1. התובעת בתיק זה היא קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות - אגודה שיתופית בע"מ. זוהי קופת גמל, שלה תכנית פנסיה מקיפה לעובדים בענף הבניין בישראל. התובעת גובה ממעסיקים בענף הבניין בישראל דמי גמולים עבור עובדיהם. זאת היא עושה בהסתמכה על הוראות הסכם קיבוצי כללי בענף הבניין וצווי הרחבה של הסכם זה, שיוזכרו להלן. 2. הנתבעת בתיק זה היא חברת כוח אדם - המספקת עובדים לפי דרישת גופים הצריכים לכוח אדם לצורך פעילותם. כוח האדם שהנתבעת מספקת הוא בתחומים רבים כגון: יצור, נקיון, בניין, הדפסות ועוד. 3. בשנים 1987 ו-1988 שלחה הנתבעת חמישה עובדים, ששמם צויין בנספח מ/1 לכתב התביעה, לאתר בניה, לפי בקשת קבלן הבניה. עובדים אלה היו עובדי בניין. בינם לבין הנתבעת היו יחסי עובד ומעביד. 4. בתביעה זו טענה התובעת כי הנתבעת חייבת למסור לה לתובעת) את פרטי העובדים אצלה, ולשלם בגינם את דמי הגמולים, מכוח הסכם העבודה הקיבוצי בענף הבניה ועבודות ציבוריות, אשר נחתם בין ארגוני המעסיקים והעובדים בענף הבניה ב-1.5.1968, ונרשם בפנקס ההסכמים הקיבוציים לפי מס' 1255/63 (להלן - ההסכם), ולפי צווי ההרחבה שפורסמו בילקוטי הפרסומים 1523, 1998 ו-2180. 5. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, בין היתר, כי צו ההרחבה המחיל את ההסכם "על כל העובדים והמעבידים בענף הבניה ועבודות ציבוריות" אינו חל על הנתבעת, באשר אין הנתבעת עוסקת בענף הבניה, אלא במתן שירותי כוח אדם (סעיף 11 לכתב ההגנה). 6. לפני כב' הרשם נוסחה הפלוגתה בין הצדדים בתיק זה, כדלקמן: "האם חל במקרה הנוכחי ההסכם הקיבוצי המורחב בעניין עבודות הבניין". לפנינו ביקשו הצדדים להגיש את סיכום טענותיהם בכתב אודות השאלה שבפלוגתה כנ"ל. 7. טענות התובעת: א) הנתבעת הינה המעביד במקרה שלפנינו; ב) הנתבעת מספקת עובדים לענפים שונים, ולא ייתכן לומר כי כולם עוסקים בתיווך עבודה - איש איש לפי עיסוקו, וחלותם של הסכמי העבודה הקיבוציים וצווי ההרחבה הקובעים את זכויותיהם (חובותיהם) של העובדים הנשלחים לעבודות השונות על-ידי הנתבעת, היא בהתאם לעיסוקים שבהם הם עובדים בפועל; ג) אי קבלת גישה זו תביא להפליה בין עובדים שנשלחו לעבודה על ידי הנתבעת לעבוד בענף שבו קיים הסכם קיבוצי כללי או שעליו מוחל הסכם כזה מכוח צו הרחבה, לבין עובדים אחרים באותו תחום, שלא נשלחו על-ידי הנתבעת, ועליהם חלים בלא ספק ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה הספציפיים בענף הרלבנטי; ד) לפיכך, יש לקבוע כי על היחסים שבין הצדדים חל צו ההרחבה המחייב את הנתבעת להפריש לתובעת דמי גמולים עבור עובדיה כנטען בכתב התביעה. 8. טענות הנתבעת: א) הגדרת "קבלן" הרלבנטית לעניין "ההסכם" אינה חלה על הנתבעת לפי כללי הפרשנות המשפטית, וגם לפי הגיון הדברים. קבלן הוא מי שעוסק בפועל בבניה ולא מתווך העבודה; ב) "ההסכם" אינו חל בדין על הנתבעת, וזאת בזיקה ללשון סעיף 18 לחוק פיצויי פטורים התשכ"ג-1963, שכן הממונה על יחסי העבודה אישר זאת בכתב מפורשות (מכתבו צורף כנספח לסיכומים בכתב); ג) הקביעה אם הסכם קיבוצי חל על עובד מסוים תהא לפי זהות המעביד ולא לפי עיסוק העובד (בהסתמך על הלכת רוזן נ' ליזרוביץ [1]; ד) לחלופין - גם אם "ההסכם" חל ביחסים שבין הנתבעת לעובדים הנשלחים על ידה למקומות העבודה - גם אז טובת העובדים מחייבת אי הכפפתם לקופת הגמל של התובעת, באשר מצבה האקטורי ותנאיה אינם לטובת העובדים הללו. הכפפה כזאת גם אינה צודקת ואינה הגיונית, כשמדובר בעובדים המעדיפים לעבוד זמן קצר בכל מקום עבודה, על פני עבודה ארוכת טווח במקום אחד. 9. שקלנו את נסיבות העניין ואת טענות