בפני בית הדין תביעת התובע מר גרסון חיים מאת הנתבעים אפרים שילה, ושירות מגבות (המרכז הירושלמי לשואבי אבק) (להלן: הנתבע) לתשלום פיצויי פיטורין, פדיון חופשה, והפסד פנסיה בעתיד, לפי צויי הרחבה למיניהם. התובע תבע גם פיצויי הלנה בגין הרכיבים לעיל. הנתבע אפרים שילה בדיון מיום 7.10.02 הודה בחבותו לפיצויי פיטורים על חלק מהרכיבים ובתאריך זה נתנה כב' הרשמת יפה שטיין (כתוארה דאז) פסק דין (חלקי) לפיו על הנתבע מר שילה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסכום של 50,501 ש”ח נכון ליום 1/01. על פי פסק הדין בסכום נלקח בחשבון אך ורק שכר היסוד כמופיע בתלושי השכר אך לתובע נותרה הזכות לתבוע הפרשי פיצויי פיטורים בגין רכיבים נוספים הרשומים בתלוש. כן נותרה זכות התובע בשאלת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים אף היא להמשך ההליך. לאחר סיום שמיעת העדויות ומתן החלטה להגשת סיכומים הוגשה בקשה לתיקון התביעה, לאור המחלוקת לענין סכום בסיס השכר ומשנסתבר לתובע כי לא שולם לו שכר מינימום על פי חוק. הנתבעת התנגדה לבקשה בטענה כי לגבי שכר מינימום יש לבדוק מה היקף המשרה וביום 14.9.04 נתנה החלטת בית הדין לפיה יותר תיקון כתב התביעה ותינתן אפשרות לקיום הוכחות לענין היקף המשרה. הצדדים הגישו תצהירים משלימים (להלן התצהיר השני) וביום 21.11.04 נתקיימה ישיבת הוכחות לענין זה. ליתר זהירות ובהדגשה יאמר כי הנתבעים מחוייבים בפסק דין זה יחדיו בצוותא חדא, למעשה נתבע 1 מר אפרים שילה ראה עצמו כמעביד התובע. 1. העובדות א. התובע עבד אצל הנתבע 1 מ-6.9.69 ועד ליום 30.10.01 דהינו 32 שנה וחודשיים. ב. עבודת התובע היתה כרוכה בהובלה של מגבות מלקוחות הנתבע, איסופם והבאת מגבות נקיות תחתיהן, המגבות הועברו למכבסה ברעננה שבשנות ה-90 עברה ליבנה, כן עסק התובע בתיקון המגבות. ג. ביולי 2001 נפגע התובע בתאונת עבודה ובה אובחן שבר בקרסול. רגלו של התובע גובסה והוא היה בחופשת מחלה. ביום 1.11.01 הוצא לתובע מכתב פיטורין מאת הנתבע המודיע על הפסקת עבודת התובע החל מיום 30.11.01. ד. הצדדים חלקו על היקף המשרה וגובה השכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים והזכות הפנסיונית שנטענו. 2. טענות התובע: א. התובע טוען שעבד במשרה מלאה ואף הרבה שעות מעבר לה עד 1992 ומ-92 עבד מ-7:00 בבוקר עד 12:00-13:00 בצהרים ועוד כשעתיים בתפירת מגבות וכן ביום ו' מ-04:00 לפנות בוקר ועד 16:00-15:00 אחה"צ, התובע טען כי מעולם לא הוגדרה משרתו כמלאה או חלקית, וכי עבד לפי הצורך והיה מוכן ומזומן לכל קריאה בכל שעה ולכל מטלה (תצהיר שני של התובע). ב. התובע טוען לזכאות לפיצויי פיטורים, ולא רק על שכר יסוד אלא גם על רכיבים נוספים ובהיקף משרה מלאה. ג. תובע טוען כי זכאי לפדיון חופשה בגין עבודתו. ד. התובע טוען כי חל עליו צו ההרחבה בענף מכבסת הקיטור ולחילופין בענף הובלה או המסחר והשירותים, ועל כן זכאי התובע להפרשות בגין קרן פנסיה לזכותו. 