השופט ברנזון: ביום 28.1.68 ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה צו פירוק נגד המשיבה הראשונה (להלן - החברה). לאחר מכן מונה עורך-הדין וואנו כמפרק קבוע של החברה. צו הפירוק ניתן לפי בקשת עובדי החברה לאחר שזו הסיקה לשלם את חובותיה ונשארה חייבת להם על חשבון שכר עבודה סך 11,885 ל"י. המערערת שימשה לעובדי החברה בקופת גמל במובן סעיף 1 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. ביום הפירוק נשארה החברה חייבת לקופה, על חשבון ההפרשות שלה ושל העובדים שנועדו להבטיח באמצעותה את התנאים הסוציאליים של העובדים, סך 15,775.77 ל"י. העובדים והמערערת הגישו למפרק הוכחות חוב על הסכומים הנ"ל, ותבעו להכיר בהם כחובות בעלי דין קדימה לפי סעיף 220א (1) (א) לפקודת החברות. חוב העובדים אושר ונפרע במלואו על-ידי המפרק בדין קדימה והוא אינו עומד עוד לדיון. לפי טענת המערערת, החוב שלה מהווה 33% משכר העבודה של עובדי החברה והוא מורכב משני חלקים: חלק אחד, שנוכה על-ידי החברה משכר העובדים בשיעור של 4.5%, שהיתה צריכה להעביר למערערת ולא העבירה; חלק שני, בשיעור של 28.5% משכר העובדים, שהחברה היתה צריכה להפריש ולשלם למערערת מכספה היא, וגם זאת לא עשתה. הכל מסכימים, כי לאור פסק-דינו של בית-משפט זה ב-ע"א 148/68, [1], הסכומים שהחברה ניכתה כאמור משכרם של העובדים בשיעור של 4.5% לטובת המערערת ולא העבירה אותם אליה, הם בגדר שכר עבודה שיש לו דין קדימה בפרעון חובות החברה. כן הסכים המפרק, בכפיפות לאישורו של בית-המשפט, להכיר ב-11% מתוך 28.5% משכר העובדים, שלפי טענת המערערת היה על החברה להפריש לה מכספה, כחוב בדין קדימה. אחוזים אלה מצטרפים מ-3.5% פיצויי פיטורין לעובדים, 3.5% דמי חגים ו-4% חופשה שנתית. לשם כך, ביקש המפרק הוראות מבית-המשפט, אך בית-המשפט נמנע מלאשר את ההסדר על-סמך התנגדותו של כונס הנכסים הרשמי. לביסוס תביעתה מסתמכת המערערת על הסכם קיבוצי כללי, שנעשה ביום 1.4.1968 בין המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל - הסתדרות פועלי הבנין, ואשר תחולתו הורחבה לפי צו של שר העבודה שפורסם בילקוט הפרסומים מספר 1523 מיום 1.5.69, בתוקף מאותו יום. אבל הסכם זה אינו נוגע לעניננו. הוא נעשה לאחר מתן צו הפירוק של החברה והתשלומים הקבועים בו אינם מתייחסים לבר כי אם לעתיד. ההסכמים הנוגעים לעניננו מובאים בסיכום טענותיו של כונס הנכסים הרשמי לאמר: א. ההסכם הקיבוצי הכללי בין אותם הצדדים מיום 20.2.64, שצו הרחבה ביחס אליו פורסם בילקוט הפרסומים מס' 1117, מיום 8.10.64, ושתקפו נמשך עד ליום 31.12.67 (להלן - ההסכם הראשון). ב. ההסכם הקיבוצי הכללי בין אותם הצדדים מיום 31.12.67, שצו הרחבה ביחס אליו פורסם בילקוט הפרסומים מס' 1423, מיום 31.12.67, בתוקף מיום זה ועד ליום מתן צו הפירוק נגד החברה (28.1.68) (להלן - ההסכם השני). בהסכם הראשון מדובר על הפרשת המעבידים בענף הבניה למערערת, בתורת קופת גמל של העובדים, בשיעור של 26.5% משכר העובדים המועסקים על-ידיהם. העובדים מצדם מפרישים למערערת 4.5% משכרם, שינוכו על-ידי המעבידים לטובת המערערת. בגוף