1. תביעה לפי פקודת הנזיקין, נ"ח בגין פגיעה בעבודה, בעילת רשלנות. התובע יליד 22/11/56 נשוי ואב לשני ילדים, עבד אצל הנתבעת מס' 1 מינואר 1996 ועד שפוטר בינואר 2001. 2. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לתאונה ובשאלת הנזק. 3. המחלוקת נשוא האחריות היא ראשית, מחלוקת עובדתית בשאלה האם בכלל וכיצד אירעה התאונה. ככל שמדובר באפיון התאונה נטען כי מדובר על "גב שנתפס" וכאבי גב. 4. האחריות אין מחלוקת כי ביום הפגיעה הנטענת, התובע לא יידע איש בעבודה כי הוא נפגע. התובע טען לראשונה לפגיעה ביום 5/7/00, בשעה 15:00 בסמוך לסיום יום העבודה. תעודה ראשונה של נפגע בעבודה מטעם רופא קופת חולים הוצאה ביום 6/7/00, דהיינו למחרת. בתעודה צוין שהגב נתפס. עוד צוין כי הייתה פגיעה קודמת בגב ביום 31/3/99. המעביד מילא ביום 3/8/00 טופס הודעה על פגיעה בעבודה, למל"ל. שם מצוינת הגרסה :"בעת מריחת המדרגות והרמת המדרגה נתפס הגב". התובע טוען שזה ניסוח של הפקידה. היא חולקת על כך שהיא יצרה נתונים. הגרסה בכתב התביעה, סעיף 4, היא כי במהלך העבודה ביום 5/7/00 בשעה 15:00 או בסמוך לכך, התובע הוביל על עגלה סחורה רגילה 4 מדרגות גדולות, כאשר כל מדרגה שוקלת כ - 50 ק"ג. תוך כדי ההובלה גלגלי העגלה נקלעו לפתע לתוך "בור" שהיה ברצפת המפעל. העגלה נתקעה וכתוצאה מכך כל משקל המדרגות הוסט קדימה בעוצמה, והתובע חש ב"רעש" בגבו וגבו נתפס. זו גם גרסתו בעדותו הראשית (סעיף 3 לתצהירו). כלומר התנועה של העגלה והמדרגות בה הביאו לתחושת הרעש בגב והגב נתפס. גרסת התובע בחקירתו היתה הבאה: "כשיצאתי עם העגלה הלך לי העגלה מקדימה עם המדרגות, ופתאום אני הייתי אחורה, אני תפסתי מקדימה שלא ייפלו, אני נמתחתי קדימה לתפוס את המדרגות שלא יפלו. כשתפסתי את המדרגות, הרגשתי בגב משהו קורה לי באותה שנייה" (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 14-12). באשר להמשך, מתברר כי הגב של התובע לא נתפס במקום והוא לא הגיע למצב שמנע ממנו כל תנועה. התובע מעיד כי אמר למנהל במקום כי אינו חש בטוב אך יתכן והמנהל לא שם לב (עמ' 29 לפרוטוקול מול שורה 28). מכל מקום הוא הדפיס כרטיס והלך הביתה (עמ' 30 לפרוטוקול מול שורות 3 -2). מסתבר שהוא גם דיווח על כמויות של עבודה שהוא ביצע באותו יום (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 31/5/05 מול שורות 4 - 1). [הערת בית המשפט: מספור הפרוטוקול שגוי ולכן פרוטוקול הדיון מיום 31/5/05 מתחיל בעמוד 27 במקום בעמ' 39] 5. העולה מהמקובץ הוא שאירוע בולט שבו הגב נתפס במקום העבודה ומונע מהתובע כל תנועה לא אירע. אם קרה משהו אז זה היה הרבה פחות דרמטי והתובע לא שייך לכך חשיבות עד שהחל לסבול כאבים ואז הוא פנה לרופא אחרי העבודה. 6. המומחה מטעם הנתבעות מצא כי לתובע נכות בהתבסס על הממצאים הרפואיים. בחוות דעתו הוא ציין כי התובע מסר לו שהנסיבות היו שהתובע הרים מריצה עם מדרגות וכך הוא נפגע בגבו. המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' אנגל, מצא כי לתובע היצרות ספינלית שלא על רקע פוסטראומטי אך יחד עם זאת לדבריו:" יתכן ופגיעתו תרמה במשהו להגברת סבלו". כל שנמצא בבדיקות הדמיה שנעשו לתובע בנובמבר 2003 וצילום ע"ש שנעשה בסמוך לאירוע הנטען, ביום 9/7/00, הוא בלטי דיסק. בצילום מיום 9/7/00 לא נמצאו