהובטחו לי וזאת עבור כל תקופת עבודתי בחברה החל מ-7/94." 4. בתחילת עבודתו חושב שכרו של התובע על פי מספר שעות העבודה, אך מספר חודשים לאחר מכן שונתה שיטת החישוב והתובע (וכמוהו שאר עובדי הנתבעת) קיבל את שכרו על פי התפוקה. התפוקה הוצגה בדו"חות תפוקה אותם מסר לידי הנתבעת מדי חודש בחודשו, ואשר כללו את הרישומים הבאים: סוג העבודה, בעבור איזה לקוח בוצעה וכן המחיר הכולל שנקבע בעבור העבודה. 5. התובע בוטח בפוליסת "ביטוח מנהלים" החל מיום 01.11.94 בחברת הביטוח "דולב". הפרשות המעביד לפוליסה היו 5% משכר העבודה ע"ח רכיב תגמולים ו- %?8 משכר התובע ע"ח רכיב פיצויים. הפרשות העובד לפוליסה עמדו על 5% משכרו. תמצית טענות התובע: 6. התובע טוען כי על הנתבעת חל הסכם קיבוצי כללי בענף היהלומים ו/או צו ההרחבה להסכם הקיבוצי הכללי בענף היהלומים ו/או צו הרחבה בדבר הנהגת פנסיית זיקנה משלימה (יסוד), מכוחם היה עליה להפריש בעבור התובע לקרן פנסיה. עוד טוען התובע כי הנתבעת ניצלה את חוסר ידיעתו של התובע בדבר זכויותיו ואת חששותיו לאבד את מקום עבודתו וגרמה לו לשלם את חלקו של המעביד בקרן. משניכתה התובעת ממשכורתו שלא כדין סכומים בתור תשלום חלקו של המעביד להפרשות בגין תגמולים ובגין פיצויים, עותר התובע להשבת הסכומים הללו בסך 16,221 ₪. עוד טוען התובע כי מכל משכורותיו נוכו סכומים בגין הוצאות המעביד לביטוח לאומי וכן בגין הוצאות אחרות של המעביד בסך של 18,613 ₪. על כן, מבקש התובע השבה גם בעבור סכומים אלה. 7. התובע טוען כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, שכן בנסיבות העניין לא ניתן היה לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. לטענתו, סמוך לפני מועד התפטרותו נעשו שינויים בהנהלת הנתבעת, אשר לאחריהם הסתייגה ההנהלה החדשה מהסיכום שנערך עם התובע לפיו עם סיום עבודתו בחברה מכל סיבה שהיא יהיה זכאי לקבל את פיצויי הפיטורים שהצטברו לזכותו, כמו גם את שאר הסכום שהצטבר בפוליסה. משסירבה ההנהלה החדשה להכיר בהסכם הקודם שבין הצדדים, אך בד בבד המשיכה לנכות משכרו של התובע ניכויים כאמור לעיל מדי חודש בחודשו, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא להתפטר. משכך, תובע הוא תשלום פיצויי פיטורים בעבור כל תקופת עבודתו בסך 26,666 ₪. 8. התובע עותר לקבלת דמי חגים בסך של 10,000 ₪. 9. הסכומים הנתבעים על ידי התובע הינם סכומי קרן ללא צירוף הפרשי הצמדה וריבית. תמצית טענות הנתבעת: 10. הנתבעת דוחה את כל תביעות התובע, ולגופם של דברים טוענת כדלהלן: 11. אין היא חברה בהתאחדות תעשייני היהלומים בישראל ולכן ההסכם הקיבוצי האמור לא חל עליה. 12. לעניין הניכויים משכר העבודה טוענת הנתבעת כי המחיר אשר ציין התובע בדו"חות התפוקה, נמסר לו על ידי הנתבעת ואינו משקף את השכר אותו אמור היה התובע לקבל בעבור עבודתו, אלא משקף את מחיר עלות העבודה לנתבעת באותה משימה, ומחיר זה משתנה לפי סוגי המשימות (שיבוצים שונים זכו לתמחור שונה). משכך, אין למצוא דופי בניכויים שניכתה התובעת מהתעריף שנכתב בדו"חות התפוקה, ואין התובע זכאי להשבה בגינם. עוד טוענת הנתבעת כי תנאי השכר לרבות ביטוח המנהלים סוכמו בין הצדדים, ולא נכפו חד צדדית על התובע, כטענתו. יתר על כן, בעבור התובע הופרשו כספים לפוליסת ביטוח המנהלים עוד בטרם חלפה חצי שנה מתחילת העבודה, הנחשבת כתקופת נסיון. לפיכך, כל הניכויים עליהם הצביע התובע הינם כדין ואין הוא זכאי להשבת הסכומים הנתבעים. 