ההסכם נאמר, כי בהפרשת המעביד לקרן, היא המערערת, נכלל תשלום עבור פיצויי פיטורין. מתוך תקנות הקרן מסתבר, כי בתשלום זה כלולים 3% לפיצויים הנרשמים לזכות העובד בחשבונו האישי קרן ומיועדים למטרת פנסיה עבורו, ועוד 0.5% להפרשי פיצויי פיטורין. בסעיף (4) של ההסכם נקבע לאמור: "א. הסכם זה נעשה כדי להיענות לדרישות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963. לשם מניעת כל ספק, קובעים הצדדים שעל-ידי ההסדר לפי הסכם קיבוצי כללי זה, כל קבלן עם התשלום לקרן בהתאם להסכם זה ייצא ידי חובתו כלפי כל פועל שלו וכלפי הקרן. ב. אחריות הקרן מתייחסת לעובדים בשכר יומי ובקבלנות, להוציא העובדים בשכר חדשי, ובעד תקופה שעבורה הפריש המעביד את אחוזי הקרן במלואם." לפי הסכם זה, אחריות הקרן לענין פיצויי פיטורין מתייחסת רק לעובדים בשכר יומי ובקבלנות ומוציאה עובדים בשכר חדשי. לעומת זה, לפי האמור בכותרת של החלק השני של ההסכם השני, הוא מתייחס, לענין התנאים הסוציאליים של העובדים, רק לעובדים בשכר חדשי, לרבות מנהלי עבודה. ולא זו בלבד, אלא שנקבע שם במפורש, כי בין שאר תנאים, דמי חגים וחופשה שנתית בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, ישולמו ישירות על-ידי המעביד לעובד. משמע שבאותו זמן לא גבתה הקרן מהמעביד סכומים עבור תנאים אלה ואינה נושאת באחריות להם. לגבי תנאים סוציאליים אחרים נקבע, כי המעסיק יפריש לקרן בסך הכל 18.3% משכר העובד, הכולל בין השאר: תגמולים, פיצויים ופנסיה - 7.5%, הפרשי פיצויי פיטורין - 0.5%, ו-3.8% להבטחת פיצויי פיטורין בעתיד. העובד מצדו מפריש 4% מהשכר אותם יוכל המעביד לנכות לטובת הקרן. כאמור, הבחין בית-המשפט המחוזי בין הסכומים שנוכו על-ידי החברה ממשכורתם של העובדים לטובת המערערת ולא הועברו לתעודתם, ובין הסכומים אשר החברה היתה חייבת להפריש מכספה שלה למערערת. הסכומים הראשונים המגיעים למערערת הם לכל הדעות בבחינת שכר עבודה הנהנה ממעמד של דין קדימה. לעומת זאת, ראה בית-המשפט את חובו הישיר של המעביד כחוב רגיל לכל דבר שאינו נהנה מדין קדימה. את ההבחנה הזאת עשה בית-המשפט בעיקר על-סמך הדברים הבאים שנאמרו על-ידי ב-ע"א 148/68, (1], הנ"ל (שם, בע' 449): "סעיף 28 לחוק הגנת השכר יצר יריבות בין קופת גמל ובין המעביד ונתן לקופה זכות תביעה הן בגין הסכומים שנוכו לטובתה משכרם של העובדים שהם חברים בה, והן בגין הסכומים שהמעביד חייב לשלם לה מכספו הוא. בכך לא נשתנתה מהותם של שני סוגי התשלומים האלה. הסכום הראשון הוא שכר עבודה, ועד שלא הועבר למי שלמענו נוכה הוא נשאר בגדר שכר עבודה. הסכום השני, שעל המעביד לשלם לקופה מכספו הוא, הוא מההתחלה ועד הסוף בגדר חוב של המעביד לקופה." לדעתי, אין להסיק מדברים אלה את המסקנה שהסיק בית-המשפט המחוזי. כדי לעמוד על משמעותם הנכונה יש לקראם על רקע העובדות של המקרה ההוא. שם כללו פועלי החברה בתביעתם לדין קדימה לא רק את חוב שכר העבודה הממשי אלא גם את התשלומים שהגיעו להם עבור פדיון חופשה שנתית ופיצויי פיטורין, שגם הם בבחינת "שכר עבודה". באותו זמן תבעה קופת הגמל לעצמה באופן מקביל דין קדימה