א.הרקע וההליך 1.ביום 19.9.02 הגיש איתמר קשטלנסקי (להלן: " התובע") תביעה כנגד יעל תוכנה ומערכות בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום הפרש פיצויי פיטורין (סך של 66,198 ₪) בצירוף פיצויי הלנה. (במאמר מוסגר נציין כי התובע תיקן עתירתו בתצהירו לסך 56,851.7 ₪; סעיף 23). 2.התובע עבד בנתבעת במשרה מלאה מיום 24.12.89 עד לפיטוריו מיום 11.12.01. לטענתו, הפרשות הנתבעת לביטוח מנהלים (להלן: "ביטוח מנהלים") לא בוצעו משכרו המלא אלא מחלקו, כדלקמן: עד ליום 31.12.96 הופרש מ- 66% מהשכר, ומיום 1.1.97 ועד לפיטוריו הופרש מ-85% מהשכר. שכרו האחרון עמד ע"ס 16,100 ₪ , כשהוא מחולק פיקטיבית לשכר בסך 13,685 ₪ ול"החזרים ונלווים" בסך של 2,415 ₪. לאחר פיטוריו העבירה לו הנתבעת סכום של 32,029.80 ₪ כפיצויי פיטורים, בנוסף לשחרור הסך של 103,826.5 ₪ מביטוח מנהלים, ב"כלל" חברה לביטוח בע"מ. בהתאם עותר הוא להפרש פיצויי פיטורין. 3.ביום 5.11.02 הגישה הנתבעת הגנתה, ואלה עיקר טענותיה: א.הנתבעת הודיעה לתובע על פיטוריו ב-11.10.01 שעתידים היו להיכנס לתוקפם 30 יום לאחר מכן (ב-11.11.01), אולם, לבקשת התובע הוארכה תקופת ההודעה המוקדמת בחודש. ב.הנתבעת הינה חברה פרטית שאינה נמנית עם ארגון מעסיקים כלשהו ולא חלה עליה החובה לצרף עובדיה להסדר ביטוח פנסיוני כלשהו. ג.במועד קבלת התובע לעבודה הוסכם בין התובע לנתבעת, כי יופרשו לתובע לתגמולים ולפיצויים מהשכר הקובע, שכר העומד על 2/3 מהשכר הגלובלי. ד.הנתבעת החלה להפריש ממלוא השכר של העובדים, לאור הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין הנתבעת לבין נציגות העובדים ביום 13.3.97 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). כפועל יוצא מכך, הועלה בסיס השכר הפנסיוני של התובע בכ-28%. ה.בהסכם הקיבוצי נקבע מפורשות כי תשלומי הנתבעת לביטוח מנהלים באים במקום חובתה לשלם פיצויי פיטורים. ו.הנתבעת החליטה לשלם לתובע, לפנים משורת הדין, השלמת פיצויי פיטורין, בהתאם לשכר הפנסיוני האחרון בגין התקופה שעד כניסת ההסכם הקיבוצי לתוקף, לפי מכפלת שליש השכר האחרון. ז.רכיב "החזרים ונלווים" מאגד מספר רכיבים המשקפים החזרי הוצאות באופן אינדיבידואלי לכל עובד והתעדכן בכל דיון תקופתי. ח.לתובע שולם בונוס בגין החזקת מכשיר הטלפון שהיה ברשותו - תשלום שהופסק עת ניתן לתובע מכשיר נייד מטעם הנתבעת. 4.ביום 14.4.03 נערך בין הצדדים הליך גישור, שלא צלח. ביום 10.6.03 הוגשה רשימת מוסכמות/פלוגתאות. ביום 18.6.03 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, וביום 8.9.03 הוגש מטעם הנתבעת תצהירו של מר מיכאל שרינגטון, מנהל אגף ארגון וכספים בנתבעת (להלן: "שרינגטון"). ביום 26.10.03 התקיים דיון קדם בפני כב' השופטת א.