הצדדים. מסקנתנו היא כי בדין תביעת התובעת בתיק זה. א) ההסכם שבו אנו דנים הורחב בצו, והוא נוגע לכל העובדים והמעבידים בענף הבניין בישראל. בהקשר זה נפנה לדברי בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע מב/132 - 3 [2], בע' 268-9: "עיון בהסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניין והעבודות הציבוריות שנחתם בין המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל והתאחדות פועלי הבניין מורה, כי המושג 'עובד' הוגדר בו כ'כל מנהל עבודה, עובד מקצועי, בלתי מקצועי... העובד לפי תעריף שכר עבודה יומי, חודשי וקבלני...'. צו ההרחבה בענף קבע, כי הוראותיו יחולו על כל העובדים והמעבידים בענף הבניה ועבודות ציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכם קיבוצי ומעבידיהם. לא נטען כי קיים הסכם קיבוצי אשר החברה צד לו, ומכאן כי צו ההרחבה בענף הבניה חל על הצדדים כפי שפסק בית-דין האזורי. (3) באשר להפרשות לקרן הביטוח של פועלי הבניין. צו ההרחבה בענף הבניין מחייב הפרשה לקרן הביטוח של פועלי הבניין, וקובע את שיעורי ההפרשות. מטרת התשלומים לקרן להבטיח את אותם סעיפים בתנאים הסוציאליים אשר הקרן, ולא המעביד ישירות, חייבת בהם כלפי העובד, הכל כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה"; ב) לעניינו: אין ספק כי הנתבעת היא מעבידתם של העובדים שנזכרו במ/1 עובדים אלה היו עובדי בניין. הדברים עולים מן המוסכמות. האם - אם כן - תיחשב הנתבעת למעבידה בענף הבניין? ג) תשובת הנתבעת שלילית, היא טוענת כי המבדיל אותה מקבלן בניין "רגיל": (1) האינטרס של הנתבעת, שהוא בתיווך כוח עבודה ולא בעצם העבודה אליה נשלחים עובדיה. (2) היותה בעלת מאגר כוח אדם בתחומים רבים, לאו דווקא בתחום הבניין. (3) "זמניות" העבודה של אנשיה (מקום ותקופה); ד) ההתפתחויות החברתיות, הכלכליות והטכנולוגיות בשנים האחרונות הביאו להתפתחות סוגים רבים ומגוונים של דפוסי עבודה והעסקה. רבים רואים בדפוסים אלה דפוסים מתקדמים וגמישים, אך לא זה המקום לעמוד על יתרונותיהם וחסרונותיהם של דפוסים אלה. לענייננו יש לציין כי אחד מהדפוסים הללו הוא עבודה או העסקה באמצעות קבלנים או קבלני משנה ו/או גופים המספקים כוח אדם (בדרך כלל ארעי), בתחומים רבים ושונים, כאשר מתעורר הצורך. על צורה זו של עבודה הרחיבה את הדיבור הפרופ' א' גלין במאמרה [3] "ניהול גמיש - כורח המציאות". על האספקטים המשפטיים של דפוסי העבודה הללו עמדה הפרופ' רק בן ישראל במאמרה [4] "כוח אדם זמני בישראל - המימד המשפטי"; ה) ברי כי המחוקק בישראל טרם התייחס בצורה ספציפית ומקיפה לדפוסי עבודה אלה. על הסיבה לאי-התייחסות כזאת חלוקות הדעות. לדעתו של נשיא בית-הדין הארצי לעבודה השופט מ' גולדברג לא תמצא במרבית חוקי העבודה התייחסות נפרדת לדפוסי עבודה "מיוחדים" או "חריגים", כנראה מן הטעם שכוונת המחוקק היתה לפרוס את הוראות החוק לא רק על כל העובדים בלי הבדל השתכרות, עיסוק, גיל או מין (למעט בחוקים שיוחדו לכך מלכתחילה), אלא אף על כל דפוסי ההעסקה - ראה הדברים במאמרו [5] "דפוסי עבודה גמישים - היבטים משפטיים"; ו) לדעתנו יש לבחון את הסוגייה בהתחשב בהסכמתה המפורשת של הנתבעת כי היתה מעסיקתם של העובדים הנ"ל, וכי הם היו פועלי בניין - מחד גיסא, ומאידך גיסא - מנקודת המוצא שהמחוקק לא רצה להפלות בין עובדים בשל צורת העסקתם. אכן, לדעתנו לא יהא בצורת העסקתם של העובדים כדי להוציא את הנתבעת מגדר "מעבידה" בענף הבניה. שאם לא כן - מוציא אתה באחת אלפי עובדים בישראל מתחום הגנת נורמות משפט העבודה הספציפיות לתחומים שבהם הם מועסקים. זאת, באשר אין התייחסות ממצה