3. טענת הנתבע א. כאמור הנתבע הודה בחבותו לפיצויי פיטורים בגובה שכר היסוד וניתן פס"ד חלקי בענין. ב. הנתבע טען כי ב-10 השנים האחרונות היה התובע עובד במסירת המגבות ובהעברתן למכבסה אחת לשבוע בקבלנות ללא התערבות הנתבע ופיקוחו (תצהיר שני של התובע). עוד טען כי בעשור האחרון משך העבודה לא עלה על 15 שעות לשבוע ושעתיים בגין תיקון המגבות. ג. הנתבע טען כי אין הרכיבים האחרים בשכר מהווים בסיס לחישוב פיצויי פיטורים. ד. הנתבע טען לענין ימי החופשה כי אלו שולמו לתובע במזומן במהלך כל השנים ואף שולמו לו ביתר. ה. הנתבע טען כי אין כל תחולה של כל הסכם קיבוצי או צו הרחבה על היחסים שבין הצדדים ועל העבודה שבוצעה ע"י התובע. לטענת הנתבע העסק אינו של מכבסה אלא של אספקת מגבות וכי לנתבע לא היתה מכבסה אף פעם, כך גם לא רכב משא להובלת מטענים. ו. עוד נטען כי צווי הרחבה לא צורפו לכתב התביעה וכי אין כל חבות על הנתבע לפתוח עבור התובע קרן פנסיה. ז. הנתבע טען כי התביעה לפיצויי הלנה התיישנה ולחילופין כי מצבו הכלכלי של הנתבע קשה ואין לו כל אפשרות לעמוד בתשלומים גם אם הודה בחבותו לפיצויי הפיטורים על שכר היסוד. הכרעת הדין: 4. היקף המשרה נתחיל בסוגית היקף המשרה שכן היא הבסיס לקביעת השכר הבסיסי על פי חוק שכר מינימום שיש לחשב לענין פיצויי הפיטורים, עיקר תביעה זו. הועלו בפנינו טענות שונות ועדויות שונות בתצהירים השניים שהוגשו ע"י הצדדים ועליהם נחקרו לענין היקף המשרה. מהתצהירים ומהחקירות הנגדיות עולה בפנינו התמונה העובדתית הבאה. א. לגבי כל התקופה לא היה כרטיס עבודה או רישום שעות עבודה (עמ' 8 ש' 12, 13) הנתבע אמר "התובע עבד בשעות ובזמנים על פי נוחיותו ובחירתו וללא התערבותנו וללא פיקוח על שעות ואופן עבודתו" (תצהיר נתבע שני סעיף 2) (פרו' עמ' 12 ש' 17). עוד אמר כי "התובע עבד בקבלנות למיטב ידיעתי הוא אף פעם לא עבד משרה מלאה, גם בשנים הטובות ולא התחיל את היום בשעה 07:00 ולא סיימו ב-16:00.לעומת זאת, אם היה עומס מיוחד בגלל סיבה כלשהיא, הוא ביקש וקיבל עבור כך תשלום מיוחד נוסף". התובע בהגינותו אמר כי עד שנת 92 היה היקף עבודה מלא ומ-92 צמצם את ההיקף (לפחות 50% פרו' עמ' 9 ש' 17) יחד עם זאת טען לשעות עבודה 07:00 בבוקר עד 12:00-13:00 בצהרים ועוד שעתיים בתפירת מגבות וכן ביום ו' מ-04:00 לפנות בוקר עד 16:00-15:00 בצהרים, סה"כ כ-44 שעות בשבוע, דהיינו גם בתקופה זו הגיע למשרה מלאה לשבוע. למעשה עולה כי לפני 92 עסק יותר ממשרה מלאה. נציין כי גרסת הנתבע לא הציגה היקף חלופי של משרה ולמעשה הודה הנתבע כי לא התערב וכלל לא פיקח מה היקף העבודה. ב. התובע נתן הנמקות לצרכים מיוחדים שבהם היה עליו לבוא גם בערב (פרו' מיום 21.11.04 עמ' 8 ש' 2-4) והנתבע בתצהירו לא התכחש לקיומו של צורך כזה (תצהיר שני סע' 9) הנתבע אף סתר עצמו שעה שאמר שבעומס מיוחד אף שולם תשלום מיוחד. ג. נוסיף לכך את העובדה כי גרסת הנתבע "בהזדמנות" זו של תצהיריו לפיה עבד התובע בעבודה נוספת במהלך עבודתו בנתבע נסתרה (עמ' 7 ש' 22). הנתבע עצמו הסס בעדותו (עמ' 13 ש' 17, 18) ומכל מקום טוען ששמע זאת מהתובע. ד. גרסת התובע נתמכת גם בכך שהיו לו מפתחות של המקומות שלהם הגיש מגבות (עמ' 7 ש' 11, עמ' 8 ש' 19-23) אם כי לא לכולם, חלק היו פתוחים. בכך נסתרה גרסת הנתבע בתצהיר השני בסעיף 5 לפיה לא היה טעם לצאת השכם בבוקר אם המכבסה נפתחה ב-6:15. אין מחלוקת כי לאור העובדה שהנתבע אכן נתן יד חופשית לתובע לבוא וללכת כרצונו ולא סוכם ביניהם על היקף המשרה, הרי שיש לראות את