לפנינו תביעת התובע לפיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, פדיון הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. עובדות שאינן במחלוקת התובע, מר איבראהים בסיר, הינו חשמלאי במקצועו. הנתבע, מר מיכאל וייסברוד, הינו קבלן. התובע הועסק על ידי הנתבע מחודש 2/04 עד לחודש 1/08, מועד בו התפטר התובע. תחילה הועסק התובע על בסיס שעתי והחל מחודש 7/06 הוא הועסק על בסיס יומי. שכרו היומי של התובע במועד סיום עבודתו היה 275 ₪ נטו. התובע קיבל תלושי שכר ואין מחלוקת כי הם משקפים את התשלומים ששולמו לו בפועל. אין מחלוקת שלא הופרשו עבור התובע הפרשות פנסיוניות. התביעה לדמי הבראה בתלושי השכר של התובע נרשם תשלום חודשי של דמי הבראה, אלא שהתובע טוען כי מדובר בתשלום פיקטיבי. אין התובע טוען כי לו ייקבע שהתשלום אינו פיקטיבי, הוא אינו מכסה את חוב הנתבע כלפיו בגין דמי הבראה. בנסיבות אלה, דין התביעה לדמי הבראה להידחות, שכן טענת התובע בדבר פיקטיביות התשלום בגין דמי הבראה שנרשם בתלושי השכר, הינה בניגוד למוסכמות בתיק (כפי שנרשמו בדיון המוקדם), על פיהן תלושי השכר משקפים את התשלומים ששולמו לתובע בפועל. גם אם תפורש המוסכמה האמורה כמביעה הסכמה אך לכך שסכומי התשלומים הנקובים בהם שולמו בפועל לתובע, אך לא מביעה הסכמה להרכב הפנימי של תלושי השכר, הרי שאנו מעדיפים את גרסת הנתבע כי תשלומי ההבראה שפורטו בתלוש השכר מבטאים תשלום אמיתי של דמי הבראה בתשלומים חודשיים וכי הוסכם בינו לבין התובע על הכללת דמי ההבראה בסך היומי של 275 ₪ ששולמו לתובע. להלן נימוקינו לכך. תשלומי ההבראה נכללו בתלושי השכר החל מחודש 7/06, מועד בו הפך התובע לעובד יומי. העובדה שבתלושים, שמוסכם שהתקבלו אצל התובע, הופיע בכל חודש מרכיב של דמי הבראה, מהווה ראיה לטענת הנתבע כי השכר היומי של 275 ₪ נטו עליו הוסכם בין הצדדים, כלל דמי הבראה, שכן מקובלת עלינו עדות הנתבע כי התובע מעולם לא פנה אליו בדרישה נפרדת לתשלום דמי הבראה. לעניין זה אנו מעדיפים את עדותו של הנתבע כי התובע מעולם לא דרש ממנו דמי הבראה, על פני עדות התובע כי הוא אכן פנה בדרישה לקבלת דמי הבראה. עדות התובע בעניין זה היתה לא עקבית: בעוד שבתצהירו טען התובע כי הוא פנה לנתבע בדרישה לתשלום דמי הבראה (סעיף 12 לתצהיר), בחקירתו הנגדית הודעה התובע שהוא לא פנה אישית לנתבע (עמ' 3, שורות 1-2). לפיכך החלטנו לדחות את תביעת התובע לדמי הבראה. התביעה לפיצויי פיטורים התובע טוען כי התפטרותו היתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. לטענתו, קודם להתפטרותו אירעה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, בכך שעד לחודש 11/07 הנתבע סיפק לתובע עבודה כחשמלאי בלבד ואולם החל מחודש 11/07 החל הנתבע להפחית את העבודות שהוא סיפק לתובע בתחום החשמל והחל להעסיקו כפועל בניין המבצע עבודות פשוטות. התובע אף טוען כי היתה הפחתה במספר ימי העבודה שסופקו לו החל מחודש 11/07 והדבר גרם לירידה ניכרת בהכנסתו. הנתבע טוען כי לא היתה כל הרעה בתנאי עבודתו של התובע, לא כל שכן הרעה מוחשית. לעניין טענת התובע בדבר הפחתת ימי עבודתו והירידה בהכנסת התובע בעקבותיה, טוען הנתבע כי כעובד על בסיס שעתי ולאחר מכן על בסיס יומי, תנאי עבודתו של התובע לא כללו כל הבטחה לאספקת כמות מסויימת של עבודה, אלא על פי הסכם העבודה שולם לתובע שכר בעד יחידות הזמן (שעה, יום) אותן עבד. לעניין טענת התובע בדבר העסקתו בעבודות של פועל במקום עבודות בתחום חשמלאות הבניין, טוען הנתבע כי למרות שהוא אינו חולק על כך שעיקר תפקידו של התובע היה לעסוק בעבודות בתחום החשמלאות, גם בעבר התובע הועסק בעבודות פשוטות של פועל באותו שכר (שעתי או יומי) ששולם לתובע כחשמלאי. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא הבטיח לתובע כי יועסק בעבודות חשמלאות בלבד, והעובדה שהוא סיפק לתובע עבודות של פועל החל מחודש 11/07, כאשר היתה האטה בעבודות שהוזמנו ממנו, מלמדת על המאמץ שעשה לספק לתובע עבודה על מנת להשלים את הכנסתו. במחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם התפטרות התובע היתה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אנו מעדיפים את עמדת התובע. להלן ננמק את קביעתנו. תחילה נשלים את מלאכת קביעת העובדות הנוגעות לנסיבות התפטרות התובע ולאחר מכן נידרש למסקנות המשפטיות הנובעות מן העובדות שנקבע. אשר לעובדות: הנתבע אישר את טענת התובע כי בסוף שנת 2007 היתה האטה בכמות העבודות שקיבל (סעיף 3(א) לתצהיר הנתבע). כן אישר הנתבע כי התובע פנה אליו והודיע לו על רצונו לעזוב את עבודתו בשל הירידה בכמות העבודה (סעיף 3(ג) לתצהיר הנתבע). כמו כן, הנתבע אישר בעדותו את גרסת התובע כי הוא סירב לעבוד כפועל בניין ולבצע "עבודות פשוטות". התובע טען בעדותו כי הוא למד הנדסת חשמל במשך ארבע שנים ועמד על כך שיועסק בתחום הכשרתו המקצועית. הנתבע אישר עדות זו של התובע. לדברי הנתבע בעדותו, התובע סירב להצעתו לבצע עבודות נוספות (כמו שפכטל, גבס, סחיבות) ו"הוא התעקש על כך שהוא לא צירך לעבוד כפועל פשוט" (פרוטוקול דיון מיום 23.1.11, עמ' 8, שורות 10-22). הנתבע אישר שהתובע אמר לו "אותי מעניין רק עבודות חשמלאות, אני למדתי חשמלאות". טענות הנתבע כי הוא מעולם לא הבטיח לתובע שיועסק אך ורק בעבודות של חשמלאות בניין וכי גם בעבר הועסק התובע בעבודות "פשוטות" של פועל בניין רגיל, אינן מקובלות עלינו ולעניין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע, מהנימוקים כמפורט להלן: ראשית, הנתבע הודה ש"רוב" עיסוקו של התובע היה עבודה בחשמלאות בניין (סעיף 2(ז) לתצהיר הנתבע) ובמכתבו של הנתבע "לכל מאן דבעי" מיום 5.9.07 (נספח ג' לתצהיר התובע), אישר הנתבע כי התובע עובד אצל הנתבע "בעבודות חשמל הרכבת והתקנת לוחות חשמל". הודאות אלה מחזקות את גרסת התובע כי הוא הועסק כחשמלאי ולא כעובד כללי שברירת המחדל של עבודתו היא עבודות חשמל. שנית, התובע לא עומת בחקירתו הנגדית עם גרסת הנתבע לפיה התובע הועסק בעבודות של פועל בניין על פי צורכי העבודה גם קודם להאטה בעבודות שקיבל הנתבע בסוף שנת 2007. אי הצגת גרסה זו לתובע בחקירתו הנגדית מחלישה את גרסת הנתבע ומחזקת את גרסת התובע. זאת ועוד, יש לנו קושי לאמץ את גרסת הנתבע בעניין זה לאור עדות נוספת של הנתבע שהתבררה כבלתי מדוייקת. הנתבע טען כי בשיחה בין הצדדים בה התובע הודיע על רצונו להתפטר בשל הירידה בכמות העבודה המסופקת לו, הנתבע אמר לתובע שמדובר במצב זמני וכי בקרוב ייכנסו לעסקו של הנתבע פרויקטים חדשים שיגדילו את נפח