רקע כללי 1. בפנינו תביעה לתשלום הפרשי שכר ותמורה בגין עבודה בשעות נוספות, לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הפרת הסכם העבודה וכן לתשלום זכויות סוציאליות שונות מכח צו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א ו/או מכח הצו בענף הבניה והעבודות הציבוריות. להלן תמצית העובדות הצריכות להכרעה 2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") עוסקת, בין היתר, באספקת שירותי עבודה של מפעילי מנוף לחברות בניה שונות. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") היה בתקופה הרלבנטית לתביעה בעל מניות ומנהל בנתבעת וזאת כעולה מתדפיס רשם החברות שצורף לתצהיר התובע. 3. התובע הועסק על-ידי הנתבעת במהלך התקופה שמיום 25.2.03 ועד להתפטרותו ביום 18.10.06. במסגרת עבודתו בנתבעת הוצב התובע לעבודה כמנופאי באתרי בניה אצל לקוחותיה השונים של הנתבעת. בין הצדדים נטושה מחלוקת האם יש לראות בנתבעת חברת כ"א, כהגדרתה בחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק קבלני כ"א") או שמא חברה העוסקת באספקת שירותים. 4. ביום 1.3.03 חתם התובע על הסכם העסקה מול הנתבעת, שתורגם לשפת אמו (השפה הרוסית). במסגרת הסכם העבודה נקבע, בין היתר, כי התובע יעבוד בנתבעת כמנופאי תקופה קצובה, החל מיום 1.3.03 ועד ליום 1.3.06. כן הוסכם שם כי הנתבעת תשא בהוצאות ההכשרה של התובע, תסייע בידו להשיג רשיון כמנופאי ותשלם לו שכר בסך של 19 ש"ח לשעה. עוד נקבע בהסכם, כי ככל שהתובע יתפטר מעבודתו בנתבעת לפני תום התקופה הקצובה, אזי שיהיה עליו לשלם לה פיצוי מוסכם בסך של 16,000 ש"ח ולהשיב לנתבעת את כל ההוצאות שהוציאה בגין לימודיו לצורך קבלת רשיון לעבודה כמנופאי. בהסכם אף נקבע, כי התובע יפקיד כערבון בידי הנתבעת צ'ק בטחון בסך 16,000 ש"ח, אשר יוחזר לו עם תום התקופה הקצובה (ביום 1.3.06). (ראה - נספח ב1 לתצהיר מנהל אזור בנתבעת - מר מיכאל ולייב; להלן: "מר ולייב"). 5. ביום 17.10.06, כ-7 חודשים לאחר תום התקופה הקצובה שנקבעה בהסכם, כתב התובע מכתב התפטרות, במסגרתו הודיע על התפטרותו מהנתבעת בתוקף מיום 18.10.06, וזאת בלא שציין דבר ביחס לסיבת ההתפטרות (ראה - נספח ד' לתצהיר מר ולייב). הכרעה 6. לצורך הכרעה ברכיביה השונים של התביעה, כנזכר בפתיח, יש להדרש תחילה למחלוקת הנוגעת להגדרתה של הנתבעת; קרי - למחלוקת בשאלה האם יש לראותה כחברת כ"א כפי טענת התובע, או כחברת שירותים כפי טענת הנתבעת. הכרעה בשאלה זו רלבנטית לצורך גיבוש עמדה בסוגיית תחולתם של צווי ההרחבה על העסקת התובע בתקופות השונות וזאת כפי שיפורט להלן: הגדרתה של הנתבעת כחברת כ"א 7. התובע טען כאמור, כי יש לראות בנתבעת חברה העוסקת במתן שרותי כ"א וזאת, על אף שאין בידה רשיון לעסוק בתחום זה בהתאם לנדרש בסעיף 2 לחוק. הנתבעת טענה מנגד, כי אין לראות בה חברת כ"א אלא חברה המספקת שירותים בענף הבניה. לענין זה אף השליכה הנתבעת יהבה על פס"ד אחר שניתן בעניינה ביום 28.7.09, בתיק עב 7678/06 טסליצקי פבל נ' לאופר-שחף שרותי ניהול בע"מ ואח' (להלן: "ענין טסליצקי"), שם נקבע כי יש להחיל עליה את הוראותיו של צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן: "צו ההרחבה בענף הבניה"). 