1. לבית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט מורל - דן יחיד) הוגשה בקשה בסכסוך קיבוצי. בבקשה (תב"ע מד/2 - 4) עתרה עירית תל-אבוב-יפו (להלן - העיריה) לפסק-דין הצהרתי ולפסק-דין אכיף בקשר לסכסוך עבודה בונה ובין המשיבים בערעור זה. בית-הדין דחה את הבקשה ומכאן הערעור של העיריה לבית-דין זה. 2. העובדות הרלבנטיות, שלהן טענה העיריה בבקשה שפתחה בהליך, הן: א) העיריה היא "רשות כבאות" על-פי חוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959, וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל הלא ארגון העובדים היציג לעניין ההסכמים הקיבוציים החלים ולעניין סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - החוק); ב) עבודת הכבאים היא בגדר "שירות ציבורי" כמוגדר בחוק; ג) ביום 13.10.1983 מסר ארגון עובדי העיריה הודעה לממונה הראשי על יחסי עבודה בדבר סכסוך עבודה; ד) תנאי השכר "מעוגנים בהסכמי שכר תקפים" והם: (1) "הסכם עבודה (משנת 1974 בין המבקשת לבין המשיבים 3, 4" (ועד הכבאים וכלל הכבאים); (2) "קבועה של הוועדה הפריטטית העליונה ביולי 1976 (של) קריטריונים לחישוב תוספת עבור משמרות, שיש לשלם לצורך חישוב פנסיה" וכן "החלטות אחרות של ועדות פריטטיות"; (3) הסכם קיבוצי מיום 22.3.1977 "בין מרכז השלטון המקומי, הסתדרות הפקידים ונציגי שלושת הערים הגדולות ובכלל זה המבקשת" ובו נקבע "כי המשכורת הקובעת" לצורך חישוב הפנסיה הוגדל ב-40% עבור עבודה במשמרות... ". (4) הסכם קיבוצי מיום 22.4.1982 (לא צוין מי הם הצדדים לאותו הסכם), שלפיו "רשאית ההסתדרות, ולא המשיבים בהליך, להעלות תביעה לתשלום של שעה ורבע נוספת עבור עבודה במשמרות". כבר במסכת העובדות באה הטענה, כי "הנושא של תשלום שעה ורבע נוספים צריך להיות מוכרע בין הסתדרות הפקידים ומרכז השלטון המקומי". 3. במסכת הטענות שבבקשה שפתחה בהליך באות, לענייננו, טענות אלה: א) בהסכם משנת 1982, שתוקפו עד 31.3.1984. נאמר, לעניין תוספת משמרות, כי רק ההסתדרות רשאית להעלות לדיון את התביעה. על כן "כל שביתה או עיצומים הם בניגוד להסכם הקיבוצי ולפיכך שלא כחוק ... "; ב) פעולות הכבאים הן "שביתה חלקית בלתי מוגנת לעניין סעיף 37א לחוק"; ג) "השביתה ו/או העיצומים כאמור, כאשר חל על הצדדים הסכם קיבוצי תקף עד 31.3.1984, הינה שביתה בלתי-מוגנת"; ד) באמצעים שבהם נוקטים. "בתקופה שהסכם קיבוצי תקף חל עליהם. .. יש משום הפרת חובה חקוקה. גרם הפרת חוזה והפרת חוזה". 4. במסכת "המבוקש" שבבקשה שפתחה בהליך, נאמר: "לאור האמור לעיל מתבקש בית-הדין לקבוע בפסק-דין הצהרתי כי: 1) הכבאים בשירות המבקשת מקיימים שביתה חלקית, בלתי-מוגנת. שאיננה הפסקת עבודה מלאה על-פי חוק יישוב סכסוכי עבודה וזאת החל ביום 20.9.1983. 