השופטת אסתר קובו: 1. מבוא המערער, יליד 1947, התגייס לשירות חובה בשנת 1966 בפרופיל 97, והמשיך לשירות קבע. בשנת 197, בהיותו בן 32, וכאשר שירת כמפקד יחידה בגיסות השריון, חש כאבים בחזה וקשיי נשימה, ואושפז בבת חולים קפלן בחשד להתקף לב. לאחר סדרת בדיקות, ומאחר ולא נמצאה עדות לאוטם שריר הלב, שוחרר המערער לביתו והמשיך בפעילות רגילה. ב מהלך השנים הבאות חווה מספר אירועים דומים, אושפז בבתי חולים שונים ונבדק על ידי רופאים צבאיים, אולם לא נמצאה הסיבה לבעיותיו. בסוף שנת 1989 השתחרר המערער, אך נשאר במעקב בחר"פ. בכל התקופה התמקד הבירור באפשרות של מחלת לב איסכמית ולא בוצע בירור ריאתי. ביום 29.11.90, לאחר בדיקה במכון הלב בתל השומר אליו נשלח ע"י משרד הביטחון בעקבות הגשת תביעה להכיר במחלתו ככזו שנגרמה או הוחמרה עקב ובזמן השירות הצבאי, אובחנה מחלתו כיתר לחץ דם ריאתי ראשוני קשה. באפריל 1993 עבר המערער ניתוח בשל אי ספיקת לב ימנית, עם צורך בהשתלת ריאות דחופה. בשנת 1995 עבר השתלת ריאות בארצות הברית, לאחר שאושפז שם במשך שנתיים וטופל בתרופה נסיונית. הטיפול וההשתלה בוצעו על חשבון המשיב. 2. החלטת ועדת הערעורים הדיון בפני הוועדה נסוב על השאלה האם היה איחור באיבחון מחלת המערער בתקופת שירותו הצבאי. המערער הגיש שתי חוות דעת מומחים מטעמו, לפיהן המחלה הופיעה במהלך השירות הצבאי, והיה איחור באיבחון, לרבות איחור באיבחון של מחלת הסרקואידוזיס אשר עמדה ברקע למחלת יתר לחץ הדם הריאתי וגרמה לה. נטען כי איבחון מוקדם יותר היה מאפשר לשפר את מצבו של המערער. המשיב פנה אף הוא לשני מומחים מטעמו. האחד סבר כי אכן היה איחור באיבחון, והשני קבע כי לא ניתן היה לאבחן את מחלת הסרקואידוזיס לפני ההשתלה, וכי אפילו הייתה מחלה זו מאובחנת קודם, הרי שהטיפול לא היה מונע התפתחות יתר לחץ דם ריאתי. הוועדה קבעה כי אין מחלוקת בין המומחים לגבי העובדה שמחלת יתר לחץ דם ריאתי התפתחה וסימניה הופיעו כבר במהלך השירות הצבאי, כאשר המומחה מטעם המשיב רואה את הסימנים הראשונים רק בשנת 1988-1989, ואילו המומחים מטעם המערער רואים אותם כבר ב - 1979. יחד עם זאת המומחים מסכימים, כי היה צריך לברר את משמעות תוצאות הבדיקה משנת 1988 מיד, ולא להמתין ולהגיע לאיבחון ולטיפול רק בשנת 1990. המומחים חלוקים ביניהם בשאלה האם מחלת יתר לחץ דם ריאתי היא ראשונית או משנית למחלתו הנוספת של המערער - הסרקואידוזיס. הוועדה סברה כי אין לדבר חשיבות מהותית להכרעה דנן, אך בכל זאת קבעה כי האבחנה הנכונה היא של המומחים מטעם המערער, לפיה יתר לחץ הדם הריאתי הוא משני לסרקואידוזיס. הוועדה קבעה כי היה איחור באיבחון יתר לחץ הדם הריאתי, ונשאלה השאלה האם נגרם נזק כתוצאה מן האיחור באיבחון. הוועדה קיבלה את עמדת המשיב, לפיה היה קשה לאבחן את הסרקואידוזיס, אשר גם בבית החולים בארצות הברית נתגלתה רק בעקבות בדיקות פתולוגיות שבוצעו לריאות המערער. מכאן, שלא ניתן לקבוע כי המערכת הרפואית שטיפלה במערער התרשלה בכך שלא איבחנה את המחלה הראשונית. לפיכך נקבע, כי העובדה שהמערער לא אובחן על מלוא מחלותיו ולא קיבל סטרואידים שהיו מונעים או מצמצמים משמעותית את יתר הלחץ הדם הריאתי, איננה מהווה איחור באיבחון מצד המשיב, ומכאן שהמשיב אינו צריך לשאת בנזק - אין גרימה. יחד עם זאת היא קבעה, כי גם שנתיים של איחור באיבחון הן תקופה ארוכה דיה על מנת שמצב המערער יתדרדר. לו המחלה הייתה מתגלה קודם לכן בשירותו הצבאי, איכות חייו של המערער הייתה טובה יותר ולתקופה ארוכה יותר. אשר על כן הוועדה קבעה, כי מצב המערער הוחמר ב - 40% עקב האיבחון המאוחר של מחלת יתר לחץ דם ריאתי. 