1. ביום 13.11.1994 אירעה תאונת דרכים קטלנית, ובה מצאו את מותם ארבעה אנשים (להלן - המנוחים). המשיבים הם עיזבונות המנוחים והתלויים בהם. המנוחים היו תושבי אזור יהודה ושומרון, והתגוררו בחברון ובסביבתה. הם עבדו במשך שנים במפעל "פולגת" השוכן בקרית גת. התאונה אירעה שעה שהיו בדרכם למקום עבודתם זה, ולפיכך התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. משפחות המנוחים מקבלות קיצבת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי. במסגרת הליכים אשר התקיימו בבית-המשפט המחוזי בירושלים, תבעו עיזבונות המנוחים והתלויים בהם פיצויים על הנזקים שנגרמו להם עקב מותם של המנוחים. העיזבונות והתלויים של כל אחד מהמנוחים תבעו בבית-המשפט המחוזי, בארבע תביעות נפרדות, את עיזבון נהג הרכב שבו נסעו המנוחים בעת התאונה ואת המבטחת של השימוש ברכב. הדיון בארבע התביעות אוחד. אין מחלוקת בדבר חבות המערערים לפצות את המשיבים, והמחלוקת בבית-המשפט המחוזי הייתה בשאלת גובה הנזק. בית-המשפט פסק בכל אחת מהתביעות את דרך חישוב סכום הפיצויים, וקבע שאת חישוב הסכום המגיע בכל אחת מהתביעות יערוך האקטואר שי ספיר על-פי קריטריונים לחישוב שקבע בית-המשפט. ערעור זה של המערערים הוא על הקריטריונים שנקבעו לחישוב גובה סכום הפיצויים. 2. המחלוקת בין בעלי-הדין היא בקביעת שיעור התמיכה שהיה מספק כל אחד מהמנוחים לתלוייו לולא התאונה. המרכיב החשוב בקביעת הפסד התלות הוא שיעור כושר השתכרותו של המנוח לולא התאונה. כושר השתכרות זה מהווה את ה"עוגה" שבה היו מתחלקים המנוח ותלוייו. נתונים אחרים הדרושים לחישוב סכום הפיצויים המגיע לתלויים לא היו במחלוקת בין בעלי-הדין. מוסכם עליהם, שחישוב ההפסד של התלויים ייערך לפי שיטת הידות; גילם של התלויים ותקופת התלות של כל אחד מהם לא היו במחלוקת. המחלוקת האמיתית שנותרה היא מרכיב כושר ההשתכרות של כל אחד מהמנוחים. בית-המשפט קבע על-פי מה יחושב גובה שכרם הרגיל. בנוסף לשכר, עובדים מקבלים הטבות במסגרת עבודתם, שנהוג לכנותן "זכויות סוציאליות" או "תנאים סוציאליים" (להלן - תנאים סוציאליים). המחלוקת העיקרית בין בעלי-הדין נסבה על השאלה מהו השיעור שיש להוסיף על השכר של כל אחד מהמנוחים בגין תנאים סוציאליים וכן מהו הסעיף מהסעיפים הרשומים בתדפיסי השכר, שעל-פיו ייקבע שוויים של התנאים הסוציאליים, אשר נקבעים על-פי שיעור מסוים מהשכר. בית-המשפט המחוזי קבע, כי כבסיס לחישוב אובדן התמיכה של התלויים, יש להוסיף לשכר של כל אחד מהמנוחים תנאים סוציאליים בשיעור כולל של 37.33% מהשכר. שיעור זה כולל הפרשות להבטחת פנסיה מקיפה בשיעור 25%, פיצויי פיטורין בשיעור 8.33% ופדיון ימי חופשה לפי חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 בשיעור 4%. הוא קבע גם, שיש לחשב אחוזים אלה על-פי הרכיב של כלל השתכרותו של כל אחד מהמנוחים, ולא על-פי השכר הבסיסי אשר אינו כולל תוספות שונות. 3. אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט בדבר הבסיס שעל-פיו יחושבו התנאים הסוציאליים, דהיינו כלל השתכרותו של כל אחד מהמנוחים. לעומת זאת קביעת התוספת לשכר בשיעור 37.33% בגין תנאים סוציאליים אינה מבוססת ומצדיקה התערבות, כפי שיפורט להלן. מבין הטענות שנטענו בערעור, זהו גם הנושא היחיד המצדיק התערבות בערכאתנו. 