2) בית-הדין מתבקש: א) לצוות על המשיבים 4-1 להימנע מכל שביתה ו/או השבתה ו/או שביתה חלקית ו/או הפרעה מאורגנת של מהלך הרגיל ולהורות להם לחזור לעבודה רגילה ותקינה בכל תחנות כיבוי האש, ללא הפרעה וללא נקיטת צעדים שישבשו את מהלך העבודה התקין; ב) לצוות על המשיבים 1, 2 ו-3 להורות למשיב 4 להפסיק השביתה ו/או העיצומים ולחזור לאלתר לעבודה תקינה ומלאה. ג) להצהיר כי השביתה ו/או השביתה החלקית ו/או העיצומים ו/או ההפרעה המאורגנת למהלך העבודה התקין מהווה שביתה בלתי מוגנת". 5. בכתב התשובה לבקשה שפתחה בהליך מתייחס הפרקליט להסכם משנת 1974 ולהסכם קיבוצי משנת 1977 ומעלה עובדות לגופו של עניין בכל הקשור לתשלום "תוספת משמרות". בעקבות זאת עותר הפרקליט "להצהיר כי המרכיבים בשכר הכבאים עבור תוספת משמרות ... הם חלק ממרכיבי השכר לעניין הפנסיה". 6. במהלך הדיון בבית-הדין האזורי הוגש אישור מאת הוועד הפועל-האגף לאיגוד מקצועי, שבמסגרת ההסתדרות, והוא "אישור לפי סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957" ובו נאמר "הנני לאשר בזה כי 'ההודעה על שביתה' שהוכרזה על-ידי מועצת פועלי תל-אביב ביום 13.10.1983, בעניין הכבאים בעירית תל-אביב, הוכרזה כדין ובהתאם לחוקת ההסתדרות". 7. בפסק-הדין שבערעור רואה בית-הדין האזורי, כעומדים להכרעתו, שני נושאים: "א) שביתת הכבאים בעירית תל-אביב-יפו, המוגנת היא אם לאו, ואם להעתר לבקשת העיריה ליתן צו מניעה; ב) התוספת שמקבלים הכבאים בעד עבודה כמרכיב לחישוב הפנסיה". בגין השאלה השניה נאמר בפסק-הדין: "מוצהר בזה כי תוספת המשמרות ותוספת הפיצוי בשיעורים כפי שיהיו מזמן לזמן... מהווים מרכיב ממרכיבי המשכורת הקובעת לעניין חישוב הפנסיה לכבאים". על חלק זה של פסק-הדין אין העיריה מערערת. עיקר פסק-הדין נסוב על השאלה הראשונה. באותו חלק של פסק-הדין דוחה בית- הדין האזורי את טענת העיריה כי האישור של ההסתדרות, האמור בסעיף 6 לעיל, אין "לראות בו אישור כנדרש בסעיף 37א, שכן הוא הוצא אחרי שהשביתה כבר פרצה)"; כן דוחה בית-הדין את הטענה שיש ליתן את הצו "על אף הכל" מאחר ומדובר "בנושא שיש בו סכנת נפשות". 8. בחלק האופרטיבי מתייחס בית-הדין האזורי לטענה, כי "קיים הסכם קיבוצי מיום 22.4.1982 בין מרכז השלטון המקומי ובין הסתדרות הפקידים", על כל העולה מכך לעניין ההליך ובמיוחד לטענה שרק ההסתדרות יכולה להעלות את התביעה בעניין "תוספת משמרות". טענה זאת דוחה בית-הדין ואומר: "לא מצאתי דבר באמור בסעיף ה' להסכם 82 שיתמוך בטענת בא-כוח העיריה...". אחרי המובאה לעיל אומר בית-הדין האזורי "לפי-כך אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה. משם ואילך דן פסק-הדין בנושא הפנסיה, נושא שכאמור אינו עומד לדיון בערעור זה. 9. עיקר הטענות, שהעלתה בהודעת הערעור הפרקליטה המלומדת שייצגה את העיריה, הן: "א. על הצדדים חל הסכם קיבוצי מיום 22.4.1982 (נספח ה' לבקשת צד בסכסוך קיבוצי) לפיו רק ההסתדרות יכולה להעלות לדיון את התביעה לתשלום שעה