13. לעניין נסיבות סיום העבודה טוענת הנתבעת כי לא היה שינוי מהותי בהנהלת הנתבעת, אלא השינוי היחיד היה פרישתו של אחד מבעלי המניות בנתבעת, מר חנוך עמיר, והקמתו של עסק מתחרה על ידי מר עמיר, בו החל התובע לעבוד לאחר שהתפטר מעבודתו בנתבעת. לטענת הנתבעת, בשל היותה חברה בע"מ לא ניתן לראות בפרישתו של אחד מבעלי המניות פגיעה בעובדים או בתנאי העסקתם. הנתבעת מציינת כי מכתב ההתפטרות לא כלל ולו ברמז טענה לגבי הרעת תנאים. בנוסף, מכחישה הנתבעת את הטענה כי סוכם עם התובע שבסיום תקופת עבודתו מכל סיבה שהיא יהיה זכאי לקבל את מלוא סכום הפיצויים שנצבר לזכותו בביטוח המנהלים. לטענת הנתבעת, לא היו כל הסכמות בין הצדדים שלא קיבלו ביטוי בכתב, במיוחד משום שהנתבעת הינה חברה בע"מ. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע ידע עובדה זו, ומשכך, ברי כי תביעתו זו הינה בבחינת נסיון לקבלת כספים שאינם מגיעים לו. גדרי המחלוקת: 14. התובע הציג לבית הדין רשימה של מוסכמות ופלוגתאות, והנתבע העיר הערותיו לרשימה זו. משני המסמכים הנ"ל עולה כי הפלוגתאות הינן: (א) האם חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף היהלומים ו/או צו ההרחבה להסכם זה על יחסי העבודה בין הצדדים? (ב) האם הנתבעת הייתה זכאית לנכות משכר עבודתו של העובד, כפי שהופיע בדו"חות התפוקה, סכומים כלשהם? אם כן, איזה? (ג) האם זכאי העובד להחזר סכומים אשר הנתבעת ניכתה משכרו הקבלני כפי שהופיע בדו"חות התפוקה? אם כן, כמה? (ד) מה היו נסיבות כריתת פוליסת ביטוח המנהלים? (ה) האם זכאי התובע לקבלת בעלות על פוליסת ביטוח המנהלים? האם יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים אשר נתקבלו על ידה מהפוליסה אחרי סיום עבודתו של התובע? (ו) האם בנסיבות סיום עבודתו של התובע זכאי הוא לקבלת פיצויי פיטורים? אם כן, באיזה סכום? (ז) האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי חגים? דיון והכרעה: 15. נדון להלן ברשימת הפלוגתאות לפי סדר הופעתן לעיל: חלות ההסכם הקיבוצי בענף היהלומים ו/או צווי הרחבה: 16. כאמור לעיל, התובע טוען כי על הנתבעת חל הסכם קיבוצי כללי, שנערך ונחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה - האגף לאיגוד מקצועי, לבין התאחדות תעשייני היהלומים בישראל בע"מ, לקידום תעשיית היהלומים, ו/או צו הרחבה בענף היהלומים ו/או צו הרחבה בדבר הנהגת פנסיית זיקנה משלימה (יסוד). מכוחם של אלה, טוען התובע, מחוייבת התובעת להפריש לקרן "הפרשות מעביד" בעבור התובע, וכן מחוייבת היא בתשלום דמי חגים. הנתבעת, מצידה, טוענת כי אינה חברה בהתאחדות תעשייני היהלומים בישראל, ולכן ההסכם הקיבוצי לא חל עליה. מוסיפה היא וטוענת כי ההסכם הקיבוצי לא צורף לכתב התביעה ולכן לא ברור על אילו סעיפים מסתמך התובע בתביעתו. 