סלע בו ניתנה לצדדים שהות להגיע להסדר. ביום 30.10.03 הוגשה הודעה מטעם הצדדים כי לא צלחו לגשר על הפערים, והתיק נקבע להוכחות. ביום 2.12.03 נשמעו עדויות הצדדים. סיכומי התובע הוגשו ב- 13.1.04, סיכומי הנתבעת הוגשו ב-22.2.04. ב.ההכרעה לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שלפנינו, להלן הכרעתנו: 1.הצדדים עסקו בכתבי טענותיהם בעניינים, שאינם נשוא ההליך. כך - הפליג התובע בתצהירו למחוזות רחוקים (ראה סעיפים 7-5, 20), כך - הנתבעת בהגנתה (סע' 5(4), סיפא סעיף 6, סע' 11) ובתצהיר שרינגטון (סיפא סעיף 16-19). רואים אנו להבהיר - ובכל הכבוד - "שתוף" הפעולה של הנתבעת עם תביעת האבטלה של התובע - ראוי ונכון הוא, ולא נראה בעין יפה פעולה שונה של מעסיק (הגם, שבנסיבות, ספק אם שתו"פ זה נדרש, ממש) ומנגד, הנתבעת נהגה עם התובע כדין, וקשריה עם הלקוח - אינם, בכל הכבוד, מעניינו, ודאי רק כשראתה להיעתר לבקשתו ולהאריך תקופת העסקתו. ונעיר - יתכן כי כוונת הנתבעת באמירתה היא לכך כי דיווחה למל"ל בתביעה לאבטלה - על השכר ברוטו - הגבוה מהשכר ברוטו שבתלושים שבפנינו! כך או כך - אנו נִוותר במסגרת הדיונית-משפטית הראויה. לא נעסוק גם בשאלה האם גישתה של הנתבעת היא אכן ליברלית - ומכל מקום, בעובדה שהתובע לא קיבל עותק בהסכם הקיבוצי - אין דבר לעניין "ליברליות", מה גם שהליך זה אינו עוסק בליברליות; יתר על כן, התובע כעדותו, ביקש עותק ההסכם רק לאחר סיום יחסי העבודה (ואף אינו מציין ממי ביקש לקבל עותק כאמור! ממילא, לא נדרשה חקירתו בהקשר זה). ראוי להפנות אף להתנסחות התובע בפנייתו לנתבעת, לאחר סיום יחסי העבודה (ת/11) - הנעדרת, משום מה, דרישה נטענת כאמור. 2.השכר הקובע התובע עותר להפרש פיצויי פיטורים, משלטענתו, שכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים הינו שכרו האחרון בנתבעת (16,100 ₪), כשחלוקת המשכורת לשכר ול"החזרים ונלווים", הינה חלוקה מלאכותית ופיקטיבית. נזכיר כי בתקופת העבודה שקדמה להסכם הקיבוצי הפרישה הנתבעת רק מ-66% מהשכר ולא ממלוא שכרו, כשהתובע טוען כי "החזרים ונלווים" אינו אלא פיקציה, ומשכך, זכאי הוא לפיצויי פיטורים גם לחלק זה של השכר. אגב כך נזכיר כי התובע לא הציג תלושי שכר (אף לא אחד) באשר לתקופת עבודתו שעד לתחולת ההסכם הקיבוצי, ואף הנתבעת לא הציגה כאלה. לטעמנו, אין נדרשת הכרעה נפרדת בכל אחת מהתקופות, שהרי עלינו להכריע עקרונית בשאלה האם שליש השכר (שלא הפרישה הנתבעת בגינו) ואח"כ 15% מהשכר - אכן החזרים ונלווים הם, שמא שכר. אין חולק כי הנתבעת לא חבה בביטוח פנסיוני. בקבלתו לעבודה נערך עמו סיכום שכר לפיו יהיה זכאי "לביטוח מנהלים/קד"מ לפי בחירת העובד" (סע' 11 לנספח א' לתצהיר שרינגטון). עוד נקבע השכר הכולל וכי רק בגין 2/3 תשולמנה הפרשות סוציאליות. משמע, בתביעה בעניין קופ"ג או קרן השתלמות (ואין