8. אשר לדעתנו יאמר - כי המסקנה המתבקשת מהראיות שהוצגו בפנינו הינה כי יש לראות בנתבעת קבלן כ"א כמשמעותו בחוק קבלני כ"א וזאת, מהטעמים כדלקמן: סעיף 1 לחוק קבלני כ"א מגדיר קבלן כוח אדם כ"מי שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל זולתו, לרבות לשכה פרטית כמשמעותה בחוק שירות התעסוקה, תשי"ט - 1959, העוסקת גם במתן שירותי כוח אדם". במקרה דנן, עולה כי הנתבעת נרשמה ברשם החברות כחברה שעיסוקה במתן שירותי כ"א. זאת ועוד, גם מחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת ובעליה - מר אפרים יקותיאל ניתן היה להסיק כי הנתבעת עוסקת במתן שירותי כ"א לשם עבודה אצל אחרים. זאת חרף נסיונותיו של מר יקותיאל לחמוק ממתן תשובות ברורות לשאלות שהופנו אליו בענין זה ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ש.במה עוסקת החברה? ת.בכל מני דברים - בנין, נקיון, חברת בטחון. מייצרים כבלים, יש מעבדה במשרד. ש.לאיזה ענף שייכת החברה? ת.בכל מני תחומים. ש.אתה יודע אם על החברה חל הסכם קיבוצי או צו הרחבה? ת.אני לא יודע מה זה צו הרחבה. ש.החברה בתחום שרותי כ"א? ת.לא. ש.קבלת את התצהיר של התובע? ת.לא. לא זוכר. ש.אני מציג בפניך תדפיס של רשם החברות שאתם חברת כ"א. ת.לא יודע מה זה. אני לא טוב בעברית. אנחנו לא חברת כ"א. ש.מה זה חברת כ"א? ת.לא יודע. לא עבדתי בחברת כ"א ולא יודע מה זה. ש.אתם מספקים עובדים לאתרי בניה? ת.כן. אנחנו מתקנים במנוף ועובדים בו. אנחנו קונים שעות באתרים. לפי זה אנחנו משלמים משכורת. אנחנו עובדים באתרי בניה. ש.אם אתם מספקים את העובדים, אתם עובדים כחברת כ"א? ת.הנתבעת עובדת עם חברות בניה שונות והיא מספקת להם מנופאים. החברות הללו משלמות לנתבעת עבור כל שעת עבודה של המנופאי והנתבעת משלם למנופאי את שכרו. ש.אתם חותמים חוזים עם הקבלנים? ת.לא יודע. יש לי מנהל אזור שהוא עובד מולם. אני לא עושה שום הסכמים." (ראה - עמ' 16 לפרוטוקול ש' 22-ואילך, עמ' 17 ש' 1-18) 9. זה המקום לציין כי ערים אנו לאשר נקבע בענין טסליצקי לענין תחולתו של צו ההרחבה בענף הבניה על העסקת עובדים בנתבעת, אלא שעיון בפסה"ד הנ"ל מלמד כי ביה"ד לא הכריע במסגרתו בשאלה - האם הנתבעת הינה חברת כוח אדם כמשמעותה בחוק קבלני כ"א. זאת, משום שסבר שההכרעה בשאלה זו לא נדרשה בנסיבות כפי שהוצגו בפניו. למותר לציין כי באותו ענין הכריע ביה"ד על בסיס הראיות שהובאו בפניו באותו מקרה ומשכך - אף לו היה מכריע כי אין לראות בנתבעת חברת כ"א, הרי שלא היה בכך כדי להשליך על הקביעות במקרה שבפנינו. 10. נוכח כל האמור, אנו קובעים אפוא כי הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי כוח אדם כהגדרתה בחוק קבלני כ"א. משכך, יש להחיל עליה את הוראות חוק קבלני כ"א. צווי ההרחבה החלים על העסקתו של התובע בתקופות ההעסקה שונות 11. נוכח קביעתנו לעיל, לפיה הנתבעת הינה אכן חברת כ"א כמשמעותה בחוק ולצורך ההכרעה בשאלת הסיווג של צו ההרחבה שיש להחיל על העסקת התובע בתקופות העסקתו השונות, יש להזדקק להוראות סעיף 13 לחוק קבלני כ"א, הקובע לאמור: "(א) תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קיבוצי - הוראות ההסכם הקיבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולותק בעבודה אצל המעסיק בפועל. (ב) חלים על העובד של קבלן כוח אדם יותר מהסכם קיבוצי אחד, ינהגו לפי ההוראה שהיא לטובת העובד; לענין סעיף קטן זה, "הסכם קיבוצי" - לרבות הסכם קיבוצי החל על עובדים מכוח סעיף קטן (א) או הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי העבודה אצל קבלן כוח האדם. (ג) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול לגבי עובד שתנאי עבודתו אצל קבלן כוח האדם מוסדרים בהסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, ובלבד שהסכם כאמור הורחב בצו הרחבה, וההגדרה "הסכם קיבוצי" שבסעיף 1 לא תחול לענין זה." 12. כידוע, ביום 16.2.04 נחתם הסכם קיבוצי בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה והסתדרות העובדים הלאומית לבין ארגון החברות לאספקת שרותי משאבי אנוש בישראל והאיגוד הארצי של החברות למשאבי אנוש שליד איגוד לשכות המסחר. הסכם זה הורחב בצו הרחבה על הסקטור העסקי שנכנס לתוקפו במועד פרסומו; קרי - ביום 1.9.04 (להלן: "צו ההרחבה בענף כ"א") (ראה - י.