I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בנצרת עלית (אב-בית-הדין - השופטת קציר, נציגי הציבור: ה"ה ויינשטין ופיין; תב"ע מב/225 - 3) התבררה תביעה של המשיב (להלן - העובד) נגד המערערת (להלן - הקרן הקיימת) לתשלום השלמת פיצויי פיטורים. בית-הדין האזורי קיבל את התביעה באופן חלקי ומכאן הערעור. 2. העובדות הצריכות לעניין הן: א) מר סולטן עבד כפועל חקלאי בקרן הקיימת לישראל מחודש אפריל 1971 עד שפרש לפנסיה בגיל 65, בחודש מרס 1981. החל ממועד פרישתו מקבל העובד פנסיה מקרן הביטוח והפנסיה לפועלים חקלאיים; ב) בעת פרישתו, שילמה הקרן הקיימת לעובד פיצויי פיטורים בשיעור של שכר 12 יום לשנת עבודה. העובד תובע תשלום בגובה של 24 ימי עבודה בשנה; ג) הקרן הקיימת אינה צד להסכם הקיבוצי החל על הפועלים החקלאיים, אולם היא נוהגת להעניק לעובדיה, שהם מסוג המשיב, את התנאים שנקבעו בהסכם הנ"ל. את זאת למדנו ממכתב מיום 15.2.1982, שהוגש על-ידי בא-כוח הקרן הקיימת, ובו כותב מנהל אגף כוח אדם של הקרן הקיימת, כי "הפיצויים שולמו לו (לעובד) על בסיס של 12 יום לכל שנת עבודה בהתחשב שהוא מקבל פנסיה חודשית מקרן הביטוח ופנסיה לפועלים חקלאיים וזאת במסגרת ההסכם הקיבוצי עם האיגוד הארצי לפועלים חקלאיים שעל-פיו אנו נוהגים". 3. בעת פרישתו של העובד מעבודתו בקרן הקיימת היו בתוקף, בענף שבו עבד, הסכם קיבוצי וצו הרחבה, ואלה הם: א) הסכם קיבוצי כללי בענף החקלאות, שנחתם ביום 9.9.1979. סעיף 43(4) להסכם זהאומר: "... עובד בשכר או במשכורת הפורש לגמלאות - זכאי ל-12 יום פיצויי פיטורים עבור כל שנת עבודה, בנוסף לפנסיה שקיבל מהקרן על-פי תקנותיה"; ב) צו ההרחה בענף החקלאות ואריזת פרי הדר ונשירים, מיום 18.3.1980, שפורסם בי"פ 2618, תש"ם, בע' 1401. צו זה הרחיב סעיפים מסוימים של ההסכם הקיבוצי מיום 9.9.1979. הצו לא הרחיב את סעיף 43 להסכם הקיבוצי. 4. בית-הדין האזורי פסק על סמך שני צווי הרחבה: האחד - מיום 20.12.1977, שפורסם ביום 22.1.1978, בי"פ 2406, תשל"ח, בע' 972. צו זה הרחיב את הסכם הקיבוצי שנחתם ביום 22.6.1976. השני - סיום 18.3.1980 (ראה סעיף 3(ב) לעיל). הצו הראשון הרחיב את סעיף 12 להסכם הקיבוצי, וההרחבה היא בכך ש"לעובד הזכאי לפיצויי פיטורים.. ." ואשר עבד אצל המעביד מעל לעשר שנים, ישולמו פיצויי פיטורים על בסיס של 24 יום לכל שנת עבודה. עיון בצווים אלה מראה, שרק הצו השני היה בתוקף בעת פרישתו של העובד. לפני בית-הדין האזורי לא היו נוסחים נכונים ושלמים של צווי ההרחבה עליהם הסתמך. II. פסק-דין 1. כדי להכריע בסכסוך שלפנינו, עלינו להתייחס לשתי שאלות : האחת - תחולתם וביטולם של צווי הרחבה. השניה - היקפו ותחומיו של צו הרחבה; חפיפת תוקף של צווי הרחבה. 2. נפתח תחילה בשאלת תחולתו וביטולו של צו הרחבה. סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים), קובע: "תם תוקפו של הסכם קיבוצי, שעל הוראותיו ניתן צו הרחבה, בטל צו ההרחבה והודעה על כך תפורסם ברשומות". בדב"ע מג/37 - 3 [1], נקבע, כי כשנחתם הסכם קיבוצי חדש המחליף הסכם קודם, פג תוקפו של צו ההרחבה על ההסכם הקודם. גם סעיף 33 לחוק הסכמים קיבוציים אין בו כדי להואיל לעובד במקרה זה. הסעיף קובע: "בטל צו הרחבה מכוח סעיף 31 או בוטל מכוח סעיף 32, מוסיפות ההוראות