ממצאים חבלתיים. אני מקבלת שהתובע סבל כאבים בגבו בין בסוף יום העבודה של 5/7/00 ובין מספר שעות או ימים אחר כך. כל אחד מהמומחים קיבל גרסה שקשורה בתנועה של העמסת משקל על הגב. אני גם מאמינה לתובע כי יתכן שבעת שהוביל את העגלה עם המדרגות היא נתקעה בדבר מה והוא נאלץ להפעיל איזשהו כוח להזיזה והפעלת כוח זה על גבו החמיר מצב קיים, דבר שהוא גילה יותר מאוחר. העדויות תומכות בכך שעבודת התובע הייתה לקבל מדרגות מלוטשות, למרוח אותן, לדחוף אותן על עגלה, ללכת עם העגלה 6 - 8 מטרים ולהניח אותן בתחנה הבאה (עמ' 30 - 29 לפרוטוקול). אי אפשר להתכחש לכך שזה סוג עבודה שלאורך זמן מפעיל עומס על גבות הפועלים, שניתן היה לבטל אילו כל המסלול היה נעשה על גבי סרט נע. באשר לרצפה עליה נעשית ההובלה, עולה כי היא אינה חלקה, הגם שיש ניסיון לשמור על רמת ליטוש (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 31/5/05). לתיק הוגשו צילומי צבע המדגימים הן את גודל המדרגות והן את טיב הרצפה. הצילומים תומכים במסקנתי לעיל. חזרתי, אפוא, לשאלה האם התובע הוכיח את האחריות של הנתבעת מס' 1 לקרות התאונה. לצורך כך עליו להראות שהייתה התרשלות, עליו להראות שהמזיק, הנתבעת מס' 1, חבה כלפיו חובת זהירות, שהמזיק הפר את חובת הזהירות, וכי הנזק שנגרם לו קשור לאותה הפרה. לעניין החובה לקבוע קודם כל את קיומה של ההתרשלות ראה א' פורת:"דיני נזיקין: עוולות הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון בנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל 373, 393-392 (אריאל רוזן צבי עורך, תש"ן). רכיב בשאלה האם הייתה התרשלות הוא שאלת קיומה של חובת הזהירות המושגית. בהקשר של חובת הזהירות המושגית, מצאתי כי חלה על הנתבעת מס' 1 חובת זהירות כלפי העובדים שלה (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קאופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415). ניתן להגיע לתוצאה זו גם בבחינה הכלכלית, לפי הנוסחה של השופט לרנד האנד (LEARNED HAND) לפיה קיימת התרשלות כאשר שיעור הנזק, בהתחשב בהסתברות להתרחשותו, עולה על ההוצאות למניעתו (ע"א 5604/94 חמד נ' מ"י, פ"ד נח (2) 458). לענייננו, הסתברות קרות הנזק כאשר על העובדים להפעיל כוח פיזי חוזר על פני זמן. מכאן נבחנת ההוצאה למניעת הנזק ושיעור הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113). לכאורה אלו כל העבודות של הרמה והורדה של אבנים הייתה ממוכנת אז לכאורה העלות הייתה נמוכה, על פני זמן, מתוחלת הנזק. הנטל היה על הנתבעים להראות כי זו אינה תוצאה כלכלית נכונה. הם לא הרימו נטל זה ולא הראו ששווי הנזק פוחת מעלות המניעה. משמצאתי כי קיימת חובת זהירות מושגית השאלה השנייה היא האם קיימת חובת זהירות קונקרטית. נדמה שבמקרה שלנו נקל לומר שחובת הזהירות המושגית והקונקרטית מתמזגים. לכן הוכחה קיומה של התרשלות וגם חובת זהירות כלפי התובע. מכאן עלי לבחון האם הנתבעת מס' 1, פעלה "כאדם" סביר. כאשר אני שוקלת את ההסתברות לקרות הנזק ועלויות של מיכון על פני זמן ואפילו את ה"נזק" של הנתבעת מס' 1 מההשבתה של עובד, כנגד עלויות פיצוי התובע - אני סבורה שלנוכח ההסתברות הגבוהה של קרות הנזק, אז עלויות הנתבעת מס' 1 נמוכות מעלות נזקי התובע. לכן, לדעתי הנתבעת מס' 1 לא פעלה בסבירות. גם לא