1. לפנינו תביעתו של התובע לתשלום שכר עבודה; פיצוי הלנת שכר; גמול שעות נוספות; דמי הבראה; תוספת ותק; דמי חגים; הפרשי הוצאות נסיעה; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לגמל; פיצויי פיטורים ופיצוי בגין נזק לא ממוני והפרת חובת תום הלב. 2. התובע, מר דוד חליוא [להלן - "התובע" או "מר חליוא"] הועסק על ידי הנתבעת, חברת השמירה בע"מ [להלן - "הנתבעת" או "החברה"], ב"בית ישראכרט" בתל אביב, במועדים השנויים במחלוקת. 3. במהלך עבודתו קודם התובע לתפקיד אחראי משמרת, ובתפקיד זה כיהן עד מועד התפטרותו, בנסיבות השנויות אף הן במחלוקת. 4. בגין תקופת העסקתו בנתבעת ובגין סיומה, הגיש התובע את התביעה דנן בה נטען כדלקמן - 4.1 התובע הועסק בנתבעת כמאבטח ב"בית ישראכרט" החל מיום 23.2.04 ועד ליום 5.3.07. 4.2 במהלך שנת עבודתו הראשונה קוּדם התובע לתפקיד אחראי צוות האבטחה ב"בית ישראכרט" [להלן - "אחמ"ש"], אולם ביום 5.1.07 הודיע לו מנהל סניף תל אביב בנתבעת, מר יובל שן [להלן - "מנהל הסניף" או "מר שן"] על העברתו מתפקיד זה, אותו מילא ללא דופי משך שנתיים. 4.3 ההחלטה להעביר את התובע מתפקיד האחמ"ש נתקבלה משיקולים זרים ופסולים, והיוותה עונש על עמידתו של התובע על זכויות עבודה שהגיעו לו, ואשר בגינן פנה למנהלי הנתבעת מספר פעמים במהלך שנת עבודתו האחרונה, בכתב ובעל- פה, אולם פניותיו לא נענו. 4.4 מחמת הרעה מוחשית זו בתנאי עבודתו של התובע, שהחלה באי תשלום זכויותיו ונמשכה בהעברתו שלא כדין מתפקיד האחמ"ש, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא להתפטר, ובנסיבות אלה יש לראות בהתפטרותו כמזכה בפיצויי פיטורים. 4.5 כמו כן, מאחר והנתבעת נמנעה מלשבץ את התובע לעבודה החל מיום 14.1.07 ועד התפטרותו ביום 5.3.07, על אף נכונותו של התובע לעבוד במהלך תקופה זו, זכאי התובע לשכר עבודה בגין תקופה זו, בצירוף פיצויי הלנת שכר. 4.6 באשר לזכויותיו הכספיות של התובע, נטען בכתב התביעה כדלקמן - א. הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל [להלן - "ההסכם הקיבוצי" או "ההסכם הענפי"] ו/או צו ההרחבה בענף השמירה שהוצא מכוחו [להלן - "צו ההרחבה בענף השמירה"] חלים על הנתבעת, והתובע זכאי, על כן, לכל הזכויות הקבועות בהם. אף על פי כן, בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה, נמנעה התובעת מלשלם לתובע דמי חגים ותוספת ותק. כמו כן, בתקופת עבודתו נמנעה הנתבעת מלהפריש עבור התובע דמי גמולים חרף הוראות ההסכם הקיבוצי, ורק בחודש 12/06 "נזכרה" לבצע ניכוי חד צדדי משכרו בגין הפרשות לקרן מקפת. ב. הנתבעת הלינה את שכרו של התובע ושילמה את שכרו, פעמים רבות, ביום העשירי שלאחר חודש העבודה. בנסיבות אלה, תקופת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת שכר הינה שלוש שנים, ועל כן זכאי התובע לפיצויי הלנה. ג. הנתבעת שילמה לתובע שכר רגיל בגין עבודתו בשעות נוספות ובשעות לילה, בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 [להלן - "חוק שעות עבודה ומנוחה"], על מנת לטשטש את פעולותיה, אזכרה הנתבעת חלק משעות העבודה של התובע בתלוש שכרו כ"שעות השלמה", וכן נקבה בשכר שעתי מופרך ומנותק מהמציאות. לפיכך, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בהתאם לחישובים שצורפו על ידו [ת/8]. ד. הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה בחסר, ועל כן זכאי התובע להפרשים. ה. הנתבעת נותרה חייבת לתובע החזר בגין הוצאות נסיעה, הן עבור נסיעות בימי חול, והן עבור נסיעות בשבתות. 4.7 בנסיבות העניין, ובשל רמיסת זכויותיו משיקולים זרים ופסולים, יש לחייב את הנתבעת אף בפיצוי התובע בגין הפרת חובת תום הלב ו/או בגין נזקיו הבלתי ממוניים, בפרט נוכח היותו סטונדנט, שלימודיו ומחייתו תלויים בפרנסתו. 5. טענותיה של הנתבעת הן כדלקמן - 5.1 התובע הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 5.3.04 ועד להתפטרותו ביום 6.1.07, מבלי ליתן הודעה מוקדמת כנדרש, והוא חייב לפצותה, על כן, בדמי הודעה מוקדמת. 5.2 עובר לקליטתו בנתבעת הובהר לתובע כי אופי העבודה מחייב לעיתים ניוד עובדים מאתר לאתר תוך שמירה על זכויותיהם ותנאי עבודתם. התובע נתן את הסכמתו המפורשת לכך. 5.3 התובע הועסק כעובד שעתי במשמרות שהשתנו מעת לעת, ובשיעור ממוצע של כ- 82% משרה. בתקופה האחרונה לעבודתו שימש התובע כאחראי משמרת. 5.4 התובע התפטר מעבודתו מטעמיו האישיים, וטענותיו האחרות מופרכות מיסודן - בחודשי עבודתו האחרונים התרשל התובע בביצוע עבודתו, ותפקודו הלקוי הסב נזק לנתבעת ולתדמיתה. הנתבעת התרתה בתובע מספר פעמים כי אם לא יתקן את דרכיו תיאלץ להעבירו לאתר חלופי, ומשאלה לא הועילו, זימנה את התובע לשיחת שימוע. לאחר שמיעת התובע וטענותיו, החליטה הנתבעת על ניוד התובע לאתר חלופי, תוך שמירת מעמדו ותנאי שכרו. בהתאם, סוכם בין הצדדים כי ההעברה תבוצע תוך 7 ימים, במהלכם יוסיף לעבוד באתר הנוכחי, אולם מאז ניתק התובע מגע עם הנתבעת, זנח את עבודתו והתפטר ממנה. הנתבעת קראה לתובע לשוב לעבודה אך הוא התחמק מפניותיה. במסגרת זו, הציעה לו הנתבעת להשתבץ לעבודה בשורה ארוכה של אתרים, לרבות כאחראי באתר משרד הרווחה - תפקיד יוקרתי הנחשב כעדיף על התפקיד שביצע קודם, ובאתר מפעל הפיס, בתפקיד זהה לזה שבוצע על ידו עד כה. התובע דחה את ההצעות, עמד על התפטרותו, ואף סירב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת כנדרש. במקביל להשתלשלות אירועים זו, החל התובע לשלוח מכתבים שונים באשר לזכויות כספיות המגיעות לו, אשר כל מטרתם להכין את ה"רקע" לתביעה זו. 5.5 תחולתם של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה על הנתבע מוכחשת. 5.6 התובע קיבל את מלוא שכר עבודתו, ואינו זכאי לשכר כלשהו בגין חודשים שלאחר התפטרותו וזניחת עבודתו. 5.7 שכרו של התובע הינו כמפורט בתלושי השכר ואין שחר לטענותיו בנדון. 5.8 בהתאם למוסכם בין הצדדים, התובע קיבל שכר העולה ב - 9% על השכר הרגיל כתוספת כוללת בעד שעות נוספות בימי חול. התובע קיבל את מלוא שכר עבודתו כמפורט בתלושי השכר אותם קיבל מדי חודש, מבלי להעלות כל טרוניה או טענה בעניין. התובע אף לא כימת את תביעתו, נקב במספר שעות מופרך, והתעלם משעות הפסקה שקיבל, לרבות הפסקת אוכל ארוכה. 