3. הערעור המערער מפנה לממצאי הבדיקות השונות שנערכו לו, ולמחדלי המערכת הרפואית. למשל, באחת מן הבדיקות, שנערכה בשנת 1986, נמצאה הגדלה בערכי ההמוגלובין, עובדה המצביעה על בעיית חימצון הדם, אך הרופאים לא ייחסו לכך כל משמעות. בנוסף, בין השנים 1982-1989 הראו הבדיקות השונות שנעשו במערער על בעיות בתיפקודי הכבד. לא נמצאה הסיבה לבעיה בכבד והוא נשאר מוגדל, אך הרופאים הדגישו למרות זאת כי הבעיה נפתרה. המערער המשיך לסבול מכאבים בחזה, עייפות וקוצר נשימה במאמץ קל, אך בכל תקופת הבירור התרכז הבירור באפשרות של מחלת לב איסכמית ולא בוצע בירור ריאתי. לטענת המערער, טעתה הוועדה בהגדירה את נכותו המוכרת כיתר לחץ דם ריאתי בלבד, ובכך שלא נתנה חשיבות לקביעתה היא, לפיה מחלת יתר לחץ הדם הריאתי היא משנית למחלת הסרקואידוזיס. השאלה היא שאלה מהותית, שכן הסרקואידוזיס היא מחלה קלה יחסית הניתנת לטיפול, ולו הייתה מאובחנת בזמן, לא הייתה מתפתחת כלל מחלת יתר לחץ הדם הריאתי, שהיא מחלה קשה וסופנית, אשר התדרדרה לכדי מצב בו נזקק המערער להשתלת ריאות. מן הטעם הזה, ונוכח העובדה ששלושה מומחים קבעו כי היה איחור באיבחון, היה על ועדת הערעורים להכיר בקשר סיבתי מסוג גרימה בין הנכות לשירות הצבאי. המערער מוסיף, כי הוא הגיע לבית החולים בארצות הברית על מנת לבצע השתלה ולא על מנת לאבחן את מחלתו. לפיכך, טעתה הוועדה עת קבעה כי לא ניתן לקבוע כי המערכת הרפואית התרשלה בכך שלא איבחנה את מחלת המערער, וזאת על סמך העובדה שגם הרופאים בארצות הברית לא איבחנו אותה. לבסוף טוען המערער, כי על פי פקודת מטכ"ל, מנוע חייל מלפנות לטיפול רפואי מחוץ למסגרת הצבאית. לפיכך, כפי שנקבע בפסיקה, על שלטונות צה"ל מוטלת אחריות מוחלטת לתוצאות האיחור באיבחון ובטיפול הרפואי. במקרה דנן, הפרו שלטונות צה"ל את חובת הזהירות הסבירה המוטלת עליהם, והמערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי משפטי מסוג גרימה בין האיחור באיבחון לבין נכותו. 4. דיון איחור באיבחון - נכות שנגרמה/הוחמרה "עקב השירות" חייל מנוע מלפנות לקבלת טיפול רפואי על ידי גורם אזרחי, ולפיכך, "מרובה כפל כפליים אחריותם של רופאי הצבא" (ע"א 289/59 קצין התגמולים נ' שנדור כהן, פ"ד יד 1286, עמ' 1288). מטעם זה יש מקום להכיר במי שמחלתו הוחמרה כתוצאה מאיחור באיבחון ובטיפול במחלה, ולקבוע כי ההחמרה היא עקב השירות הצבאי (ע' יעבץ חוק הנכים - חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים (1999), עמ' 106 ; רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (5) 321 ; ע"נ (חי') 279/98 שניידר נ' קצין התגמולים (לא פורסם) ; ע"א (ת"א) 835/84 מלמד נ' קצין התגמולים, פ"מ מ"ו (3) 173). היינו, באם נגיע לכלל