סבירות כלכלית. אני, אפוא, מאמינה לתובע שיתכן ועגלתו נתקעה באיזו מהמורה. אמנם זה לא היה בור, אבל די כדי שיאלץ לדחוף את העגלה ולו דחיפה קטנה. שוב סיטואציה שהייתה נחסכת אילו העבודה הייתה נעשית על סרט נע. כתוצאה מכך אחרי מספר שעות הוא החל לסבול מכאבים. לא מצאתי בראיות יסוד להפחית מאחריות המעביד ולהטיל על התובע אשם תורם. 7. נכות רפואית בתיק זה הגיש כל צד חוו"ד של מומחה בתחום האורטופדיה ובית המשפט מינה מומחה מטעמו בתחום הסוכרת. המומחים של הצדדים מסכימים כי לתובע הגבלה קבועה בגבו. המחלוקת היא בין הגבלת גב בינונית (המומחה מטעם התובע - ד"ר טאובר) או קלה (המומחה מטעם הנתבעות - פרופ' אנגל). שני המומחים ערכו את חוות דעתם בהתבסס על הצגת תאונת העבודה ע"י התובע כאירוע חריג של העמסת משקל על הגב. פרופ' אנגל ראה גם את חוו"ד המל"ל שהכיר בתאונה כתאונת עבודה ושם הוענק לתובע 10% נכות. לנגד עיני פרופ' אנגל הונח גם תיעוד רפואי לפיו התובע התלונן בשנת 1999 על כאבי גב ופגיעה בגב. רישום על כך מצוי ברישומי קופת חולים מאוגוסט 1999. אני מתעלמת מהרישום בתעודה הרפואית לגבי פגיעה בחודש מרץ 1999 כי לא נמצאו לכך תימוכין. מידע זה לא היה בפני ד"ר טאובר. שני המומחים הפחיתו 5% מהערכתם בגין רקע קונסטיטוציונלי קודם (פרופ' אנגל בחוות דעתו וד"ר טאובר בדיון עצמו, עמ' 13 לפרוטוקול מול שורה 26) המחלוקת היא, איפוא, בין 15% ד"ר טאובר לבין 5% פרופ' אנגל. מתוך הראיות הרפואיות שהוגשו, התובע סובל מבלטי דיסק ולא מפריצת דיסק. הרישום של כאבי גב משנת 1999 הוא באזור החוליות L 4 ו - L5 . לכך מצטרפות תוצאות של צילום עמוד שדרה בסמוך לתאונה. ובהמשך ממצאי CT באותה שנה מעידים גם על בלטי דיסק בחוליות L2-3 (תיעוד של חוסן מרפאות מומחים מיום 17/12/00). בנוסף, נמצאה לפי אותו רישום, היצרות בחוליותL5 ו - L4 כאשר חומרתה עד בינונית. להיצרות זו נדרש פרופ' אנגל וקובע שאינה פוסטראומטית אלא על רקע קונסטיטוציונלי. המומחה מטעם התובע התרשם מכאבי הגב הנמשכים של התובע אותם גם ראה באולם הדיונים (עמ' 12 לפרוטוקול מול שורות 24-27). אך כאמור, לתובע שילוב של בלטי דיסק וגם היצרות ושניהם גורמים לכאבים. שני המומחים לא היו ערים לנסיבות האמיתיות של "טיב" תאונת העבודה. 8. לאחר ששקלתי את המחלוקת בין הצדדים ולאור טיב העבודה שביצע התובע על פני כ - 5 שנים וסוג התאונה, אני מקבלת שהנכות הרפואית של התובע היא 10% לפי המבחנים של סעיף 37 (7) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 ומאחוז זה אני מפחיתה 5% על רקע קונסטיטוציונלי קודם. כי בנתונים האובייקטיבים של הגב של התובע הוא סובל ויסבול מכאבים מההיצרות הספינלית שאין בינה לבין עבודתו דבר. גם אם האירוע בעבודה גרם לבלט דיסק בחוליות L3 - L2, ואין לכך ראייה, אז הכאבים מבלטי דיסק הצטרפו לכאבים מההיצרות הספינלית. ניתן היה גם לקבוע שלתובע מגבלת גב בינונית המעניקה 20% נכות ולהפחית מכך 10% בגין מצב קונסטיטוציונלי ולהגיע לאותה תוצאה. אך המומחים לא הלכו בדרך זו . כי הפגיעות של התובע אינן גורמות לכאבים תמידיים, אלא יש תקופות עם התקפים יותר חריפים ותקופות אחרות. כי התובע עם כאבים באזור חוליות L4 - L5 המשיך לעבוד משנת 1999, דבר המראה שטיב הפגיעה הוא כזה שבתקופות מסוימות ניתן לחיות עימה. להבדיל, העולה