היקף ההעסקה כמשרה מלאה "כנהוג במקום עבודתו". ומשלא צומצם השכר עקב הצמצום הלכאורי הנטען של השעות, הרי שגם בכך ניתן לומר שהנתבע ראה את משרת התובע כמשרה מלאה כנהוג באותו מקום עבודה, דהיינו אצל הנתבע. נוסיף ונאמר כי מהימנה בעינינו גרסת התובע ושיטתית, מה שאין כן לענין גרסת הנתבע ולא רק לענין היקף המשרה. משכך, מתקבלת גרסת התובע לפיה עבד בהיקף של משרה מלאה (עמ' 10 ש' 17-19) כפי שאושר ע"י הנתבע (עמ' 13 ש' 12), במשך כל תקופת ההעסקה. 5. א. משקבענו שהתובע עבד במשרה מלאה כל שנות עבודתו ומשלא הוכחה חלקיות כלשהי ומשגם הנתבע הסכים כי למעשה לא הוסכמה חלקיות אחרת כלשהי, ומשראינו שהיו תקופות שאף עסק מעבר לשעות זכאי הוא למלוא שכר המינימום לחודש, כדין על פי סעיף 2 לחוק שכר מינימום. (ראה דב"ע נה/533 קרידלר נ. אוחיון פד"ע כט' 192). ב. נציין כי גם לפני חוק שכר מינימום, היה הסכם קיבוצי בין ההסתדרות הכללית ללשכת התיאום של הארגונים הכלליים, בנוגע לשכר מינימום. ג. דוחים אנו את טענת ב"כ הנתבע כאילו משהיה השכר החוקי לפני שנת 1987 פחות משכר מינימום, לא חייב המעביד להשלים לו בבסיס פיצויי הפיטורים עבור שכר שלא היה אותו המעביד חייב בתשלומו (עמ' 18 לפרו') טענה זו מוטב לולא נטענה נוכח הוראות חוק פיצויי פיטורים. ד. עוד לא מצאנו שיש בסעיף 30(א)(6) מענה לענין זה. לא נאמר שהמעביד לא יכול היה לפקח ולא היה אפשרי מצידו כל שהוכח שהמעביד לא פיקח ולא ידע, ולייתר דיוק סמך על התובע שביצע עבודתו. ה. דוחים אנו את הטענה שבחוזה קבלני לא חל חוק שכר מינימום. לא היתה מחלוקת שהתובע היה עובד של הנתבע. ענין זה נדון באגב בפס"ד דב"ע שם/114-3 יניב רוזנר נ. אלקטרה (ישראל) בע"מ, מצוטט מפיו של פרופ' לרסון בספרו compensation Law s’Work men פסק דין שאליו מופנית תשומת הלב הוא: Aetna Casuabties and Surety Co. vDaniel S.E 2nd. 854 (1949)55. בסעיף 7 לפסק דין רוזנר נאמר: "העובדות בענין Daniel היו: התובע היה בעל משאית והיה קשור בחוזה עם מכבסה ועם מכון לניקוי יבש. הוא היה סובב בין לקוחות, אוסף כבסים ובגדים ומביאם למכבסה ולמכון ניקוי. במכבסה ובמכון לניקוי נעשו הפעולות הדרושות, הוכנו חשבונות אלהן התובע פי המחזור את הטובים ללקוחות וגובה את המגיע. המכבסה קיבלה 65% והתובע קיבל 35% והמכון קיבל 60% מהתמורה והתובע 40%. בית המשפט לערעורים של מדינת ג'רג'יה פסק שהמכבסה והמכון היו "מעבידים בצוותא" והתובע "עובד" ולא "עצמאי"". מן הכלל אל הפרט, משהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבע בתיק זה, ומשנקבע שהיקף העסקתו היה בפועל היקף משרה מלאה, ושכרו לא השתנה ולא הצטמצם יחול חוק שכר מינימום. יודגש כי התובע לא תבע הפרשי שכר מינימום אלא רק כי שכר המינימום יהיה הבסיס לקביעת פיצויי הפיטורים. מכל מקום, מתקבלת טענת התובע כי בסיס שכרו לענין כל תקופת העסקתו לצורך חישוב פיצויי פיטורים יהא שכר המינימום בחודש האחרון להעסקתו. לפיכך אף ששכרו האחרון היה בסך 2,434 ש”ח על כל מרכיביו כולל טלפון, ביגוד אחזקת רכב והבראה, הרי שנראה את כל הרכיבים ככלולים בשכר המינימום בתקופה האחרונה בסך 3,260 ש”ח. משכך יהא הסך של 3,260 ש”ח השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי הפיטורים. סך פיצויי הפיטורים שחב הנתבע לתובע הנו: 3,266 X 386 = 105,328 ש”ח 12 לא ידוע לנו אם פסק הדין החלקי שניתן ביום 7.10.02 שולם מתי ואולם ברור כי סך זה של הפיצויים (105,328 ש”ח) כולל את הסך של 50,501 ש”ח עליו הסכים הנתבע. 