ורבע נוספים. עוד התחייבו ההסתדרות הכללית וארגון הכבאים על-פי הסכם זה, כי בתקופת תוקפו של ההסכם לא ינקטו בשביתות ולא יתמכו בכל תביעה מקומית. ב. טעה בית-הדין כאשר קבע, כי אישור ההסתדרות שניתן בדיעבד ולאחר ההודעה בדבר הכרזת סכסוך עבודה הכשיר את ההליך והשביתה מוגנת. מאחר ומדובר בסכסוך שעניינו שכר עבודה ומאחר ובין הצדדים קיים הסכם קיבוצי בתוקף - לעולם לא תהיה שביתה בגין שכר עבודה שביתה מוגנת ולפיכך טעה בית-הדין כאשר קבע כי השביתה מוגנת. לחלופין - ג. טעה בית-הדין הנכבד כשהתעלם מהוראות סעיפים 4-3 בהסכם הקיבוצי מיום 22.3.1977 (נספח ד' לבקשת צד בסכסוך קיבוצי), בהיות ההסכם הנ"ל בר-תוקף כל עוד לא הודיעו הצדדים או מי מהם על גמר תוקפו. ד. טעה בית-הדין כשלא נתן דעתו להסכמי המסגרת שהיו בפני בית- הדין לשנת (82-80) (84-82) המגבילים את המעסיקים שלא להענות לתביעות שכר נוספות מחד גיסא שחייבים את המשיבים לשמור על שקט תעשייתי ולא לנקוט בהליכי שביתה ו/או שיבושים במהלך העבודה התקין מאידך גיסא. ה. המערערת תטען כי תביעת המשיבים עומדת בניגוד להסכמים שבתוקף לרבות סיכום הדברים לגבי המגור הציבורי מיום 30.12.82 אשר האריך תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים. על-פי סיכום הדברים גזר הציבורי התחייבו הצדדים כי לא ינקטו באמצעי שביתה או השבתה ולא יפגעו בהליכי העבודה או סדריה לגבי נושאי השכר שסוכמו בסיכום דברים זה ופורטו בהסכם קיבוצי". בטיעונה בעל-פה הדגישה הפרקליטה, שמדובר ב"שביתה בלתי-מוגנת" משום שלא נמסרה הודעה כדין לעניין סעיף 5א לחוק על-ידי המוסמך לכך; על הצדדים חל הסכם קיבוצי והסכסוך הוא בנושא שכר עבודה. בתגובה לשאלה שהוצגה על-ידי בית הדין אמרה הפרקליטה המלומדת, שהשביתה מתקיימת בזמן שחל על הצדדים הסכם קיבוצי ועל כן גם מכר בלבד באה הסמכות ליתן צו מניעה. הפרקליטה ביקשה לפרש את הסכם 1982 כמונע בעד המשלבות להעלות תביעה הקשורה בתוספת משמרות. 10. בתשובתו הדגיש הפרקליט המלומד שייצג את המשיבים, כי ההודעה לעניין סעיף 5א לחוק נמסרה כדין, כי במרכז הבקשה שפתחה בהליך ובעתירה שבבקשה עמדה השאלה, אם יש מקום להצהיר שהשביתה היא "שביתה בלתי-מוגנת", ולא עמדה עתירה לצו מניעה בשל הפרת הסכם קיבוצי במשמעות הכללית. כן יש הפרקליט שעד היום לא הוגשה כל תובענה מאחת העילות המנויות בסעיף 37ב לחוק. 11. במהלך הדיון בערעור עלתה מחמת בית-הדין השאלה, אם הסכם 1982 חל על העיריה וזה לאור מעמדה המיוחד של עירית תל-אביב בתקנון של מרכז השלטון המקומי, בכל הנוגע ל"מרכז" כארגון מעבידים. 12. בסוף הדיון בערעור וטרם נדחה למתן פסק-דין הצהיר בא-כוח המשיבים, כי "ללא קשר בתוצאות הערעור, במשך שבוע, החל ממחר בבוקר - מוכנים לנהל משא ומתן בתום לב עם העיריה בעניין 'תוספת שעה ורבע' ובזמן זה לא לשבש את העבודה". 