של המחוקק לצורות ההעסקה ה"מיוחדות", ואין הסכמים קיבוציים כלליים ספציפיים לתחום זה של תיווך כוח האדם. עמדת חברות כוח האדם (ובכללן הנתבעת) בסוגייה שלפנינו היא שחברות אלה אינן בבחינת "מעביד" בתחומי העבודה הספציפיים שבהם עוסקים העובדים בפועל, באשר מדובר במתווכי עבודה בלבד, ולא היא; ז) חששה של הנתבעת, העולה מסיכומיה, כי החלת ההסכם הקיבוצי עליה תטיל עליה חובות בתחומים רבים ומגוונים כהכשרה מקצועית או חובות בטיחות (ראה פסקה ב' 2 לסכומי הנתבעת) אינו מעלה ואינו מוריד בעינינו. נהפוך הוא - נראה לנו כי המחוקק כיוון, בגישתו שהוזכרו לעיל, לכך שעובדים שנשלחו על-ידי חברות כוח האדם לעבודה בתחומים שבהם חלים הסכמים קיבוציים כלליים, לא "יפלו בין הכסאות" בכל הנוגע לזכויותיהם האלמנטריות, רק בשל היותם עובדי חברות כאלה; ח) בהקשר זה נמשיך ונציין כי דעתנו היא כדעת התובעת, שקבלת טיעונה של הנתבעת תביא בסופו של דבר להפליה בין סוגי עובדים שונים בישראל, כלומר בין עובדים המועסקים ישירות על-ידי מעבידם לבין אלה המועסקים באמצעות חברות מסוגה של הנתבעת; ט) כדי למנוע ספק יצויין כי הנתבעת לא הביאה לידיעתנו את קיומם של הסכמים קיבוציים ספציפיים (או צווי הרחבה) החלים על עובדים הנזקקים לתיווך-העבודה ו/או המועסקים על-ידי חברות כוח אדם מסוגה של הנתבעת. גם טענותיה של הנתבעת לעניין מצבה האקטוארי לא נסמכו על מקור בדוק. יתר על כן, בכתב ההגנה של הנתבעת לא בא כלל זכר לטענה כזאת. מכל מקום לא נתייחס לטענה המבוססת על גזרי עתונות; י) זאת ועוד, אף טענותיה של הנתבעת של בעניין טיבה של תוכנית הפנסיה של התובעת אין בהן כדי לסייע לה. ראשית, גם טענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה של הנתבעת. שנית, לא הוצגה לפנינו כל תכנית אלטרנטיבית לתוכניתה של התובעת. שלישית, ניתוח תכנית הפנסיה המקיפה של התובעת המשווה בין עובדים לתקופה קצרה לבין עובדים ותיקים, הינו ניתוח שגוי, בניתוח טיבה של תוכנית הפנסיה המקיפה של התובעת יש לשקול שיקולים רבים ושונים, ולא לראות את התכנית רק מנקודת מבט אחת, כגרסתה של הנתבעת. 10. בסיכומיה הסתמכה הנתבעת על מכתב של הממונה על יחסי העבודה במחלקה ליחסי עבודה של משרד העבודה בתל-אביב, אשר נשאל על-ידי בא-כוח הנתבעת אם הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף הבניין לעבודות ציבוריות חל על עובדים במפעל לייצור מעליות והתקנתן. תשובת הממונה היתה כי על תחום זה של עבודה חל צו הרחבה שניתן בענף המתכת והאלקטרוניקה. כמו כן נאמר במכתב התשובה כי עובד הנשלח לעבודה בבניין על-ידי חברה למתן שירותי כוח אדם, לא חל עליו צו הרחבה בענף הבניה, מאחר שהמעביד הוא חברה למתן שירותי כוח אדם. הסתמכות הנתבעת על מכתב זה אינה רצינית בלשון המעטה. נסתפק בכך שנאמר כי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים) וההלכה הפסוקה הקנו את הסמכות לקבוע את חלותם של הסכם קיבוצי וצו הרחבה לבית-הדין לעבודה, ולא לגורם אחר, יהא אשר יהא. בפסק-דיננו זה פעלנו על פי סמכותנו הנ"ל. לאור האמור לעיל יהא, איפוא, המענה לפלוגתה שהוצבה לפנינו כי צו ההרחבה בו עסקינן חל על הנתבעת. לסיום ולשלמות התמונה ראוי להזכיר את סעיף 30(א) לחוק הסכמים קיבוציים הקובע: "ניתן צו הרחבה, יהיו הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו חלות על כל העובדים ועל כל המעבידים, שעליהם חל הצו, ויראו אותו כחלק מחוזה העבודה שבין אותם עובדים לבין אותם מעבידים" (ההדגשה שלנו ד.מ.). הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ש"ח (הסכום כולל מע"מ) נכון להיום. חוזההסכם קיבוציחברות כוח אדם