17. סעיף 17 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, שכותרתו "הוכחת חברות בארגון" קובע: "לענין סעיף 16 יהא אישור של ארגון עובדים או מעבידים בכתב, כי פלוני הוא חבר בו, או שהיה חבר בו בזמן פלוני, הוכחה מספקת לחברותו." התובע לא המציא לבית הדין אישור כאמור מארגון המעבידים כי הנתבעת חברה בו, כטענתה. כמו כן לא הובאו בפנינו ראיות אחרות בדבר חברותה של התובעת בהתאחדות תעשייני היהלומים, ועל כן מקבלים אנו את טענת הנתבעת. 18. נבדוק כעת חלותם של צווי ההרחבה להם טען התובע (צו ההרחבה בענף היהלומים וצו ההרחבה בעניין פנסיה משלימה(יסוד)), אשר מהוראותיהם הסיק התובע כי זכאי היה להפרשות מעביד לקרן פנסיה וכן לקבלת דמי חגים. צו ההרחבה בענף היהלומים (פורסם ב-י"פ 4632 עמ' 2994) חל על כל העובדים והמעבידים בענף היהלומים, אולם הצו הינו מיום 29.03.98, ומאוחר לזמן עבודתו של התובע בחברה (התובע הפסיק עבודתו ביום 28.02.97). על כן, צו ההרחבה לא חל עליו. צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זיקנה משלימה (יסוד) (פורסם ב-י"פ 1292 עמ' 2027) חל על כל העובדים והמעבידים בתעשיה, במלאכה ובתחנות הדלק, ואינו חל: "(א) על עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים; (ב) על עובדים שתנאי עבודתם כוללים הסדר פנסיה; (ג) על עובדים שתנאי עבודתם כוללים הסדר קופת תגמולים - אלא אם הסכימו להפסקת התשלומים לקופת התגמולים." (סעיף 1 לצו ההרחבה). לתובע נפתחה קרן ביטוח מנהלים על מנת לבטחו ביטוח פנסיוני, ולכן, לאור ההוראות הנ"ל, לא חל לגביו צו ההרחבה. ניכוי סכומי כסף משכרו של התובע (פלוגתאות ב' ו-ג') 19. התובע טוען כי הנתבעת ניכתה משכרו שלא כדין, הן את הפרשותיה של הנתבעת (חלק התגמולים וחלק הפיצויים) 16,221 ₪, וכן ניכתה שלא כדין סכומים אחרים (הוצאות המעביד לביטוח לאומי וכן הוצאות אחרות של המעביד) בסך 18,613 ₪. התובע סומך טענתו על העובדה שהשכר ששולם לו חושב על בסיס קבלני, היינו לפי תעריפים מוסכמים שנקבעו על ידי הנתבעת בעבור סוגי השיבוצים השונים, וטוען כי סך הסכומים שרשם בדו"חות התפוקה על פי התעריפים שסיפקה לו הנתבעת מהווה את שכר עבודתו, כאמור בהגדרת המונח "שכר עבודה" בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. גובה השכר השתנה כתלות בכמות התוצרת, אשר נרשמה בדו"חות התפוקה שמסר התובע לידי הנתבעת מדי חודש. התובע טוען כי סוכם עימו ועם שאר העובדים כי משכר עבודתם תנכה הנתבעת גם את הוצאותיה וגם את הוצאות העובד, ובתמורה לכך יהיו העובדים זכאים לקבל לרשותם את כל סכום פיצויי הפיטורים שהופרש על ידי הנתבעת מכספיהם, וזאת ללא קשר לסיבת סיום יחסי העבודה בין הצדדים. הנתבעת, מאידך, טוענת כי המחיר הנקוב בעבור כל עבודת שיבוץ אינו מהווה את השכר אותו קיבל התובע בעבור עבודתו, אלא את מחיר עלות העבודה בעבור הנתבעת באותה משימה, המשתנה לפי סוגי המשימות. למעשה, כל עבודת שיבוץ תומחרה במחיר כולל, בו נכלל הן חישוב המשכורת ששילם המעביד לעובד (שכר ברוטו) והן חישוב שאר הוצאות המעביד, כך שישקף את עלות השכר הכוללת עבורו, וזאת משום שהנתבעת לא מוכרת ללקוחותיה תוצרת מוגמרת, אלא נותנת שירותי שיבוץ יהלומים תמורת תעריף קבוע לפי סוג האבנים. משכך, המחיר שנרשם על ידי העובד בדו"ח התפוקה אינו זהה לשכר אשר שולם בסופו של יום לתובע, אלא כלל גם את כל הוצאות הנתבעת בגין הפרשות לביטוח מנהלים, הפרשות למיסים כדין וכו'. 