העבודה ואז, לטענת הנתבע, "יצא המרצע מן השק והתובע אמר לו כי כבר מצא עבודה אחרת בה ירוויח שכר גבוה יותר". התובע העיד כי הוא הודיע לנתבע ביום 6.1.08 על כוונתו לעבוד עד סוף החודש "במידה והנתבע לא יספק לי עבודת חשמל בהיקף מלא" וכי משהנתבע לא מסר לו כי התחיל פרוייקט חדש או שיש לו עבודה בחשמל, הוא סיים את עבודתו בסוף חודש 1/08 (סעיף 6 לתצהיר התובע). אין מחלוקת בין הצדדים שעבודת התובע הסתיימה בחודש 1/08 ויש בכך כדי לתמוך בגרסת התובע לעניין מועד ההודעה שנתן לנתבע בדבר כוונתו להתפטר בהיעדר שינוי בהיקף העבודות שיסופקו לתובע. אשר למועד תחילת עבודתו של התובע בעבודה בה הועסק לאחר התפטרותו מעבודתו אצל הנתבע, העיד התובע כי זו החלה בחודש 3/08 ועדותו זו נתמכה בתלוש שכר ממעסיקו "איאדקו לעבודות חשמל" מחודש 4/08, בה צויין מועד התחלת העבודה כ-1.3.08. בהתאם לכך, אנו מאמצים את עדות התובע בדבר מועד תחילת עבודתו ב"איאדקו". לאור העובדה שהתובע החל את עבודתו אצל מעסיקו החדש רק בחודש 3/08, יש קושי לקבל את עדות הנתבע כי בשיחה בה הודיע התובע על כוונתו להתפטר הוא כבר אמר לנתבע כי יש לו עבודה אחרת. מסתבר יותר בעינינו שהנתבע לא דייק בעדותו לגבי המועד המדוייק בו סיפר לו התובע על עבודתו החדשה. הנתבע העיד כי הוא שוחח עם התובע בעניין עזיבתו מספר פעמים ומעדותו עולה שההודעה שנתן לו התובע על מציאת עבודה אחרת היתה ב"עצם העזיבה, איך שהיא התבצעה" (עמ' 9, שורות 1-2). כמו כן, הנתבע העיד כי לאחר התפטרותו של התובע הוא קיבל הזמנת עבודה חדשה והוא התקשר לתובע (עמ' 9, שורה 14). בהתחשב בעדויות אלו ובמועד שבו החל התובע את עבודתו אצל "איאדקו", סביר יותר לקבוע שהמועד בו התובע הודיע לנתבע כי מצא עבודה חדשה היה במועד סיום עבודתו או אף אחריו. גם עדות הנתבע לפיה התובע עזב את העבודה "יותר מחודש" לאחר שפנה אליו בעניין הירידה בהעסקתו בכלל ובעבדות חשמלאות בפרט, תומכת במסקנה זו (עמ' 9, שורות 5-6). על רקע העובדות שאינן במחלוקת ואלה שקבענו לעיל, אנו סבורים שהתובע הוכיח כי התפטרותו היתה מחמת "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, וכי התובע הוכיח את התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (מתן התראה והזדמנות למעביד לסלק את אותה "הרעה מוחשית" ואי סילוק ההרעה על ידי המעביד תוך זמן סביר). לעניין זה מקובלת על בית הדין טענת התובע כי על רקע הכשרתו בהנדסת חשמל והעסקתו כחשמלאי במשך תקופת עבודתו אצל הנתבע, העסקת התובע בעבודות של פועל בניין למשך כשלושה חודשים היוותה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, בשל כך שמדובר בעבודות שהתובע לא עבד בהן ולא חפץ לעבוד בהן, לאור הכשרתו כחשמלאי. אנו סבורים שהעסקת עובד מקצועי אשר לצורך עבודתו במקצועו הוא נדרש ללימודים ממושכים לקבלת תעודת הסמכה מקצועית, בעבודות "פשוטות" שאינן דורשות תעודה, היא בגדר "הרעת תנאים מוחשית", גם אם השכר היומי ששולם לתובע בגין שני סוגי העבודות היה שווה. "הכסף לא יענה את הכל": תנאי עבודה שעשויים להיות מורעים הרעה מוחשית, אינם רק תנאי עבודה כספיים. גם עיסוק של עובד בעבודה בתחום בו הכשיר את עצמו ואליו התקבל לעבודה, הינו בגדר "תנאי עבודה" שעשויים להיות מורעים הרעה מוחשית. אשר על