להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים סורוקה - איחור באבחון סרטן הערמונית: 1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובע כנגד ד"ר גליקמן ליאון (להלן: "ד"ר גליקמן"), כנגד בית החולים סורוקה בבאר שבע (להלן: "בית החולים סורוקה"), כנגד קופת חולים הכללית (להלן: "קופת חולים") וכנגד מדיקל קונסטלטנס אינטרנשיונל (אם.סי.אי) בע"מ (להלן: "נתבעת מס' 4") בגין רשלנות רפואית לכאורית המיוחסת לנתבעים או למי מהם במהלך טיפולם בתובע. יובהר מיד כי ביום 1/7/04 נמחקה הנתבעת 4 בהסכמתו של ב"כ התובע. העובדות הצריכות לעניין 2. התובע יליד 1929 החל לסבול בשנת 1992 "מסימפטומים בדרכי השתן שהלכו וגברו בהדרגה..." (סע' 4 לכתב התביעה). בשנת 1993 הופנה התובע לטיפול בבית החולים סורוקה, והוא טופל שם בידי ד"ר גליקמן עד לצאתו של האחרון לגימלאות בשנת 1999. התובע טוען כי למרות תלונותיו התכופות, ההפרעות במתן שתן, ועליית סמן ה-PSA בהדרגה ובעקביות, לא ביצע ד"ר גליקמן בדיקות רציניות ומעמיקות לשלילת קיומה של מחלה ממארת. עם צאתו של ד"ר גליקמן לגימלאות, החליפו ד"ר פסט, אשר לדברי התובע קבע כי "מצבו מחייב ניתוח מיידי. ד"ר פסט אף מסר לתובע כי היה צריך לנתחו כבר לפני שנים..." (סע' 12 לכתב התביעה). בשלב זה עבר התובע לקבלת טיפול בבית החולים "בילינסון" שם טופל בידי ד"ר לייב אשר היפנה אותו לבדיקות תוך אמירה כי "מצבו (של התובע - ד.ג.) והטיפול בו אינם נראים לו ראויים ולא מוצאים חן בעיניו" (סע' 13 לכתב התביעה). ד"ר לייב הפנה את התובע לביצוע בדיקת ציסטוקופיה, ומיד לאחריה הופנה התובע ל"ניתוח פתוח", או אז התברר כי התובע לוקה "בגידול סרטני ממאיר" וכי "המחלה היתה מצוייה כבר בשלב מתקדם" (סע' 14 לכתב התביעה). התובע טוען כי הנתבעים, או מי מהם, התרשלו בביצוע המעקב אחר מחלתו וכתוצאה מכך אובחנה מחלתו באיחור, דבר אשר גרם לו לכאב וסבל, עוגמת נפש, חרדות ואובדן הנאות חיים "נורמליות" (סע' 34 לכתב התביעה). חוות דעתו של פרופ' הורן 3. התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של פרופ' הורן, ממנה עולה כי המעקב אחר תלונותיו של התובע היה רשלני וחסר, לא בוצעו לו הבדיקות ההכרחיות כמתבקש מתלונותיו, ומשכך אובחנה מחלתו באיחור ובשלב שבו היתה "עם פיזור מקומי ואפשרות שהגידול פרץ מעבר לאיבר המקור לאור הגיעו לשולי החתך..." (עמ' 2 לחוות הדעת), ומכל מקום, נכותו של התובע הינה בשיעור של 50%. 4. הנתבעים הכחישו את כל המיוחס להם מכל וכל ועמדו בתוקף על טענתם כי הטיפול והמעקב אחר מחלתו של התובע היו ללא רבב. הנתבעים מבהירים כי דווקא בשל תלונותיו של התובע ועליית ערכי הסמן PSA נעשו לו כל הבדיקות המתבקשות לרבות בדיקות רקטליות (בדיקת אצבע), בדיקות שתן, אולטרהסאונד כליות ודרכי השתן, אורודינמיקה, בדיקות חוזרות לבדיקת ערכי סמן PSA, מתן טיפול תרופתי ושינוי הטיפול מעת לעת, ציסטוקופיה וכן שתי ביופסיות. למעט תלונותיו של התובע ועליית ערכי סמן ה-PSA, לא הדגימו הבדיקות השונות, לרבות הציסטולוגיה והביופסיות, אפשרות של תהליך ממאיר. הניתוח שבוצע לתובע בסופו של דבר לא נועד מלכתחילה להסיר גידול ממאיר, אלא נועד