פ. 5326 התשס"ד, עמ' 3872). מכאן שעל-פי הוראות סעיף 13 לחוק קבלני כ"א ובשים לב לכך שהתובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 25.2.03 וסיים את עבודתו ביום 18.10.06, בשים לב לכך שבמהלך כל תקופת עבודתו הוא הועסק אצל מעסיקים שונים בענף הבניה וכן בשים לב לכך שהתובע לא הוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי בענף הבניה (להבדיל מצו ההרחבה) על מעסיקים אלה, הרי שיש לקבוע כדלקמן: בתקופת ההעסקה הראשונה של התובע (מיום 25.2.03 ועד ליום 31.8.04; להלן: "התקופה הראשונה") חל על העסקתו צו ההרחבה בענף הבניה כפי שחל על עובדים אחרים בענף במקומות העבודה בהם הועסק. זאת, בהתאם להוראות סעיף 13(א) לחוק קבלני כ"א. בתקופת ההעסקה השניה של התובע (מיום 1.9.04 ועד לסיום העסקתו ביום 18.10.06; להלן: "התקופה השניה") חל על העסקתו של התובע צו ההרחבה בענף קבלני כ"א וזאת, בהתאם לסעיף 13(ג) לחוק קבלני כ"א. (ראה - ע"ע 1361/04 אלברטו ויינשטיין נ' דנאל (אדיר יהושוע) בע"מ ואח', ניתן ביום 10.1.06) 13. על בסיס קביעות אלה, בין היתר, תגזרנה בהמשך זכויותיו של התובע ברכיבי התביעה השונים כפי שיפורט להלן: זכאות התובע לתשלום הפרשי שכר הנובעים מהתחיבות להעלאת שכרו 14. התובע העיד במסגרת תצהירו, כי עובר לתחילת עבודתו הוסכם עמו כי הוא יעבוד עבור הנתבעת משך 6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום וזאת, בתמורה לשכר שעתי של 19 ש"ח. כן העיד כי כבר באותה עת "הובטח" לו להעלות את שכרו השעתי בעתיד ואף לשלם לו תשלומים שונים בגין "תנאים סוציאליים". כן העיד התובע, כי זמן קצר לאחר שהחל עבודתו בנתבעת סוכם בין הצדדים על העלאת שכרו השעתי החל מחודש 5/03, כך שישולם לו סך של 20 ש"ח לשעה עד לתום חודש 6/03, סך של 21 ש"ח לשעה החל מחודש 7/03 וכי החל מחודש 8/03 יועלה התעריף השעתי ל-22 ש"ח לשעה. בהמשך, אף הובטח לו לדבריו, העלאות נוספות בשכרו (ראה - סע' 5-7 לתצהיר התובע). התובע הוסיף והעיד, כי למרות הסיכום הנ"ל המשיכו הנתבעת לשלם את שכרו לפי תעריף של 19 ש"ח לשעה ולאחר מכן על-פי תעריף של 20 ש"ח לשעה. זאת, בניגוד להתחייבות להעלאה בשכרו. אי לכך עתר התובע לתשלום הפרשי שכר בגין הפרת ההסכם האמור. 15. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורות אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה, וזאת מהטעמים כדלקמן: דברי התובע בתצהירו ביחס לסיכום שבין הצדדים בנוגע להעלאה בשכרו נטענו באופן כללי ומעורפל; התובע לא ציין באיזה מועד ובאילו נסיבות סוכם בין הצדדים על העלאת השכר ומדוע סוכם על ההעלאה הנטענת לאחר שהחל את עבודתו, כאשר במסגרת הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים אין זכר להעלאה צפויה מובטחת נטענת. זאת ועוד, מהראיות עולה כי התובע חתם על שני מסמכים שתורגמו לשפה הרוסית בדבר ויתור על תביעות; המסמך האחד מתייחס לשנת 2003 ואילו המסמך השני מתיחס לשנת 2004 (ראה - נספח ג1-2 לתצהיר מר ולייב). מכאן - שאף לו היה קיים סיכום כאמור בנוגע להעלאת השכר, הרי שהתובע הסכים לשינוי בתנאיו במסגרת חתימתו על כתב הויתור. 