5.9 התובע קיבל את שכר עבודתו במועד הקבוע בדין, וטענתו בדבר הלנת שכר מופרכת ומוכחשת, וממילא התיישנה זה מכבר. מכל מקום, פעולות הנתבעת בוצעו בתום לב תוך אמונה כנה בצדקתה, ועל כן עומדות לה הגנות חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 [להלן - חוק הגנת השכר]. 5.10 התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו בהתאם לחלקיות משרתו, למספר הימים ולערכם, וממילא התיישנה תביעתו בחלקה. 5.11 התובע קיבל את מלוא זכויותיו לימי חג, ובנוסף לסכומים המופיעים בתלושי השכר, קיבל התובע סך 4 ימי חג בשכר 05/06 ו- 06/06. התובע לא פירט את תביעתו לדמי חגים, וממילא אין מדובר בזכות הניתנת לפדיון. כן מוכחש הסכום הנתבע, מספר הימים וערכם, ובפרט כאשר סידור העבודה נעשה על ידי התובע וחבריו לעבודה, על פי שיקול דעתם הבלעדי ודרישתם המפורשת. 5.12 על הנתבע לא חלה כל חובה לשלם לתובע תוספת ותק, וממילא אין מדובר בזכות הניתנת לפדיון. 5.13 כמפורט בתלושי השכר, התובע קיבל את מלוא החזרי הוצאות הנסיעה כדין, לרבות עבור עבודתו בשבת וחג, ואין שחר לטענותיו. ממילא, התובע לא פירט ו/או לא כימת תביעתו, וממילא היא אינה ניתנת לפדיון. 5.14 באשר להפרשות לתגמולים - התובע התנגד במפגיע לכל הפרשה או ניכוי משכרו ואינו יכול לישון על זכויותיו. בתום תקופת הניסיון הוצע לתובע לערוך עבורו תוכנית פנסיה, אולם הוא סירב וביקש לקבל את שכרו ב"נטו". במהלך חודש 12/06 התקיימה פגישה בין הצדדים במסגרתה הודיע לפתע כי הוא חוזר בו מסירובו לביצוע ההפרשות, ובתגובה הודיעה הנתבעת מיידית על נכונותה לביצוע ההפרשות, לרבות הפרשות רטרואקטיביות של חלקה. בתגובה, הודיע התובע כי בשלב זה הוא נכון להפריש את חלקו בגין שנת 2006, והצדדים נהגו בהתאם. תמוה כיצד בחר התובע להשמיט עובדות אלה מתביעתו. בכל מקרה, הסכום הקובע וגובה ההפרשה הינם בהתאם לתלושי השכר, ולא כפי שמציין התובע. 5.15 התובע אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורים מאחר והתפטר מעבודתו מטעמיו האישיים, ומנסה לזכות בכספי הפיצויים שלא כדין. 5.16 התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפרת חובת תום הלב ו/או נזקים לא ממוניים, טענותיו חסרות שחר והסכום הנתבע על ידו מופרך ומוגזם. 6. בכתב התשובה לכתב ההגנה, הוסיף התובע כדלקמן - 6.1 הכחשת הנתבעת את עיסוקה בתחום השמירה ואת תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה על עיסוקה מופרכת ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. 6.2 טענת הנתבעת כי התובע החל את עבודתו אצלה רק ביום 5.3.04 מופרכת, ועומדת בניגוד לדו"ח השעות של התובע ולטופס הסדר תשלום תוספת כוללת לעובדים בשמירה [נספח א' לכתב ההגנה]. 6.3 הטענה כי התובע התפטר ביום 6.1.07 מבלי לתת הודעה מוקדמת מופרכת וכוזבת. התובע שובץ לעבודה עד ליום 13.1.07 אולם הנתבעת לא איפשרה לו להמשיך לעבוד ונמנעה מלשבצו לעבודה, חרף נכונותו. 6.4 לא רק שלא הובהר לתובע כי במהלך תקופת עבודתו ינוייד מאתר לאתר, אלא להיפך - הובהר לתובע כי העבודה בבית ישראכרט היא קבועה, וכי לא ינויד. 6.5 הנתבעת הציעה לתובע להכליל את חלקה בהפרשות לגמל/מבטחים החל מתחילת העסקתו ועד סוף שנת 2005 במסגרת תלוש שכרו והבהירה כי מהסכום הנומינאלי ינוכו מיסים כחוק, וכן כי ביצוע ההפרשות מותנה בחתימת התובע על כתב ויתור. התובע התנגד למהלכים מניפולטיביים אלה, וממילא זכותו להפרשות קבועה בהסכם הקיבוצי ואינה ניתנת להתניה/ויתור. 6.6 הטענה כי התובע התרשל בביצוע תפקידו סתמית, כוזבת ובלתי מפורטת. הטענה אף עומדת בסתירה להצעותיה של הנתבעת עבודה באתרים אחרים של הנתבעת, מבלי לפגוע במעמדו ובתנאיו. 6.7 באשר לשכרו של התובע - א. התובע לא קיבל שכר העולה על 9% משכרו הרגיל, והצדדים לא פעלו על פי ההסדר שנכפה על התובע בתחילת העסקתו, ושימש פיקציה וכסות לפגיעה בזכויות התובע. כיוון שכך, התובע הודיע לנתבעת על ביטול ההסדר הנ"ל. ב. התובע לא קיבל הפסקת אוכל ארוכה או בכלל. ג. הטענה בדבר היעדר זכות לפדיון דמי חגים סותרת את פסיקת בית הדין לעבודה. ד. הטענה בדבר היעדר זכות לפדיון תוספת ותק משוללת יסוד. 7. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר שן. 8. דיון ההוכחות בפני בית הדין התקיים ביום 14.6.09, ובמסגרתו נחקרו התובע ומר שן על תצהיריהם. דיון והכרעה תחולתם של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה על הנתבעת - 9. בטרם נדון ברכיבי התביעה השונים נבהיר, כי בעדותו אישר מר שן את תחולת ההסכם הקיבוצי בענף השמירה על הנתבעת, ומשכך למעשה, אין מחלוקת כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי האמור [עמ' 12 ש' 10-14]. מכל מקום, נוכח קיומו של צו ההרחבה בענף, הרי שההסכם הענפי חל על הנתבעת בין כתחולה ישירה ובין מכוח צו ההרחבה, וממילא התוצאה זהה. עוד נבהיר, כי משעסקינן בתקופת העסקה שנסתיימה בתחילת שנת 2007, ההסכם הקיבוצי הרלוונטי לתביעה דנן הינו ההסכם הקיבוצי שנערך ונחתם ביום 12.7.72. 10. משמעות הדבר, כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה מהווים מקור חוקי לחיוב הנתבעת בתשלום זכויות שונות של התובע, בנוסף לחקיקת המגן. הלנת שכר 11. התובע טוען כי הנתבעת הלינה את שכרו פעמים רבות, על ידי תשלום השכר ביום העשירי לחודש שלאחר חודש העבודה. בנסיבות אלה, טוען התובע, תקופת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת שכר הינה שלוש שנים, בהתאם להוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, ועל כן זכאי הוא לפיצויי הלנה. 12. להוכחת טענתו צירף התובע דפי חשבון בנק נבחרים מהם עולה, כי בחודשים אוגוסט ואוקטובר 2006 שולם שכרו ביום העשירי לחודש העוקב. מלבד חודשיים אלה, לא הובאו בפנינו ראיות כלשהן על איחורים נוספים במועד תשלום השכר, והתובע אף העיד בחקירתו כי אינו יודע מדוע לא צירף את יתרת דפי החשבון שקיבל לשנת 2006, ואף אינו יודע האם מצויים ברשותו דפי חשבון נוספים שלא צירף [עמ' 7 ש' 22- עמ' 8 ש' 29]. 13. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, שכר עבודה מולן לעובד ששכרו משולם על בסיס חודשי הינו, שכר עבודה שלא שולם עד ליום התשיעי של החודש העוקב לחודש בגינו משולם השכר. 14. על פי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, הזכות לתבוע פיצויי הלנת שכר, להבדיל מהזכות לתבוע שכר עבודה, מתיישנת תוך שנה מהיום בו רואים את השכר כמולן, או תוך שישים ימים מהיום שקיבל העובד את השכר בו קשור הפיצוי - לפי המוקדם. יחד עם זאת, אם הלין המעביד את שכרו של העובד שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר בו קשור הפיצוי - מתיישנת הזכות לתבוע פיצויי הלנת שכר רק בתום שלוש השנים האמורות [סעיף 17א(ב) לחוק]. 15. בענייננו, משהתובע לא הוכיח כי הנתבעת הלינה את שכרו שלוש פעמים בתקופה הקבועה בסעיף קטן ב', אזי אין הוא עומד בתנאים המאריכים את תקופת ההתיישנות, ותביעתו ברכיב זה התיישנה. 16. לפיכך, התביעה לפיצויי הלנת שכר נדחית. גמול שעות נוספות 17. התובע טוען כי חרף עבודתו בשעות נוספות נמנעה הנתבעת מלשלם לו גמול שעות נוספות כנדרש על פי חוק, ועל כן זכאי הוא לתשלום בגין הגמול האמור. מנגד, טוענת הנתבעת, כי עם קבלתו לעבודה חתם התובע על הסדר בדבר תוספת כוללת בעד עבודה בשעות נוספות בימי חול, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה [נספח א' לתצהיר מר שן, להלן - "הסדר התוספת"], וכי על פי הסדר זה קיבל התובע תוספת כללית בשיעור של 9% לפחות משכר עבודתו הרגיל בגין שעות נוספות, כחלופה לתשלום על פי החישוב הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים וחומר הראיות שהונח בפנינו, להלן מסקנתנו: 18. בפרק הרביעי להסכם הקיבוצי בענף השמירה נקבע כדלקמן: "בעד כל שעת עבודה נוספת ביום חול, לאחר שמונה שעות עבודה ליום, ישלם צד ב' גמול עבודה בשעות נוספות בהתאם להוראות הכלולות בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951. על אף האמור בסעיף זה לעיל, יהיה רשאי צד ב', בהסכמת העובד, להוסיף על שכרו של העובד בעד יום עבודה פלוני תוספת כוללת בשיעור של 9% לפחות משכר העבודה הרגיל המשתלם לפי התעריף המצורף להסכם זה בעד כל שעות העבודה, באותו היום. במקרה כזה יהיה צד ב' פטור מלשלם לאותו עובד גמול עבודה בשעות נוספות בעד עבודה שבוצעה באותו יום עבודה." [ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, פסקה 6, סימן ח.2 "שכר עבודה"] 19. אין מחלוקת, כי בהתאם למסלול זה החתימה הנתבעת את התובע ביום 25.2.04 על הסדר התוספת, שזו לשונו: "הריני לאשר בזה את הסכמתי לקבלת תוספת כוללת במקום גמול עבודה בשעות נוספות בימי חול וזאת בהתאם לאמור בפסקאות 6 10 לסימן ח. בפרק הרביעי של הסכם העבודה הקיבוצי הכללי הקיים בין האיגוד הארצי של עובדי שמירה ואבטחה שליד הסתדרות הכללית של העובדים בישראל, לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל. כדי להימנע מכל ספק הריני לאשר בזה כי תוכן הוראות הנ"ל של ההסכם הקיבוצי הוסבר לי והובן על ידי יפה, לאמור: א. ההסדר הנעשה ביני לבינכם לפי כתב אישור זה יעמוד בתוקפו כל עוד לא יבוטל על ידי הודעה מוקדמת של 14 יום בכתב שתשלח בדאר רשום על ידי אליכם או על ידכם אלי, הכל פי העניין. ב. כל עוד עומד הסדר זה בתוקפו, אהיה זכאי לקבל מכם שכר העולה ב-9% על השכר הרגיל המשתלם לי בעד כל שעת עבודה בכל יום חול החל משעת העבודה הראשונה ובלתי תלוי ממספר שעות העבודה שאעבוד, לרבות ימים בהם אעבוד שמונה שעות בלבד או אפילו פחות משמונה שעות. ג. מאידך ברור לי כי כל עוד עומד הסדר זה בתוקפו לא אהיה זכאי לקבלת גמול בעד עבודה בשעות נוספות בהתאם להוראות הכלולות בחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א 1951. ד. הסדר זה יחול על העסקתי בימי חול ואילו בעד עבודה בתחום שבת או מועד תשולם לי תוספת של 50% על שכרי הרגיל בעד כל שעה משעות עבודתי בתחום השבת, המועד או יום המנוחה כנ"ל." [נספח א' לתצהיר מר שן] 20. לא זו בלבד שהתובע נתן את הסכמתו בכתב וחתם על הסדר התוספת האמור, אלא שבהתאם לאמור בסעיף א' להסדר, הודיע התובע לנתבעת ביום 16.7.06 כי הוא מבקש לחזור בו מן ההסדר, וכך כתב: "יובל היי, בהתאם לסעיף א' בטופס הסדר תשלום תוספת כוללת לעובדים בשמירה - עליו חתמתי עם קליטתי בחברה, אני מודיע לכם בזאת על חזרתי מאותו הסדר בכפוף לתנאים המצוינים. אודה עבור התייחסותך בדבר. תודה מראש דודי חליוא [נספח ת/5 לתצהיר התובע] 21. מבקשה זו למדים אנו, כי התובע היה מודע לתוכן ההסדר ומשמעותו, לרבות לאפשרות הקיימת לכל אחד מן הצדדים להודיע על ביטולו, וכן כי חרף מודעותו, ביקש התובע לבטל את ההסדר רק לאחר למעלה משנתיים של עבודה בנתבעת, בהן לא פנה בדרישת תשלום כלשהי לגמול שעות נוספות. 22. בנסיבות אלה סבורים אנו, כי הנתבעת היתה רשאית לשלם לתובע "תוספת כוללת" בגין שעות נוספות שביצע, בשיעור של 9% לפחות משכר עבודתו הרגיל, ועלינו לבחון עתה אם אכן עמדה הנתבעת בהסדר האמור. 23. מעיון בסיכומי הצדדים עולה, כי בסופו של יום, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשכר השעתי של התובע בתקופת עבודתו בנתבעת, כדלקמן: עד (וכולל) חודש 09/04 - סך של 22.5 ₪ לשעה; מחודש 10/04 עד (וכולל) 01/06 - 25 ₪ לשעה; והחל מחודש 02/06 ואילך - 26 ₪ לשעה [סעיפים 51-52 לסיכומי הנתבעת; סעיף 31 לסיכומי התובע]. המחלוקת נעוצה, אפוא, בשאלה, האם שיעורים שעתיים אלה כוללים תוספת של 9% לפחות משכרו של התובע בגין הסדר התוספת, כטענת הנתבעת, או שמא היה על הנתבעת להוסיף עליהם את שיעור התוספת האמורה. 24. מעיון בחומר הראיות, ובפרט בתלושי השכר של התובע [נספח ת/10 לתצהירו], השתכנענו כי בעניין זה הצדק עם הנתבעת, ונבאר: 24.1 התעריף השעתי הנקוב בתלוש השכר הראשון של התובע בנתבעת [מרץ 2004], הינו שכר המינימום במשק נכון לאותו מועד - 17.93 ₪. החל מחודש זה ואילך, עלה התעריף השעתי ל- 20 ₪, ובתעריף זה הוכפלו מספר שעות ההעסקה של התובע על מנת לחשב את שכרו. על פי ההלכה הפסוקה, תלוש שכר מהווה דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח בראיות אמינות אחרת [דב"ע מח/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל ואח', פד"ע כ 7, 26]. בענייננו, התובע לא עמד בנטל המוטל. ערים אנו לכך כי עדותו של מר שן לגבי רכיבי השכר של התובע לא היתה סדורה ובקיאותו בענין היתה מוגבלת. יחד עם זאת קיבלנו את עדותו כי התובע היה זכאי לשכר מינימום שעתי בתוספת מרכיבים נוספים הנובעים מהיותו עובד אחראי בישראכרט. 