לכרות חלק מהערמונית המוגדלת, וזאת כאקט טיפולי ועל מנת להקל על התופעות מהן סבל התובע, ורק בניתוח זה התברר כי התובע סובל מגידול ממאיר בערמונית. לאור הגילוי, קיבל התובע טיפול הורמונלי וקרינתי, וכיום, למעלה מ-7 שנים לאחר הניתוח (שבוצע ב-6/99) נחשב התובע לאדם בריא, ומכל מקום סמן ה-PSA אינו מעיד על קיומו של תהליך סרטני כלשהוא. חוות דעתו של פרופ' סידי 5. הנתבעים צירפו את חוות דעתו של פרופ' סידי, ממנה עולה כי לא נפל כל פגם במעקב אחר תלונותיו של התובע. פרופ' סידי מבהיר בחוות דעתו כי התובע קיבל את מלוא ההתייחסות הרפואית הרצויה בהתאם לתלונותיו, והוא מדגיש שהביופסיה האחרונה שנעשתה לתובע היתה כ-3 חודשים לפני ביצוע הניתוח, וכי ביופסיה זו היתה שלילית, דהיינו, לא הצביעה על קיומו של תהליך ממאיר, ומשכך, הניתוח שבוצע ב-6/99 נועד להקל על סבלו של התובע וממילא לא נועד לרפא את התובע ממחלת הסרטן שלא התגלתה אלא בניתוח. עוד מבהיר פרופ' סידי כי הנכות בשיעור של 50% שנקבעה בחוות דעתו של פרופ' הורן, איננה קשורה לטענותיו של התובע בנושא האיחור באיבחון הסרטן, טענה לה מסכים פרופ' הורן בחקירתו. 6. בשל הקוטביות בין שתי חוות הדעת, מצאתי לנכון, למנות מומחה מטעם בית המשפט - פרופ' מצקין. המומחה מטעם בית המשפט התבקש לחוות דעתו בשאלה האם היה איחור באיבחון סרטן הערמונית בו לקה התובע, ואם כן - האם גרם האיחור לנזק כלשהו. פרופ' מצקין - המומחה מטעם בית המשפט, קבע באופן נחרץ וחד משמעי כי לא היתה כל התרשלות בטיפול שבוצע בתובע, וכי הטיפול לו זכה התובע היה מקצועי ונכון. 7. בטרם אחל בדיון לגופה של התביעה אבקש לציין את טרונייתו של ב"כ התובע באשר להתנהלותה של ב"כ הנתבעים, התנהלות אשר הוסברה על ידי ב"כ הנתבעים בסיכומיה. לא הייתי מציינת זאת אלמלא התחשבותם המופלגת הן של ב"כ הנתבעים והן של בית המשפט במחלתו של ב"כ התובע, אשר הגיש פעם אחר פעם בקשות לדחיית מועדי הדיון בשל מחלתו, ובית המשפט - כמו גם ב"כ הנתבעים - התחשבו בנסיבותיו האישיות של ב"כ התובע, והדיון נדחה פעם אחר פעם, כאמור, בהתאם לבקשתו של ב"כ התובע. משכך, יש להצר על טענותיו הקשות של ב"כ התובע כלפי ב"כ הנתבעים, טענות שאין להן כל בסיס, ומוטב היה להימנע מהן, מה עוד שבית המשפט נתן את כל ההחלטות הפרוצדורליות הנדרשות, בזמן אמת, והעיכוב בניהול התובענה לא היה בשום פנים ואופן בשל התנהלותה של ב"כ הנתבעים, כי אם בגין בקשותיו החוזרות ונשנות של ב"כ התובע דווקא. עוד אבקש לציין את ההתנגחות, אשר באה לידי ביטוי גם בסיכומי התובע, באשר להערתו של פרופ' מצקין בסיפא לחוות דעתו, הן באשר לתוארו של פרופ' הורן והן באשר לעובדה כי יש להצר על כי אין בחוות דעתו של פרופ' הורן דבר וחצי דבר, וכי התובע הגיש תביעת סרק זו רק בהסתמך על דבריו של פרופ' הורן, דבר שגרם לבזבוז זמנו וכספו של התובע, ובזבוז זמנו ומשאביו הציבוריים של בית המשפט. באשר לתוארו של פרופ' הורן - לא פקפקתי מעולם בנכונות תוארו של פרופ' הורן, ומכל מקום, כפי שקבעתי, אינני מוכנה להסיט את הדיון בתובענה דנן, ליריבות כלשהיא שנוצרה בין פרופ' מצקין לבין פרופ' הורן, משום שפרופ' מצקין סבר כי חוות דעתו של פרופ' הורן