1. התובע אשר פרש לגימלאות מעבודתו כרכז בכיר בפקיד שומה חדרה, בחודש 5/05, הגיש תביעתו לבית הדין רק בתאריך 18.4.12, בהתייחס לגובה הפנסיה אותה הוא מקבל. בכתב התביעה טען התובע, כי הוא זכאי שתוספת הרפורמה במס ששולמה לו בשכרו החל מיום 1.1.03 ועד למועד פרישתו ב-5.5.05, תילקח בחשבון כמרכיב בתשלום הפנסיה. התובע מודע לכך שהיה עליו לבצע שלוש השתלמויות, על מנת שהתוספת תיכלל בפנסיה, אולם, לטענתו, ביקש לצאת להשתלמות שלישית עוד בטרם יציאתו לגימלאות, וזו לא אושרה לו, כך שמעסיקתו מנעה ממנו את האפשרות להכליל את תוספת הרפורמה בפנסיה. התובע הוסיף וטען בכתב התביעה, כי ההסכם הקיבוצי מפלה לרעה עובדים הפורשים לגימלאות בגיל הפנסיה, לעומת עובדים הפורשים בטרם הגיעו לגיל הפנסיה, ואשר זכאים לתוספת הרפורמה במס, על אף שלא השלימו את ההשתלמויות הנדרשות. נציין, כי התובע צירף התכתבויות שונות שלו בעניין, הן עם רשות המסים, הן עם נציבות מס הכנסה, וכן צירף פניה למבקר המדינה. התכתבויות אלה נעשו בשנים 2005-2006. למרות טענותיו של התובע, הוא לא הגיש ערעור על החלטת הממונה או תביעה לבית הדין, בסמוך לפרישתו. התובע אף קיבל הסבר בתשובת נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, בהתייחס לטענותיו, וזאת מפי עורכת דין שלומית לוירר, במכתבה מ-20.11.06. גם לאחר קבלת תשובת הנציבות, לא הגיש התובע תביעה או ערעור לבית הדין. בכתב התביעה תבע התובע מלבד אותה תוספת רפורמה, גם מרכיב המכונה "תוספת שחיקת שכר", החל מחודש 7/08, אלא שגם מרכיב זה מתייחס לשחיקת שכר בהתייחס לאותה תוספת שלא שולמה לו. 2. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, וכן מאחר והתביעה הוגשה שלא במועד להגשת ערעור על החלטת הממונה והתנהלות התובע מצביעה על שיהוי ועל ויתור. לטענת הנתבעת, הסמכות לקבוע את גובה הקיצבה, הינה של הממונה על הגימלאות, אשר את החלטתו קיבל התובע עוד בחודש 5/05, ואשר על החלטה זו יכול היה התובע לערער תוך 60 יום, דהיינו על התובע היה להגיש את הערעור עוד בשנת 2005, בעוד התביעה לבית הדין הוגשה רק בשנת 2012, בחלוף כ-7 שנים ממועד מתן ההחלטה. הנתבעת אף הדגישה, כי התובע ידע היטב שבפנסיה אותה קיבל החל מחודש 6/05, לא נכלל המרכיב של תוספת רפורמה. בנסיבות אלה, כך לטענת הנתבעת, היה התובע צריך להגיש ערעורו באשר לשיעור הקיצבה בתוך 60 יום מקבלת הקיצבה הראשונה והתלוש עבורה. הנתבעת הדגישה, כי לבית הדין אין סמכות להאריך מועד להגשת ערעורים על החלטות הממונה. מעבר לטענות אלה של הנתבעת, הוסיפה הנתבעת וטענה, כי הגשת התביעה לבית הדין בחלוף כ-7 שנים מאז מועד הפרישה לגימלאות ומאז שהחל התובע לקבל גימלה, יש בה כדי להצביע על הסכמת התובע עם אי קבלת גימלה עבור המרכיב המכונה תוספת רפורמה, וכי התכתבויות שונות שביצע התובע, אין בהן לשנות מחובתו להגיש ערעור במועד הנקוב בתקנות. הנתבעת טענה טענת שיהוי וויתור. 