מסקנה, כי המערער לא אובחן כיאות בתקופת שירותו הצבאי, וכי עקב מחדל זה הוחמרה מחלתו - תיסלל הדרך לקביעה, כי נתקיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין החמרת מחלתו, ולמעשה תיסלל הדרך לקביעה כי נכות המערער היא עקב שירותו הצבאי. האם היה איחור באיבחון ? בענייננו, שלושה מומחים, אחד מהם מומחה מטעם המשיב, קבעו כי היה איחור באיבחון וכי ההרעה במצבו של המערער נבעה מכך - ד"ר קרמר - מומחה מטעם המערער : "...אין לי כל ספק כי מחלתו הופיעה בעת שירותו הצבאי....גם ההפרעה בתיפקודי כבד הופיעו כבר בתקופת שירותו הצבאי ולא זכתה להתייחסות ראויה....במהלך שירותו לא נעשתה האבחנה של סרקואידוזיס ולא של יתר לחץ דם ריאתי....שוב הוחמצה האבחנה של יל"ד ריאתי....ניתן היה לטפל בה [בסרקואידוזיס - א' ק'] בצורה יעילה וקרוב לוודאי שאפשר היה למנוע את ההתדרדרות שהביאה לצורך בהשתלה. טיפול בסטרואידים מביא לשיפור ואף להחלמה מלאה ברוב החולים הסימפטומטיים ומתקבל מאוד על הדעת כי היה מונע את התפתחות יתר לחץ הדם הריאתי לדרגה כה קשה...אין לי ספק כי מחלתו התפתחה בעת שירותו הצבאי. אין לי ספק כי חל איחור ניכר באבחנת מחלתו..." (ההדגשה איננה במקור; ראו חוות דעתו מיום 14.6.98, המצורפת כמוצג ג בתיק המוצגים מטעם המערער). ד"ר שטגר - מומחה מטעם המערער : "...אין כל ספק שמחלתו - יתר לחץ דם ריאתי - הופיעה בזמן שרותו הצבאי....במידה ומצבו (יתר לחץ דם ריאתי) והסיבה לכך (סרקואידוזיס) היו מאובחנים קודם לכן, ניתן היה להציע לחולה טיפולים אשר היו משפרים את מצבו...ומונע[ים] התפתחות והתקדמות המחלה והצורך בהשתלה". (ההדגשה איננה במקור; ראו חוות דעתו מיום 27.10.98, המצורפת כמוצג ד בתיק המוצגים מטעם המערער). ד"ר ורד - מומחה מטעם המשיב, המליץ בחוות דעתו להכיר במצב כגרימה. בעדותו הבהיר חד משמעית כי לדעתו היה איחור באיבחון : "הייתי משוכנע שמחלתו החלה בשנת 79', בהיותו בשירות צבאי, עם האישפוזים והתלונות שנמשכו לאורך כל הדרך, שלא אובחנו בשל איחור באיבחון....לגבי יתר לחץ דם ריאתי - בלי קשר אם הוא ראשוני או משני - להערכתי היה כשל באיבחון והיה איחור באיבחון של המחלה, אין ספק ... תלונותיו החלו בשנת 79'. הוא סבל במשך 11 שנים מתלונות די דומות, עד שבסוף הגיעו לאבחנה...וודאי שהיה צריך לאבחן את זה קודם, ואם לא אובחן, אז היה צריך להכיר בו כהתחלת המחלה משנת 79" (ההדגשה אינה במקור ; ראו פרוטוקול הדיון מיום 16.7.02, עמ' 11-8). היינו, שלושת המומחים סבורים כי המחלה הופיעה במהלך שירותו הצבאי של המערער, וכי היה איחור באיבחון המחלה, שהסימנים הראשונים לה הופיעו כבר בשנת 1979. המומחה השני מטעם המשיב, פרופסור רובין סבור כי לא היה איחור באיבחון המחלה, וכי לא ניתן היה למנוע את התפתחות לחץ הדם הריאתי על ידי טיפול בסטרואידים. אולם הוא סבור, כי כבר בנובמבר 1989 נמצא רמז שיכול היה לעורר חשד ליתר לחץ דם ריאתי, כאשר רק בבדיקה באוקטובר 1990 אובחנה המחלה. בעדותו אמר, כי "איחור אני יכול לראות אולי של שנה שנתיים לגבי יתר לחץ דם ריאתי" (עמ' 3 לפרוטוקול). בתגובה לחוות דעתו של פרופ' רובין הגישו ד"ר קרמר וד"ר שטגר חוות דעת נוספות. בחוות דעת