7. לענין הלנת פיצויי הפיטורים א. טענת ההתישנות לעניין פיצויי ההלנה נדחית. התובע פוטר ב-11/01 חותמת בית הדין על כתב התביעה נושאת תאריך 27.11.01 כתב התביעה אמנם תוקן פעם ופעמיים, אך לעניין עילת התביעה הנוגעת להלנה, זו לא התיישנה משהוגשה התביעה במועדה, ולפחות לא בכל הנוגע לשכר הבסיס שנטען כבר בתביעה הראשונה עוד לפני שתוקנה. ב. הנתבע לא חלק על זכאות התובע לפיצויים, לפיכך את הסכום של 50,501 ש”ח היה צריך לשלם לאלתר עם פיטורי התובע, משלא עשה כן, ישא סכום זה פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור 25% מתאריך 30.11.01 ועד ליום התשלום בפועל, בכך התחשבנו בדברי ב"כ הנתבע בפרו' מיום 7.10.02 בפני כב' הרשמת שטיין כתוארה אז, בדבר קשיו הכלכליים של הנתבע וכל עוד לא הוכרז כפושט רגל. אין בידינו ידיעה אם הסכום שנפסק ע"י כב' הרשמת שולם, ומתי אולם סכום זה היה צריך להיות משולם מייד עם פיטורי העובד. מאידך אי אפשר להתעלם מהתקופה הארוכה בה עבד התובע למעלה מ-32 שנה ובנאמנות עד כדי שהמעביד שם בו את מבטחו לכל פעולותיו, ובכל זאת הנתבע לא טרח לשלם מייד אפילו את מה שלא שנוי במחלוקת. באשר לסכומים שבין הסך לעיל לבין סך כל הפיצויים המגיעים לתובע ( 54,827=50,501 - 105,328). סכום זה של 54,827 ש"ח ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.11.05 ועד ליום התשלום בפועל. 8. הפיצויים דלעיל בכך כוללים גם את סך 350 ש”ח שקיבל התובע במזומן מדי חודש בחודשו מעבר לסכום שהופיע בתלוש, ועליהם לא הייתה מחלוקת. ונציין למען הסר ספק, בסכום שכר המינימום המהווה בסיס לפיצויים כלול גם הסך של 350 ש”ח שקיבל התובע. לפיכך, נתייתר הדיון מה מהות הסך של 350 ש”ח והאם שכר או אש"ל הוא. יחד עם זאת מקבלים אנו את טענת התובע כי משסכום זה על דעת שני הצדדים שולם לו באופן קבוע היה צריך הדבר לבוא לביטוי בתלוש. ומשלא נעשה כן יפעל הדבר כנגד הנתבע. 9. פדיון חופשה לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי התובע עבד ברציפות. חלף חופשה שנתית, לפי חוק חופשה שנתית, שולמה לתובע משכורת חודשית נוספת, אשר שולמה לשיעורין במהלך כל שנה (סעיף 3 לתצהיר תובע נתבע בעמ' 10 ש' 13-15). משלא הוכחש ענין זה ע"י הנתבע ומשלא היה בידו כל פנקס חופשות כמתבקש ע"י החוק אכן משלא הוצג בפני בית הדין כל רישום לגבי התשלומים שבוצעו על החופשה פרט לאמירה בעלמא הרי שהתובע הרים את נטל ההוכחה, ואילו הנתבע לא הצליח לסתור גרסתו ולהציג לכאורה אפילו גרסה חלופית. מתקבלת לפיכך תביעת התובע לפדיון חופשה בסך 1,500 ש”ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.11.01 ועד ליום התשלום בפועל. 