כן הגענו למסקנה שדין תביעת התובע לפיצויי פיטורים להתקבל. אשר לחישוב פיצויי הפיטורים: הואיל והתובע היה עובד יומי בסוף תקופת עבודתו, יש לחשב את השכר הקובע שלו לצורך פיצויי פיטורים לפי ממוצע השכר ששולם לו ב-12 חודשי עבודתו האחרונים (לא כולל דמי הבראה). קרי ממשכורת 2/07 עד משכורת 1/08. הואיל ותלוש של חודש 1/08 לא הוגש לנו, נחשב את השכר הקובע לפי ממוצע 11 החודשים מ-2/07 עד 12/07. בתקופה זו השתכר התובע שכר יסוד בסך 61,100 ₪, ובחלוקת סך זה ל-11 מתקבל הסכום 5,555 ₪. תקופת עבודתו של התובע היא ארבע שנים, ועל כן סכום הפיצויים המגיע לתובע הוא 22,220 ₪. תביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים דינה להידחות, הואיל ומקובלת עלינו טענת הנתבע כי בנסיבות העניין אי תשלום פיצויי הפיטורים נבע ממחלוקת שיש בה ממש. אשר על כן החלטנו להפחית את פיצויי ההלנה ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה המחלוקת בעניין זכאות התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה מתמקדת בשאלה אם צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות חל על העסקת התובע, אם לאו. לעניין זה התובע טוען שהנתבע הינו "קבלן בניין" ואילו הנתבע טוען שהינו "קבלן שיפוצים", וכי על "קבלן שיפוצים" לא חל צו ההרחבה. מוסיף וטוען הנתבע כי ביום 24.1.06 נחתם הסכם קיבוצי בענף "קבלני שיפוצים, שיקום, שימור ושדרוג מבנים". במבוא להסכם נאמר שהוא נחתם הואיל והצדדים הכירו בצורך להסדיר את תנאי עבודתם המיוחדים של כלל העובדים בענף השיפוצים בהסכם קיבוצי כללי, ומכאן טוען הנתבע שמכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו שעצם חתימת ההסכם הקיבוצי מעידה על כך שקודם לחתימתו תנאי עבודתם של העובדים בענף השיפוצים לא היה מוסדר בהסכם קיבוצי כללי כלשהו, וממילא לא ייתכן שניתן צו הרחבה על הוראות הסכם קיבוצי כזה, שלא היה קיים. בתקופת עבודתו של התובע היו תקפים צוי הרחבה להסכמים קיבוציים כלליים בענף הבניין, לרבות הסכם קיבוצי כללי בין התאחדרות הקבלנים והבונים בישראל לבין ההסתדרות הכללית מיום 1.8.04. צוי הרחבה אלה הרחיבו הוראות בהסכמים הקיבוציים הכלליים האמורים על "כל העובדים והמעבידים בענף הבניין". עלינו להכריע בטענת התובע כי מאז תחילת העסקתו חלו עליו צוי ההרחבה שהוצאו להסכמים הקיבוציים הנ"ל, ובאופן ספציפי, כי הנתבע היה "מעביד בענף הבניין". לצורך הכרעה בשאלה זו עלינו לבחון את מהות הפעילות של הנתבע, ואין מקום לאפיין פעילות זו על פי הכינוי שהנתבע נתן לה. בחינת מהות פעילותו של הנתבע מעלה, לדעתנו, שהנתבע היה "מעביד בענף הבניין". לנתבע הוצגה בחקירתו הנגדית שאלה לגבי פרוייקט של בניית שלוש וילות בירושלים. הוא העיד שחברת בנייה של אדם מסויים בשם טייטבלאום בנה את אותן וילות בשיתוף עמו, כאשר טייטלבאום היה "אחראי מצד הדברים הקבלניים ואני מצד השיפוצים הפנימיים". לשאלת בית הדין הסביר הנתבע כי לאחר שטייטלבאום הקים, באמצעות קבלן משנה בשם זוהדי, את שלד הוילות, הנתבע ביצע את כל החלק הפנימי של הדירה ("אחרי שהוא גומר את השלד עדיין צריך לעשות עבודות פנים", דהיינו הקמת קירות פנימיים חוצצים, ריצוף ואינסטלציה וכן תשתית חשמל. הנתבע הסביר שהוא התקשר בחוזה עם היזם