4. נוסף על השכר המשתלם לעובד, מקובל שהמעביד מעניק לו הטבות נוספות שוות כסף. במקומות עבודה רבים מוסדר הדבר בהסכמים קיבוציים, ולעתים, בחוזים מיוחדים. חלק מהטבות אלה בא לידי ביטוי בהענקת טובת הנאה חודשית לעובד. כך, למשל, כשמעביד נכון לספק לעובד כלי רכב לשימושו, גם לצרכיו הפרטיים, כשכל עלות החזקתו של כלי הרכב היא על המעביד. כך הוא, כשמעביד מעניק לעובד טובת הנאה על-ידי כיסוי כל עלות שיחותיו הטלפוניות, לרבות שיחות שאינן קשורות בעבודה. בכל אחת מהטבות אלה ניתנת לעובד טובת הנאה שוות כסף אשר חוסכת לו הוצאה שהיה עליו להוציאה מתוך השכר שהוא מקבל. אין כל הבדל מעשי מבחינתם של המעביד ושל העובד אם המעביד נותן לעובד סכום נוסף למשכורתו שממנו ישלם העובד בעבור עלויות החזקת רכב והחזקת טלפון, לבין כיסוי בפועל על-ידי המעביד של עלויות אלה. דוגמאות נוספות להטבות מסוג זה הן קצובת הבראה, ארוחות חינם או הנחה ברכישת מוצרים. בצד הטבות אלה קיימות הטבות מסוג אחר. אלה הן הטבות המתבטאות בתשלום שוטף לקרן אשר בעתיד עשוי העובד ליהנות ממנה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא תשלום לקרן פנסיה, המבטיח לעובד שבהגיעו לגיל פרישה, או במקרה שיהיה נבצר ממנו להמשיך מטעמי בריאות לעבוד - הכול בהתאם לתנאי קרן הפנסיה - יקבל קיצבה חודשית. העובד אינו נהנה מיידית מאותן הפרשות חודשיות אשר המעביד מפריש לקרן הבאה להבטיח לעובד בעתיד פנסיה. אך להפרשות אלה יהיה ערך כספי בעתיד. המדובר הוא בהטבה עתידית אשר מובטחת ומבוטאת בכך שהמעביד משלם שיעור מסוים משכרו של העובד לקרן פנסיה שתבטיח את אותה הטבה. ככל שנפגע שכרו של עובד עקב פגיעה בתאונה, כך נפגעת גם ההטבה אשר מהווה שיעור מסוים מהשכר. במקרה שנבצר מהעובד לעבוד כליל, הוא מפסיד את ההטבה האמורה כולה. כך הוא גם במקרה שהעובד נפטר והתובעים הם תלוייו. השכר אשר יהווה בסיס להפסד התאונה שלהם כולל גם את ההטבה של תשלום לקרן פנסיה על-ידי המעביד. יוזכר כאן במאמר מוסגר, שהתשלום לקרן פנסיה בא להבטיח פנסיה לעובד בבוא המועד לכך. לפיכך אין העובד זכאי גם לפיצוי בגין הפסד ההטבה של תשלום המעביד לקרן פנסיה וגם לפיצוי בגין הפסד פנסיה. התשלום הראשון - התשלום לקרן פנסיה - בא להבטיח את קבלת התשלום השני - הפנסיה. על-כן פיצוי גם על אובדן התשלום לקרן פנסיה וגם על אובדן פנסיה יהווה כפל פיצוי. העובד-הנפגע זכאי לפיצוי בגין אובדן אחד משני אלה בלבד (ראו בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [3], בעמ' 64-65). 