לגבי הסכומים שהחברה ניכתה משכר העובדים לטובתה ולא העבירה אותם אליה. בהתחרות זו שבין העובדים וקופת הגמל פסקנו שגם סכומים אלה שנוכו לטובת הקופה הם בגדר שכר עבוד הנהנה מדין קדימה. מסקנתנו הסופית מצאה את ביטויה בדברים הבאים: "אין נפקא מינה אם התובע הוא העובד או קופת הגמל. החוב הוא חוב של שכר עבודה ולענין זכות הקדימה בפירוק החברה, דינו כדין כל שאר הסכומים שהם שכר עבודה ממש או נחשבים לשכר עבודה כמו דמי חופשה שנתית לפי סעיף 17 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, ופיצויי פיטורין לפי סעיף 27 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963." עוד קודם לכן הוטעם בפסק-הדין, כי - "מה שקובע הוא מהותו של החוב ולא זהותו של התובע." אם החוב הוא שכר עבודה ממש, או נחשב לפי החוק כשכר עבודה לענין דין הקדימה, יש להעניק לו דין קדימה זה בלי שים לב מי הוא התובע, העובד בעצמו או חליפו, ובלבד שההעדפה הכוללת תישאר בגבולות הסכום המכסימלי שניתן להעדיפו על-פי החוק, היינו, סכום כולל עד 3,150 ל"י לכל עובד, כפי שעולה מצירופם של סעיף 220א (1) (א) לפקודת החברות וסעיף 27 לחוק פיצויי פיטורים. שאלה זו נדונה ביתר הרחבה בפסק-דין ב-ע"א 306/68, [2]. שם החלטנו כי המעמד המיוחד של דין קדימה לפי סעיף 220א (1) לפקודת החברות ניתן ל"חוב" ולא לבעל החוב המקורי בלבד. כלומר, מי שפורע כדין חוב כזה בא במקומו שלבעל החוב המקורי וזכאי לאותו דין קדימה שממנו היה זה עצמו נהנה אילו היה עוד נושה. כעת, אנו מגיעים לשאלה העיקרית, היינו אם יכולה המערערת, בנסיבות המקרה, לבוא במקומם של העובדים ולתבוע לעצמה את דין הקדימה שלהם לגבי פיצויי פיטורין, דמי חגים וחופשה שנתית. מכשולים לא מעטים עומדים, לדעתי, בדרכה של המערערת לזכות ביחס עדיפות זה כשהיא תובעת מכוחה היא ולא מכוח העובדים ולמענם: כאמור, תנאי לזכיה במעמד של עדיפות לגבי חוב הנהנה מעדיפות הוא שהתובע הוא הנושה בעצמו או מי שפרע לו את החוב במקום החייב המקורי. במקרה שלפנינו, שני ההסכמים הנוגעים לעניננו אינם יכולים לעזור למערערת. הם מוגבלים לענין פיצויי פיטורין בלבד ואינם כוללים דמי-חגים וחופשה שנתית. אבל גם לגבי ענין פיצויי הפיטורין, נראה הדבר שהמערערת אינה נושאת בו בשום אחריות כלפי העובדים כל זמן שלא גבתה מהמעביד את הפרשותיו. בהסכם הראשון נאמר שהוא נעשה כדי למלא אחרי דרישות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, וההסכם השני כפוף להוראות ההסכם הראשון. סעיף זה קובע לאמור: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על-ידי שר העבודה ובמידה שאושר." הסעיף יוצר תחליף לחובת התשלום הישיר של הפיצויים מהמעביד לעובד. הוא מעניק גושפנקה חוקית להסכמים קיבוציים ולצווים של שר העבודה, המכוונים להפנות באופן שוטף את כספי הפיצויים לקרנות לזכות העובד. פירושו של דבר, שבעקבות הסדר הנעשה באחת הדרכים הללו, וכל עוד ההסכם הקיבוצי או הצו של השר בתוקף, לא חלה על המעביד חובת תשלום פיצויי פיטורין לעובד. במה דברים אמורים? כאשר במקום חובת התשלום לעובד בא תשלום בפועל לקרן בהתאם להסכם