בפנינו כזו) לא נוטים היינו להיעתר לטענה בעניין, המנוגדת להסכמה זו. ובמאמר מוסגר, נפנה לכך כי הפרשה לקה"ל בתלוש 9.01 עומדת אך על 1.9% משכר התובע (השכר הסוציאלי). הליך זה עוסק בזכאות לפיצויי פיטורין. ממילא, בראי זה עלינו לבחון העובדות שבפנינו. הצדדים אינם חולקים עובדתית על כך כי עד להסכם הקיבוצי הובטח אך 2/3 מהשכר להפרשות סוציאליות. כך נקבע בנספח א', ומשכך, לא ברורה לנו קביעת השאלה כפלוגתא (ראה גם סעיף 5(ד) להגנה). הוא הדין באשר לשכר. לאחר ההסכם הקיבוצי נקבע יחס חלוקה של 85% ו-15%, ואכן "השכר" עפ"י עמדת הנתבעת (13,685 ₪) הוא 85% מהשכר לעמדת התובע (16,100 ₪) (ראה גם סעיפים 15-13 לתצהיר שרינגטון). אין בפנינו תלושי שכר ואין לנו, איפוא, אלא להניח כי החלוקה שבנספח א' לשרינגטון היא מתוך סך של 2,500 ₪ ולא כי בנוסף לסך זה קיבל תשלום בשיעור 25% (1/3) כנלוות, כך שסה"כ שכר ברוטו עמד אז על 3,325 ₪. בהתאם, לא ברי מדוע בגין התקופה שעד להסכם הקיבוצי, הושלם 1/3 מתוך השכר (שלפי הנתבעת) ולא לפי סה"כ השכר - שהרי אין חולק (ומכל מקום לא נטען) כי על החלק של שני-שליש, הפרישה הנתבעת כל השנים! נעיר, בזהירות, כי כך נקבע בסיפא מוסכמה 6, ומנגד, סכום ההשלמה מתיישב דווקא עם תשלום 1/3 בגין סה"כ השכר (16,100 ₪). בתקופת העבודה שלאחר ההסכם הקיבוצי מ-1.1.97 ועד לפיטוריו הופרש רק מ-85% לביטוח מנהלים ולא מכל השכר. מוסיף התובע וטוען כי יש לחשב את פיצויי הפיטורין על פי שכרו האחרון, שכן הנתבעת חילקה שכרו לשני סכומים נפרדים: משכורת בסיס (13,685 ₪) ו"החזרים ונלווים" (2,415 ₪), אשר למעשה מהווה חלק קבוע ובלתי נפרד מן השכר ויש לראות חלוקה זו כפיקציה שנועדה לחמוק מתשלום פיצויים כחוק. טוענת הנתבעת כי השינוי מיטיב עם העובדים, וכי משקבע ההסכם, על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים - פטורה היא מחובת תשלום נוספת, מה גם שעסקינן בהחזר הוצאות ממש ולא בשכר. השאלה העומדת בפנינו הינה, האם חלק השכר שכונה "החזרים ונילווים" הינו חלק מהשכר, או שמא מדובר בפיקציה, גם מחמת העובדה שלא פורטו אלא בתלוש השכר. 3.נבחן למען הזהירות והדיוק הרכיבים המפורטים ב- "החזרים ונילויים" (כמפורט בנספח ד' לתצהיר שרינגטון). נזכיר כי התובע אישר קבלת נספח ד' (עמ' 2 שו' 24-22). כללית - מבקשים אנו להעיר כי אין חשיבות לטעמנו לעובדה כי הנתבעת לא נשאה ונתנה עם התובע על ההוצאות (הרכיבים ושיעורם) כמו גם לעובדה כי אלה לא פורטו בתלושי השכר. מנגד, יש לציין כי הנתבעת לא בחנה מעולם אם אכן עסקינן בהוצאות בפועל או בשיעורן - ולא שמענו על אבחנה פרטנית המתייחסת לאיפיון המיוחד לכל עובד (בשונה מרעהו המועסק באותה מחלקה ובאותו תפקיד). בעניין זה "חדלו" הצדדים בראיותיהם משבתלוש השכר נרשם במפורש "החזרים ונלווים", שומה