אלה (מינואר 2002) הם חוזרים על קביעתם הנחרצת כי היה איחור באיבחון המחלה, שהסימנים הראשונים לה הופיעו כבר בשנת 1979 (ראו מוצגים ה-ו בתיק המוצגים מטעם המערער). הגעתי לכלל מסקנה כי היה איחור באיבחון, וזאת החל משנת 1979. איחור באיבחון - של יתר לחץ דם הריאתי או גם של הסירקואידוזיס ? הועדה הנכבדה קבעה כי מחלת יתר לחץ דם ריאתי היא משנית לסרקואידוזיס, היינו, שמחלת הסרקואידוזיס גרמה ועמדה בבסיס יתר לחץ הדם הריאתי, ובכך לא מצאתי להתערב. עם זאת היא סברה, כי היה איחור באיבחון יתר לחץ דם ריאתי, אך לא הייתה התרשלות באי גילוי הסרקואידוזיס, ולקביעה זו אין בידי להסכים : שלושת המומחים קובעים כי היה איחור באיבחון הסרקואידוזיס. ד"ר קרמר מסביר, כי לו היו מבררים את משמעות ההפרעה בכבד, ולו הייתה מתבצעת ביופסיית כבד בשלב מוקדם יותר, היה ניתן לאבחן את המחלה ביתר קלות, וההתדרדרות הייתה נמנעת. ד"ר שטמר סבור, כי איבחון מוקדם של יתר לחץ הדם הריאתי היה מאפשר מחשבה קלינית מכוונת מתוך מטרה לנסות ולגלות את מחלת הסרקואידוזיס. ד"ר ורד אמר בעדותו, כי הוא מניח שמחלת הסרקואידוזיס הייתה מאוד קשה לאיבחון. אולם כאשר נשאל "האם יהיה נכון לומר שגילוי יתר לחץ הדם הריאתי מבעוד מועד, סביר להניח שבמסגרת חיפוש הסיבות אחר יתר לחץ דם, הייתה מועלית האפשרות של סרקואידוזיס ?" הוא השיב: "כן, סרקואידוזיס זו אטיולוגיה לקיומו של לחץ דם ריאתי", ובהמשך אמר: "היו הפרעות בתיפקוד כבד, ויכול מאוד להיות שהן היו יכולות לתת רמז לסרקואידוזיס". לעומתם סבור פרופ' רובין, כי לא היו סימנים מכוונים לסרקואידוזיס, וקביעתם של ד"ר שטגר וד"ר קרמר היא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. אכן, האיבחון ההיסטולוגי נעשה רק בשנת 1995, לאחר שהוצאו הריאות מגופו של המערער. אולם, הממצאים העולים ממנו, לפיהם מחלת הסרקואידוזיס היא העומדת בבסיס יתר לחץ הדם הריאתי, אך מחזקים את הסברה כי ניתן היה לגלות את קיום מחלת הסרקואידוזיס מוקדם יותר. סברה זו ממילא מקבלת תוקף מן העובדה שהיו הפרעות בכבד כבר בשנת 1979, שיש בהן כדי להצביע על אפשרות לסרקואידוזיס, ומהקביעה שאילו נתגלה יתר לחץ הדם הריאתי קודם, היו מנסים לאתר - ומאתרים - את הסיבה לו, וכך ניתן גם היה לאבחן את הסרקואידוזיס קודם. אשר על כן, נראה כי היה איחור באיבחון שתי המחלות, אשר האחת עומדת בבסיס השנייה. מידת ההחמרה והקשר הסיבתי הקביעה לפיה מחלה הוחמרה עקב אי אבחונה במועד, אין בה כדי לקבוע את מידת ההחמרה ואת משמעותה. מידה זו יכול שתיוחס למידת הרשלנות, וזאת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו [יעבץ בספרו הנ"ל, עמ' 106 ; ע"נ (חי) 279/98 שניידר נ' קצין התגמולים (לא פורסם)]. במקרה דנן, אין ספק שהייתה התרשלות ולתקופת זמן ממושכת, שיש בה להעמיד את הרשלנות על מידת החומרה. המערער התלונן במשך תקופה ארוכה, החל משנת 1979, על כאבים בחזה, קוצר נשימה, חולשה ועייפות שהלכו וגברו. תופעות אלה היו ביטוי ליתר לחץ דם הריאתי שהתפתח בהדרגה במהלך שירותו, ונתגלה רק כשנה לאחר שחרורו, בשנת 1990. אחת עשרה שנים הן בגדר איחור רב באיבחון, והיטיב לתאר את הדברים והתחושה ד"ר ורד בעדותו : "ש. שמעתי מפי המערער, שהוא פציינט שלך, שהתעקשת לבוא לכאן. תוכל לומר מדוע ? ת. זו אולי לא ההגדרה המדוייקת, אך אני חושב שראיתי פה שנעשה עוול לאורך דרך ארוכה מאוד, לאיש שעבר גם כך ייסורים מאוד מאוד קשים, כולל שנתיים שהוא חיכה להשתלת ריאות בפיטסבורג; השתלת הריאות כשלעצמה, שהיא תהליך מאוד מאוד מאוד קשה ; וההחלמה לאחריה. אינני יודע אם בית המשפט דן בכך - אבל אני יודע איך הוא הגיע לשם - אני לא חושב שזה לכבוד המערכת כולה, שהוא לא קיבל סיוע מהמדינה. מי שתרם לה כל כך הרבה, ואפילו אזרח מהשורה. ש. מעבר הציונות הזו, אתה כרופא, שמכיר את התיק וכו', הייתי רוצה שתתייחס לשאלה, מדוע ספציפית, במקרה הסובייקטיבי הזה, צריך וראוי היה להכיר במערער? ת. התשובה פשוטה - תלונותיו החלו בשנת 79'. הוא סבל במשך 11 שנים מתלונות די דומות, עד שבסוף הגיעו לאבחנה. אז מה השאלה ? וודאי שהיה צריך לאבחן את זה קודם. ואם לא אובחן, אז היה צריך להכיר בו כהתחלת המחלה משנת 79'. .... ש. האם אז, בשנת 79', הרופא הצעיר, הממוצע, היה צריך לאבחן את המחלה של יתר לחץ ריאתי ? ת. אינני יודע לגבי האישפוז בשנת 79'. אבל מי שאחר כך ממשיך וסובל ומוסר את אותן התלונות פעם אחרי פעם, במשך השנים שאחרי זה, היה צריך להדליק נורה אדומה, בוודאי באיש צעיר..." (ההדגשה איננה במקור ; עמ' 11 לפרוטוקול). העובדה כי אפילו הרופאים בבית החולים בארצות הברית איבחנו את הסירקואידוזיס רק לאחר שנעשתה בדיקה פתולוגית לריאות המערער, אין בה כדי לשנות מן הקביעה כי מידת ההתרשלות של המערכת הרפואית הצבאית הייתה רבה. ייתכן כי גם הרופאים בארצות הברית התרשלו, וייתכן כי לא הייתה בידם כל האינפורמציה וכל ממצאי הבדיקות שנתבצעו בישראל במהלך השנים, שיכלו לעורר את החשד לסרקואידוזיס. כך או כך, אין בטענה זו כדי לסייע למשיב. בנוסף, הנזק שנגרם מן האיחור באיבחון הוא רב. מחוות הדעת השונות עולה בבירור כי טיפול מוקדם במדללי דם ובסטרואידים, היה משפר את מצבו של המערער, עוצר את התקדמות המחלה ודוחה - אם לא מונע - את הצורך בהשתלה. מן ההגינות אציין, כי פרופסור רובין איננו סבור כך, מן הטעם שלדעתו אין מדובר ביתר לחץ דם ריאתי הנגרם מסרקואידוזיס, כי אם בשתי מחלות נפרדות, גישה שנדחתה, כאמור. אשר על כן, ונוכח גישתה הכללית של הפסיקה לפיה יש לנהוג ברוחב לב כלפי חייל התובע תגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום [נוסח משולב], תשי"ט - 1959, ויש להקל עליו להוכיח כי נכותו נגרמה או הוחמרה עקב השירות הצבאי (רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים נא (5) 817 ; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו (5) 732 ; ע"א 55/69 קצין התגמולים נ' שפירא, פ"ד כג (1) 527), אני קובעת כי יש להכיר בנכות המערער (יתר לחץ דם ריאתי, סרקואידוזיס ומ.א. השתלת ריאות - שהיא המשך ותוצר של יתר לחץ הדם הריאתי שלא אובחן וטופל) ככזו שנגרמה בזמן ועקב השרות. אמנם, מחלת הסרקואידוזיס הוחמרה עקב האיחור באיבחון, אולם, בהינתן שהיא הגורמת ליתר לחץ הדם הריאתי ובהינתן שהייתה רשלנות באיבחונה, יש לראות את מחלת יתר לחץ הדם הריאתי (שהמשכה, עקב האיחור באיבחון, הוא השתלת הריאות) ככזו שנגרמה עקב השירות. במכלול הדברים נראה כי נכון וראוי הוא לקבוע כי נכותו של המערער על מכלול מרכיביה נגרמה עקב שירותו הצבאי. 