הקיבוצי או הצו. תשלום מהמשיבה למערערת לא היה כאן. אילו היה, לא היה לה מה לתבוע. בהעדר תשלום מצד המעביד, אין המערערת נושאת בשום אחריות כלפי העובדים. שהרי לפי ההסכמים אחריותה מותנית בתשלום מלוא ההפרשה של המעביד והיא קיימת רק לאותו זמן שעבורו היא שולמה. העולה מזה הוא, שהמערערת אינה יכולה לבוא מכוחה היא בתביעת דין קדימה במקום העובדים אף לענין פיצויי הפיטורין, שלא לדבר על דמי חגים וחופשה שנתית. אמנם לפי ההגדרה בסעיף I של חוק הגנת השכר גם אלה הם בגדר "שכר עבודה", אבל כפי שהוסבר לעיל הם אינם כלולים בשני ההסכמים הנוגעים לעניננו. לזאת יש להוסיף, כי תביעה מהמפרק של חברה לתשלום אחוזים גלובליים בדין קדימה על כל סוג של תנאי סוציאלי, הנחשב לצורך זה כשכר עבודה, שאינם מתאימים לחובו האמיתי של המעביד, אין להיענות לה. על כל חוב כזה יש להמציא פרטים מדוייקים ומציאותיים, לפני שניתן להכיר בו ולתת לו דין קדימה על פני חובות של נושים אחרים. על עובד הבא בעצמו לבית-המשפט ותובע פדיון חופשותיו, נאמר על-ידי שופט ח' כהן ב-ע"א 389/60, 419/60, [3], בע' 975, שהוא - "..... חייב לטעון ולהוכיח, מה החופשות שהגיעו לו בתקופה הנדונה, מה התקופה שיצא לחופשה בפועל ממש, ומה התקופות שבגינן תובע הוא פדיון החופשה." הוא הדין כשעובד תובע חוב כזה שיש לו דין קדימה בפירוקה של החברה מעבידתו, ולא פחות מזה כאשר מי שהוא אחר תובע זאת לעצמו כבא במקומו. סיכומו של דבר: (1) דמי חגים, כלומר התשלום בעד ימי חגים הנופלים בתקופה שבגינה הם נתבעים, ופדיון חופשה שנתית הם בגדר "שכר עבודה", שיש לו דין קדימה בפירוקה של חברה. ראה סעיף 220א (1) (א) לפקודת החברות המפנה לסעיף 1 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, וההסברים בענין זה ב-בג"צ 299/62, [4], בע' 2150, 2153. (2) פיצויי פיטורין גם הם נהנים מעדיפות של שכר עבודה על פני בל יתר החובות. "אלא שסכום הפיצויים ושכר העבודה ביחד המסולקים כאמור לא יעלה על 150% מהסכום המכסימלי של שכר העבודה שאפשר לסלקו קודם לכל יתר החובות..... ": ראה סעיף 27 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. כיום, הסכום הוא 3,150 ל"י. (3) עובד התובע חוב כזה בדין קדימה, עליו להתכבד ולהוכיח את החוב על כל פרטיו, וכמוהו מי שבא לתבוע במקומו. באופן כללי יותר, בתביעה כזאת חליפו של עובד אינו לא במצב טוב ולא במצב גרוע מזה של העובד בעצמו. הוא זכאי ליהנות מכל זכויות העובד ועליו לשאת בחובותיו. (4) יכול אדם אחר לתפוס את מקומו של עובד ולזכות בדין הקדימה שהוא נהנה ממנו לגבי חוב של "שכר-עבודה" המגיע לו ממעבידתו שבפירוק, באם הוא פרע את החוב לעובד או שהוא חייב על-פי דין לפרעו לעובד במקום המעביד. טוענת המערערת, שאין זה נכון לומר שהיא תובעת את זכויותיה לפני שביצעה התשלום לעובדים. "חלק מהזכויות השוטפות בוודאי ששולמו בפועל, ואילו לגבי זכויות אחרות נעשה זיכוי בכרטיסו האישי של החבר, והפירוש המעשי הוא שהחבר יממש את זכויותיו בבוא העת (לדוגמה: פנסיה). לדעתנו, אין הבדל מעשי בין תשלום בפועל לבין זיכוי המקנה זכויות בעתיד, לגבי ההכרעה בנקודות