היה, לטעמנו, על התובע, להוכיח כי אין מדובר בכזה - ולא די לטעמנו בטענה הכללית שבסעיף 14 לתצהירו. ומנגד, גם הנתבעת לא "טרחה" יתר על המידה בעניין זה, ואין די בחישוב "היתרון" שנהגה בעובדיה/ה"עלות" הכלכלית שנגרמה לה מיתרון זה. נזכיר עוד כללית, כי הטבה שנותן מעסיק לעובדו, אינה נדרשת, בכל הכבוד להסכמתו אלא אם היה בה סיכון להרע תנאיו. מתן משכורת 13 היא הטבה, שאין בה גוון המרע בתנאי עובד, אלא מוסיפה היא על השתכרותו. לא שמענו כי בפברואר 2001 אומר התובע: "לא, תודה, איני חפץ בהטבה זו, משמרעה היא לי". נזכיר כי התובע קיבל רכיב זה במסגרת "החזרים ונלווים" בתלוש שכרו. עסקינן בתנייה חוזית והוא הדין - כל עוד לא מפר המעסיק חובה קוגנטיבית (ואז, ממילא, אין נדרשים אנו "להסכמה"). אין גם לכרוך מעקב אחר רכיבים (והוצאותם) עם קביעת הרכיב אינדיבידואלית לעובד עפ"י קבוצת העובדים לה הוא מסווג, ונתוניו האישיים. הנתבעת מציינת כי כך נקבע רכיב "החזרים ונלווים" בשכר, בשים לב לתפקיד/מעמד התובע בארגון, ובשים לב לנתוניו האישיים (דרוגו, גילו, ותקו, הרכב משפחתו וכו'). ערים אנו לכך כי הנתבעת, כאמור, לא טרחה (ממש) במידע/ ראיות בהקשר זה, אך מנגד, אמירתה זו הכללית לא נסתרה כלל ע"י התובע. אין בהתנסחות זו של הנתבעת, התנסחות זהירה וכללית, כדי אמירה כי מדובר ב"תוספת מחלקתית". התובע בסיכומיו מפנה את בית הדין לשני פסקי דין הקובעים (בין היתר) שנטל השכנוע כי המשכורת (הקובעת לעניין חישוב פ"פ) כוללת "תוספת" שאינה באה בחשבון פ"פ, מוטל על כתפי המעביד (דב"ע שן/160-3 ראובן מימון נ' מתכת סדום בע"מ). בפס"ד זה נקבע כי "תשלום גלובלי" הוא חלק מהשכר הכולל. לא כך בענייננו. הנתבעת הציגה בפני התובע את פירוט הרכיבים בנפרד לתלוש השכר. באשר לפס"ד בעניין ניסן השקעות (דב"ע לו/48-3 יהושע גינצבורג נ' "ניסן" השקעות וסוכנויות בע"מ) דובר על מקרה בו נמנעה המעסיקה מהכיר בתובע כ"עובד", לא דיווחה על תשלומיה לתובע לאגף מס הכנסה ולמל"ל במטרה למנוע קיום יחסי עובד-מעביד. כאמור, לא כך במקרה דנן. צר לנו כי התובע בחר לטעון בפנינו לנטל הראייתי המוטל על הצד האחר להליך, ועשה כן, בלא שדק פורתא להלכה שבאותם פס"ד. די אם נאמר כי הצדק בעניין זה עם הנתבעת ! הוצאות רפואיות, בדיקות רפואיות מעבר לטענות הכלליות בהקשר זה, אין בפנינו כל מידע. לא נדע למה כיוונה הנתבעת ב- 2 רכיבים אלה, ומדוע ראתה לאבחן בין השניים. עם זאת, אין חולק כי התובע מבוטח בביטוח בריאות (חוק בריאות ממלכתי, ראה ניכויים בשכרו) וגילו- מצבו הרפואי אינו ידוע לנו. נזכיר כי עסקינן בחברה המפעילה בית תוכנה, כשבפועל התובע הועסק מטעמה בקופ"ח. "נחיצותן" של הוצאות בהקשר זה, הגם שלא פורטו - לא הובהר די צרכו בפנינו. הנתבעת טוענת כי התובע זנח טענתו בעניין רכיב זה בסיכומיו, ואף לא