13. ביום 26.2.1984 ניתן פסק-דין חלקי ובו נאמר: "3. בפנינו שתי שאלות הקשורות בעתירת העיריה. השאלה האחת הוא, אם בדין סרב בית-הדין האזורי להצהיר, שמדובר ב'שביתה בלתי-מוגנת' והשאלה השניה היא, אם בדין סרב בית-הדין האזורי ליתן צו מניעה כפי שעתרו ממנו. נתחיל בשאלה השניה - הסירוב ליתן צו מניעה. נניח ששגה בית-הדין האזורי בסרבו להצהיר שהשביתה היא בלתי-מוגנת. כבר נפסק כי עצם העובדה שהשביתה היא 'בלתי-מוגנת' אינה מביאה למתן צו מניעה לאיסורה של אותה שביתה. (דב"ע לג/4 - 4, [1]). הנפקות המשפטית של היות השביתה בדלת האמות של ההגדרה 'שביתה בלתי-מוגנת' היא זאת שקבע המחוקק בסעיפים 37ב ו-37ג שבחוק יישוב סכסוכי עבודה; זה ולא אחרת ולא נוספות. בפני בית-הדין האזורי לא היתה כל בקשה לסעד מאותם הסיפים. הסעד הסופי היחיד המבוקש, בנוסף להצהרה על מהות השביתה, היה צו מניעה. אמנם עלתה טענה, בשלב הערעור, שהיה מקום ליתן צו מניעה גם בשל היות השביתה שביתה תוך הפרת הסכם קיבוצי, אך ממהלך הדיון בבית-הדין האזורי ומפסק-הדין של בית-הדין האזורי עולה חד-משמעית, שלא זה עמד לדיון ובכל אופן לא לכך התייחס בית-הדין בפסק-הדין שבערעור. 4. השאלה, אם טעה בית-הדין בכך שסרב להצהיר, כי השביתה היא 'שביתה בלתי-מוגנת', מחייבת לאתר את ההסכם הקיבוצי הספציפי שלו טענו וחל על הצדדים בזמן השביתה, בקיימו או שעמדו לקיים. מהבקשה שפתחה בהליך עולה. שהתכוונו להסכם משנת 1982. וכאן עלתה השאלה. אם בהיותו הסכם קיבוצי כללי, שהצדדים לו הם מרכז השלטון המקומי וארגון העובדים היציג, הוא חל על עירית תל-אביב. הספק בא ממעמדה המיוחד של עירית תל-אביב במרכז השלטון המקומי, ומהסייג על היותו ארגון מעבידים, לעניין חיוב העיריה; כל זה - להבדיל מהסכם 1977, שהיווה הסכם 'פלורלי' ובשל כך חל על העיריה (דב"ע שם/18 - 4, [2], ע' 55). עניין זה מחייב עיון וייפסק בו בפסק-הדין הסופי, שיכלול גם הנמקה מלאה לאמור בעניין צו המניעה. יצוין בשלב זה, שאם ייקבע כי הסכם 1982. בהיותו הסכם קיבוצי כללי, אינו חל על העיריה, יכול ותהיינה לכך השלכות על המשא-ומתן בין הצדדים לגופו של עניין. כך עשוי להיות גם, אם ייקבע ש'הסכם המסגרת' אף הוא אינו חל על עירית תל- אביב, אם אכן יתברר, שהיא עצמה לא חתמה עליו, וזה מאותו הנימוק שהסכם 1982 לא חל עליה, בהיות מרכז השלטון המקומי בלבד צד לו". 14. בחלק II שלהלן השלמת פסק-הדין החלקי. II. פסק-דין 1. תחילה לשתי טענות, שלו היו מבוססות כפי שטענו להן - היה מקום לקבלן ודין הערעור היה להתקבל. הכוונה היא לעניין הצהרה שה"שביתה היתה בלתי-מוגנת" - ומשפטית הכוונה היא לטענה, כי לא נמסרה הודעה כדין לעניין סעיף 5א לחוק, ולטענה כי לא התקיים התנאי שבסעיף 37א לחוק - הגדרת שביתה בלתי-מוגנת - המחייב ש"המוסד המנהל המרכזי הארצי של ארגון העובדים המוסמך הכריז או אישר אותה". (הכוונה לשביתה). אשר לטענה הראשונה: בבקשה שפתחה בהליך נאמר אמנם