16. ערים אנו לטענותיו של התובע, אשר ציין כי הנתבעים החזיקו בידיהם צ'ק בטחון אותו התכוונו לפרוע במקרה בו יתפטר לפני תום התקופה הקצובה, באשר לדבריו, בכך היה כדי לאיין את יכולתו לעמוד על קיום ההתחייבות של הנתבעת להעלאה בשכרו. דא עקא, שאף אם נקבל את הגיונם של הדברים הרי שמהראיות עולה כי התובע המשיך בעבודתו בנתבעת כ-7 חודשים לאחר תום התקופה הקצובה ולאחר שפגה התחייבותו לתשלום הפיצוי המוסכם (שסכומו ננקב בצ'ק לבטחון). משמע - התובע הסכים להמשיך ולעבוד חרף הפרת ההתחייבות הנטענת להעלאת השכר, ועל אף שגם לשיטתו לא ריחפה עליו עוד "כחרב המתהפכת" הסכנה למימוש צ'ק הבטחון. בעבודתו של התובע כ-7 חודשים לאחר תום התקופה הקצובה שנקבעה בהסכם בהתאם ובתמורה לשכר ששולם לו בפועל, יש לראות הסכמה לשכר זה; קרי - ביטוי להסכמה לשנות מההתחייבות הנטענת של הנתבעת להעלאה בשכרו, וזאת אף לו ניתנה לו התחייבות שכזו בתחילת הדרך (ראה - תב"ע נד/86-3 יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270). לבסוף יאמר, כי גם במכתב ההתפטרות של התובע לא הועלתה ולו ברמז כל טענה ביחס לחוב שחבה לו הנתבעת בגין שכר ולאי עמידתה בסיכום בדבר העלאה בשכרו. עובדה זו נזקפת אף היא לחובתו של התובע. 17. לאור כל זאת, אנו דוחות אפוא את תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר על בסיס ההתחייבות הנטענת להעלאת שכרו. זכאות התובע לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות 18. התובע טען, כי הוא עבד בנתבעת מדי יום כ-10-12 שעות וכי לא שולם לו שכר בהתאם למתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה. התובע אף טען כי הוא היה זכאי לתשלום בגין שעות קיץ בהתאם להוראות צווי ההרחבה. הנתבעת טענה מנגד כי אין חל עליה צו ההרחבה בענף הבניה וכי שולם לתובע שכר בגין כל השעות הנוספות בהן עבד. זאת, בהתאם לדוחות הנוכחות שהציגה ובהתאם למתחייב עפ"י הדין. 19. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורות אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה, וזאת מהטעמים כדלקמן: תחילה יאמר כי טענתו של התובע ביחס להיקף שעות עבודתו (העולה לטענתו על הרשום בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת) לא הוכחה ונשארה בגדר טענה בעלמא. התובע אף לא מצא לנכון לזמן עדים רלבנטיים, לרבות מפקחי עבודה באתרים בהם עבד, אשר יכלו להעיד על היקף עבודתו. אי לכך, אנו קובעות אפוא כי הרישום המופיע בדוחות הנוכחות של הנתבעת (נ/1) ובתלושי השכר אכן משקף את היקף עבודתו של התובע בנתבעת. 20. עיון בתלושי השכר מלמד כי התובע קיבל, בסופו של יום, את מלוא התמורה לה היה זכאי בעבור שעות עבודתו בהתאם לחוק ובהתאם לצווי ההרחבה בענף הבניה ובענף קבלני כ"א, לרבות התמורה בגין עבודה בשעות קיץ, זאת כפי שיוסבר להלן: בתקופה הראשונה (מחודש 2/03 ועד לחודש 8/04) - התקופה בה חל על יחסי העבודה שבין הצדדים צו ההרחבה בענף הבניין - היה התובע זכאי מכח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ומכח צו ההרחבה בענף הבניה להפרשי שכר מעבר לתשלומים החודשיים השוטפים בסך של 1,686.75 ש"ח הנובעים מעבודה בשעות קיץ (בגין חודשיים וחצי מיום 16/6 לחודש ועד 31/8) ומן הפער שבין הרישום בדוחות הנוכחות לבין התשלומים החודשיים השוטפים ששולמו לו לפי תלושי השכר (9.5 ₪ בגין חודש 2/03, 9.5. ₪ בגין חודש 9/03, 80.5 ₪ בגין חודש 6/03, 509.75 ₪ בגין חודש 7/03, 560 ₪ בגין חודש 8/03, 40 ₪ בגין חודש 10/03, 10 ₪ בגין חודש 11/03, 10 ₪ בגין חודש 2/04, 17.5 ₪ בגין חודש 3/04, 210 ₪ בגין חודש 7/04, 230 ₪ בגין חודש 8/04). בתקופה השניה (מחודש 9/04 ועד תום תקופת ההעסקה בחודש 10/06) - תקופה בה חל על הצדדים צו ההרחבה בענף אספקת שירותי כוח אדם - היה התובע זכאי להפרשי שכר בסך של 686 ש"ח - מעבר לתשלומים החודשיים השוטפים ששולמו לו - הפרשים הנובעים מעבודה בשעות