איננה נכונה, ולא היה מקום לתיתה. בית המשפט מתייחס למקצועיותם של המומחים, ואין בדעתו להתערב בנושאים אחרים, מה עוד שהוברר כי היריבות בין פרופ' מצקין לבין פרופ' הורן "נולדה" עם מתן חוות דעתו של פרופ' מצקין, ולא לפני כן. באשר לעצם הערתו של פרופ' מצקין, בסיפא לחוות דעתו, הרי שכפי שיבואר בהמשך, יש לה להערה זו על מה שתסמוך, וספק גדול בעיניי האם היה מקום ליתן חוות דעת שכזו, חוות דעת אשר עודדה את התובע להגיש את התביעה דנן, מקום שלא היתה כל עילה רפואית/משפטית לעשות כן. המעקב הרפואי אחר התובע, והטיפול שקיבל 8. ראש וראשונה, ועל מנת להעמיד את העובדות הנכונות על מכונן, יש לסקור את תולדות התלונות, הבדיקות, והטיפולים שקיבל התובע. התובע פנה לראשונה לאורולוג ביום 26/9/93 והתלונן על הפרעה בהשתנה, תכיפות לילית וזרם חלש. לתובע בוצעה בדיקת רקטלית (בדיקת אצבע), והמסקנה היתה שהערמונית קטנה עד בינונית, חלקה ושפירה. כמו כן הופנה התובע לביצוע בדיקות שתן וכן אולטרהסאונד כליות ודרכי שתן, וכל הבדיקות פורשו כתקינות. בתאריך 11/93 ביצע התובע בדיקת סונר דרכי השתן שפורשה כתקינה. בתאריך 4/94 הופנה התובע לבדיקות אורודינמיקה וכן בדיקת דם לסמן PSA, כאשר תוצאות הבדיקות פורשו כתקינות. בתאריך 11/94 התלונן התובע על זרם השתנה חלש, וד"ר גליקמן רשם לו תרופה חדשה. בתאריך 12/94 דיווח התובע על הטבה, וכן הוברר כי אינו נוטל את התרופה שנרשמה לו, אלא תרופה אחרת בשם דיבנילין. בביקורת מתאריך 2/95 דיווח התובע על "זרם טוב" בזמן השתנה. בתאריך 6/95 הופנה התובע פעם נוספת לבדיקת אורודינמיקה שהצביעה על שיפור לעומת בדיקה קודמת, ופעם נוספת הומלץ לו על שינוי התרופה. בביקורת מתאריך 11/95 הוברר כי התובע אינו נוטל את התרופה שנרשמה לו, אלא את תרופת הדיבנילין. בביקורת מתאריך 12/95, ועקב תלונותיו של התובע, הורה לו ד"ר גליקמן ליטול תרופת קסטרל. התובע לא הופיע לביקורת שנקבעה לתאריך 3/96, ובביקורת מתאריך 5/96 דיווח כי הפסיק ליטול את תרופת הקסטרל, וכי הוא נוטל דיבנילין ופרחי צבר וכי יש שיפור במצבו. באותו מועד נעשתה לתובע בדיקה רקטלית וכן בדיקה אורודינמית, ושתיהן הצביעו על שיפור במצבו של התובע. התובע לא התייצב לביקורת שנקבעה לתאריך 9/96. בביקורת מיום 12/96 וכן מיום 3/97 דיווח התובע כי אין שינוי במצבו וכי הוא נוטל דיבנילין. בביקורת מיום 8/97 התלונן התובע על קושי במתן שתן, והטיפול התרופתי הוחלף לקורדורל. בביקורת מתאריך 9/97 דיווח התובע על שיפור במצבו, אולם בדיקת PSA לימדה על עלייה ניכרת בערכי הסמן אשר הגיע לערך של 11.34. בעקבות עליית ערכי ה-PSA נעשה לתובע בירור מקיף לשלילת ממאירות אשר כלל בדיקה רקטלית, אולטרהסאונד כליות ודרכי שתן וכן ציסטוקופיה. הבדיקות הצביעו על ערמונית מוגדלת אולם חלקה ושפירה. בתאריך 3/98 בוצעה לתובע ביופסיה שפורשה כתקינה כמו גם בדיקות שתן שנעשו לו. התובע לא התייצב לביקורת שנקבעה לתאריך 6/98, ובביקורת מתאריך 8/98 הוברר כי אין שינוי במצבו. התובע לא התייצב לביקורת שנקבעה לתאריך 10/98, ובביקורת מתאריך 11/98 הוצע לתובע ליטול קסטרל. בשלב זה פרש ד"ר גליקמן לגימלאות, וד"ר פסט החל לטפל בתובע. התובע