כי ההודעה נמסרה על-ידי ארגון עובדי העיריה (סעיף 2, פסקה ג, שבחלק I לעיל), אך עיון במסמך עצמו, שצורף לבקשה, עולה שלא כך הדבר; ההודעה נמסרה על-ידי מועצת פועלי תל-אביב-יפו והיא חתומה על-ידי מזכיר המועצה בפועל. בפסק-הדין בעניין ערד תעשיות כימיות (דב"ע לד/30 - 3, [3]) נקבע כבר, שעת מדובר בסכסוך מקומי, מועצת הפועלים היא הארגון המוסמך למסירת הודעה בשם ההסתדרות. אשר לטענה השניה ברור, עובדתית, שהאישור ניתן על-ידי מי שמוסמך לתיתו בשם ארגון העובדים היציג והתקיים בו כל הנדרש לאישור מכוח סעיף 37א לחוק (הגדרת "שביתה בלתי-מוגנת"). אלא מאי? טענו שאותו אישור ניתן לאחר מעשה. התשובה לכך היא, שהסעיף בחוק מדבר במפורש על שניים: שביתה - שהגוף המרכזי "הכריז" עליה ושביתה שהגוף המרכזי "אישר" אותה. 2. מכאן לטענות לגופן, בכל הקשור ל"שביתה בלתי-מוגנת". על מנת שהשביתה תהיה "בלתי-מוגנת", צריך שהטוען יוכיח כי השביתה היא: א) בשירות ציבורי; ב) בזמן שחל עליהם (העובדים) הסכם קיבוצי. משמדובר בחובת הוכחה טוב שיודגש, כי לעצם "ההצהרה", כסעד בפני עצמו, תוצאות מרחיקות לכת: היא מוציאה דבר מהלגיטימיות" והופכת אותה ל"בלתי-לגיטימי" ("בלתי-מוגנת"); היא קובעת סופית שכל אחד מהעובדים המשתתף בשביתה הפר את חוזה העבודה האינדיבידואלי על כל התוצאות שבכך, היא מסלקת טענת הגנה מסעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין ובה פתח לתשלום שכר עבודה חלקי מכוח סעיף 37ג לחוק. מכאן השלכה למידת ההוכחה הדרושה, כך שאין להסתפק ב"שמא" ודרוש "ברי". כל זה - עת סירוב ליתן "הצהרה" אינו מונע, בהליך ענייני - מכוח סעיף 37ב או מכוח סעיף 37ג לחוק - לדון בשאלה אם השביתה היא בלתי-מוגנת. על הטוען שאין השביתה בלתי-מוגנת, עת חל הסכם קיבוצי, להוכיח כי: 1. השביתה אינה קשורה בשכר או בתנאים סוציאליים; 2. שהמוסד המנהל המרכזי הארצי על ארגון העובדים המוסמך הכרת או אישר את השביתה. יצויין, שטענת הפרקליטה להיות השביתה בלתי-מוגנת היתה, שכזאת היא השביתה, מכוח סעיף 37א. מכאן, שעניינו אינו מחייב להתייחס לסעיף 37א (2) הדן בשביתה "שלא חל עליהם (על העובדים) הסכם קיבוצי או שההסכם הקיבוצי שהיה חל עליהם אינו בר-תוקף". 3. משנקבע כבר שהתקיים התנאי הקשור בהכרזה או באישור של המוסד המנהל המרכזי הארעי של ארגון העובדים, ומשנקבע כבר שנמסרה הודעה כדין לעניין סעיף 5א לחוק, נותר נתון אחר שעל העיריה היה להוכיח: שבזמן השביתה חל על הצדדים הסכם קיבוצי. השאלה היא אם הוכיחה העיריה כי אותו תנאי התקיים. 