24.2 בחינת תלושי השכר העלתה עוד, כי הרכיבים המכונים "תוספת", "שכר" ו"שעות השלמה" בתלושים שיקפו - גם אם לא באופן מדויק, אך תמיד באופן המיטיב עם התובע - סכום של לפחות 9% משכרו הרגיל של התובע, כך שבכל מקרה ניתן לומר, כי בפועל קיבל התובע תוספת של לפחות 9% לשכרו כתוספת כוללת בגין שעות נוספות שביצע [ראה גם: עב 7541/07 פיודור קרבצ'נקו נ' השמירה בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 12.2.09]. 25. היות וכך, ובשים לב לשתיקת התובע בעניין זה משך כל תקופת עבודתו, לרבות בתקופה שטרם סיום יחסי העבודה במהלכה פנה התובע בדרישות כספיות שונות לנתבעת [ראה למשל נספח ת/6 לתצהיר התובע], שגם אז לא הזכיר דרישה זו, הרי שסבורים אנו כי התובע הסכים להסדר התוספת, וזו שולמה לו כנדרש. 26. באשר לטענת התובע, כי אף לאחר שביקש לבטל את קיומו של הסדר התוספת [נספח ת/5 לתצהיר התובע] המשיכה הנתבעת בשיטת התשלום בלא כל שינוי, הרי שעל אף שיש ממש בטענה זו, וודאי שאין בה כדי להצביע על כך שההסדר לא בוצע מעולם, כטענת התובע. כמו-כן אין בה כדי לזכות את התובע בסעד כלשהו, וזאת מהטעם שלא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו בגין אי ביטול ההסדר. 27. התובע לא טען למתכונת עבודה קבועה ולפיכך היה עליו להוכיח הן את העובדה שעבד בשעות נוספות, והן את מספר השעות הנוספות בהן עבד [דב"ע לב/32-3 פרוימבויץ - בר אדון, פד"ע ד 39, (1972); ע"ע 300360/98 צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 30.4.02); ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אפרים (לא פורסם), 12.11.98]. 28. בענייננו, צירף התובע דוחות נוכחות שלו בנתבעת [נספח ת/11 לתצהיר התובע], אשר לטענתו נערכו על ידו במחשבו האישי בסיום כל משמרת. כן טוען התובע, כי החל ממועד קידומו לאחראי משמרת [10/04 או בסמוך לכך], החל להעביר את הדוחות לחשבת השכר בנתבעת מדי חודש בחודשו. לא קיבלנו דוחו"ת אלה. התובע העיד כי בסוף כל משמרת רשם את השעות במחשב שלו, אך היה גם שעון נוכחות [עמ' 10 ש' 24]. התובע לא המציא קובץ אקסאל אוטנתי שבו לטענתו רשם את השעות. מדובר בדפים אשר הוכנו לצורך התביעה ואינם משקפים אף לטענת התובע את השעות המדוייקות. בדוחו"ת שהוגשו על ידי התובע מדובר בשעות "עגולות". לא קיבלנו את הסבר התובע כי גם אם הגיע לפני כן ציין זאת כשעה "עגולה" שכן בכך אין הסבר כי גם סיום העבודה נרשם תמיד כשעה "עגולה". יתירה מכך, אף המנעות התובע במשך כל שעות העבודה לטעון לזכאות לגמול שעות נוספות מעבר ל-9% ששולמו לו לרבות במכתב הדרישה [ת/6 לתצהיר התובע] מחזקים את מסקנתנו כי אין לקבל דוחו"ת אלה. 29. לאור כל זאת, התביעה לגמול שעות נוספות נדחית. החזר הוצאות נסיעה 30. תביעתו של התובע ברכיב זה נחלקת לשתיים - תביעה להפרש הוצאות נסיעה בשבתות; ותביעה להפרש הוצאות נסיעה בימי חול בהתאם לשיעורים הקבועים והמתעדכנים מעת לעת. נדון בתביעות אלה כסדרן. 31. החזר הוצאות נסיעה בגין נסיעה בשבתות 31.1 התובע טוען כי בגין נסיעותיו לעבודה בשבתות, במהלכן לא פועלת תחבורה ציבורית, שילמה לו הנתבעת הוצאות נסיעה סמליות וחלקיות ביותר, בעוד שהתובע נאלץ להשתמש במוניות וברכבו הפרטי. 31.2 מנגד, טוענת הנתבעת, כי שילמה לתובע את הוצאות הנסיעה כחוק, וכי לא מוטלת עליה כל חובה לשאת ב"נסיעות שבת", כלשונה, וככל שעשתה כן מעת לעת, אין בכך כדי ללמד על חובה כלשהי מצידה. ממילא, טוענת הנתבעת, לא צירף התובע כל קבלה המעידה על הוצאות שנגרמו לו בגין נסיעות בשבתות, בעוד שהנתבעת, מצידה, סיפקה הסעות בשבת אשר התובע יכול היה להשתמש בהן. כך או כך, מדובר בזכות אשר אינה ניתנת לפדיון. 31.3 סוגיית החזר הוצאות הנסיעה במגזר הפרטי הוסדרה בהסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה [יולי 2004], ובצו ההרחבה שהוצא מכוחו [צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957], בו נקבע כדלקמן: "כל עובד, הזקוק לתחבורה, כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". ובהמשך: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה". 31.4 בהסכם ובצו הנ"ל אין כל הוראה מיוחדת המתייחסת להחזר הוצאות נסיעה לעובדים הנאלצים לעבוד בשבת, בהיעדר תחבורה ציבורית. 31.5 יחד עם זאת, ככלל, אין מניעה לפסוק הפרשי הוצאות נסיעה בגין נסיעות שעובד התחייב בהן בפועל בשבת מעבר לאלו ששולמו לו, אך לשם כך נדרש כי העובד יוכיח את ההוצאות שהוציא [תע"א 4268/06 ווסיקר אנה נ' איי. אס. אס אשמרת בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 10.11.09; עב' 300331 אברהם אל על נ' בית ישראל פריש בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 29.7.99]. 31.6 בענייננו, התובע לא הוכיח מה היה סכום ההוצאות בהן התחייב לצורך נסיעה בשבתות. התובע לא העיד מהי עלות נסיעה במונית בשבת מביתו למקום עבודתו, ואף אינו יודע באילו שבתות היתה כרוכה הגעתו לעבודה בתשלום [בין באמצעות מוניות ובין באמצעות רכבו הפרטי] ובאילו לא [עמ' 11 ש' 8-16], כל שהצהיר הוא שעלות נסיעה בשבת לעבודה וחזרה היא 50 ₪ מינימום. מדובר באמירה כללית שאינה מתייחסת לאופן הנסיעה ולעלותה בפועל. כמו כן, מן העובדה שהנתבעת שילמה לתובע החזר הוצאות נסיעה בשבת בשיעורים כלשהם, כפי שעולה מתלושי השכר, לא ניתן ללמוד על גובה הוצאות הנסיעה בהן התחייב התובע, ולכן אין בעובדה זו כדי לסייע לתובע בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליו. ונהפוך הוא - משאין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע סכומים כלשהם בגין נסיעותיו לעבודה בשבת, אזי הנטל על התובע להוכיח כי הסכום המצטבר שקיבל [כפי שעולה מתלושי השכר] לא כיסה את ההוצאות שהוציא בפועל למען מטרה זו. 31.7 משכך הם פני הדברים, מסקנתנו הינה כי התובע לא הוכיח את תביעתו להחזר הוצאות נסיעה בשבת, ובכך מתייתרת גם הכרעתנו במחלוקת בין הצדדים בשאלת קיומם של שירותי הסעות בשבת. 31.8 אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להידחות. 