טייטלבאום, אשר הזמין ממנו את העבודות של ביצוע החלק הפנימי של הוילות (עמ' 6, שורה 31 עד עמ' 7, עמ' 23). תיאורו של הנתבע לגבי מהות פעילותו בפרוייקט הוילות האמור תואם פעילות של קבלן משנה בענף הבנייה, ואיננו תואם הגדרה של קבלן שיפוצים. בצו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי בענף הבניה מיום 21.1.10 אשר צורף לסיכומי הנתבע, קיימת הגדרה של "מעביד בתחום השיפוצים" שהינה: "מעביד שעיקר עיסוקו בעבודות שיקום, שימור ושדרוג מבנים בהתאם לסיווג 131 לרשימת הענפים המפורסמת מטעם רשם הקבלנים". תיאור הפעילות של הנתבע בפרוייקט שלוש הוילות האמור איננו עונה על ההגדרה של "שיקום, שימור או שדרוג מבנים", אלא מדובר בביצוע עבודות של הקמת המבנים מראשיתן, כפי שעושה קבלן משנה בענף הבנייה. אשר על כן, הנתבע היה "מעביד בענף הבנייה" למן תחילת העסקתו של התובע עד לסופה, ובנסיבות אלה אין צורך להידרש לטענת הנתבע לפיה ההסכם הקיבוצי בענף השיפוצים מלמד על כך שקודם לחתימתו לא הוסדרו עובדי ענף זה בהסכם קיבוצי. לאור האמור, מקובלת על בית הדין תביעת התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות בשיעור 6% משכר היסוד של התובע לכל תקופת עבודתו. סך הפיצוי המגיע לתובע הינו 6% מסך השכר של התובע, כמפורט בסעיף 28 לסיכומי הנתבע, ובסך הכל 11,412 ₪. בהתחשב בכך שסך השכר הינו סכום נומינלי של סכומים ששולמו על פי ארבע שנות העסקה, הסכום שקבענו יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופת העסקתו של התובע, דהיינו מיום 1.1.06 ועד לתשלום בפועל. התביעה לפדיון חופשה התובע טען כי מעולם לא קיבל ימי חופשה ותבע פדיון 42 ימי חופשה. הנתבע טען כי קיבל את מלוא החופשות שהגיעו לו, אך טענה זו לא הוכחה על ידו, לרבות לא באמצעות נספח א' לתצהירו אליו היפנה. על פי תלוש השכר של התובע לחודש 12/07 היתה לתובע יתרה בלתי מנוצלת של 30 ימי חופשה. ניכר מתלושי השכר בשנת 2007 שהנהלת החשבונות של הנתבע ניהלה רישום של ניצול ימי החופשה של התובע, ועל כן יש ליתן לרישום בתלוש השכר של חודש 12/07 משקל רב. בשים לב לכך שהתובע עבד חודש נוסף לאחר חודש 12/07, במסגרת שנת עבודתו הרביעית, יש להוסיף יום חופשה אחד לחשבון חופשתו של התובע ולפסוק לו פדיון של 31 ימי חופשה. סך התשלומים ששולמו לתובע בשנת 2007 היה 70,136 ש"ח ואילו סך תשלומי ההבראה ששולמו לתובע היה 2,158.52 ₪, דהיינו כ-3%. בהתאם לכך, מתוך שכר יומי כולל בסך 275 ₪ נטו ה"שכר הרגיל" של התובע (כמשמעותו בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951), היה בסך 266.75. אשר על כן נפסוק לתובע פדיון חופשה בסך 8,269 ₪ (31*266.75 ₪). סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה. הנתבעת תשלום לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 22,220 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.08 עד לתשלום בפועל. ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 11,412 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.06 עד לתשלום בפועל. ג. פדיון חופשה בסך 8,269 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.08 ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. חוזהדמי הבראההסכם קיבוצי