האישיות של ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו לעמוד בתוקפן כחלק מחוזי העבודה שהיו קיימים בהיות הצו בתוקפו, כל עוד לא שונו או לא בוטלו בחוזי עבודה חדשים". בנושא זה אמר בית המשפט העליון בע"א 53/71 [2], (בע' 56): "הפירוש המעשי של הוראת החוק בדבר המשך קיומן של ההוראות האישיות אחרי פקיעת תוקפם של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה הוא - שהן, בתורת חלק מחוזה שבין העובד והמעביד, ממשיכות להתקיים לזמן בלתי- קצוב. במקרה כזה באופן רגיל כל מה שדרוש כדי לשים להן קץ הוא לתת הודעה מוקדמת סבירה על הרצון לבטלן, והן מתבטלות בתום מועדה של ההודעה". יישום עיקרון זה במישור הקיבוצי והאישי פירושו, כי כשהסכם קיבוצי וצו הרחבה קודם בוטלו על-ידי הסכם קיבוצי וצו הרחבה חדש, בטלו גם ההוראות האישיות בחוזה האישי של כל עובד עליו חלים ההסכם והצו הקודם, והם הוחלפו בהוראות של ההסכם והצו החדש. הדבר נכון במיוחד כשההסכם הקיבוצי החדש מבטל את ההסכמים הקודמים. האמור לעיל בדבר הקשר בין הסכם קיבוצי וצו הרחבה מביא למסקנה, כי בבחינת תוקפו של צו הרחבה יש חשיבות מכרעת לשאלה, אם הסכם קיבוצי מסויים בא לבטל את קודמו או להוסיף עליו. אם בא לבטלו - בטל עמו צו ההרחבה שנלווה אליו. אם בא להוסיף עליו - ממשיך צו ההרחבה לעמוד בתוקפו. לאור מסקנות אלו יש לבחון את ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה שלו על הפועלים החקלאים בתקופת עבודתו של המשיב. 3. ואלה ההסכמים הקיבוציים הכלליים וצווי ההרחבה בענף החקלאות הרלבנטיים לענייננו: א) הסכם קיבוצי כללי ומקיף (נחתם ביום 12.11.1970), שאומץ בהסכם נוסף (שנחתם ביום 2.4.1971); ב) צו הרחבה מיום 27.12.1971 (שפורסם בי"פ 1792, תשל"ב, בע' 763), הרחיב את הוראות שני ההסכמים הקיבוציים הללו; ג) הסכמים קיבוציים נוספים בענף (22.6.1976 ו-7.12.1976), בקשר למספר מצומצם של נושאים, אימצו את הוראות ההסכם הכללי משנת 1970; ד) צו ההרחבה שפורסם ביום 22.1.1978, כי "תוקפו של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות יוארך בשינויים הבאים". הוראה זו נתאפשרה בצו ההרחבה, כי נלקחה מההסכמים הקיבוציים שהוזכרו לעיל ושהשאירו על כנו את ההסכם הקיבוצי משנת 1970. במצב זה נשארו בתוקפם, זה בצד זה, צווי ההרחבה מ- 1971 ו-1978; ה) הסכם קיבוצי שנחתם ביום 9.9.1979. בהסכם זה אין סעיף המקנה תוקף להסכמים קודמים ויש להסיק מכך, שהצדדים להסכם ראו אותו כבא במקום ההסכמים הקודמים. מסקנה זו עולה גם מן המבנה והתוכן של ההסכם החדש. ההסכמים שבאו אחרי ההסכם הכללי של שנת 1970 ו-1971 היו מצומצמים, ולא כללו פרק של הגדרות. לעומת זאת, ההסכם הקיבוצי משנת 1979 הינו כולל ומקיף, ויש בו פרק הגדרות חדש השונה במקצת מן הקודם. הוכחה נוספת, שהסכם 1979 בא במקום ההסכמים הקודמים, היא, שההסכם מיום 22.7.1976 עסק ב"פיצויי פיטורים לעובדים בענף החקלאות בשכר יומי ולעובדים יומיים שהועברו למשכורת חודשית", וחלק מההסדר הזה נכלל בסעיפים 42 ו-43 של ההסכם הקיבוצי משנת 1979. כיוון שההסכם משנת 1979 הינו כולל ומקיף, חוזר במלואם על חלק מההסדרים של קודמיו ואינו חוזר על אחרים, ניתן להסיק, כי ההסכם החדש בא במקום ההסכמים הקודמים וביטל אותם. 4. מן המסקנה, כי ההסכמים הקיבוציים מהשנים 1970, 1971, 1976, בוטלו על-ידי ההסכם הקיבוצי הכולל והמקיף משנת 1979, עולה גם כי באותה עת פג תוקפם של צווי ההרחבה על ההסכמים האלה. לכן, טעה בית-הדין האזורי כשהסתמך על צו ההרחבה שפורסם ביום 22.1.1978, אשר הרחיב את ההסכמים הקיבוציים משנת 1976. 