32. החזר הוצאות נסיעה בגין נסיעה בימי חול 32.1 התובע מוסיף וטוען, כי במהלך תקופת עבודתו החסירה הנתבעת סך של 163 ₪ מקצובת הנסיעות שזכאי היה לקבל על פי השיעורים הקבועים בצו ההרחבה. בחישוביו מסתמך התובע על מכפלה של מספר חודשי עבודתו בתעריף כרטיס "חופשי- חודשי" בכל אחד מחודשי עבודתו. 32.2 במסגרת זו הצהיר התובע, כי בתקופת עבודתו בנתבעת התגורר ברח' שמשון 7 בתל אביב, וכי לצורך הגעתו ל"בית ישראכרט" הממוקם ברחוב המסגר 40 בתל אביב, השתמש בקו אוטובוס אחד [6 תחנות] [סעיף 17 לתצהיר התובע; ראה גם בחקירת התובע, עמ' 4 ש' 23-24]. 32.3 טענות התובע בדבר תעריף כרטיס "חופשי-חודשי" בתקופת עבודתו [192-196 ₪] לא נסתרו, אולם הנתבעת טוענת כי בגין חודש מאי 2004, במהלכו עבד התובע 9 ימים בלבד, היתה רשאית לשלם לו קצובת נסיעה יומית בסך 90 ₪ [ל פי חישוב של 10 ₪ ליום (5 ₪ לכיוון) X 9 ימי עבודה], ולא היתה מחויבת בתשלום קצובה חודשית על פי תעריף כרטיס "חופשי-חודשי". כן טוענת הנתבעת, כי בחודש זה [מאי 2004] שילמה לתובע, מלבד קצובת הנסיעות האמורה, גם הפרשי נסיעות שהחסירה ממנו בחודש מרץ 2004, בסך 57 ₪. 32.4 בהתאם להוראות צו ההרחבה בעניין נסיעות, הוצאות הנסיעה להן זכאי עובד הזקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום עבודתו ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו. פירוש הדבר, כי המעביד רשאי לבחור האם לשאת בהוצאות הנסיעה על פי חישוב יומי או חודשי, לפי התעריף הנמוך מביניהם. 32.5 לפיכך, בחודש מאי 2004 היתה הנתבעת רשאית לשלם לתובע קצובת נסיעות על פי חישוב יומי כפי שאכן עשתה, ויש להפחית מסכום הפרשי הנסיעות הנתבע על ידי התובע סך של 106 ₪ שנתבעו על ידו ביתר [196 (קצובה חודשית לפיה חושב סכום התביעה ברכיב זה) - 90 ₪ [קצובה יומית שהיה זכאי לקבל וששולמה לו בפועל] = 106 ₪]. לאחר הפחתה זו, נותרת תביעתו של התובע ברכיב זה על סך של 57 ₪. 32.6 אין ליחס את הסכום ששולם בסך 57 ₪ בחודש מאי להפרש זה הנובע מהפרש בין חיובי הנתבעת לבין הסכומים ששולמו בפועל. 32.7 לפיכך זכאי התובע להפרש של 57 ₪. דמי חגים 33. התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו עבור מלוא ימי החג שחלו בתקופת עבודתו אצלה, בהתאם להוראת סעיף י"א לצו ההרחבה בענף השמירה. 34. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע קיבל את מלוא התשלום בגין ימי חג כעולה מתלושי השכר שלו, וכן כי לא פירט ולא הוכיח את זכאותו לדמי חגים בגין ימי חג נוספים [ובכלל זה, את עמידתו בתנאים המזכים בדבר עבודה ביום שלפני ואחרי החג, ותשלום בגין יום חג שאינו חל בשבת]. 35. ראשית, באשר לטענת הנתבעת כי זכאות התובע לדמי חגים מותנית בתנאים בהם עליו לעמוד, קבע בית הדין הארצי כי יש להעדיף את הוראות צו ההרחבה בענף השמירה על פני הוראות צו ההרחבה הכללי בנוגע לימי חג, מן הטעם שצו ההרחבה הענפי מיטיב עם העובדים בכך שאינו מתנה את זכאותם לימי חג בתנאים כלשהם. כך: "אשר לגופו של עניין - מבית הדין האזורי נשמטה הקביעה שבצו ההרחבה הכללי, המסייגת את תחולתו באופן שהוא לא יחול "על עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". ההסכם הקיבוצי המיוחד בענף השמירה, שהוראותיו הורחבו בצו ההרחבה, מיטיב עם העובדים לעומת הוראותיו של צו ההרחבה הכללי בכך שאינו מתנה את הזכאות לדמי חגים בתנאים, בין כאלו הקשורים באי היעדרות העובד בסמוך לחג, ובין בתנאים אחרים. אף נקבע בו כי אם נשאר העובד בעבודה לאחר תקופת הניסיון, יהיה המעסיק חייב בתשלום עבור ימי חגים אם אלו חלו ב- 3 החודשים הראשונים של תקופת הניסיון. אשר על כן את זכאותו של המערער שהוא עובד בענף השמירה והאבטחה לתשלום עבור ימי חג, יש לבחון בשים לב להוראותיו של צו ההרחבה בענף השמירה." [עד"מ (ארצי) 13/07 אילן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 29.10.08 [להלן: "עניין אסלטי"]; וראה גם בפסיקת בית הדין האזורי לעבודה: עב' 4525/06 דוד כהן נ' יבטח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 18.8.09 [להלן - "עניין יבטח"]] 36. הנה כי כן, זכאותו של התובע לדמי חגים הינה כמפורט בסעיף י"א לצו ההרחבה בענף השמירה, כדלקמן: "(1) כל העובדים יקבלו מצד ב' חופשה בתשלום לעשרה ימי החג הבאים: 2 ימי ראש השנה, 1 יום הכיפורים, 2 ימי חג הסוכות, 2 ימי חג הפסח, 1 יום חג השבועות, 1 יום העצמאות, 1 האחד במאי. ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה. (2) אם יחולו ימי חג ב-3 חודשים של תקופת הנסיון, לא יהיה צד ב' חייב במתן חופשת חג בשכר, אלא אם כן, ישאר העובד בעבודה לאחר תקופת הנסיון. (3) יום חג שיחול בשבת - ישולם עבורו". 37. מעיון בלוח השנה הכולל את פירוט ימי החג בתקופה הרלוונטית לתביעה עולה, כי בגין תקופת עבודתו בנתבעת היה התובע זכאי ל- 30 ימי חג [10 ימים לכל שנה] מתוכם יש להפחית את שיעור דמי החגים ששולמו על ידי הנתבעת במהלך תקופת עבודתו. 38. ככל שביקשה הנתבעת לטעון כי התובע אינו זכאי לימי חג בהם עבד בפועל [לאור הרציונל כי דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה בעבורם], היה עליה להוכיח בראש ובראשונה את ימי החג בהם אכן עבד. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. משכך, אין אנו נזקקים להכריע האם עבודתו של התובע בפועל בימי חג, ככל שהיתה כזו, נבעה מתוך כורח או מטעם אחר [על ההבחנה בין השניים ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 30.4.02]. 