5. כאמור, המנוחים היו תושבי יהודה ושומרון (להלן - יו"ש). הם קיבלו את שכרם בגין עבודתם בפולגת משירות התעסוקה. שירות התעסוקה דאג גם לתנאים הסוציאליים של המנוחים, כמו לגבי עבודת עובדים אחרים מיו"ש. המעביד שילם לשירות התעסוקה סכום של 12.5% מהמשכורת של כל אחד מהם בגין תנאים סוציאליים. אחוזים אלה כללו תשלום של 4% להבטחת דמי חופשה, 2.5% להבטחת דמי מחלה ו-6% בגין פנסיית יסוד. תשלום כולל זה של 12.5% מהמשכורת הוא התשלום היחיד אשר שולם על-ידי מעבידם של המנוחים, פולגת, בגין הבטחת התנאים הסוציאליים שלהם. לא הובאה בפני בית-המשפט כל הוכחה לתשלום נוסף מצד פולגת להבטחת תנאים סוציאליים של עובדים מיו"ש נוסף על אלה אשר הובטחו באמצעות שירות התעסוקה כאמור. הדבר עולה גם מאישור של פולגת, אשר צורף להודעה מטעם המשיבים מיום 22.5.2000 (נספח ד' להודעה). על-פי אישור זה, התנאים הסוציאליים שמשלמת פולגת על-פי ההסכם הקיבוצי החל עליה משולמים כולם רק לשירות התעסוקה. במילים אחרות, מה שמשולם לשירות התעסוקה מהווה את כל התשלומים בגין תנאים סוציאליים המשולמים על-ידי פולגת בעבור עובדים מיו"ש. יוצא, שבסך הכול שולמו לעובדים אלה על-ידי פולגת להבטחת תנאים סוציאליים 12.5% מהשכר. 6. טענת המשיבים היא, שאף שבפועל שולמו 12.5% מהשכר בלבד בגין תנאים סוציאליים, על-פי ההסכם הקיבוצי החל בענף הטקסטיל, הסכם החל גם על פולגת, היו המנוחים זכאים שישולמו על-ידי מעבידם תשלומים נוספים בגין תנאים סוציאליים. זכות זו נלמדת מאישור מיום 2.5.1995 של מנהל אגף מדורי תשלומים בשירות התעסוקה, מר ברזאני, אישור אשר הוגש כראיה במשפט. על-פי פיסקה ה' באישור זה, יש לפועלים מיו"ש המועסקים באמצעות שירות התעסוקה זכויות נוספות שעל המעסיקים להפריש בגינן מעבר לאותם 12.5% המופרשים על-ידיהם בעבור תנאים סוציאליים. חובת ההוכחה בדבר קיום זכויות לתנאים סוציאליים מוטלת על הטוען לקיומם, שהרי סוגם ושיעורם של התנאים הסוציאליים שיש להביאם בחשבון בקביעת הפסד ה"שכר" שונים ממקום עבודה אחד למשנהו (ע"א 244/87 קוש נ' כהן [1], בעמ' 24). האם עמדו המשיבים בנטל זה והוכיחו שהמנוחים היו זכאים לתנאים סוציאליים בשיעור 37.33%? לדעתי, התשובה לכך שלילית. להלן אביא נימוקים אחדים ושיקולים התומכים במסקנתי זו. 7. (א) המנוחים עבדו במשך שנים במפעל פולגת, ובתקופה זו כל ששולם על-ידי המעביד כתנאים סוציאליים בעבורם היו תשלומים בשיעור של 12.5% מהשכר ששולמו לשירות התעסוקה. המנוחים קיבלו מצב זה במשך שנים. יש יסוד להניח, שלולא התאונה היה נמשך מצב זה עד מימוש אותה קרן, וה"עוגה" שממנה הייתה נהנית כל אחת ממשפחות המנוחים הייתה "עוגה" שבה יש להביא בחשבון רק תנאים סוציאליים ששולמו בפועל על-ידי המעסיק. מעדותו של העד אבנר פרס, איש שירות התעסוקה, עולה, ששירות התעסוקה משמש בתפקיד של קופת גמל בעבור עובדי יו"ש, ואת מה שמגיע לעובדים אלה בגין הביטוח בקופת גמל זו הם מקבלים מהשירות (ראו עדות פרס בעמ' 3 ו-5 לפרוטוקול). שירות התעסוקה מצדו אינו משלם לעובדים בגין זכויות אשר לא הופרש בגינן תשלום על-ידי המעביד לקופת הגמל. מסקנה מתבקשת היא, שלעובדי יו"ש הובטח תשלום תנאים סוציאליים הכוללים ביטוח מחלה, ביטוח חופשה ופנסיה (שבעבורם הופרשו 12.5% מהמשכורת על-ידי פולגת לשירות), ולא היו הפרשות מטעם המעביד להבטחת תנאים סוציאליים אחרים. (ב) ראוי לציין, שעניין התנאים הסוציאליים של עובדי יו"ש לא לובן בבית-המשפט המחוזי עד תומו. בראיות אשר באו בפני בית-המשפט לא הובהר מדוע