טוען כי ד"ר פסט התרשם שהוא לא זכה למעקב הולם בהתחשב בעובדת עליית סמן ה-PSA לערכים גבוהים, אלא שאמירה זו נאמרה על ידי התובע מבלי שטרח להביא את ד"ר פסט לעדות, וממילא "התרשמות" זו, ככל שהיתה, לא מופיעה בתרשומת הרפואית. ד"ר פסט הציע לתובע לכרות חלק מהערמונית המוגדלת, וזאת כטיפול ומתן מענה לתלונותיו, ובשום פנים ואופן הוא לא הציע זאת משום שחשש שמדובר בתהליך ממאיר. לא זו אף זו, ד"ר פסט היפנה את התובע לביופסיה נוספת שנערכה בתאריך 3/99. בביופסיה זו נלקחו דוגמיות הן מהאונה השמאלית והן מהאונה הימנית של הערמונית, ותוצאת המעבדה היתה שמדובר בהגדלה שפירה של הערמונית, ואין מדובר בתהליך ממאיר. בתאריך 6/99 נותח התובע, ונכרת חלקה הפנימי של הערמונית. החלק שנכרת נשלח לבדיקה, או אז התברר כי מדובר בגידול ממאיר. התובע טופל הורמונלית (כימותרפיה) וקרינתית, והחלים מהמחלה, כפי שהתנסח בזהירות פרופ' מצקין. 9. טענותיו של התובע מסתכמות בכך שהמעקב הרפואי אחר מחלתו היה רשלני, רשלנות אשר באה לידי ביטוי בהתיחסות בלתי סבירה לתלונותיו, מתן טיפול בלתי סביר, הימנעות מניתוח הערמונית גם ללא חשד לקיומו של סרטן, התעלמות הנתבעים מתוצאות ערכי סמן ה-PSA אשר עלו בהדרגה לערכים גבוהים מאוד, אי ביצוע בדיקות מספיקות, ואי התייחסות לאפשרות שמא מדובר בסרטן. באשר לנתבעים 2 ו-3 - אומר כבר עתה כי הנתבע 2 אינו ישות משפטית וככזה לא ניתן להגיש כנגדו תובענה, ובאשר לנתבעת 3 - קופת חולים כללית, הטענות כנגדה הן בעיקר בתחום אי קיום פיקוח והדרכה נאותים על פעולות הרופאים, אלא שלבד מהעלאת הטענות, לא הובאה ראיה כלשהי להוכחתן, ומשכך אין מנוס מדחייתן על הסף. רשלנות 10. לשם קביעת אחריות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על המזיק כלפי הניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. בחינת השאלה האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו. ג. הוכחת הנזק. (ראה ע"א 154/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, "פרשת ועקנין"). ‏10 .1 חובת זהירות מושגית השאלה שיש להציג היא האם קיימת חובת זהירות בין מסוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים. ביחסים שבין רופא ומטופל נקבע בפסיקה עניפה ועקבית כי קיימת חובת זהירות מושגית ואין להכביר מילים על קיומה של חובה זו (ע"א 552/66 לויט נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד כב (2) 480; ע"א 744/76 שרתיאל ואח' נ' קפלר ואח', פ"ד לב(1) 114; ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד לד (1) 550; ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (3) 784). 10 .2 חובת זהירות קונקרטית, והפרתה במישור זה נבחנת השאלה האם בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי, בנסיבות המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין נזק שהתרחש (ראה פרשת ועקנין בעמ' 125). שאלה זו, כמו קודמתה, נבחנת על פי מבחן הצפיות, קרי: האם הרופא הסביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק כעניין שבמדיניות. גם כאן נקבע לא אחת כי ברובם המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית שכן ברור כי הרופא אשר לו הידע הרפואי והכללים לאבחון מחלות וטיפול בהן, הוא זה אשר צריך לצפות את הנזק כתוצאה מאיבחון שגוי או מתן טיפול שגוי, או הימנעות ממתן טיפול וכו'. 