מחוות דעת פרופ' רובינשטיין הוא שטיב העבודה שעסק בה התובע, פגעה בו לאור נזקיו הסוכרתיים. אבדן כושר השתכרות 9. הנכות הרפואית של התובע צריכה להיבחן על רקע תחלואה שלו בגין הסוכרת. פרופ' רובינשטיין מונה כמומחה מטעם בית המשפט והעמיד את נכות התובע, בגין נזקי הסוכרת ויתר לחץ דם על 68.5%. המומחה נחקר ע"י ב"כ הצדדים. לא מצאתי מקום לשנות את אחוז הנכות. אין בכך כדי להביע עמדה לעצם העובדה שהתובע עבד בעת התאונה במלאכה שלא תאמה את מצבו הרפואי. לכן החישוב של הנכות הרפואית בגין התאונה מחושב על רקע פגיעותיו מסוכרת כאשר טיב הפגיעות שכבר קיימות הן: פגיעה בהולכה עצבית המעידה על פגיעה נוירופרטית סוכרתית, פגיעה סוכרתית בקרקעית העין, פגיעה כלייתית והיפרלימפידיה. לכן אחוז הנכות הרפואית של התובע בהקשר לתאונה עומד על 1.575% משוקלל. פרופ' רובינשטיין גם קבע כי תוחלת חייו הצפויה של התובע קוצרה ב - 9.5 שנים. אך מבחינה מספרית אין לכך ממש כי מדובר בתחום מעבר לגיל 67. 10. באשר לאבדן כושר השתכרות, על פי הראיות - עולה כי לתובע מגבלת גב קלה, שעמה תיפקד גם קודם לתאונה, לפחות כשנה. בנוסף, באוקטובר 2000, התובע הגיע לרופא תעסוקתי שהמליץ על החלפת מקום עבודה מחמת הפגיעה הסוכרתית, בגלל נימול בידיים, בעיקר ביד ימין. התובע לא הסכים להיות מנותח בגלל מחלותיו (מוצג נ\3). על פי עדותו, התובע החליף עבודה לשמירה, 9 חודשים לאחר התאונה (תשובה 27, מוצגים נ\4 ו - נ\5). התובע פוטר ממקום עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 בינואר 2001. הנתבעת מס' 1 שילמה לתובע שכר עד ינואר 2001, כולל. ככל שעניין לנו עם אובדן כושר עבודה, נראה כי זה המקרה לפיצוי גלובלי ולא תחשיב אקטוארי. ליום מתן פסק הדין, התובע כמעט בן 50. נותרו לו עוד 27.5 שנות עבודה. בפועל הוא המשיך וממשיך לעבוד. משכורתו הממוצעת לפני התאונה עמדה על 5,581 ₪ ברוטו. משכורתו הממוצעת אצל הנתבעת מס' 1, אחרי התאונה עמדה על 4,816.33 ₪. דהיינו ירידה של כ - 14%. מצבו הרפואי בגין לחץ דם ופגיעות סוכרתיות ובכלל זה המלצת הרופא התעסוקתי, שיחליף מקום עבודה, שווה לפחות לפגיעה בגבו. לכן, אני קובעת בראש נזק זה סכום גלובאלי של 22,000 ₪. 11. הפסד השתכרות בעבר כשהתובע נפגע הוא הרוויח בממוצע 5,581 ₪ ברוטו. הוא שב לעבודה אחרי שבועיים. מהמועד שהוא שב לעבודה הוא הפסיד בממוצע כ - 765 ₪ בכל חודש. כי הכנסת התובע הייתה תלויה בכמות מדרגות שמרח. לאחר מכן התובע היה מובטל 9 חודשים וקיבל דמי אבטלה ואח"כ התחיל לעבוד בשמירה והיו תקופות בהן גם לא עבד, עד שחזר לעבוד באופן קבוע. בעבודת השמירה פחת שכרו אל מול שכרו אצל הנתבעת לפני התאונה. השאלה היא האם על הנתבעת לשאת בראש נזק זה. העולה מהראיות הוא שרופא תעסוקתי המליץ לתובע להחליף מקום עבודה מחמת הנימול בידיו כבר בשנת 2000 ובגלל שהתובע לא הסכים לעבור ניתוח. תרומת החמרת הפגיעה בגבו של התובע צריכה להישקל אל מול מצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה לאותו מועד. ב"כ התובע העריך בערכים נומינליים כמה היה התובע מרוויח אלמלא התאונה עד 6/04, פחות כמה שהרוויח בפועל. ניתן לעשות את החישוב באופן הבא: שכרו של התובע מאוגוסט 2000 ועד יולי 2004, אלמלא התאונה מחושב לפי סך של 5,581 ₪ ברוטו כפול 48 חודשים = 267,888 ₪. מסכום