4. אכן, בבקשה שפתחה בהליך בבית-הדין האזורי התייחסו לשורה שלמה של הסכמים קיבוציים, אך מעיון באותה בקשה, כשלמות, עולה, כי התייחסו לכל ההסכמים הקיבוציים בקשר לעצם הזכות או להעדר הזכות לתוספת משמרות. עת מחפשים הפניה ישירה וחד-משמעית לעניין היות השביתה "שביתה בלתי-מוגנת", התשובה היא בטענה שבמערכת העובדות (מסכת העובדות המובאות בסעיף 2 (ד)(4) בחלק I לעיל). שם נאמר כי "ב-22.4.1982 נחתם הסכם קיבוצי אשר תוקפו סיום 22.4.1982 ועד 31.3.1984". לאותו הסכם מתייחסת הבקשה במפורש, עת מביאים בבקשה את הסעיפים הרלבנטיים שבהסכם משנת 1982 לביסוס הטענה, שרק ההסתדרות יכולה להעלות את התביעה לשכר משמרות, ורק נגד מרכז השלטון המקומי אפשר להעלותה (סעיף ב' שבמסכת העובדות). ממשיכים ואומרים, כי הפעולות, שבהן נוקטים הכבאים, הן בגדר שביתה חלקית, בלתי-מוגנת, "כאשר חל על הצדדים הסכם קיבוצי תקף עד 31.3.1984" (סעיף 3(ג) שבחלק I לעיל). 5. מכאן לשאלה שהועלתה במהלך הדיון בערעור, ביזמת בית-הדין (סעיף 11 שבחלק I לעיל). השאלה היא, אם מהווה הסכם 1982 - הסכם קיבוצי החל על העיריה ועל עובדיה. התשובה לשאלה, אם רשאי בית-הדין להעלות מיזמתו הוא את השאלה, אם מסמך מסוים הוא הסכם קיבוצי או שאינו כזה, עלתה כבר בעניין האוניברסיטאות, [1]. תשובה מנומקת לכך ניתנה באותו פסק-דין והיא, כי רשאי ואולי חייב בית-הדין להעלות את השאלה. בקשר לכל האמור יש לציין, שידוע לבית-הדין ובוודאי לא תכפור בכך עירית תל-אביב, שמכוח תקנון מרכז השלטון המקומי אין המרכז מהווה ארגון מעבידים לעניין חתימה על הסכמים כלליים, שחלים על שלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב וחיפה. לא בכדי נאמר בפסק-הדין בעניין הכבאים - עירית תל-אביב, [2], כי ראו כעובדה, שהסכם אחר, הסכם שהוזכר גם בענייננו (הסכם מיום 24.3.1977), היה "הסכם קיבוצי 'פלורלי' שאחד הצדדים לו היה מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות - היה בתוקף עד ליום 13.3.1978, תוקפו הוארך עד ליום 31.3.1979, אך עירית תל-אביב וצד העובדים המייצג את ובדי עירית תל-אבוב לא היה צד להסכם ההארכה". עוד נאמר בהליך לאותו פסק-דין (סעיף 8(א)) כי "עם פתיחת הדיון בערעור הוסכם בין הצדדים, כי החל מיום 1.4.1980 אין יותר תוקף ל"הסדר המיוחד" האמור בסעיף 2, פסקה ג', דלעיל, וכי עובר להתקנת התקנות לא היה בתוקף כל הסכם קיבוצי אחר אשר חל על הצדדים והסדיר שכרם של הכבאים בשירות עירית תל-אביב". בנסיבות שלנו משקל מיוחד לשאלה ולתשובה, שחייבים לתיתה, כך הדבר, כי יחסי הצדדים ייפגעו חמורות על-ידי כך, שבהליך זה ייקבע שהסכם קיבוצי בין מרכז השלטון המקומי לבין ההסתדרות הוא הסכם קיבוצי החל, מכוח עצמו, על עירית תל-אביב, או על עירית ירושלים או חיפה, על כל ההשלכות מכאן על יחסי העבודה הקיבוציים ועל ההסכמים הקיבוציים; כל זה. עת 'צד המעביד' להם הוא רק מרכז השלטון המקומי ולא כל אחת מהעיריות הנ"ל. 6. משקובעים מהסכם 1982 אינו מהווה הסכם קיבוצי החל על העיריה ועובדיה, ממילא אין להידרש לטענה, שרק פניית ההסתדרות למרכז השלטון המקומי מתאפשרת מכוח סעיף ה' לאותו הסכם, כפי שטענו בשם העיריה (סעיף 2, פסקה ד (4), שבחלק ‎I לעיל). גם אם היתה העיריה צד להסכם מכוח עצמה, הרי שגם אז הצדדים לכל הנוגע והמתייחס לכבאי תל-אביב היו עירית תל-אביב ומועצת פועלי תל-אביב והם עצמם היו רשאים לפעול ליישומו. 