מובטחות להם על-ידי שירות התעסוקה זכויות סוציאליות בשיעור 12.5% בלבד, אם - כנטען על-ידי המשיבים - מגיעות להם, על-פי ההסכם הקיבוצי, הפרשות נוספות להבטחת התנאים הסוציאליים שלהם. לא הוברר אם יש מעבידים כלשהם המשלמים בפועל בעבור תנאים סוציאליים לעובדים מיו"ש, מעבר לתנאים הסוציאליים שלהם דואג שירות התעסוקה. גם לא התלבנו בצורה מניחה את הדעת מעמדם וזכויותיהם כאמור של עובדי יו"ש על-פי ההסכמים הקיבוציים החלים בענף תעשיית הטקסטיל שבו עבדו המנוחים. (ג) העד היחיד אשר הובא להעיד ביחס לזכויותיהם הסוציאליות של עובדים מיו"ש היה העד אבנר פרס. בית-המשפט מציין בפסק-דינו, שלפי עדותו של עד זה, היו המנוחים זכאים על-פי ההסכם הקיבוצי בענף התעשייה לפנסיה מקיפה ששיעורה 25.1%, אשר כוללת גם דמי הבראה. בעניין זה נפל אי-דיוק. על-פי עדותו של פרס, 25.1% מהווים הפרשה כוללת של המעביד בענף הבנייה, כשהפרשה זו כוללת הפרשה גם בגין פנסיה מקיפה, גם בגין הבראה וגם בגין חגים. שיעור הפרשה זה אינו שיעור ההפרשה של המעביד בענף התעשייה, ששם אין מרכיב הבראה או מרכיב חגים. העד לא היה יכול להעיד על פרטי ההפרשות בענף הטקסטיל שאליו משתייך מפעל פולגת, ואף לא על שיעור ההפרשות בענף התעשייה. גם לגבי ההפרשות בענף הבנייה לא היה יכול לציין, בשל היעדר ידע, את שיעור ההפרשה בגין כל אחד מהתנאים הסוציאליים. אכן, בחומר הראיות שהובא בתיק זה אין כל ראיה שניתן להסיק ממנה הפרשה של המעביד בשיעור 25% להבטחת הזכות לפנסיה בלבד. (ד) כפי שציין השופט ברנזון בע"א 77/67 מדינת ישראל נ' דהאן [2], יש לבחון לגבי כל תנאי מהתנאים הסוציאליים אם יש מקום להוסיפו כחלק מהכנסתו של העובד. יש הטבות והפרשות לקרנות פנסיה אשר אין לראותן כחלק מההכנסה של העובד, ואלה לא יובאו בחשבון בקביעת כושר השתכרותו של העובד. דוגמה לתנאי סוציאלי כזה היא הוצאות נסיעה המשולמות לעובד ואלה משמשות אותו לנסיעה לעבודה. אם מנימוקים התלויים בתאונה חדל העובד לעבוד, אין לחשב במסגרת הפסדיו את התשלום בעבור הוצאות הנסיעה. תשלום זה כיסה הוצאות בפועל, ולא הגדיל את הכנסתו של העובד. בענייננו, במסגרת הזכויות הסוציאליות בשיעור 37.33% כלל בית-המשפט הפרשה של 4% להבטחת חופשה שנתית. לא הייתה הצדקה לראות הפרשה זו כחלק מן ההכנסה. ה-4% האמורים באו להבטיח שבחלק מהשנה יהיה העובד בחופשה ושכרו ישולם לו גם בעבור תקופה זו. לא הובטחה לעובד תוספת של 4% לשכר אם הוא יעבוד במשך כל חודשי השנה. מכיוון שחישוב הפסד התלויים במנוחים נעשה מתוך הנחה שהמנוחים היו עובדים 12 חודשים בשנה, לא היה מקום להוסיף לשכר את ה-4% אשר באו להבטיח תשלום שכר בתקופת החופשה השנתית. עוד יצוין, שלא הוכחה זכות לפדיון חופשה שנתית. כך גם לגבי חופשת מחלה, אשר בגינה הופרשו על-ידי פולגת 2.5% מהמשכורת לזכות העובד. בעניין זה העיד העד פרס מפורשות, שאם העובד מיו"ש אינו חולה, אין הוא זכאי לדמי מחלה ואף לא לכספים שהופרשו להבטחת דמי מחלה (בעמ' 3 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף, שלא באה כל ראיה שהמנוחים היו זכאים לפדיון דמי מחלה. גם לתוספת של 