5. מן האמור לעיל עולה, כי תנאי הפרישה של המערער היו צריכים להיקבע לפי ההסכם הקיבוצי שהיה בתוקף בעת פרישתו, כלומר ההסכם משנת 1979. אר גם בעניין זה יש צורך בהבהרת. בית-הדין האזורי טעה כשקבע, כי הפרק "מתפטר כדין מפוטר" בצו ההרחבה מיום 10.4.1980 בא להוסיף על הפרק "פנסיה מקיפה ופיצויי פיטורים - סעיף 43" בהסכם הקיבוצי מיום 9.9.1979. סעיפים 25, 28(א), ו-30(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, מלמדים כי צו הרחבה צריך להתייחס להוראות מסוימות בתוך ההסכם הקיבוצי. סעיף 30(א) לחוק האמור קובע "ניתן צו הרחבה יהיו הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו חלות על כל העובדים והמעבידים...". מכלל הן אתה שומע לאו - מקום שהוראה מסוימת לא הורחבה, היא אינה חלה על העובדים הלא מאורגנים. ואשר ליישום העיקרון לענייננו: ההסכם הקיבוצי מיום 9.9.1979 הורחב באופן חלקי על-ידי צו ההרחבה מיום 10.4.1980. סעיף 43, המעניק פיצויי פיטורים לעובד שפורש לפנסיה, לא הורחב בצו ההרחבה ולכן אינו חל על עובד, ומכאן כי חבו הקרן הקיימת כלפי עובדיה בסוגיה זו היא מכוח הנוהג אותו אימצה הקרן הקיימת (סעיף 2(ג) להליך). יש לציין, כי גם סעיף 12 לצו ההרחבה מיום 20.12.1977 אינו חל על עובד הפורש לפנסיה, אלא על עובד הזכאי לפיצויי פיטורים. 6. המשיב פרש לפנסיה בחודש 3.1981, ואת זכויותיו יש לקבוע לאור ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה שהיו בתוקף באותה עת, במידה שהם חלים עליו, ואלה צוינו בסעיף 3 להליך. כאמור לעיל, ההסכם הקיבוצי בלבד חל על העובד וזאת מכוח הנוהג שצוין במכתב מנהל אגף כוח אדם. סעיף 43(4) להסכם הקיבוצי מיום 9.9.979 מעניק לעובד הפורש לפנסיה פיצויי פיטורים בשיעור 12 ימי עבודה עבור כל שנת עבודה, וזהו שיעור הפיצויים ששילמה הקרן הקיימת לעובד. אין העובד זכאי לפיצויי פיטורים מעבר למה שקיבל. 7. בית-הדין האזורי העיר על כך, שנציג מועצת פועלי עפולה, אשר ייצג את העובד, לא צרף את כל ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה הנוגעים לעניין, ושאלה שצורפו לא היו מושלמים. אנו מצטרפים להערה זו אך מוסיפים, כי בית-הדין רשאי לחייב צד להגיש העתק מלא ומאושר של הסכם. כדי לעמוד כראוי על זכויות מרשיהם, חייבים נציגיהם להשיג ולקרוא את כל ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה הנוגעים לעניין. וכן, חובה על הצדדים להגיש לבית-הדין את כל ההסכמים והצווים, בנוסחם המלא, כשהם נושאים את אישור משרד העבודה והרווחה על כך שהוגשו לרישום. בעניין זה היתה מוטלת חובה גם על בא-כוח הקרן הקיימת, כמי שמייצג מוסד ציבורי, לסייע לבית-הדין על-ידי הגשת כל ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה החלים. 8. התוצאה - דין הערעור להתקבל ואנו קובעים, כי שיעור פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד הוא על בסיס שכר 12 ימי עבודה לכל שנת עבודה. אין צו להוצאות. חוזהחקלאותהסכם קיבוצי