20. מר יוסף בן-דוד, מנהל בנתבעת והאחראי על הנהלת החשבונות ושכר העובדים, הצהיר והעיד מטעם הנתבעת. בעדותו הסביר מר בן-דוד את אופן חישוב השכר אצל הנתבעת ואת ההגיון העומד בבסיסו, בעדות קוהרנטית ואמינה אשר סיפקה לנו בסיס איתן להישען עליו לצורך הבנת הדברים. יתרה מכך, גם העד מטעם התובע, מר חנוך עמיר, שהיה בעבר בעל המניות העיקרי ומנהל הנתבעת, אישש את גרסתה של הנתבעת בעניין, וכפר בפרשנותו של התובע לאופן חישוב השכר. לעדותו של מר עמיר כנגד גרסת התובע ניתן משקל רב, הן משום שמדובר בעד מטעם התובע, והן משום שמר עמיר בעצמו העיד כי רומה על ידי מר בן-דוד, וכי סיים עסקיו עם החברה בטון צורם. 21. לאור הדברים הנ"ל קובעים אנו כי הפרשנות שפירש התובע את אופן חישוב השכר מוטעית היא, והסכום שנכתב בדו"חות התפוקה אינו שכרו, כנטען, אלא משקף את עלות השכר הכוללת עבור המעביד, ממנה נגזר שכרו של התובע. משכך, כל אשר נוכה מן הסכום שחושב בדו"חות התפוקה נוכה כדין, והתובע אינו זכאי להחזר הסכומים הללו - לא בגין הפרשות לביטוח המנהלים ולא בגין הוצאות אחרות של המעביד. ביטוח המנהלים (פלוגתאות ד' ו-ה') 22. באשר לנסיבות כריתת חוזה ביטוח המנהלים, טוען התובע כי הוצעה לו על ידי הנתבעת כי תפתח עבורו קרן בביטוח מנהלים, אשר ההפרשות לה יתבצעו מתוך משכורתו כפי שטען התובע לעיל, ובתמורה יהיה זכאי לקבלת פיצויי הפיטורים בכל מקרה שעבודתו בנתבעת תסתיים. לטענת התובע, הנתבעת ניצלה את מרותה עליו ואת חששו למקום עבודתו, והוא נאלץ להסכים להצעה הנ"ל. בטענות התובע לעניין תשלום הפיצויים לאחר סיום העבודה תמך העד מר חנוך עמיר, ואמר (פ:23 ש: 16-15, 28-24. ההדגשה הוספה): "ת. הבטחתי לכל העובדים שכספי הפיצויים זה כספם. אני אישית הבטחתי. מי ניהל את החברה? אני ניהלתי. אני דיברתי עם העובדים. ... אני נתתי הוראות איפה לעשות את הפוליסות ואיך לעשות אותם, עד שהחלף התפקיד. ש. הפוליסה שהוצאה לתובע היא בהוראותיך? ת.אני יודע שהקמתי את החברה, הדרכתי אותם מקצועית, ניהלתי איתם משא ומתן, והגעתי איתם להסכמות וכשרוני נכנס, בשלב מאוחר, לא היה לו שום חלק בהתדיינות איתם." 23. באשר לטענה בדבר נסיבות כריתת חוזה ביטוח המנהלים מסכימה הנתבעת לעובדה כי משעברה לשיטת חישוב השכר על בסיס קבלני ב- 10/94, במקום על בסיס שעות עבודה כפי שחישבה עד אז, החליטה לבטח את העובדים בביטוח מנהלים. לטענת הנתבעת כוונתה במהלך זה הייתה להיטיב עם העובדים, אולם מעולם לא הבטיחה להם כי יהיו זכאים לקבלת את התשלומים ששולמו לביטוח בגין פיצויים. הנתבעת טוענת כי אין כל ביסוס לטענת התובע, שהרי הפוליסה היתה בבעלות המעביד, ואם דברי מר עמיר היו נכונים הרי שהפוליסה הייתה צריכה להיות בבעלות העובד. לגישתה, חיזוק לטענתה זו ניתן למצוא בכך שמדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב (הפוליסה) וכן בעובדה שאין כל מסמך