זה יופחתו הסכומים שהתובע השתכר בפועל והם הבאים: מאוגוסט 2000 ועד ינואר 2001 - ממוצע של 4,816.33 כפול 6 חודשים = 28,898 ₪. בתקופה בין 2/01 - 31/1/02 שולמו לתובע דמי אבטלה בסכום כולל של 19,338 ₪ (נומינלי). מספטמבר 2001 ועד יולי 2004, השתכר התובע סה"כ ברוטו: 150,940.55 ₪. התובע קיבל בפועל, מבלי לקחת בחשבון דמי פגיעה ומענק פגיעה, סה"כ סכום של 199,177 ₪. כלומר ההפסד שלו הוא 68,712 ₪. מתוך סכום זה אני מקבלת כי רבע קשור לתאונה והיתרה למצבו הרפואי ערב התאונה. ייחסתי רק רבע לתאונה כי התובע סבל מבעיית גב לפני התאונה וכאבי הגב הם אלה שנלקחו בחשבון ע"י המל"ל והרופא התעסוקתי בשנת 2001 כעילה להמלצתו להחליף מקום עבודה. גם ידוע לנו שכבר משנת 2000 הומלץ לתובע להחליף תעסוקה בגלל הנימול שהוא תוצאת פגיעת הסוכרת. לכן, לפרק הזמן שבין אוגוסט 2000 ועד 6/04 אני קובעת כי לתובע הפסד השתכרות בסך נומינלי של 17,178 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 24,382 ₪. לכך תלווה ריבית אמצע תקופה בסך של 2,926 ₪ . סה"כ - 27,308 ₪. לא הובאו ראיות לתקופה שלאחר חודש יוני 2004. לכן מחודש יולי 2004 ועד למועד מתן פסק הדין, אני מחשבת את הפסד השכר של התובע לפי הפיצוי של אבדן כושר עבודה, לפי החישוב של שכר ברוטו 5,581 ₪ כפול 1.575% למשך שלוש שנים. התוצאה היא סך של : 3,164.42 ₪ נומינלית. סכום זה משוערך להיום, עומד על סך של 3,568 ₪. לכך תצטרף ריבית אמצע תקופה של 143₪. סה"כ משוערך להיום 3,711 ₪. סה"כ הפיצוי בראש נזק זה הוא 31,019 ₪. 12. הוצאות רפואיות בעבר הוצאות אלו מכוסות על ידי המל"ל באמצעות קופת חולים. התביעה נדחית. הוצאות רפואיות בעתיד יכוסו ע"י המל"ל באמצעות קופת חולים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 ולכן בראש נזק זה אינני פוסקת פיצוי. 13. נסיעות בעבר מכוסה על ידי המל"ל - התביעה נדחית. נסיעות בעתיד לא מצאתי יסוד לתביעה בראש נזק זה. מדובר על מגבלת גב קלה. 14. עזרת הזולת בעבר התובע העיד כי בעת תקופת העדרותו מהעבודה נעזר באשתו, אך עדותה נתנה יסוד להבנה שהתובע הפחית את היקף עזרתו הפיזית בבית מבלי שהיה זקוק לעזרת הזולת. את עזרת הבעל החליפה אשתו בעזרת הילדים. אני פוסקת לתובע, בראש נזק זה סכום גלובאלי של 2,000 ₪. עזרת הזולת בעתיד מדובר על החמרה של מצב קיים ממילא ותוצאה של הגבלה קלה. לכן בראש נזק זה אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי של 10,000 ₪. 15. כאב וסבל אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום כולל של 25,000 ₪. 16. ניכויים התובע הגיש תביעה למל"ל בגין תאונה זו ושולמו לו דמי פגיעה בסך של 2,394 ₪ ומענק פגיעה בסך של 46,410 ₪. סכומים אלה משוערכים להיום עומדים על 69,073 ₪. 17. סוף דבר: 17.1. הנתבעות תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד כדלקמן: (א). הפסד השתכרות לעתיד -.22,000 ₪; (ב). הפסד השתכרות לעבר -.31,019 ₪; (ג). עזרת הזולת בעבר ובעתיד -. 12,000 ₪; (ד). כאב וסבל -.25,000 ₪; מהסכומים הללו ינוכה סך של -.69,073 ₪. היתרה בסך של -.20,946 ₪ תשא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 17.2. הנתבעות תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. עמוד השדרהאובדן כושר עבודהכאבי גב / בעיות גב