המשפטיות שהן נשוא ערעור זה". במיוחד לענין החופשה השנתית טוענת המערערת, כי הואיל ועיקרי העובדות היו מוסכמים, לא נדרשו הצדדים להביא ראיות ובית-המשפט נתבקש להחליט בבעיה משפטית גרידא. אשר לשני ההסכמים שנדונו בטענות כונס הנכסים הרשמי, טוענת המערערת שאינם מעידים על כלל מערכת היחסים שבין ציבור פועלי הבנין לבין ציבור הקבלנים בישראל. נכון, כי ההסכם הראשון מתייחס רק להסדר בענין פיצויי פיטורין, וההסכם השני מתייחס לתשלומים עבור עובדים חדשיים בלבד. אולם מערכת היחסים הקיימת בענף הבניה היא מכוח נוהג מקדמת דנא, אשר לפיו משולמים התשלומים למערערת עבור התנאים הסוציאליים של פועלי הבנין. גובה התשלומים משתנה מזמן לזמן, ובהתאם לכך מתרחבות גם הזכויות הסוציאליות של העובדים. נוהג זה גובש לבסוף בהסכם האחרון שנעשה ביום 1.4.1968. אולם המערערת אינה סומכת על הסכם זה. היא סומכת על הנוהג, שלטענתה היה קיים לפניו, ושלפיו היו הפרשות המעבידים והעובדים באותם השיעורים שנקבעו בהסכם זה. כן טוענת המערערת, שהיא משמשת קרן חופשה מוסמכת על-פי סעיף 18 (א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, שהיא מעניקה לעובדים את תמורת החופשה המגיעה לה מהמעביד, ולפי סעיף 17 לחוק זה דינה של תמורת חופשה לכל דבר כדין שכר עבודה. עם זאת מסכימה המערערת, כי למפרק הזכות "לדרוש הסבר על פירוט החוב, ולקבל רשימה מדוייקת של מספר העובדים, ימי עבודה וסכום מדוייק המגיע עבור פדיון חופשה לכל אחד מהם". לבסוף טוענת המערערת, כי העובדים תבעו וקיבלו דין קדימה ביחס לחוב שכר העבודה הממשי שלהם, ותו לא. "כל יתר התנאים הסוציאליים, לרבות חופשה שנתית, פיצויי פיטורין וכיוצא באלה לא נתבעו על-ידי העובדים, בהנחה שהמערערת תעשה זאת עבורם". בטענה אחרונה זו מעלה המערערת עליה את הכתוב כאילו התביעה אינה דוקא תביעה שלה אלא תביעה עבור העובדים ובגלל זה יש לראותה כעומדת בנעליהם. טענות אלה, ואחרות שהמערערת מעלה בסיכומיה, לא הובהרו די צרכן בבית-המשפט המחוזי, משום שכאמור המערערת והמפרק יצאו מתוך הנחה שהאחוזים השונים משכר העובדים המוקדשים לפי תקנון המערערת לזכויות הסוציאליות נשוא הדיון הזה, הם הראויים ליהנות מדין הקדימה שהחוק מעניק ל"שכר עבודה". לפיכך, אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדין לשם מתן אפשרות למערערת לבסס את טענותיה השונות בראיות שתמצא לנכון להביא בפני בית-המשפט, וכן לאמת את זכותה בדין קדימה, מכוחה היא או מכוח העובדים ולמענם, בהתאם להנחיות הכלולות בפסק-דין זה. לשם כך תוכל המערערת לצרף את העובדים כצדדים למשפט. כן נתונה האפשרות לעובדים להצטרף למשפט, לפי רצונם, כצדדים חלופיים ולתבוע לעצמם את הסכומים המגיעים לפי החוק בדין קדימה על חשבון התנאים הסוציאליים שלהם שהם בגדר "שכר עבודה". על המפרק להמציא לעובדים או לבא-כוחם העתק מפסק-דין זה ולהודיע להם על המועד שייקבע לדיון המחודש בבית-המשפט המחוזי. הוצאות הערעור תהיינה לפי התוצאות, ולצורך זה אנו מאשרים שכר טרחת עורך-דין בין המערערת וכונס הנכסים הרשמי בסכום כולל של 500 ל"י. חוזהבניהענף הבנייההסכם קיבוצי