חקר את שרינגטון בהקשר זה. רואים אנו לומר - כי לא ראינו לזקוף לחובת התובע אי חקירה בעניין, הן משום שחקר כללית על סה"כ הרכיבים (ולכך התייחס גם בסיכומיו) והן משום שלא מצאנו בתצהיר הנתבעת התייחסות ספציפית לרכיבים. לא מצאנו גם כי עסקינן בהחזר הוצאה המתחייב לתפקיד או כי היתה לתובע נחיצות להחזר כאמור, ואף קביעת הסכום לא הובהרה. ערים אנו לכך כי עסקינן מדי חודש בסכום של 298 ₪ (259 + 39), המהווה 2% משכרו, (אליבא הנתבעת) ו- 1.8% מסה"כ שכרו (אליבא התובע). לאור האמור - משלא הוכח להנחת דעתנו כי מדובר אכן בתוספת או בהחזר הוצאה, או כי היתה כזו (ולוּ עקרונית/אפשרית) - קובעים אנו כי סך זה הוא חלק מהשכר הקובע לחישוב זכאותו של התובע לפיצויי פיטורין (בלבד). ספרות מקצועית ועיתונות מקובלת עלינו הטענה כי הנתבעת ראתה לשפות את התובע כעובד בהוצאות שהוציא ( "בייצור הכנסה" ) אגב עבודתו, תוך ראיית החשיבות לכך כי עובד נדרש לעדכון ולקידומו המקצועי דרך עיתונות/ספרות מקצועית. אף שטען התובע בפנינו כי קיבל כל ספרות שנדרש לה מהנתבעת/מהלקוח - העיקר הוא באפשרות, בהעמדתה בפני התובע. אין צורך לבחון האם מדי חודש הוציא התובע סכום לרכישת עיתונות או ספרות מקצועית, או האם הוציא כסכום שהוחזר לו. העיקר הוא המהות. תפקודו מחייב בהתעדכנות, ומשכך, שוכנענו כי עסקינן בהחזר ולא בשכר (ראה: דיון לט/7-5 יוסף פינק נ' מדינת ישראל, פד"ע י' 363). ביגוד עסקינן בהחזר הוצאה מקובל בחלק מן הענפים במשק. הנתבעת מפנה בסיכומיה לצווי הרחבה בענף הבניה בו נקבע זכאות לדמי ביגוד (למותר לציין כי אין הנתבעת נכללת תחת ענף זה). לא יפננו להסכם קיבוצי או למקור נורמטיבי אחר שמכוחו תהיה זכאות לדמי ביגוד. הנתבעת, כמעסיקה, רשאית ליתן החזר הוצאות כאמור, כך שיהא בכך כדי הקפדה (כזו או אחרת) על בגוד עובדיה. מדובר בדר"כ בתוספת הניתנת אחת לשנה, ויש מעסיקים הבוחרים לשלמה מדי חודש (כדוגמת הבראה). בכך, כשלעצמו, אין השפעה על מהות התשלום. נזכיר גם כי התובע עבד בבית תוכנה, ומטעמו, אצל לקוח. ממילא, בתחומו הוא קיימת הקפדה על הופעה (הן של המעסיק והן של העובדים עצמם). לא שוכנענו כי עסקינן בפיקציה או בחלק מהשכר, ודאי כך לעובד שהנתבעת מכנה אותו "בכיר" (סע' 7 (ג) להגנתה). טלפון (שימוש בטלפון בבית/סלולרי אישי) אין חולק כי בסוף שנת 1998 קיבל התובע מנתבעת מכשיר סלולרי לשימושו, ועם קבלתו נקבע כי לא יהא זכאי לבונוס שקיבל בשכרו בהקשר זה, מזה שנתיים (ת/ 6לתצהירו). בנסיבות אלה - אין לכלול את התשלום בגין שימוש בטלפון סלולרי אישי (20 ₪) כהחזר, אלא כחלק מהשכר (אף כי עסקינן בסכום זניח לסה"כ השתכרותו). במאמר מוסגר - קורה לא אחת כי עובד הנושא עימו מכשיר של מעסיקו, יעשה בכל זאת, שימוש לצורכי עבודתו במכשירו האישי. אף על פי כן, קבענו עפ"י הראיות שבפנינו - כאמור. לא זה הדין ביחס לשימוש במכשיר הטלפון שבביתו - אף כי עסקינן באפשרות שימוש נוספת, ברי כי עובד עושה שימוש לא רק במכשיר הסלולרי, בו לעיתים, הקליטה אינה טובה, לעיתים יעדיף לשוחח במכשיר הרגיל. לא הוכח בפנינו כי השתתפות הנתבעת בהוצאות המכשיר שבביתו הייתה פיקטיבית, והיא מסתברת בעינינו לאור עיסוקו ותפקודו של התובע. ודאי כך, שבחקירה הנגדית השיב שרינגטון כי אין נקבע החזר כאמור, למי שאין לו טלפון. כיבודים ואירוח ללא קבלות הפניית הנתבעת להסכם הקיבוצי שבענף השמירה אינה ממין העניין, מה גם שאין הנתבעת מתייחסת לכך כי התובע קיבל "תשלום ארוחות" מדי חודש, לפי ימי עבודתו (כנראה), וכי מדי חודש נוכה משכרו, כנכויי רשות, בגין ארוחות. עוד נזכיר כי התובע לא הועסק בחצרי הנתבעת. ממילא, נחשף לעובדים בגוף אחר, עובדי מעסיק אחר. ראוי להוסיף כללית: אין ולוּ רבב ראיה לכך כי הרכיב כולו נקבע כדי להשתמט מפיצויי פיטורים מלאים(כותרת סע' 10 לסיכומי התובע), מה גם שכזו כלל לא נטען בתביעה. נחה דעתנו כי יכול היה להידרש להזמין פעם את רֵעו לארוחה, לשיחה/פגישה "על כוס קפה" - ולעניין זה נוסחה ונקבעה תוספת זו, שלטעמנו, ראויה היא. לא הוכח כי בפיקציה עסקינן - משכך אין רכיב זה בגדר "שכר". הוצאות חינוך הנתבעת היתה ערה לכך כי עובדיה נדרשים להוצאות בהקשר זה. בכל הכבוד, איננו יכולים להקיש מחוקת העבודה (ולוּ משום, שעסקינן - שם בעניין "הסכמי" ואנו בוחנים העניין עפ"י הדין הקוגנטיבי, לפ"פ). העובדה שהנתבעת "אדישה" לשיעור ההוצאה, אינה שוקלת. נזכיר כי מתלושי השכר של התובע עולה כי הוא נשוי ולו 2 ילדים. ממילא, הגם, שלא צייד הנתבעת בקבלות לגן/מעון/מטפלת - אין חולק כי אגב עבודתו נדרש לכאלה. גם שיעור ההחזר אינו גבוה/מופרך/פיקטיבי (ראה עדותו, עמ' 6 שו' 6). משכך, לא הוכח כי מדובר בתשלום פיקטיבי. נזכיר כי הרכיב לא כונה "השתלמויות" (ראה סיכומי התובע) ומנגד, אין חולק כי יש להניח שהתובע ראה להעשיר עצמו ויתכן כי נדרש לדיסק לומדה וכו', כך שאף הוא נדרש להוצאה חינוכית. משכורת 13 שרינגטון אישר בחקירתו הנגדית כי סביר שרכיב זה החל להשתלם רק מינואר 2001 (עמ' 3 שו' 19-17). כבר הערנו לעיל כי לתשלום "הטבה" זו אין נדרשת הסכמת התובע, מה גם שלא שמענו התנגדותו לה. אין גם חולק כי אין מדובר ב"הוצאה", אלא בתוספת נלווית לשכר -כהגדרת הרכיב בכללו בתלוש השכר, ובמכתב עדכון השכר (נספח ה' לנתבעת , סע' 3). ערים אנו לכך כי בנספח עצמו צויין "החזר הוצאות" - אך איננו רואים לקוראו ללא המכתב עצמו (מכתב העדכון), שלו משמש הוא נספח, ואין צורך לקבוע מסמרות אם יש בכך טעות אם לאו (סע' 15 לסיכומי התובע). נזכיר כי סכומו של רכיב זה מדי חודש, במכפלת 12 חודשים מביא בקרוב לשכר חודש (13,812 ₪). כמדומה, דווקא מטעוני התובע למדים אנו כי אין לראות ברכיב זה שכר, שהרי מדובר בהטבה שהחליטה הנתבעת על נתינתה (שאינה פרי מו"מ). כבר נקבע כי משכורת 13 הינה זכות נלווית ואינה חלק מהשכר הרגיל של העובד (דב"ע לב/21-3 מרגלית נ' בנק איגוד, דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט נ' יחיאל, דב"ע לז/131-3 דר' פ.