3. גם לגופו של עניין, טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות משכללי הזכאות לתוספת רפורמה נקבעו במסגרת הסכם קיבוצי מיוחד מ-18.11.02, אשר התובע עצמו צירף לכתב תביעתו. לעניין זה נדגיש, כי התובע לא טען בכתב התביעה שלא היה מודע לתוכן ההסכם עוד בשנת 2002, או בסמוך לכך, כך שאם לתובע היו טענות לגבי ההסכם, הרי העלאתן 10 שנים לאחר חתימת ההסכם, הינה העלאת הטענות בהתיישנות. הנתבעת טענה, כי התובע לא מילא אחר התנאים בהסכם הקיבוצי, על מנת להיות זכאי לכך שתוספת הרפורמה תיכלל לגביו במשכורת הקובעת ובקיצבתו החודשית, והתובע עצמו מודה, כי לא עמד בתנאים אלה. 4. התובע בתגובתו לבקשה לדחייה על הסף, ניסה להציג את תביעתו לא כערעור על החלטת הממונה על הגימלאות, אלא כתביעה שעניינה טענות כנגד ההסכם הקיבוצי מ-2002, שהינו, כך לטענת התובע, הסכם קיבוצי מפלה. כמו כן, טען התובע בתגובתו, כי הנתבעת-מדינת ישראל/משרד האוצר, שהיתה מעבידתו, מנעה ממנו את קבלת תוספת הרפורמה בכך שלא איפשרה לו להשתתף בהשתלמות שלישית. לחילופין ביקש התובע הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הממונה - הארכת מועד של למעלה מ-6.5 שנים, וזאת בנימוק כי היו לו בעיות רפואיות שונות, כאשר לתמיכה בכך צירף בדיקת שמיעה משנת 2006, בדיקות שונות הקשורות בבעיות ריאות משנת 2007, ניתוח קטראקט ועוד. 5. לאחר עיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף, ובתגובת התובע, הננו סבורים, כי הניסיון להציג את התביעה כתביעה הטוענת שההסכם הקיבוצי הינו מפלה וכתביעה כנגד הנתבעת במקום כערעור על החלטת הממונה, אין בו ממש. הסעד אותו מבקש התובע, הינו סעד כספי, כך שתוספת הרפורמה תיכלל בגימלתו, וכי יקבל אף הפרשים על תקופת העבר. סעד שמשמעותו - תיקון המרכיבים שנלקחו בחשבון כבסיס לתחשיב הפנסיה, משמעותו כי המדובר בערעור על החלטת הממונה שלא לקחת בחשבון המשכורת הקובעת את תוספת הרפורמה, החלטה שהתובע מודע לה עוד ממועד קבלת הקיצבה הראשונה. אין ליתן יד לעקוף את הוראות החוק, באשר לסמכות לקביעת גובה גימלה - סמכות הנתונה לממונה, ולעקוף את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות באשר למועד להגשת ערעור. 6. הוראות סעיף 43 לחוק שירות המדינה (גימלאות)[נוסח משולב], תש"ל-1970, קובעות, כי הרואה עצמו נפגע מהחלטת הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית הדין לעבודה. תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גימלאות) (המועד להגשת ערעור), תשל"ב-1970, קובעת, כי המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה, הינו 60 יום מיום שבו הגיע ההחלטה לידיעת המערער. משנודע לתובע בענייננו היקף שכרו הקובע לגימלה, היה עליו להגיש ערעורו לבית הדין לעבודה, לאחר המועד בו התקבלה קיצבתו הראשונה, ככל שסבר כי קיימים מרכיבים נוספים הצריכים להילקח בחשבון, בעת תשלום הקיצבה. עיין