10 .2 .1 מבחינת כתב התביעה עולה כי התובע מגדיר את נזקו בסע' 34 לכתב התביעה, כדלקמן: "התובע מבקש להדגיש כי הנזק שנגרם לו מתבטא בסבל ובכאב שעבר במשך תקופה ארוכה, סבל שיכול היה להימנע לוּ טופל כראוי במועד. התובע יטען כי נוחותו הגופנית נפגעה כי עבר סבל וחרדה, וכי על הפיצוי הנפסק לתת ביטוי לנזק האמיתי שנגרם וייגרם לו ולמשפחתו בשם הייסורים אותם עבר, הכאבים ואובדן הנאות חיים הנורמליות". אלא מאי? לא הוכח כי היה איחור באיבחון הסרטן, וממילא לא הוכח הקשר הסיבתי בין כאבו, סבלו וחוסר נוחותו של התובע - אשר נובעים מן הסתם מעצם קיומה של המחלה - לבין האיחור הנטען באיבחון, ואבאר: בע"א 4025/91 (שם, בעמ' 790) קבע כב' הנשיא ברק: "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות איננה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת... השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק..." מבחינת ההסטוריה הרפואית נשוא כתב התביעה, דומני כי אין, ולא יכול להיות ספק, כי ד"ר גליקמן עשה את כל אשר מדע הרפואה מצפה ממנו לעשות, הן על מנת לאבחן את בעיותיו הרפואיות של התובע, והן על מנת להביא להן מזור, והעובדה שבסופו של יום התברר כי אין מדובר בגידול שפיר של הערמונית, אלא בגידול ממאיר, לא נבעה מהתרשלותו של ד"ר גליקמן בביצוע בדיקות ומעקב אחר מצבו של התובע. לצערנו, ידוע שמדע הרפואה טרם מצא את התשובות לכל השאלות, ויכול ויקרה שרופא מקצועי יבצע מעקב צמוד וקפדן, יבצע את כל הבדיקות הנדרשות ויעניק טיפול טוב ומסור, ולמרות הכל - "יכשל" באיבחון מחלתו של החולה, ממש כפי שארע במקרה אשר בפניי, אלא ש"כשלון" זה - לאו כשלון הוא. זה המקום לציין כי העובדות שעמדו בבסיס חוות דעתו של פרופ' הורן מטעם התובע, לא היו מדוייקות - על דרך ההמעטה - והיו חסרות, עובדה תמוהה כשלעצמה שכן פרופ' הורן אישר בחקירתו כי "בעת מתן חוות הדעת היו בפני כל צילומי התיקים מקופת חולים ומבתי חולים" (עמ' 32 שורה 16) ואם כך, הכיצד קבע פרופ' הורן בחוות דעתו כי התובע ביקר אצל ד"ר גליקמן אחת לחודשיים (??) ו"בכל הביקורים קיבל טיפול סימפטומטי בלבד"?? והרי מהתיק הרפואי עצמו עולה כי ד"ר גליקמן התייחס במלוא תשומת הלב והרצינות לתלונותיו של התובע וביצע לו באופן שיטתי בדיקות שתן, בדיקות דם לבדיקת ערכי סמן ה-PSA, בדיקות אורודינמיקה, בדיקות רקטליות, בדיקות אולטרהסאונד, ציסטוקופיות וביופסיות!! האם לכך ניתן להתייחס כחוסר התייחסות ומתן טיפול סימפטומטי בלבד? בוודאי שלא. לא זו אף זו, פרופ' הורן "קבע" בחוות דעתו כי מממצאי הניתוח עלה שקיים "פיזור מקומי ואפשרות שהגידול פרץ מעבר לאיבר המקור לאור הגיעו לשולי החתך", ולא ברור על מה סומך פרופ' הורן קביעה זו. פרופ' הורן קובע בחוות דעתו כי לאור עליית ערכי סמן ה-PSA היה צריך לחשוד בקיומו של תהליך ממאיר ולבצע רפואה אקטיבית "בצורת בדיקות הדמייה מתאימות ובעיקר ביופסיות מהערמונית. פעולה זו לא בוצעה אצל מר X במשך