39. על פי תחשיב התובע זכאי התובע ל-6,168 ₪ בגין ימי חגים. הנתבעת לא כפרה בתחשיב זה אלא טענה כי התובע אינו זכאי לדמי חגים משלא הוכיח את התנאים הנדרשים בצו ההרחבה הכללי בענין חגים. משקבענו כי זכאות התובע הינה בהתאם לצו ההרחבה בענין השמירה, נדחות טענות הנתבעת בענין. אלא שתחשיב התובע אינו לוקח בחשבון את היקף משרתו. חלוקת שעות עבודת התובע בכל תקופת עבודתו במספר חודשי העבודה מביא למסקנה כי היקף משרת התובע הינו בשיעור 86%. בתחשיב זה הובאו בחשבון שעות העסקה רגילות ושעות שבת שכן עבודתו של התובע בשבת אינה תוספת לעבודה הרגילה. לפיכך בהתאם לתחשיב התובע שלא נסתר זכאי היה התובע לדמי חגים לכל תקופת העבודה לסך של 5,340 ₪. 40. התובע טוען כי במהלך עבודתו קיבל 3,692 ₪ אולם מתחשיב זה נעלם סכום אשר שולם בהתאם לתלוש 10/05 בסך של 1,080 ₪. לפיכך זכאי התובע להפרש של 568 ₪ לפי התחשיב הבא: 568 ₪ = 1,080 - 3,692 - 5,340. דמי הבראה 41. אין מחלוקת כי בעניין זכאותו של התובע לדמי הבראה חל ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש משנת 1991 וצו ההרחבה שהוצא מכוחו, ולא ההסכם הקיבוצי הענפי, שכן ההסכם הכללי מיטיב על הענשי וקובע, כי בשנה השנייה והשלישית לעבודה זכאים העובדים ל-6 ימי הבראה לכל שנה [אל מול זכאותם לחמישה ימי הבראה בשנים אלה בהסכם הענפי]. 42. הזכאות לדמי הבראה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד מוגבלת לשנתיים. יחד עם זאת עיון בתלושי השכר מעלה כי הנתבעת שילמה לראשונה לתובע דמי אבטלה בחודש מרץ 2005 ותשלום זה יש ליחס לשנת 2004. לפיכך איננו מקבלים את תחשיב הנתבעת לפיה יש לקזז מהזכאות לדמי אבטלה לשנתיים את דמי האבטלה שקיבל התובע בשנתיים אלה, שכן כאמור חלקם מתייחס לשנת 2004. לפיכך יש לערוך תחשיב זכאות לגבי התקופה כולה ולקזז ממנה את דמי ההבראה אותם קיבל התובע במשך כל תקופת העסקתו. 43. על פי תעריפי יום הבראה במגזר הפרטי המתעדכנים ככלל פעמיים בשנה עמד שיעור דמי ההבראה בשנת 2004 על סך של 306 ₪ ליום [החל מ-17.04] בשנת 2005 ע"ס של 307 ₪ ליום [החל מיום 1.7.05] ובשנת 2006 ע"ס של 318 ₪ [החל מיום 1.7.06] . לפיכך היה התובע זכאי לדמי הבראה בגין שנים אלה לסך של 5,025 ₪. 44. מתלושי השכר של התובע עולה, כי בשנת 2005 קיבל התובע דמי הבראה בסך 1,342.02 ₪ [ראה בתלושי השכר לחודשים 03/05 ו- 05/05, נספח ת/10 לתצהיר התובע], וכן כי בשנת 2006 קיבל התובע דמי הבראה בסך 2,036.36 ₪ [ראה בתלושי השכר לחודשים 04/06, 10/06 ו- 12/06, נספח ת/10 לתצהיר התובע], ובסך הכל - 3,378 ₪. 45. בהתאם לסעיף 5ג לצו ההרחבה בעניין, "לעובדים במשרה חלקית תשולם קצבת הבראה באופן יחסי לחלקיות המשרה". משכך, ומשקבענו כי היקף משרתו של התובע בנתבעת עמד על 86%, זכאי היה התובע ל-4,321 ₪. 46. אשר על כן, זכאי התובע להפרש דמי אבטלה בסך של 943 ₪. [943 ₪ = 3,378 - 4,321]. תוספת ותק 47. התובע עתר בכתב התביעה לתוספת ותק בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה בשיעור של 1.8% ₪ לשנה ובסה"כ 3,000 ₪. הנתבעת טענה כי מדובר בתוספת ערכאית אשר נבלעה בעדכוני שכר מינימום. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת שכן הזכאות לתוספת ותק נקבעה בסעיף טו' להסכם הקיבוצי בענף השמירה. אלא שהתובע לא ערך כל תחשיב ולא הצביע כיצד הגיע לסכום האמור של 3,000 ₪. בסיכומיו טען טענה חלופית לפיה יש לפסוק תוספת ותק בהסתמך על פסק דינה של כב' השופטת שדיאור בתיק עב' (י-ם) 1487/04 דרור אייל נ' שיאון בו נקבע כי תוספת הותק החל מחודש 5/01 עומדת על 49,75ש"ח לחודש. לפיכך טוען התובע כי הוא זכאי ל-600 ₪ בגין שנת עבודתו השניה ו-1,200 ₪ עבור שנת עבודתו השלישית. הנתבעת לא התיחסה לתחשיב זה ולא הציגה תחשיב נגדי. יחד עם זאת, התובע לא נתן כל הסבר מדוע לשנה שלישית הוא זכאי ל-1,200 ₪ [דהיינו 100 ₪ לחודש]. אשר על כן אנו קובעים כי התובע זכאי לתוספת ותק החל מהשנה השניה בסך של 50 ₪ לחודש ובסה"כ 1,100 ₪. הפרשות לקרן פנסיה 48. אין מחלוקת כי עד חודש דצמבר 2006 לא הפרישה הנתבעת הפרשות לפנסיה עבור התובע. הצדדים חלוקים בשאלה, האם העדר ההפרשות נבע מסירובו של התובע, אשר לטענת הנתבעת ביקש להימנע מביצוע הפרשות שיחייבו גם אותו להפריש משכרו ["חלק עובד"] ובכך יפגעו בהכנסתו "נטו", או שמא היה זה באשמת הנתבעת, אשר קיפחה את זכויותיו של התובע מכוח ההסכם הקיבוצי. 49. אין לנו צורך להדרש למחלוקת זו, שכן מדובר בזכות קוגנטית של התובע, הקבועה בהסכם הקיבוצי, ואינה ניתנת לויתור. 50. סעיף י"ב (1) להסכם הקיבוצי קובע את חובתה של המשיבה לבטח את עובדיה בקרן הפנסיה "מבטחים" באופן הבא: "על מנת להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנותיה של קרן מבטחים ישלם צד ב' לסניפי מבטחים בארץ בהתאם למקומות העבודה 11.5% משכר היומי המלא של כל עובד שיהנה מהזכויות הבאות מתשלום כדלקמן: 2.5% דמי מחלה, לחודשיים 8.3% וליומיים 4% פיצויים, 5% פנסיה ותגמולים. מסכום זה זכאית החברה לנכות 1.5% עבור ביטוח לאומי למעט, עובדים אשר מפאת גילם אינם מבוטחים בביטוח זיקנה של הבטוח הלאומי... צד ב' יעביר למבטחים 4% אשר ינוכו משכרו של העובד בכל תשלום ויעברו ביחד עם הפרשות צד ב' למבטחים. מבטחים תנהג בכספים המופרשים בהתאם לתקנותיה." לכאורה, בהתאם להסכם הקיבוצי הענפי, היה על הנתבעת להפריש 5% ממשכורתו של התובע לפנסיה ותגמולים. אולם, ביום 13.12.89 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שהארגון הארצי מאוגד בו, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, האגף לאיגוד מקצועי בו נקבע, כי "החל מיום 1.2.89 תוגדל הפרשת המעסיק לקרן הפנסיה - יסוד ותהיה 6% ע"ח המעסיק". כמו כן, ביום 4.8.88 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין אותם הצדדים (7036/88) הקובע כי תשלומי המעבידים לפנסיה מקיפה "יגדלו ויהיו 12%, ע"ח המעביד". משמדובר בהסכמים קיבוציים מאוחרים להסכם הקיבוצי הענפי חלים הוראותיהם על הצדדים לתובענה ולפיהם היה על הנתבעת להפריש לפנסיה 6% ממשכורתו של התובע. 51. כאמור, אין מחלוקת, כי עד חודש דצמבר 2006 לא ביצעה הנתבעת הפרשות עבור התובע. 52. בחודש דצמבר 2006 ביצעה הנתבעת הפרשה רטרואקטיבית עבור התובע לכל שנת 2006, ואילו ובחודש 01/07 בוצעו ההפרשות כנדרש. 53. התובע לא טען כי ההפרשות הרטרואקטיביות בוצעו בחוסר אך תחשיביו התעלמו מההפקדה עבור שנה זו. 54. לפיכך על הנתבעת לפצות את התובע בגין העדר הפרשות לשנים 2004 ו-2005. 