8.33% לשכר בגין הבטחת פיצויי פיטורין על-ידי המעביד לא הייתה הצדקה. פיצוי כזה מגיע כשהעובד מפוטר, אך לא במקרה שהוא ממשיך לעבוד עד גיל פרישה מעבודה. בענייננו יצא בית-המשפט המחוזי מהנחה שהמנוחים היו עובדים עד גיל הפרישה מעבודה, וחישב את הפסד התלויים בהתאם לכך. לפיכך לא היה מקום "להגדיל" את שכרם של המנוחים בשיעור 8.33%. תאורטית, יכולים תנאי העסקה לקבוע שעם פרישה מעבודה יקבל העובד את הסכומים שהצטברו במסגרת הפרשות המעביד לתשלום פיצויי פיטורין, נוסף על קבלת הפנסיה. אך קיומו של תנאי כזה לא הוכח בענייננו. (ה) רואים אנו, שמתוך השיעור של 37.33% בגין זכויות סוציאליות שאותן הוסיף בית-המשפט לשכרם של המנוחים, לא היה מקום לצרף 4% שבגין חופשה שנתית ו-8.33% שבגין פיצויי פיטורין. באשר להפרשה לפנסיה, לא הייתה הוכחה שעל-פיה הפרשת המעביד של המנוחים צריכה להיות על-פי הסכם העבודה החל בענף תעשיית הטקסטיל בשיעור של 25%. אזכיר בעניין זה, שהמשיבים התבקשו במסגרת הליך של קדם-ערעור, להבהיר בכתב על יסוד מה ניתן לקבוע כי הפרשת מעבידם של המנוחים לקרן צריכה להיות בשיעור האמור. בתגובה בכתב שניתנה על-ידי בא-כוח המשיבים לבקשה להבהרה, הוא מסתמך על שני מקורות: האחד, דבריו של העד פרס. אך כפי שראינו, העד לא קבע שקיימת חובת הפרשה לפנסיה בשיעור של 25% בענף תעשיית הטקסטיל. השני הוא "הסכם קיבוצי כללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה", אשר אומץ על-ידי ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית הטקסטיל וההלבשה החל על עובדי פולגת. אך על-פי הסכם זה, ההפרשה להבטחת פנסיה מקיפה היא בשיעור 12% (בא-כוח המשיבים ציין בטעות 11%), ולא ‎.25%‎ 8. על-פי כל האמור לעיל, לא הוכח על-ידי המשיבים שהתנאים הסוציאליים של המנוחים הצדיקו הגדלת השכר בשיעור של 37.33%, ולא בכל שיעור העולה על 12%. אף זאת, בהנחה שכעובדי השטחים מגיעות להם זכויות סוציאליות מלאות על-פי ההסכם הקיבוצי החל על ענף הטקסטיל, והם היו עומדים על זכויותיהם אלה. המערערים הביעו הסכמתם לתוספת של 12.5% לשכר בגין תנאים סוציאליים. נוכח כל האמור לעיל, המשיבים לא הוכיחו שהם זכאים מעבר לכך. 9. אשר-על-כן, מתקבל הערעור במובן זה שלשכר כל אחד מהמנוחים, כבסיס לחישוב אובדן התמיכה של התלויים, ייתוסף בגין זכויות סוציאליות ונלוות שיעור של 12.5%, במקום 37.33% כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי. בהתאם לכך ייעשה חישוב הפיצוי המגיע למשיבים מחדש. החישוב ייעשה, כפי שהחליט בית-המשפט המחוזי, על-ידי האקטואר שי ספיר. כתוצאה מקבלת הערעור כאמור, יקטן, בהתאם, סכום שכר טרחת עורך-דין שנפסק למשיבים. כל יתר חלקי הערעור נדחים. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בערעור זה בסכום כולל של 20,000 ש"ח, כשהתובעים בכל אחד מארבעת התיקים בבית-המשפט המחוזי (אשר השמיעה בהם אוחדה), יישאו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. המשנה לנשיא ש' לוין אני מסכים. השופט א' ריבלין אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. חוזההסכם קיבוציתעשיה