בעניין הגם שהנתבעת הינה חברה בע"מ. 24. אין אנו יכולים לקבל טענתו זו של התובע. ראשית, פוליסת ביטוח המנהלים הועברה כבר על שמו של התובע (ראו נ/2 - אישור מאת חברת הביטוח "דולב" כי בעל הפוליסה הוא התובע). שנית, לעניין מרכיב הפיצויים, העיד מר עמיר כי קיים מסמך בכתב המאשר את טענתו של התובע (פ: 19 עמ': 17-9): "ש:במילים אחרות אם פיטורים של התובע מחברה מכל סיבה שהיא הוא אמרו (צ"ל - אמור) לקבל פיצויי פיטורין? ת:הכסף שהיה בקרן הפיצויים היה כסף שלו, גם חלק העובד וגם חלק המעביד. הכל. אם יחפשו המשך ישנו אפילו ברוסית. לשאלת בית הדין: ש: זה הסכם שחתמתם עם העובדים? ת: זה הסכם שאנו עשינו על סמך מילה בע"פ ובשלב מסויים העובדים דרשו שיהיה להם גם בכתב. ואז הכנו ואפילו תרגמנו לרוסית. יש לי הרבה טראומה מהחברה משום..." בעדות זו יש כדי לשלול את טענת התובע. אמנם מר עמיר אישר כי סיכם עם העובדים כי פיצויי הפיטורים ינתנו בידם, אך בהמשכה של העדות הוסיף כי קיים מסמך בכתב המתעד הבטחה זו. הסכם זה, על פי עדות מר עמיר, אמור להיות אצל התובע, אך התובע לא הציגו. יתרה מכך, גם אם לא מצוי ההסכם ברשותו, לא דרש אותו התובע במסגרת הליך של גילוי מסמכים. משיכול היה התובע לגבות טענתו בכתובים אך בחר שלא לעשות כן, אין לנו אלא לדחות את הטענה. 25. אשר על כן, נדחית בזאת טענתו של התובע בדבר ההסכם כביכול אשר בעטיו זכאי הוא לקבלת סך התשלומים שנצברו במרכיב הפיצויים של ביטוח המנהלים, ואשר הועברו לנתבעת לאחר סיום עבודתו של התובע אצלה. אשר לתביעתו של התובע לקבלת בעלות על פוליסת הביטוח, הרי שזו הועברה כבר על שמו (ראו נ/2). פיצויי פיטורים 26. התובע טוען כי התפטר בדין מפוטר, שכן בסמוך למועד התפטרותו נעשו שינויים בהנהלת הנתבעת, וההנהלה החדשה בנתבעת הסתייגה מההסכם שבין הצדדים, אשר פרטיו צויינו בסעיף 23 לעיל (לאמור התובע יפריש את כל הכספים לביטוח המנהלים ובתמורה יהיה זכאי לקבלת פיצויי פיטורים וכל שאר הכספים שהצטברו בפוליסת הביטוח בכל מקרה בו ינותקו יחסי העבודה בין הצדדים). התובע ניסה להסביר למנהלים החדשים כי התכחשותם להסכם, בצירוף העובדה שהמשיכו לנכות ממשכורתו את מלוא הניכויים בעבור פוליסת הביטוח מהווה הפרתו של ההסכם, אך הדבר לא סייע בידו. בנסיבות אלה, לא יכול היה התובע להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת, ונאלץ להתפטר. על כן, בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק פיצויים פיטורים, התשכ"ג - 1963, עותר התובע לקבלת מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו. 27. הנתבעת, מצידה, טוענת כי לא היה כל שינוי מהותי בהנהלת הנתבעת, והשינוי היחיד היה פרישתו של בעל המניות מר עמיר, והקמת עסק מתחרה על ידו - ואילו התובע בחר להתפטר מעבודתו בנתבעת ולהצטרף לעסק החדש של מר עמיר. התובעת מוסיפה עוד כי בהיותה חברה בע"מ, אין לפרישת אחד מבעלי המניות כל השפעה על העובדים או על תנאי העבודה. לחילופין, הנתבעת טוענת כי במכתב ההתפטרות של התובע אין ולו אף ברמז טענה לגבי הרעת התנאים, ולפיכך מדובר בטענת סרק. 28. מן העדויות עולה כי במרבית זמן עבודתו של התובע