קלר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305). ראוי להזכיר עוד כי פרוט החופשה בתלושי השכר - אינו מלמד דבר, שהרי עסקינן בדמי חופשה המשתלמים תוך כדי יחסי העבודה, ושעור התשלום בגינם אינו כזה המשתלם בפדיון חופשה, וממילא, אין בכך דבר לנשוא ההליך. הליך זה אינו עוסק בנורמה מקובלת בבתי תוכנה תוכנה, מה גם "שנזהרה" הנתבעת לא לטעון מכח נוהג. ממילא גם רכיב זה אינו חלק מהשכר. 4.נפקות ההסכם הקיבוצי טוענת הנתבעת בהגנתה כי בהסכם הקיבוצי נקבע כי תשלומיה לביטוח מנהלים באים, בהתאם לסע' 14 לחוק, במקום פיצויי פיטורים. מתוך זהירות מדיניות שפניה לעובדים, החליטה לשלם לו השלמת פיצויי פיטורים, "לפנים משורת הדין" בגין התקופה שעד להסכם הקיבוצי. התובע טען כי בהיותו מבוטח, עובר להסכם הקיבוצי, בביטוח מנהלים והחליט להמשיך בו - לא חל עליו ההסכם הקיבוצי; על הנתבעת הנטל להוכיח כי פטורה היא מכוח סעיף 14 לחוק, מה גם שאין להניח כוונה לפגיעה בתובע, וההנחה האמורה תחול רק היכן שבוצעו הפרשות כדין, קרי - מכל הרכיבים בגינם היה צריך להפריש לביטוח המנהלים, עפ"י ההסכם הקיבוצי. עוד טען כי משהנתבעת לא הפרישה ממלוא השכר (16,100 ₪) ממילא, לא התקיים התנאי לפְטור. ודאי כך באשר לתקופה שלפני ההסכם. נבחן איפוא את ההסכם הקיבוצי הקובע כדלקמן: "תשלומי יעל (הנתבעת) להסדר ביטוחי חלופי המבוסס על מלוא ההפרשות לתגמולים ופיצויים יבואו, בהתאם לסע' 14 לחוק, במקום פיצויי הפיטורים בגין התקופה בה בוצעו התשלומים, בכפוף לכך ששיעורם של תשלומים אלה לא יפחת מ- 13.33% משכרו של העובד" (ההדגשות מסיכומי הנתבעת; סעיף 8.3). אין חולק כי עפ"י ההסכם הקיבוצי וסע' 14 לחוק פ"פ, הפרשה בשיעור 13.33% פוטרת הנתבעת מחבות בפיצויי פיטורין. נפנה לכך כי בהסכם הקיבוצי נקבע במפורש כי חל הוא על התובע הגם שהמשיך בביטוח מנהלים (ראה סע' 3.3 והגדרת "הסדר פנסיוני חלופי בס'1). ומנגד - אין בהסכם הקיבוצי הגדרת "שכר"/"שכר קובע"/"שכר מבוטח" וכו'. משמע, אין בפנינו הסכמה מה ראוי כי יכלל בביטוח הפנסיוני. נוסיף ונאמר, כי משמתיר ההסכם הקיבוצי להמשיך "בהסדר הקיים" - מכללא, "הסכימו" הצדדים להמשך הפרשות משעורי השכר כפי שהיו קודם להסכם הקיבוצי, ובענייננו, מ-66% מהמשכורת הכוללת. עוד ראוי להזכיר כי הצדדים ערים לשוני בין שכר למשכורת (סע' 5.1) ואף לתקרה המבוטחת במבטחים (סע' 6.1); כן עולה כי היו ערים לכך כי לא יופרש בגין סה"כ ההשתכרות, אלא, חבות הצדדים היא עפ"י אותו