7. די באמור כדי לאמץ את החלטת בית-הדין האזורי, שלא התקיים המתחייב מהחוק לעניין הצהרה שהשביתה שבה מדובר היא "שביתה בלתי-מוגנת", אף כי לאו דווקא, או לא רק. מהטעמים שנתן בית-הדין. 8. עם ראשית הטיעון בערעור עלתה השאלה, אם גם בהנחה שהיו מצהירים, שהשביתה היא "בלתי-מוגנת", היה שוגה בית-הדין האזורי בסרבו ליתן צו מניעה כאמור בסעיף 2(א) ו-(ב) שבמסכת "המבוקש" בבקשה שפתחה בהליך (מובא בסעיף 4 בחלק I לעיל). כבר פסק בית-הדין שהעובדה, כשלעצמה, שבהתנהגות מסוימת, בפעולה מסוימת או במצב מסוים, מתקיים כל הדרוש ל"הגדרה" של עבירה, עוולה בנזיקין או מונח משפטי מסוים, כל זה כשלעצמו עוד איננו אסור, אינו פוגע בזכות וגם לא מקנה זכות (דב"ע לג/44, [1], בע' 129). העובדה כשלעצמה, ששביתה היא שביתה בלתי-מוגנת, עוד איננה מעשה שלא כדין, עוד איננה אסורה ועוד איננה גוררת אחריה את התוצאה שלה עתרו היינו אפשרות של מתן צו מניעה. התוצאות של היות שביתה "שביתה בלתי-מוגנת" הן אלה שהמחוקק קבע ואלה מפורטות בחוק יישוב סכסוכי עבודה עצמו, בסעיף 37ב לחוק ובסעיף 37ג לחוק; אלה ולא נוספות. יודגש. שאותן תוצאות - כולן במישור האינדיבידואלי. 9. במהלך הטיעון לערעור הועלתה אמנם טענה, שהעתירות ב' ו-ג' שבמסכת "המבוקש" (סעיף 2 לבקשה שפתחה בהליך) הן מעילה כללית של שביתה תוך הפרת חוזה (סעיף 9 שבחלק I לעיל). עיון בבקשה כשלמות מלמד, שלא כך ראתה העיריה עצמה את הבקשה שהגישה. נוסיף - גם לעתירה כאמור צריך שיצביעו על הסכם ספציפי או הסכמים ספציפיים תקפים וזה לא נעשה. 10. לעצם דחיית הערעור בכל הנוגע לאי-מתן צווי המניעה כפי שעתרו, נאמר בפסק-הדין החלקי מה שנאמר (סעיף 3, כמובא בסעיף 13 שבחלק I דלעיל), ואין צורך להוסיף. 11. נאמן לדרכו של בית-דין זה לקדם יישובם של סכסוכי עבודה - לא יימנע בית-הדין, במקרים הראויים, ליתן פסק-דין הצהרתי כי אכן שביתה מסוימת היא שביתה בלתי-מוגנת. פסק-דין הצהרתי כזה ככל פסק-דין הצהרתי אחר, יבוא לשמר זכות, ורשאי בית-הדין לדעת מהי הזכות שאותה מבקשים לשמר, למשל לשלם "כר חלקי" מכוח סעיף 37ג לחוק או לנקוט פעולה משפטית מכוח סעיף 37ב לחוק. זה לפסק-דין סופי; לסעד ביניים - די שהמבקשים מצביעים על השימוש שיעשו בהצהרה שתינתן ותוך זמן סביר יפעלו למימוש אותה זכות. ענייננו, עיון בעתירה, כשלמות, אינו רומז אפילו על כך שמבקשים לממש זכות מכוח סעיף 37ב או מכוח סעיף 37ג לחוק. כל אשר ביקשו הוא הצהרה כי מתקיים בשביתה כל המנוי בהגדרת "שביתה בלתי-מוגנת". מהצהרה כזאת ודאי שלא יכול ויבוא צו מניעה כפי שעתרו. 12. התוצאה היא, שדין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. חוזהשריפהכבאות / מכבי אשהסכם קיבוצי