55. על פי תחשיב התובע ההפרשות המשוערכות ליום התביעה לתקופה 3/04 ועד 12/05 הינם בסך של 5,500 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי הסכום הינו 3,971 ₪. אלא שבדיקה מדגמית העלתה כי תחשיב הנתבעת מתבסס על שעות העסקה לפי תעריף מינימום כאשר הנתבעת עצמה הסכימה כי שכרו של התובע כלל תוספות נוספות הנובעות מתפקידו ואף הסכימה כי שכרו הוא כנטען על ידי התובע [אם כי כולל גם את 9%]. משתחשיב הנתבעת נדחה, קיבלנו את תחשיב התובע המבוסס על השכר המוסכם וכולל אף את עבודתו בשבת לפי השכר המוסכם כעולה מסעיף 23 לפסק הדין. 56. לפיכך חייבת הנתבעת לתובע פיצוי בגין העדר הפרשות סך של 5,500 ₪. 57. התובע ביקש כי ינתן צו המורה לנתבעת לשחרר את כספי הגמולים שהצטברו לטובתו. כן טען כי מוכן הוא להפחית את הסכומים הנצבר מהסכום הנתבע על ידו. משלא פסקנו פיצוי לשנת 2006 אין לערוך את ההפחתה. במאמר מוסגר נבהיר כי הפיצוי הוא על חוסר בהפרשות, ככל שקיימות הפרשות זכאי התובע לשחרור דמי הגמולים שהצטברו והנתבעת תמציא לתובע מכתב שחרור תוך 14 יום מהיום שיומצא לה פסק הדין. פיצויי פיטורים 58. אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו [מוסכמה 2 לרשימת מוסכמות ופלוגתאות]. התובע טוען כי זכאותו לפיצויי פיטורים נובעת משניים: הרעה מוחשית בתנאי העבודה שמצאה את ביטויה באי תשלום מתמשך של זכויות סוציאליות כחוק והרעה מוחשית שהתבטאה בהעברתו מתפקידו אותו מילא ללא דופי במשך כל תקופת העסקתו. 59. ביום 3/12/2006 פנה התובע בכתב לנתבעת [ת/6 לתצהיר התובע] בזו הלשון: "יובל הי בהמשך לשיחתנו מתאריך 28/11/2006 ולאור הרצון להגיע להבנה בנושא, מצ"ב פירוט החוסרים בשכר למן תחילת עבודתו בחברת השמירה ואלה הם: 1. הבראה - 402 ₪. 2. חופשה - 1,720.50 ₪. 3. חגים - 2,257.50 ₪ . 4. נסיעות - 414 ₪. 5. נסיעות שבת - 1,990 ₪". כמו כן מפרט המכתב את סכומי הכסף אשר לא הופקדו לקרן פנסיה מתחילת העבודה בסך של 10,907 ש"ח. ביום 12/12/2006 קיימת פניה נוספת שזו לשונה: "לאור כשלון כל נסיונות העבר להגיע עמכם לפתרון והבנה בנושא הלנת שכר, אני מוצא לנכון להביא לידיעתכם כי החל מרגע קבלת מכתב זה על ידכם, אפעל במלוא המרץ על מנת להביא לסיום הפרשה בדרכים המוקנות לי על פי הדין". [ת/7 לתצהיר התובע]. ביום 9/1/2007 נשלח מכתב על ידי התובע לנתבעת בדואר רשום שזו לשונו: "1. ביום ה' האחרון (ה-5/1/07) הודעת לי על העברתי מתפקידי כאחמ"ש בבית ישראכרט מזה שלוש שנים. 2. כשנשאלת לפשר הדבר העדפת להתחמק מתשובה ברורה וחד משמעית. 3. ברצוני לציין כי אני מתנגד בתוקף להחלטתך זו. 4. השבת בשלילה נחרצת לבקשתי לספק לי מסמך המציין את פרטי ההעברה גופא, מקום העבודה החדש אליו אעבור והתנאים בהם אעבוד בטענה: "אין אנו נוהגים כך, כבענין שבמדיניות החברה". 5. בבוקרו של אותו היום שובצתי כבר להמשך עבודה בבית ישראכרט לאורך כל השבוע שבא לאחר מכן וקרי השבוע שבין 7-13 ינואר 2007. 6. עד עתה לא דאגת למצוא לי מקום עבודה חלופי, או אחר קבוע וכך אני מוצא עצמי ללא מקור פרנסה". [ ת/8 לתצהיר התובע]. תשובת הנתבעת למכתב מיום 9/1/2007 הוצאה ביום 15/1/2007 שבה מפורטות שתי הצעות אשר נדחו על ידי התובע. במכתב זה חוזרת הנתבעת כי ההצעות עדיין עומדות בעינן וכי התובע מוזמן לשיבוץ מחדש במשרדי הנתבעת ביום א' 21/1/2007 בשעה 13:30. 60. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג 1963 קובע : "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו רואים את ההתפטרות לענין תיק זה כפיטורים". נפסק כי "השאלה אימתי נקלע עובד למצב בו הורעו תנאי העבודה בצורה מוחשית דורשת התיחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. [דב"ע נד/248-3 שוניה רוזנטל נ' שמירה וביטחון בע"מ, 28/12/95]. "אין די בתחושתו הסוביקטיבית של העובד, שלפיה תנאי העבודה הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אוביקטיבית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשד כפיטורים". [דבע נא/203-3 הרשקו רובין נ' מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ 30/12/95] כאשר מדובר באי תשלום מלוא השכר או זכויות סוציאליות, כבר נפסק כי: "אי תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי עבודה בהם אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו . [ע"ע 24/99 יוסף עטר נ' ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ [לא פורסם]. 61. כאמור, התובע מיחס הרעה מוחשית לשני גורמים. אשר לאי תשלום תנאים סוציאליים, התובע פירט בת/6 את החוסרים במשך 3 שנות עבודה , ביחס להבראה, חופשה, חגים , נסיעות ונסיעות שבת וכן העדר הפרשות. לטעמנו, אין באלה, בנסיבות הענין, כדי להוות הרעה מוחשית, ולהלן טעמינו: א. מתוך המכתבים נוצר הרושם כאילו התובע חיפש אמתלה ליצור נסיבות שיש בהם להצדיק התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים ולא היתה לו כל כוונה ליתן לנתבעת התראה כדי שתשלים את החוסרים. התובע פנה ביום 3/12/2006 בעקבות שיחה מיום 28/11/2006, וביום 12/12/2006 מודיע כי יפעל במלוא המרץ להביא לסיום הפרשה. כלומר אף לדידו של התובע מהשיחה הראשונה ועד למסקנתו כי יפעל לסיום הפרשה חלפו כשבועיים. התובע טען כי למכתבים קדמו שיחות בעל-פה אלא שלא הובאה לאלה כל ראיה. ב. מתוך פסק הדין עולה כי אין מדובר בחוסרים משמעותיים ככל שהיו קיימים, [למעט נושא ההפרשות ולכך נתייחס בהמשך], משמדובר בחוסרים על פני תקופה של שלוש שנים. אשר לטענה בדבר חוסר בחופשה הרי שלתובע לא היתה קיימת זכות לפדיון חופשה במהלך עבודתו ומכל מקום עם הגשת התביעה לא נותרה כל זכות לפדיון חופשה. מכל טענות התובע לאי תשלום שכר או זכויות סוציאליות המהוות הרעה מוחשית הטענה היחידה אשר היה בה, בנסיבות הענין, כדי לזכותו בפיצויי פיטורים הינה נושא ההפרשות לתגמולים, אלא שהרעה זו תוקנה רטרואקטיבית מ-1/06, וכן מאותו מועד והלאה. הצדדים חלוקים באשר לסיבת העדר הפקדה בגין השנים 2004, 2005. כאמור בסעיף המתיחס לרכיב זה, למחלוקת זו אין רלבנטיות לענייננו והנתבעת אכן חבה בפיצוי עבור תקופה זו אלא שמדובר בחוב עבר. חוב זה אינו מהווה עוד הרעה מוחשית אלא עילה לתביעה משפטית. 