חלק השכר ממנו הפרישה הנתבעת (ראה סע' 7 ! ). רואים אנו להפנות לסעיף 8 הקובע באותה לשון גם לעובדי הנתבעת המצטרפים לקרן. יושם אל לב כי ההסכם הקיבוצי מדבר בלשון: "מלוא ההפרשות לתגמולים ולפיצויים" (ראה סע' 5), ולא על תשלומם בגין מלוא השכר -כ"העתקה" שמנסה התובע לערוך בסיכומיו. עוד ראוי לשים לב כי "הפְטור" הניתן מתייחס במפורש אך לתקופה בה בוצעו התשלומים ע"י ההסכם, קרי: החל מ-31.12.96 ובפועל מ-1.1.97. מסקנתנו היא כי עפ"י ההסכם הקיבוצי, פטורה הנתבעת מתשלום פ"פ לתקופה 1.1.97 ועד לפיטורי התובע ב- 11.12.01 (ראה טופס 161), ובגין "השכר" שעליו הופרש כאמור מלוא ההפרשה (לפיצויים ולתגמולים; 13.33%). ככל שקבענו כי רכיב מסויים הוא "שכר" - משברי כי הנתבעת לא הפרישה בגינו - ממילא, לא "רכשה" הנתבעת ה"פטור" בגינו. הוא הדין ביחס לתקופה שטרום ההסכם הקיבוצי. משכך, התובע זכאי לפ"פ לתקופת עבודתו עד 1.1.97 לפי 13,685 ₪ (השכר האחרון, בלא ששמענו כי מדובר בשינוי במשרתו) ומשאין בפנינו כל ראיות לשכרו או לחלוקת ההחזרים והנילווים עד להסכם הקיבוצי, כן זכאי הוא לפיצויי פיטורין לתקופת עבודתו מ-1.1.97 בגין רכיב הוצאות ובדיקות רפואיות שנקבע על ידנו לעיל כשכר (298 ₪) וטלפון סלולרי (20 ₪) - ובניכוי סכום פיצויי הפיטורין ששוחרר מביטוח המנהלים, וההשלמה שבוצעה ע"י הנתבעת (30,029.8 ₪). משההסכם הקיבוצי חל מ-1.1.97, ופוטר הנתבעת מתשלום פיצויי פיטורין אם הפרישה לפחות 13.33% על שכרו, ומשהתובע אינו טוען כי בגין רכיב השכר (13,685 ₪) לא בוצעה הפרשה כאמור - ממילא, כל סכום שקיבל מביטוח המנהלים לתקופה מ-1.1.97 - פוטר הנתבעת מתשלום פיצויי פיטורין לתקופה זו. הצדדים לא הציגו כל מידע לחלוקת הפיצויים שבביטוח המנהלים לתקופה שעד ההסכם הקיבוצי ולאחריו. 5.סיכום משכך, התובע זכאי לפ"פ לתקופה שעד להסכם הקיבוצי (בסך של 95,795 ₪) וכן לפ"פ לתקופה שמ-1.1.97 בגין רכיב רפואי (בסך של 298 ₪) וטלפון סלולרי (20 ₪), וכן לסה"כ הסכום בביטוח המנהלים. משאין בפנינו נתונים כאמור אין ניתנת הכרעה מכומתת. נזכיר כי ראינו לפסוק כאמור, מ-1.1.97 אף כי אין בפנינו ראייה מטעם התובע, כי אכן חלוקה זו נהגה החל מאותו מועד (אלא רק ראייה כי רכיבים אלה שולמו כך מ-1.1.01). אעפ"כ, ומשאין בפנינו אף ראייה הפוכה, ומשעסקינן בזכות מגן - ראינו לקבוע כאמור. מובהר כי ככל שיוצג מסמך ברור מחברת הביטוח, ובחישוב שנקבע על ידנו לעיל- מול סה"כ פיצויים והשלמה שקיבל התובע (טופס 161 - 135,856.3 ₪) - יהא התובע זכאי להפרש, אם וככל שקיים כזה ובצירוף ה"ה וריבית כחוק (וזאת ע"י פנייה מאוסמכת של ב"כ התובע לב"כ הנתבעת, שודאי יבדוק ויפעל כמתחייב), מיום 1.1.02 ועד לתשלום בפועל. משכך, אין לנו אלא לדחות התביעה. לאור תוצאות ההליך כל צד ישא בהוצאותיו. חוזההסכם קיבוצי