1. המבקשת (להלן - ההסתדרות) הגישה בקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד המשיבים, שעילתה "אי תשלום תוספת שכר תוך הפרת ההסכם הקיבוצי". הסעדים המבוקשים היו כדלקמן: "א. להצהיר כי המשיבים הפרו ומפרים את הוראות ההסכם הקיבוצי בסרבם לשלם את תוספות השכר המגיעות לרבני השכונות. ב. ליתן צו עשה המחייב את המשיבה 1 לשלם לאלתר את תוספות השכר המפורטות בנספח ב', על פי האמור בו, והמחייב את המשיבה 2 להעביר את כל הכספים המיועדים לכך אל המשיבה .1 ג. לאור נסיבות העניין החמורות, יתבקש בית הדין לחייב את המשיבים בתשלום פיצוי מוגדל על פי סעיף 37 ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, בשעור שכר עבודה של חודש אחד לכל רב שכונה." נעיר כי המשלמים את שכרם של רבני השכונות הם כל מועצה דתית, כך שאין מקום לחייב את המשיב מס' 1 בתשלום, וכל אשר ניתן הינו להצהיר אם קיימת לרבני השכונות זכאות לתשלומים המבוקשים. זאת ותו לא. 2. העובדות הצריכות לענייננו הן: א) ביום 6.9.1988 נחתם מסמך הנושא את הכותרת "הסכם קיבוצי מיוחד" אשר הצדדים לו הם ההסתדרות, והמשיבים (להלן - ההסכם הקיבוצי 1988). ב) ביום 9.4.1995 נערך מסמך נוסף, בין אותם צדדים, אלא שמשיב מספר 1 (להלן - חבר המועצות הדתיות) לא חתם עליו (להלן: הסכם 1995). 3. הצדדים ניהלו במהלך ההתדיינות בפנינו שורה של מגעים במגמה להסדרת הסכסוך ללא הכרעה שיפוטית, אך למרבה הצער, לא צלחה דרכם. 4. רבני השכונות קיבלו בשעתו שתי מקדמות; האחת - ביזמת חבר המועצות הדתיות והשנייה - מכוח החלטת ביניים של בית הדין. 5. בטרם נתייחס לתובענה לגופה, נציין כי הלכה למעשה, מכוח חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 הצדדים להסכם קיבוצי הם ארגון עובדים וארגון מעבידים או מעביד. ומכאן, הצדדים להסכם הקיבוצי 1988 הם רק ההסתדרות וחבר המועצות הדתיות, בעוד יתר החתומים עליו אינם צדדים לו אלא הוסיפו חתימתם, מן הסתם, בתור הגופים שצריכים לממן את התשלומים, אותם עשויים לקבל רבני השכונות ורבני ההתיישבות. 6. הסיבות והמניעים שגרמו לכך שחבר המועצות הדתיות לא חתם על הסכם 1995 אינם מענייננו. הקובע הוא שהלכה למעשה אין "הסכם קיבוצי" כמשמעו בדין, או הסכם אחר, בין ההסתדרות לבין חבר המועצות הדתיות. 7. לא היה חולק כי ההסכם הקיבוצי 1988 לא בוטל, והוא ממשיך לחייב את הצדדים, ואת אלה עליהם הוא חל. אשר על כן - לא נותר לנו אלא לבחון ולבדוק באיזה מידה קיימת זכות כלשהיא לרבני השכונות, מכוח ההסכם הקיבוצי 1988. עוד נוסיף כי רבני ההתיישבות מקבלים שכרם מאוצר המדינה וזאת משלמת להם את המתחייב מהסכם 1995, אף כי, כאמור, אינו "הסכם קיבוצי" כמשמעו בחוק. 10. טוענת ההסתדרות כי יש לראות בהסכם 1995, "התאמה" של הסכם המח"ר, כך שניתן, הלכה למעשה, לחייב את המעסיקים לשלם לרבני השכונות את המתחייב באותו הסכם. אין בידינו לקבל טיעון זה. העובדה שחבר המועצות הדתיות לא חתם על אותו הסכם מעיד כי עליו לא מקובלת גרסת ההסתדרות, שהרי אם זו היתה מקובלת עליו, סביר שלא היה מהסס מלהוסיף חתימתו על אותו הסכם. לא נעלם מעינינו כי הועלתה הטענה שחבר המועצות הדתיות לא חתם על הסכם 1995, מהטעם שלא הובטחו לו, על-ידי הגופים המממנים (הממשלה והרשויות המקומיות) הסכומים הדרושים לביצוע אותו הסכם. אין אנו מוצאים לנכון להתייחס לטענה זו, מאחר ואינה רלוונטית להכרעה בסכסוך משפטי שבו, כאמור, עומדת להכרעה, אך ורק, זכות הקיימת מכוח דין או הסכם קיבוצי מחייב. 11. העולה מכל האמור הוא כי אנו קובעים שרבני השכונות זכאים לקבל לאלתר מכל מועצה דתית בה הם מועסקים את הסכומים המתחייבים מסעיף 5.6, 10 ו-12 להסכם המח"ר. מהסכומים המגיעים לרבני השכונות ינוכו המקדמות אשר שולמו להם (ראה סעיף 4). לגבי תוספות אחרות ותשלומים אחרים, תרופתה של ההסתדרות היא, לפעול בהתאם לסעיף 11 להסכם הקיבוצי 1988, המסדיר את נושא יישוב חילוקי הדעות שבין הצדדים לאותו הסכם. 12. אין אנו מוצאים לנכון להיענות לסעד המבוקש לחיוב "המשיבים בתשלום פיצוי מוגדל על-פי סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957". 13. וזה לשונו של אותו סעיף: "מעביד בשירות ציבורי שהפר הוראה שבהסכם קיבוצי, רשאי בית הדין לעבודה לבקשת העובד שלגביו הופר ההסכם, או ארגון העובדים שבו הוא חבר, לחייבו בתשלום פיצויים מוגדלים בנוסף לכל סעד אחר, והוא רשאי לפסוק פיצויים גם בהפרה שאין עמה נזק ממון." מי שהפר את ההוראה שבהסכם הקיבוצי הוא כל מועצה דתית שלא שילמה לרבני השכונות המכהנים בתחומה את אשר מתחייב מההסכם הקיבוצי 1988. מועצות דתיות אלה, לא היו צד להליך זה ולכן לא ניתן לחייבן בפיצוי מכוח אותה הוראת חוק. חוזהמועצה דתיתהסכם קיבוצי