לעניין זה בע"ע 712/06 נאוה ירון נ' המרכז הרפואי שיבא תל השומר (מ-11.6.07). ועיין גם בע"ע 349/07 מדינת ישראל-הממונה על תשלום הגימלאות נ' כרמלה עציון (4.6.08), אשר בו חזר בית הדין על כך, שלא ניתן לחרוג ממסגרת הזמן הקבועה בתקנות, וכי אין מקום להגיש הליך בדרך שונה מזו הקבועה בתקנות. בפסק הדין גם קיימת הדגשה, כי החלטת הממונה לא קובעת רק את אחוז הגימלה, אלא גם את רכיבי השכר הנכללים במשכורת הקובעת, ומשהממונה לא הכליל מרכיב מסוים בשכר, הרי ההשגה על כך אמורה להתברר בהליך המתאים ובמועד הקבוע בתקנות, ותביעה המוגשת שלא בהתאם לכך - דינה להידחות על הסף. 7. מהנספחים שצירף התובע לתביעתו, כמו גם מנספחי הבקשה לדחייה על הסף, עולה בירור, כי התובע ידע עוד בסוף חודש 5/05, כי המועד להגשת ערעור לבית הדין לעבודה, הינו בתוך 60 יום מקבלת הודעת החלטת הממונה, וכאשר התובע יכול היה לראות, וראה בקלות, כי בתלוש הקיצבה לא נלקחה בחשבון תוספת הרפורמה. יתר על כן, מהנספחים אף עולה, כי התובע היה אף מודע להסכם הקיבוצי המיוחד מחודש 11/02, וחתם על התחייבות מכוחו בחודש 12/03, כך שאם היו לתובע טענות לגבי הסכם זה, הרי תקופת ההתיישנות להעלות טענות אלה, וודאי תמה לפני שנת 2012. התובע אף התכתב עם נציבות מס הכנסה עוד בחודש 2/05, בנוגע לתוספת הרפורמה לפנסיה, והיה מודע לכך, שתהיה לו בעיה באשר להכללת התוספת בפנסיה (עיין מכתבו מ-16.2.05). הגשת התביעה לבית הדין בחודש 4/12, הינה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר התובע ידע, עוד לפני 4/04 שלא מאפשרים לו לבצע השתלמות שלישית והיה עליו להגיש תביעתו קודם לכן. 8. באשר לטענותיו של התובע בהתייחס להסכם הקיבוצי, טענות שהתובע הכניסן כדרך עוקפת ערעור על החלטת הממונה מעין תקיפה עקיפה במקום ערעור ישיר, נציין כי המדובר בהסכם קיבוצי שנחתם הרבה מעבר ל-7 שנים לפני מועד הגשת התביעה של התובע לבית הדין, ואשר התובע ידע על קיומו ועל תוכנו למעלה מ-7 שנים לפני שהגיש את התביעה לבית הדין, כך שלו סבר שהמדובר בהסכם מפלה, יכול היה לפעול כלפיו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. יתר על כן, טענת הפליה יש לטעון כלפי שני הצדדים החתומים על ההסכם הקיבוצי, ויש לזכור כי גם הסתדרות העובדים הכללית החדשה חתומה על ההסכם הקיבוצי, ולא רק מדינת ישראל. 9. מעבר לכך שלבית הדין אין סמכות להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הממונה, הרי נימוקיו של התובע להארכת מועד של למעלה מ-6 שנים, אינם מקובלים עלינו, ואיננו סבורים, כי ביצוע בדיקת שמיעה בסוף שנת 2006, מצדיקה הארכת מועד של למעלה משנה מאז קיבל התובע את תלוש הקיצבה הראשון המתייחס לחודש 6/05. זאת, מבלי שנתייחס ליתר הבדיקות הרפואיות שצורפו לתגובת התובע. 10. אשר על כן - דין התביעה להידחות על הסף. משהמדובר בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. חוזההסכם קיבוצי