שנות המעקב", אלא מאי? מהתיק הרפואי עולה בבירור כי ד"ר גליקמן חשד בקיומו של תהליך ממאיר ומשכך החל בביצוע בדיקות הדמייה וכן בדיקות זעיר פולשניות החל משנת 1993, לרבות ביופסיה שנעשתה בשנת 1998 (וכן ביופסיה נוספת בשנת 1999) ואם כך - אין מנוס מהמסקנה המצערת כי פרופ' הורן ביסס את חוות דעתו על "עובדות" שלא היו ולא נבראו, ולמעשה "עובדות" שעמדו בניגוד גמור ומוחלט לעובדות האמת. התובע ופרופ' הורן הלינו על כי ד"ר גליקמן לא נענה לבקשתו של התובע לבצע ניתוח בשלבים מוקדמים יותר, אולם אינני מקבלת טרוניה זו, שכן כפי שיבואר בהמשך, ד"ר גליקמן פעל במסירות ובהתאם למקובל ולכל אמת מידה רפואית בנסיונותיו להקל על סבלו של התובע מחד, ובביצוע בדיקות שונות על מנת לשלול תהליך סרטני מאידך. האם באמת ובתמים סבור פרופ' הורן כי חובה על רופא לבצע ניתוח אך ורק משום שהחולה דורש זאת? האם מותר לרופא לסכן חולה ולנתחו ללא צורך רפואי, כאשר כל הבדיקות מצביעות על כך שמדובר בגידול שפיר של הערמונית? מדובר בשאלה מסובכת, תיאורטית ופילוסופית. לעניות דעתי, חובה על הרופא להציב בפני החולה את כל דרכי הטיפול האפשריות במצבו, ואל לו "להיכנע" לדרישות חולה המבקש למצוא מזור לבעיותיו באמצעות ניתוח, כאשר הינו סבור שאין הצדקה רפואית לביצוע ניתוח, ממש כמו במקרה אשר בפניי. רפואה כזאת, הנכנעת לדרישות החולה, הינה רפואה מתגוננת ומסוכנת, שכן היא מסכנת את חיי החולה, ובשום פנים ואופן אין לבוא בטענות לרופא אשר מסרב לבצע ניתוח בחולה, כאשר על פי כל אמת מידה רפואית, אין מקום לבצע ניתוח כזה, בשלב בו התבקש. בחקירתו, הפגין פרופ' הורן עליבות מסויימת ברמת תשובותיו. כך למשל, כאשר נשאל הכיצד "קבע" בחוות דעתו כי הטיפול היחיד לו זכה התובע, הינו טיפול סימפטומטי, כאשר ברור מהתיק הרפואי כי נשלח לבדיקות רבות לרבות בדיקות הדמייה, ענה פרופ' הורן "לפי הגליון שהיה בידי לא בוצעו בדיקות הדמייה עד לשלב מאוחר יותר" (עמ' 32 שורות 15-14). כאשר הקשתה ב"כ הנתבעים בשאלותיה, נאלץ פרופ' הורן להודות כי כל החומר הרפואי עמד בפניו (שם, שורה 16) אולם לא ידע להסביר הכיצד "העובדות הללו שהתובע נשלח ביום 26/9/93 לבדיקת שתן שהיתה תקינה, ולבדיקת הדמייה שהיתה תקינה, לא היו בפני בעת מתן חוות דעתי" (שם, שורות 18-17) ומיד לאחר מכן "תיקן" את ב"כ הנתבעים באומרו "בדיקת ההדמייה בוצעה לפי הרישומים שהיו בידי בדצמבר 93 ולא בספטמבר 93" (שם, שורה 19), אם כן, אין מנוס מהמסקנה המצערת כי עובדת ביצוע הבדיקות היתה בידיעתו של פרופ' הורן, והוא בחר להתעלם מקיומה, שכן אחרת הוא היה מתקשה להגיע למסקנות אליהן הגיע בחוות דעתו. בהמשך התברר כי פרופ' הורן הינו אונקולוג ולא אורולוג, ולכן לא ברור מה נסיונו - אם בכלל - באבחון בעיות בתחום האורולוגיה, והטיפול והמעקב אחריהן, אם כי לדבריו ייתכנו מקרים שהאורולוג משתף במעקב אחר ערמונית מוגדלת שפירה, גם אונקולוג. האמנם?? בהמשך חקירתו, הצדיק למעשה פרופ' הורן את הטיפול שניתן לתובע בשלב הראשון, והסכים לדרך הטיפול של ד"ר גליקמן (עמ' 33 שורות 22-21) והודה כי האלטרנטיבה הניתוחית נשקלת רק כאשר הטיפול התרופתי נכשל "או שיש חשד לקיומה של מחלה