62. באשר לשיבוץ מחדש, העברתו של עובד ממשרה למשרה או ממקום עבודה אחד לאחר היא מזכותו הקנינית של המעביד הנובעת מהפררוגטרה שלו לנהל את עסקו כראות עיניו. יחד עם זאת ככל זכות יש להפעילה בתום לב ומתוך צרכי המפעל. כשמדובר העברה של עובד ממקום למקום או ממשרה למשרה, אין בית הדין מחליף שיקול דעתו של המעביד אלא בוחן את ההחלטה לאור הסכם העבודה בין הצדדים ודרך ישומו במכלול האירועים והנסיבות. [דב"ע נצ/3 ידידה שגב נ' מדינת ישראל]. הנתבעת טוענת כי התובע החל לגרום בכוונה תחיילה לנזקים בנתבעת כדי להביא לפיטוריו. לאחר שנתנו לתובע התראות הוא זומן בתחילת 1/2007 לשיחה שבעקבותיה הוחלט לניידו לאתרים דומים ואף משופרים. מר שן העיד בקשר עם מכתב שנכתב על ידי מנהל מנהל נכסים וקב"ט בישראכרט המשבח את תפקוד התובע [ת/19 לתצהיר התובע]: "במהלך חלק מהתקופה התובע היה בסדר גמור, ולכן זה גם יכול להסביר את המסמך. התובע יכול היה להביא את עידו לפה, התובע יצר התססה בקרב העובדים, יצר תקלות בסידור העבודה, שהן נראות כאילו בתום לב, וזה גרם לאוירה לא טובה ולעזיבה של מאבטחים טובים. היתה רוח לא טובה, ובמילים האלה זה נאמר לתובע. זאת הסיבה שגם דיברתי עם התובע, הוא ידע מזה והוא עמד על שלו בסירובו". [עמ' 16 ש' 18-22]. נקדים ונאמר כי הנתבעת לא השכילה להוכיח מה הסיבה שגרמה להחלטה להעברת התובע מ"בית ישראכרט" במיוחד כאשר התובע ביקש בכתב לדעת מה הסיבה [ת/8] ונענה כי הסיבה ידועה לו היטב והובהרה לו מקצועית וזאת ללא פירוט [ת/9]. יחד עם זאת הנתבעת מעצם טבעה מספקת שירותי שמירה ואבטחה ולפיכך ניוד עובדים הוא חלק מצרכי העבודה. התובע מודה כי הוצעו לו שני אתרים חלופיים, משרד הרווחה ובנק איגוד והובהר לו כי יקבל אותם תנאים ואף טובים יותר.התובע גר בתל-אביב, "בית ישראכרט" נמצא בת"א ואף האתרים החלופיים נמצאים בתל-אביב. התובע התנגד להעברה והתפטר על ידי מעשה. על התובע היה לבחון את האתרים המוצעים וככל שאין בהם כדי להרע את תנאיו היה עליו לקבלם. 63. בחקירתו הנגדית משנה התובע את גירסתו וכך הוא מעיד: "זה שהציעו זה לא מה שהיה בפועל, הם הציעו לי שני העבודות והבהירו לי שזה באותם תנאים, אבל בפועל ישבתי בבית וחיכיתי, אני הסכמתי לבדוק את העבדות האחרות, אבל לא באו לקחת אותי בפועל". [עמ' 6 ש' 12-14]. התובע ניסה לאבחן בין הסירוב לעצם העברה לבין הסכמתו לאתרים החלופיים. לדבריו לא התנגד לאתרים ותיאם כי יבואו לקחת אותו מהבית והדבר לא נעשה. לא נתנו אמון בגירסה זו שהיא חדשה, ואינה עולה ממכתבי התביעה והתצהיר. התובע טורח לתעד בכתובים את האירועים מיום 3/12/2009. ביום 9/1/2009 הוא כותב כי לא נמצא לו מקום חלופי ונענה ביום 15/1/2009 כי הוצעו לו שתי אופציות וכי הוא מוזמן לפגישה במשרד ביום 21/1/2007. התובע לא טען כי תיאם פגישה בביתו כדי שיבואו לקחתו למקום החלופי והדבר אף לא נזכר במכתב בא כח התובע מיום 2/1/2007 [ת/18 לתצהיר התובע]. המסקנה איפוא כי התובע סירב שלא כדין לשיבוץ באתר חלופי בתנאים זהים ואף טובים יותר, ולפיכך התפטרותו אינה מזכה אותו בפיצויי פיטורים. פיצוי בגין נזק לא ממנוי 64. משזו התוצאה אין מקום לפסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני. הפרשי שכר 65. התובע טוען כי הוא זכאי להפרשי שכר בגין חודשים ינואר 2007 [בניכוי השכר ששולם בפועל 1,117 ₪] שכר חודש פברואר 2007 ו-907 ₪ בגין חודש מרץ 2007. בחקירה נגדית מבהיר התובע את זכאותו לשכר לתקופה זו: "תקופת הודעה מוקדמת שאתם חייבים או לשלם לי או לספק לי עבודה. ביום חמישי האחרון לעבודתי, הודיעו לי בטלפון שאני לא אתייצב יותר, יש לי פה את פירוט הנוכחות שאני רואה ש-6/1 זה היה יום שבת ועבדתי בו. ביום שישי לפני זה לא עבדתי. הודיעו לי ביום חמישי ב-4/1 לא לבוא יותר מיום ראשון [עמ' 10 ש' 15-18]. הנתבעת טוענת כי התובע ניתק מגע החל מיום 6/1/2007 למרות שהוצעו לו הצעות בתנאים טובים יותר. התובע הוא שסירב להשתבץ ולפיכך יש לדחות רכיב זה בשכרו. לטעמנו הדין בענין זה עם הנתבעת. בתצהירו טוען התובע כי שובץ לעבודה עד ליום 13/1/2007 אך הנתבעת לא אפשרה לו לעבוד ובהמשך נמנעה מלשבץ אותו לעבודה [סע' 3 לתצהיר]. ובהמשך [סעיף 11] טען כי המשיך לעבוד עד ליום 13/1/2007. בחקירתו הנגדית הבהיר כי מדובר בטעות טכנית וכי למעשה עבד עד 6/1/2007, למרות שהיה משובץ עד 13/1/2007, אלא שהתובע בתפקידו כאחמ"ש הוא שעורך את השיבוץ. אם היה התובע משובץ הרי שהוא זה ששיבץ עצמו למרות שהתבקש להשתבץ מחדש באתר אחר. התובע סירב להשתבץ באתר אחר ולעבוד בו לפי צרכי הנתבעת ולמעשה התפטר ולפיכך אינו זכאי לשכר מעבר לתקופה בה עבד בפועל. 65. קיזוז הודעה מוקדמת - הנתבעת טוענת כי התובע התפטר ביום 6/1/2007 מבלי ליתן הודעה מוקדמת, אותה יש לקזז. איננו מקבלים טענה זו. אמנם קבענו כי התובע התפטר ביום 6/1/2007 אך הדבר נבע מסרובו להשתבץ במקום חלופי. לא הוכח מועד שיבוצו המיועד של התובע , ובמכתב מיום 15/1/2007 מדובר על זימון למשרד לצורך זה ביום 21/1/2007, דהיינו 15 ימים לאחר ההתפטרות. בנסיבות אלה למעשה ויתרה הנתבעת על הודעה מוקדמת וטענת הקיזוז נדחית. 66. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: נסיעות בסך של 57 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/2/2007 ועד ליום התשלום בפועל. דמי חגים בסך של 568 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/2/2007 ועד ליום התשלום בפועל. דמי הבראה בסך של 943 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/2/2007 ועד ליום התשלום בפועל. תוספת ותק בסך של 1,100 ₪ בתופסת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/2/2007 ועד יום התשלום בפועל. פיצוי בגין העדר הפרשות בסך של 5,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. בנסיבות הענין, שרוב התביעה נדחתה תשלם הנתבעת לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום שיומצא לנתבעת פסק הדין. חוזההסכם קיבוצי