קיץ (בהתאם לקבוע בסעיף 8.2.3 לצו ההרחבה) ומהפער שבין הרישום בדוחות הנוכחות לבין התשלומים החודשיים השוטפים ששולמו לפי תלושי השכר (לתובע מגיעים הפרשי שכר כדלקמן: 54.5 ₪ בגין חודש 6/05, 212 ₪ בגין חודש 8/05, 90 ₪ בגין חודש 6/06, 330 ₪ בגין חודש 7/06). סה"כ היה התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות - מעבר לתשלומים החודשיים השוטפים - בסך של 2,373 ₪ (1,687 + 686). עם זאת, עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי הנתבעת אכן שילמה לתובע מעת לעת הפרשי שכר מעבר לתשלומים החודשיים השוטפים, כאמור לעיל, המסתכמים בסך של 4,130 ש"ח (לתובע שולמו הפרשי שכר כדלקמן: 402 ₪ בחודש 7/05, 491 ₪ בחודש 8/05, 451 ₪ בחודש 3/06, 1,756 ₪ בחודש 4/06, 1,030 ₪ בחודש 6/06); קרי - הנתבעת שילמה לתובע הפרשי שכר העולים על הסכום המצטבר שהיה עליה לשלם באופן שוטף במשך כל תקופת העסקתו של התובע בגין עבודה בשעות נוספות, לרבות עבודה בשעות קיץ. 21. לאור כל האמור לעיל, דין רכיב תביעה זה להדחות. זכאות התובע לתשלום פיצויי הלנה בגין איחור בתשלומי השכר 22. התובע טען כי הנתבעים נהגו לשלם את שכרו באיחור, שבועיים ויותר לאחר המועד הקבוע בחוק. 23. אשר לדעתנו יאמר - כי יש לדחות רכיב תביעה זה היות והתובע לא הוכיח את טענתו ביחס לאיחור בתשלום השכר, לא ציין את המועדים המדויקים בהם שולם שכרו ואף לא הציג בפני ביה"ד כל אסמכתא המלמדת על מועד התשלום. 24. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחות רכיב תביעה זה. זכאות התובע לתשלום דמי הבראה 25. התובע טען כי לא שולמו לו מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבניה ובענף כ"א. משכך, עתר לתשלום ההפרשים המגיעים לו לטענתו. הנתבעים טענו מנגד כי התובע זוכה בתשלום בגין 23 ימי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות וכי הוא זוכה בתשלום בגין דמי הבראה. מעבר לזה לו היה זכאי על פי הדין. 26. בהתאם להוראות סעיף 7 לצו ההרחבה בענף הבניה היה התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין 6 ימי הבראה בשנה על פי תעריף של 351 ש"ח. בהתאם להוראות סעיפים 8.7.1 - 8.7.2 לצו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א היה התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין 6 ימי הבראה בשנה השניה והשלישית להעסקתו ול-7 ימים מהשנה הרביעית ואילך להעסקתו. זאת, בהתאם לתעריף הנהוג במקום העבודה בפועל, דהיינו - בהתאם לתעריף הנהוג בשירות הציבורי, כפי הנהוג בענף הבנייה. מכאן, שבגין התקופה הראשונה היה התובע זכאי לדמי הבראה בגין 9.5 ימים בסך של 3,334.5 ש"ח (9.5 ימים X 351 ₪) ואילו בגין התקופה השניה היה זכאי לדמי הבראה בגין 13.75 ימים בסך של 4,950 ש"ח (360 ₪ X 13.75). סה"כ היה התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין שתי תקופות העסקתו בסך של 8,284 ש"ח. עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי בסה"כ שולמו לו במהלך כל תקופת עבודתו דמי הבראה בסך של 6,810 ש"ח (לתובע שולמו דמי הבראה כדלקמן: 1,530 ₪ בחודש 12/04, 1,530 ₪ בחודש 5/05, 614 ₪ בחודש 10/05, 614 ₪ בחודש 2/06, 614 ₪ בחודש 3/06, 1,590 ₪ בחודש 3/06, 318 ₪ בחודש 10/06). 27. נוכח האמור התוצאה היא כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין דמי הבראה בסך של 1,474 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.10.06 ועד למועד התשלום בפועל. זכאות התובע לתשלום בגין פדיון חופשה 28. התובע טען כי הוא לא נטל במהלך תקופת עבודתו חופשה בשכר וכי לא שולם לו מלוא הסכום המגיע לו בגין פדיון חופשה ולפיכך עתר לתשלום 3,600 ₪ בגין פדיון ימי חופשה. הנתבעים טענו מנגד כי התובע נטל חופשות בשכר, בניגוד לאמור בתצהירו וכי ניתן ללמוד על כך הן מתלושי השכר והן מחקירתו הנגדית. 