ממארת" (עמ' 33 שורות 34-33) אלא מאי? מבדיקת התיק הרפואי, וכפי שהודה גם פרופ' הורן, במהלך שנות הטיפול "... היו גם תקופות שהחולה דיווח על הטבה בעקבות הטיפול הסימפטומטי שניתן לו" (עמ' 33 שורה 3), ובהתחשב בעובדה שכל בדיקות ההדמייה, לרבות בדיקת ביופסיה שנעשתה כ-3 חודשים לפני הניתוח, היו תקינות, מדוע היה על ד"ר גליקמן לשקול ניתוח? והלא גם אליבא דפרופ' הורן, לא היה עליו לעשות כן (עמ' 33 שורות 24-23) ואם כך - מה הטרוניה כנגד המעקב שביצע ד"ר גליקמן? פרופ' הורן הלין בחקירתו כי "התובע הופנה לראשונה לביופסיה רקטאלית בינואר 98" (עמ' 33 שורה 27) אולם לא ברורה התלונה, שכן תוצאות הביופסיה הצביעו על גידול שפיר ולא ממאיר, ואם כן - מה חטאו של ד"ר גליקמן? עוד עלה מחקירתו של פרופ' הורן כי הוא לא ידע - או התעלם - מביצוע ביופסיה נוספת בשנת 1999 (עמ' 34 שורות 3-1) ואף הודה בכך (עמ' 34 שורה 6) אלא שפרופ' הורן אף לא ניסה להסביר מדוע לא ידע, או התעלם מקיומה של ביופסיה נוספת בסמוך למועד הניתוח, ביופסיה אשר אף היא לא הצביעה על קיומו של תהליך ממאיר. מהמסמכים הרפואיים עלה בבירור כי איש מהרופאים שטיפלו בתובע לא העלה על דעתו כי מדובר בהגדלה ממאירה של הערמונית, וזאת ניתן לדעת משום שהניתוח שבוצע בסופו של דבר לא היה ניתוח לכריתה רדיקלית ומלאה של הערמונית - כפי שהיה נעשה במקרה של חשד לממאירות - אלא כריתה חלקית אשר מטרתה להקל על התופעות מהן סבל התובע (עמ' 34 שורות 24-23), והאמת היא שלאור תוצאות הבדיקות, לרבות הביופסיות, אכן לא ניתן היה להעלות על הדעת כי מדובר בתהליך ממאיר. נשאלת השאלה - האם על פי דעתו של פרופ' הורן, היה על הרופאים לכרות בניתוח את הערמונית בשלמותה למרות שלא היתה אינדיקציה לקיומו של סרטן? לא ברור, משום שפרופ' הורן התחמק ממתן תשובה ברורה לשאלה זו, וכאמור, כפי שציינתי ברישא לפסק הדין, יש רגליים לסברתו של פרופ' מצקין על פיה לא היה מקום להגיש את חוות דעתו של פרופ' הורן כפי שהוגשה, וכי עצם הגשתה היוותה את הכח המניע שהניע את התובע להגיש תביעה מיותרת זאת. בניגוד לעדותו החמקנית והמתחמקת של פרופ' הורן, יש לציין לשבח את עדותם המקצועית, המהימנה והמיומנת של פרופ' סידי מטעם הנתבעים, ופרופ' מצקין מטעם בית המשפט. פרופ' סידי הבהיר בחוות דעתו ובעדותו כי אחד הסימנים לממאירות הוא עלייה תלולה בערכי ה-PSA. במקרים של עלייה כזאת, כמו שאירע אצל התובע, יש לערוך בדיקות הדמייה וביופסיות, על מנת לוודא שעליית ערכי ה-PSA אינה מצביעה על תהליך ממאיר, ממש כפי שנעשה לתובע. התובע היה במעקב קפדני החל משנת 1993 ועד לגילוי המחלה. ד"ר גליקמן, ולאחריו הרופאים האחרים ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות על מנת לשלול קיומו של תהליך ממאיר. עובדה היא שהתובע עבר בדיקות הדמייה רבות, כמו גם בדיקות זעיר פולשניות, אשר מטרת כולן היתה לוודא שאין מדובר בתהליך ממאיר, ואכן, כל הבדיקות, מבלי יוצא מן הכלל, לרבות ביופסיה שנעשתה כ-3 חודשים לפני הניתוח, הצביעו על כך שהתובע אינו סובל מתהליך ממאיר. אם כך - כיצד ניתן לבוא בטרוניה לד"ר גליקמן? האם אשמו בכך שסירב לבצע ניתוח למרות בקשתו של התובע? ודאי