10. הזכות הפנסיונית א. התובע טען כי עבד כנהג וספק מגבות וכן כמי שתיקן מגבות, לשם כך נהג ברכב גדול להובלת מגבות (G.M.C מסוג ונדרה). במסגרת תפקידו היה גם צריך לגלגל מגבות ולתקנן. ב. הנתבע העיד כי העסק שלו זה מכירת ותיקון שואבי אבק ואספקת מגבות למתקני רחיצה. לנתבע אף פעם לא היתה מכבסה, הוא מסר את המגבות למכבסה. ג. לענין ההסכם הקיבוצי של מכבסות הקיטור. ההסכם הקיבוצי הכללי (פסטרנק/הסכמים קיבוציים כרך 5 עמ' 95) קובע בהגדרת "מפעל" - "בעל מכבסת קיטור או מכבסת קיטור וניקוי חימי (כך במקור) ביחד, כולל שותפות חברה בע"מ וכל גוף משפטי אחר". ברור כי הנתבע אינו "מפעל" כהגדרתו ולכן לא יחול ההסכם הקיבוצי על התובע. לפיכך אין לראות את הנתבע והתובע כמי שהוא עובד ומעביד ב"מכבסות הקיטור" כהגדרתו בצו הרחבה. ד. לענין של ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה, וצו ההרחבה הרי שבמבוא לו נאמר שיחול על כל "המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים". התבוננות בהסכם הקיבוצי מצביעה על כך שמדובר בהסכם עבודה המתייחס למי שמאגד מפעלי הובלה בישראל, מה שאין כן לגבי הנתבע ואין אפילו צל של ספק שאיננו מעביד בעל מפעל הובלה כמשמעותו בצו ההרחבה. כך גם למשל סעיפים 29, 30 ו-31 מדברים על העמסה ופריקה עם תעודת משלוח, ועם התאמה במשקל ויומן רכב, וכד' כל אלו מצביעים על רכב משא הנושא מטענים המחייבים שקילת המשאית המקיימים תעודות משלוח או תעודות משא. נראה לבית הדין כי לא הוכח שהתובע נהג ברכב משא וכי נורמות אלו חלו לגביו ומעבר לכך אין לנו ספק שהנתבע לא היה בעל מפעל הובלה. ה. לענין ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא היצוא המסחר בסיטונאות ושירותים בענפים שבנספח 1 מדובר במעסיקים החברים בלשכת המסחר בעת חתימת ההסכם או שיהפכו חברים בה כך גם מוגדר מעסיק בסעיף (4) להגדרה בהסכם "כל מעסיק החבר בלשכת המסחר בתל אביב יפו". צו ההרחבה מרחיב את ההסכם "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא והיצוא והמסחר בסיטונאות בשירותים ובענפים שבו מס' 1 להסכם הקיבוצי, שמספרו 2010/72 במחוזות תל אביב והמכרז למעט עובדים" דא עקא, שהתובע והנתבע אינם ממחוז ת"א והמכרז. נוסח זה שונה מנוסחים של צווי הרחבה בהם השר מרחיב "על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף..". משכך, לא חל, לשונית ומהותית צו ההרחבה. משכך נדחית תביעתו של התובעת לזכות סוציאלית מכח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה. 11. בתאריך 21.11.04 נתנה החלטה לענין מחיקת סעיף 7 לתצהיר השני מטעם הנתבע לפיה נתייחס אליה בפסק הדין, אין לסעיף כל חשיבות בפלוגתאות שעמדו בפנינו, לפיכך אחת היא אם יבוטל או ישאר על כנו מכל מקום מאחר וחרג מהנושאים אותם התיר ביה"ד בתצהיר לענין היקף העסקה ימחק הסעיף. לסיכום 1. קיבלנו את תביעת התובע לפיצויי פיטורים על בסיס שכר המינימום, הנתבעים ישלמו לתובע פיצויי פיטורים כלהלן: א. הפיצויים בסך 50,501 ש”ח ישאו 25% פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מ-30.11.01 ועד ליום התשלום בפועל. ב. הפיצויים בסך 54,827 ש”ח ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.11.05 ועד ליום התשלום בפועל. ג. הנתבע ישלם לתובע פדיון חופשה בסך 1,500 ש”ח. סך זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/11/01 ועד יום התשלום בפועל. ד. התביעה לזכויות פנסיוניות נדחית. הנתבעים ישלמו לתובע 1,000 ש”ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. חוזההסכם קיבוצי