29. אשר לדעתנו יאמר, כי סבורות אנו שיש לקבל רכיב תביעה זה בחלקו (הקטן), וזאת מהטעמים כדלקמן: במהלך התקופה הראשונה ובהתאם להוראות סעיף 4 לפרק ה' לצו ההרחבה בענף הבניה היה התובע זכאי לחופשה המסכמת ב- 12 ימים בשנה (19 ימים סה"כ). במהלך התקופה השניה ובהתאם להוראות סעיף 8.4 לצו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א היה התובע זכאי לחופשה המסתכמת ב-13 ימים בשנה (28 ימים סה"כ). יוצא אפוא, כי התובע היה זכאי בגין כל תקופת העסקתו ל- 47 ימי חופשה. עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי התובע זוכה במהלך תקופת העסקתו בתשלום בסך של 7,200 ש"ח בגין 45 ימי חופשה אותם ניצל בפועל (התובע קיבל ימי חופשה בתשלום כדלקמן: 9 ימים בחודש 9/04, 7 ימים בחודש 12/04, 2 ימים בחודש 6/05, 2 ימים בחודש 8/05, 6 ימים בחודש 2/06, 5 ימים בחודש 3/06, 3 ימים בחודש 5/06, 7 ימים בחודש 9/06, 4 ימים בחודש 10/06). מכאן - שהתובע היה זכאי במועד סיום עבודתו לתשלום נוסף בגין פדיון שני ימי חופשה בסך 320 ש"ח. זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.10.06 ועד למועד התשלום בפועל. זכאות התובע לתשלום הפרשות לקופת הגמל 30. אין חולק כי במהלך כל תקופת עבודתו לא הפרישה הנתבעת בגין התובע הפרשות לקופת הגמל, וזאת לטענתה, בהעדר מקור שבדין המחייב אותה לעשות כן. כמו כן, טענה הנתבעת כי חרף האמור היא הציעה לתובע, לפנים משורת הדין, להפריש בגינו הפרשות לקופה"ג אולם התובע התנגד לכך בכתב. לתמיכה בטענותיה הציגה הנתבעת מסמך שכותרתו: "התנגדות לפנסיה". מסמך אשר לגרסתה, נחתם על-ידי התובע ובו נכתב כי הוא (התובע) מצהיר "שעל אף ההצעה האינפורמטיבית שניתנה לו על-ידי החברה" הוא "מתנגד להשתתף בפנסיה", וזאת בשל "סיבות אישיות" (ראה - נספח ה' לתצהיר מר ולייב). 31. אשר לדעתנו יאמר, כי נוכח קביעתנו דלעיל, לפיהן בתקופה הראשונה חל על העסקתו של התובע צו ההרחבה בענף הבניה ואילו בתקופה השניה חל על העסקתו צו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א, הרי שבהתאם לצווי הרחבה בענפים הללו היה על הנתבעת לבטח את התובע בקרן פנסיה ולבצע הפרשה לתגמולים בשיעור של 6% משכרו (ראה - סע' 3א לפרק ד' לצו ההרחבה בענף הבניה וסע' 8.3 לצו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א). בהקשר זה נוסיף כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובע סירב להצעתה לבטחו בקופה"ג באופן הפוטר אותה מביצוע התשלום. שכן, הזכות להיות מבוטח בקרן פנסיה הינה זכות קוגנטית שמקורה בצו ההרחבה, ומשכך אין העובד רשאי לוותר עליה. 32. לאור האמור, אנו קובעות אפוא כי התובע היה זכאי לתשלום פיצוי בשל אי הפרשה לקופה"ג כדלקמן: במהלך התקופה הראשונה היה התובע זכאי לביצוע הפרשות לקופה"ג בסך של 3,649 ש"ח (6% מהשכר הקובע לכל התקופה בסך 60,819 ₪). במהלך התקופה השניה היה התובע זכאי לביצוע הפרשות בסך של 5,803 ש"ח (6% מהשכר הקובע לכל התקופה בסך 96,720 ₪ = 3,720 ₪ X 26 חודשים). סה"כ היה התובע זכאי לביצוע הפרשות לקופה"ג בסך של 9,452 ש"ח בגין שתי תקופות ההעסקה, כאשר מסכום זה יש לנכות סך של 1,241 ש"ח, אותו העבירה הנתבעת לקרן מקפת, לקראת תום העסקתו של התובע (173 ₪ בחודשים 4-5/06, 179 ₪ בחודשים 6-10/06). 