שלא. הנני קובעת במלוא האחריות כי ד"ר גליקמן ביצע לתובע את כל הבדיקות המתבקשות, וכל הבדיקות, לרבות ביופסיות, לא הצביעו ולוּ במרומז על קיומו של תהליך סרטני, ודוק: מדובר בבדיקות מעבדה אוביקטיביות אשר תוצאותיהן מכריעות בקביעת אופן המשך הטיפול במחלתו של חולה. ואם תוצאות הבדיקות לא הצביעו על קיומו של תהליך סרטני, הרי שלא היה כל מקום לכרות את הערמונית, נהפוך הוא, דומני כי אילו היתה נכרתת הערמונית, והיה מתברר כי אין בה תהליך ממאיר, כי אז היתה בידי התובע עילה לתביעת הרופא מחמת רשלנות. אין ספק כי בשלב כלשהוא בין השנים 1993 - 1999 החל אצל התובע תהליך סרטני. ד"ר גליקמן לא התעלם מאפשרות זו, ועשה את כל הבדיקות הנדרשות על מנת לגלות קיומו של תהליך זה, אלא שכאמור, תוצאה של הבדיקות - למעט סמן ה-PSA - היו תקינות, וממילא לא היתה אינדיקציה לקיומו של סרטן. עליית ערכי סמן ה-PSA אינה מעידה בוודאות על קיומו של סרטן, ועלייה זו אף יכולה להעיד על תהליך דלקתי בערמונית, והערכים אף יכולים לעלות כתוצאה מביצוע בדיקה רקטלית (ראה עדותו של פרופ' מצקין), ואף פרופ' הורן מסכים לקביעות אלה. פרופ' מצקין, המומחה מטעם בית המשפט, הבהיר הבהר היטב כי המעקב שנעשה לתובע היה תקין, ולמעשה לא ניתן היה לצפות את התפתחות המחלה, מה עוד שכל הבדיקות האפשריות נעשו לתובע, ואף לא אחת מהן לא הצביעה על קיומו של סרטן. הנני נותנת אמון מלא בחוות דעתו ועדותו של פרופ' מצקין, המומחה מטעם בית המשפט, מה עוד שעדות זו חוזקה ואומתה לחלוטין על ידי עדותו של פרופ' סידי - המומחה מטעם הנתבעים. פרופ' מצקין ופרופ' סידי הרשימו את בית המשפט במקצועיותם ורמת הידע שלהם, כמו גם בהסבריהם המקצועיים, הבהירים, הרהוטים והקולחים, ולעניות דעתי אין כל מקום לשלול את קביעותיהם, והמסקנה הינה כי לא נפל כל מתום במעקב הרפואי שביצע ד"ר גליקמן בתובע, וכי מחלת הסרטן לא התגלתה למרות כל הבדיקות האפשריות המקובלות, והידועות לעולם הרפואה, אשר בוצעו לתובע. זאת ועוד, המומחה מטעם התובע הסכים כי "הנכות שקבעתי לתובע היא ללא כל קשר למועד איבחון המחלה" (עמ' 35 שורה 25), קרי: הנכות בשיעור של 50% היא בגין עצם קיומה של המחלה, וללא כל קשר למועד איבחונה. 11. מהאמור עולה כי במקרה דנן קיימת חובת זהירות קונקרטית, אולם לא רק שחובה זו לא הופרה, אלא שהתובע זכה לטיפול ומעקב מסור בגין תלונותיו. לא ברור באיזה מועד חלה התובע, וממילא לא הוכח כי מחלתו של התובע אובחנה באיחור, וכי נגרם לו נזק כלשהוא בגין איחור זה. כאביו, סבלו ועוגמת הנפש שהיו מנת חלקו של התובע, נבעו מעצם קיום מחלתו, ללא כל קשר למועד פרוץ המחלה או למועד איבחונה, וממילא לא נגרם לתובע כל נזק, לא כתוצאה מרמת הטיפול והמעקב המצויינים, להם זכה מידי ד"ר גליקמן, ואף לא מעובדת אי גילוייה של המחלה, אלא בבדיקה ההיסטולוגית לאחר הניתוח, ועצם הגשת התובענה, מהווה כפיות טובה של התובע כלפי ד"ר גליקמן אשר טיפל בתובע במסירות ובמקצועיות. 12. סוף דבר, התובענה נדחית בזאת. התובע יישא בהוצאות שכרם של המומחים פרופ' סידי ופרופ' מצקין, וכן יישא בשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)סרטןרשלנות רפואית (באבחון)