בחברה היו לנתבעת שלושה בעלי מניות: העד מר עמיר שהיה מנהל הנתבעת, העד מר בן-דוד מנהל הכספים בנתבעת ואדם נוסף בשם ראני מטר (המכונה רוני). מספר חודשים לפני סיום יחסי העבודה בין התובע לחברה מכר מר עמיר את יתרת מניותיו לרוני ורוני נתמנה למנהל החברה. מר עמיר המשיך לעבוד עוד כשלושה חודשים כשכיר בנתבעת, ואז עזב. בנקודה זו, אם כן, נסתרה טענתה של הנתבעת כי לא היו חילופי מנהלים בה. אולם, גם חילופי הגברי בהנהלה אין בהם כדי לצדיק התפטרות בדין פיטורים מצד התובע, שכן ההרעה המוחשית לה הוא טוען היא ההתכחשות להסכם הנטען בין הצדדים (לעיל בסעיף 23), הסכם שכאמור לא הוכח בפנינו. משלא הוכח קיומו של ההסכם, לא יכול התובע לזכות בתביעה לפי סע' 11 לחוק פיצויי פיטורים על בסיס התכחשות לו. חיזוק לדעתו זו מצאנו בעובדה כי מכתב הפיטורים של התובע לא מציין כלל קיומה של עילה זו, אלא רק מבקש את פיצויי הפיטורים שהובטחו לו. אשר על כן, נדחית התביעה לזכאות ,עפ"י חוק, לקבלת פיצויי פיטורים. דמי חגים 29. התובע טוען כי בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי בדבר תשלום דמי חגים לעובד, הנתבעת, במשך כל תקופת עבודתו של התובע לא שילמה לו דמי חגים. הסכום הנתבע בגין ראש תביעה זו עומד על 10,000 ₪. הנתבעת דוחה טענתו זו של התובע מכל וכל, וטוענת כי הטענה הועלתה באופן סתמי, לא הובאה כל הוכחה בדבר הזכאות לכספים, לא פורטו החגים וכן לא הוכחו שאר התנאים כגון ימי החג שלא חלו בשבת, האם עבד התובע יום לפני ויום אחרי החג. יתרה מכך, התובע עבד בקבלנות, ולעיתים עבד רק תשעה ימים בחודש. 30. כאמור בסעיפים 17-18 לעיל, קבענו כי ההסכם הקיבוצי בענף היהלומים הנטען וצו ההרחבה בענף היהלומים לא חלים על יחסי העבודה שבין הצדדים. 31. נבחן גם את זכאותו של התובע לדמי חגים על פי הוראת סעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי שכר במשק הפרטי, שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, אשר הורחב בצו הרחבה שתוקפו מיום 01.12.96 (י"פ 4462 התשנ"ז, עמ' 707). וזה לשון סעיף 7 להסכם הקיבוצי: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת ההנהלה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". 32. דמי החגים נועדו - על-פי תכליתם - לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם (ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) בע"מ (לא פורסם). 33. בענייננו, לא השכיל התובע, לשכנע אותנו כי יש ממש בטענתו לזכותו לדמי חגים, וטענתה של הנתבעת מקובלת עלינו, שכן מלבד טענה סתמית, לא הציג התובע ולו ראשית ראיה לכך כי הוא זכאי לדמי חגים; התובע לא פירט את החגים וכן לא הוכיח שאר התנאים כגון ימי החג שלא חלו בשבת, האם עבד יום לפני ויום אחרי החג. זאת ועוד התובע עבד בקבלנות, ולעיתים עבד רק תשעה ימים בחודש. על כן אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין דמי חגים. סוף דבר: 34. משנדחו כל תביעותיו של התובע ישלם התובע לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 35. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. חוזההסכם קיבוצי