33. לאור כל האמור, יוצא אפוא כי התובע זכאי לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקופה"ג - ובהעדר אפשרות להעברה ישירה לקופה"ג - בסך של 8,211 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.05 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל. זכאות התובע לתשלום בגין הפרשות לקרן השתלמות 34. אשר לתביעה לתשלום הפרשות לקרן השתלמות, הרי שסבורות אנו שיש לדחותה, וזאת מהטעמים כדלקמן: בצו ההרחבה בענף הבנין, החל על העסקת התובע בתקופה הראשונה, לא עוגנה הזכות לתשלום הפרשות לקרן השתלמות. זאת שעה שהתובע לא הצביע על כל מקור אחר המזכה אותו בזכות זו. צו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א, החל על העסקת התובע בתקופה השניה, מתנה את הזכאות לביצוע הפרשות לקרן השתלמות בקיום חובה של המעסיק בפועל להפריש הפרשות שכאלה בגין עובדיו מכח הסכם קיבוצי. דא עקא, שבמקרה דנן, התובע לא הוכיח כי על מעסיקיו בפועל בענף הבניה חל ההסכם הקיבוצי בענף הבניה. מכאן - שהתובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום הפרשות לקרן ההשתלמות גם בגין התקופה השניה. 35. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחות רכיב תביעה זה. זכאות התובע לתשלום דמי חג 36. התובע טען כי לא שולם לו מלוא התשלום לו היה זכאי בגין ימי חג בהתאם לצווי ההרחבה. דא עקא, שמהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי יש לדחות אף טענה זו וזאת, מהטעמים כדלקמן: צו ההרחבה בענף הבניה שותק בנושא חגים לעובדים שאינם קבועים או יציבים ולכן חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה הכללי במשק מיום 1.7.00, הקובע כי עובד יהיה זכאי לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה לאחר שהשלים תקופת עבודה בת 3 חודשים, וזאת להוציא ימי חג החלים בשבת. סעיפים 8.2.6-8.2.8 לצו ההרחבה בענף אספקת שירותי כ"א קובע כי עובד יהיה זכאי לתשלום בגין 10 ימי חג בשנה. אי לכך, התובע היה זכאי לתשלום בגין 30 ימי חג שאינם חלים בשבת בעבור כל תקופת עבודתו, בגינם היה זכאי לתשלום בסך של 4,800 ₪ (ימי החג בגין זכאי התובע לתשלום הינם כדלקמן: 2 ימים בחודש 4/03 (פסח), יום בחודש 5/03 (עצמאות), יום בחודש 6/03 (שבועות), 2 ימים בחודש 10/03 (ראש השנה וכיפור), 3 ימים בחודש 4/04 (2 פסח ועצמאות), יום בחודש 5/04 (שבועות), 2 ימים בחודש 9/04 (2 ראש השנה), 2 ימים בחודש 10/04 (2 סוכות), 3 ימים בחודש 4/05 (פסח, יום הזכרון ועצמאות), יום בחודש 5/05 (שבועות), 5 ימים בחודש 10/05 (2 ראש השנה, כיפור ו-2 סוכות), 2 ימים בחודש 4/06 (2 פסח), 2 ימים בחודש 5/06 (יום הזכרון ועצמאות), יום בחודש 6/06 (שבועות), 2 ימים בחודש 9/06 (ראש השנה וכיפור)). עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי במהלך תקופת עבודתו שילמה לו הנתבעת סכומים שונים בגין דמי חג העולים על הסכום לו היה זכאי בעבור ימי חג, בסך של 8,376 ש"ח (לתובע שולמו דמי חגים במהלך תקופת עבודתו כדלקמן: 800 ₪ בחודש 10/05, 1,120 ₪ בחודש 11/05, 1,440 ₪ בחודש 12/05, 1,280 ₪ בחודש 1/06, 480 ₪ בחודש 2/06, 320 ₪ בחודש 4/06, 691 ₪ בחודש 5/06, 1,925 ₪ בחודש 7/06, 160 ₪ בחודש 9/06, 160 ₪ בחודש 10/06). נוכח האמור, התוצאה היא כי התובע אינו זכאי לתשלום נוסף בגין ימי חג מעבר לסכומים ששולמו לו בפועל. 