5. התערבות בממצאי הוועדה סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט - 1959 קובע כי: "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד" (הדגשה שלי - א' ק'). בענייננו, עיקר הדיון הוא בשאלת האיחור באיבחון. שאלה זו היא גם שאלה שבמשפט ולא רק שאלה שברפואה, שכן עסקינן ברשלנותה של המערכת הרפואית. לפיכך, אין בית משפט זה מנוע מלהתערב בקביעת הוועדה הנכבדה בנקודה זו. מטבע הדברים, ההכרעה בשאלה זו היא ברת השפעה על קביעת הקשר הסיבתי. שאלת הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראו ע"א 459/89 קצין התגמולים נגד חריטן, פ"ד מה (5) 374 ; ע"נ (חי) 279/98 שניידר נ' קצין התגמולים (לא פורסם)), ומצאתי להתערב במסקנת הוועדה גם בעניין זה, כפי שפורט לעיל. 6. סוף דבר הערעור נתקבל. המשיב יישא בהוצאות המערער, ובשכר טירחת עורך דינו בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הערבון יושב למערער. אסתר קובו, שופטת השופט יהושע גרוס, סגן נשיא- אב"ד אני מסכים. ברצוני רק לאזכר בסוגיה זו את הדברים שנאמרו לגבי טיפול רפואי, לרבות איחור באבחון מחלה בתקופת השירות הצבאי, ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321: "העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים. גם עצם ההיזקקות לטיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי אינה מקימה מניה וביה זכאות לתגמולים בגין תוצאותיו של הטיפול הזה, ואולם זכאות כזו יכול שתקום כאשר המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות. התיבות 'עקב השירות', המופיעות בסעיף 1 לחוק הנכים (הגדרת המונח 'נכות'), כוללות בחובן בנסיבות מתאימות גם טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות ... ודוק, כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל, ובכל זאת נגרמה מחלתו של המטופל או הוחמרה, אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין הנכות. ברם מקום מקום שהטיפול הרפואי שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי סטה מ'כללי האמנות הרפואיות', ומקום שבו בשל סטייה זו נגרמה מחלתו של החייל או הוחמרה, נקשר הקשר הסיבתי הדרוש" (שם, בעמ' 329). מתוך הנסיבות כפי שפורטו בהרחבה בפסק דינה של חברתי השופטת קובו, ברי כי במקרה זה אכן היתה סטיה מ"כללי האמנות הרפואית". עוד יש לחזור ולציין כי אין שום חשיבות אם היתה או לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי שכן האחריות לפי חוק הנכים אינה מותנית בגורם של אשם העולה כדי רשלנות, להבדיל מחבות עילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין (השווה ע"א 835/84 מלמד נ' קת"ג פ"ד מו(3) 173; ע"א 235/78 פלג נ' מדינת ישראל פ"ד מב(1) 463). יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת מיכל רובינשטיין : אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת א' קובו. צבארפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (באבחון)שירות צבאי