37. לאור כל זאת, אנו דוחות רכיב תביעה זה. זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים 38. התובע טען בכתב תביעתו כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. זאת, חרף העובדה שהתפטר מעבודתו. לענין זה טען התובע כי בין הצדדים נערך הסכם לתקופה קצובה וכי הנתבעת לא קיימה את הוראות סעיף 9 ל 0 מכוחו קמה לו לשיטתו, עילה המזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים. 39. אנו סבורות כי יש לדחות אף רכיב תביעה זה וזאת, מהטעמים כדלקמן: סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים קובע לאמור: "(א) היה עובד מועבד על פי חוזה לתקופה קצובה והגיעה התקופה לקצה, רואים אותו לענין חוק זה כאילו פוטר, זולת אם הציע לו המעביד לחדש את החוזה; סירב העובד לחדש את החוזה - רואים אותו, לענין חוק זה כאילו התפטר. (ב) הצעת המעביד לחדש את החוזה כאמור בסעיף קטן (א) צריך שתימסר לעובד לפחות שלושה חדשים לפני תום תקופת החוזה." במקרה דנן, אין חולק על כך שהתובע המשיך לעבוד בנתבעת כשבעה חודשים לאחר תום התקופה הקצובה. משכך, כי אין חל כלל בעניין דנן סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים. 40. למעלה מן הצורך יאמר, כי במסגרת סיכומיו שינה התובע טעמו עת שטען לזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים מכח ההפרה שהפרו הנתבעים את הסכם העבודה בכך שנמנעו מלשלם לו את השכר שהתחייבו לטענתו לשלם לו (ראה - סע' 14א-ג לסיכומי התובע והשווה - סע' 28-29 לכתב התביעה וסע' 28-29 לתצהירו). אנו סבורות כי יש לדחות גם טענה זו, הן מהטעם שמדובר בשינוי חזית והן מהטעם שעל פי קביעתנו התובע לא הוכיח הפרה של הסכם העבודה ואף לא הוכיח כי הפרה הנטענת - שלא הוכחה - הוותה עילה להתפטרותו. כל זאת, שעה שממכתב הפיטורים ומנוסחו של כתב התביעה ניתן ללמוד כי ההיפך הוא הנכון וכי ההפרה הנטענת לא היתה גורם להתפטרות. 41. לאור כל זאת, אנו דוחות את רכיב התביעה שעניינו תשלום פיצויי פיטורים. זכאות התובע לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה 42. התובע עתר לתשלום פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והפרת סעיף 39 לחוק החוזים וזאת, בלא שנקב בסכום הפיצוי. את תביעתו הנ"ל השתית התובע על טענה בדבר הפרת הוראות הדין - אי תשלום שכר במועד, אי ביצוע הפרשות לקוהפ"ג ותשלום שכר נמוך מהמוסכם. 43. אשר לדעתנו יאמר כי יש לדחות אף רכיב תביעה זה וזאת, מהטעמים הבאים: ראשית, יאמר כי התובע לא כימת את הסכום הנתבע ולא שילם את האגרה בגינו. שנית, התובע לא הוכיח ולא שכנע במרבית טענותיו ביחס להפרת הוראות הדין וההסכם כאמור לעיל. שלישית, הלכה פסוקה היא כי תשלום פיצוי בגין עוגמת נפש יפסק אך ורק במקרים חריגים ונדירים, כאשר בנסיבות המקרה דנן לא הוכחו תנאים חריגים אלה. 44. אי לכך, אנו דוחות רכיב תביעה זה. עילת התביעה כנגד הנתבע 2 45. התובע לא סתר את טענת הנתבעים, לפיה הוא הועסק אך ורק על-ידי הנתבעת 1, אשר היא זו שהפיקה עבורו את תלושי שכרו, היא שחתמה מולו על הסכם העבודה והיא שהיתה הנמען למכתב ההתפטרות. משמע - התובע לא הוכיח כי הנתבע 2 כבעל מניות בנתבעת וכמנהלה היה מעסיקו במשותף עם הנתבעת 1. משכך, יש לדחות את התביעה כנגד נתבע זה במלואה. סוף דבר 46. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבות את הנתבעת 1 לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה, את הסכומים הבאים: סך של 1,474 ש"ח בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.10.06 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 320 ש"ח בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.10.06 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 8,211 ש"ח בגין אי הפרשה לקופת הגמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.05 ועד למועד התשלום בפועל. 47. התביעה כנגד הנתבעת 2 - נדחית. 48. בנסיבות הענין ובשים לב לכך שחלק הארי של התביעה נדחה, הרי שאין צו להוצאות. 49.חוזהבניהענף הבנייההסכם קיבוצי