רקע כללי 1. התובע הינו בעל הכשרה של מציל ים. התובע שימש כמציל בחופי הים שבשליטת המועצה האזורית "מטה אשר" (להלן "המועצה" או "הנתבעת 1") בעונות הרחצה 2006-2008. בעונת הרחצה בשנת 2006 עבד בחוף "שבי ציון" ובחלק מעונת הרחצה בשנת 2007 עבד כמציל ים בחוף "בצת". בשנים אלו שכרו שולם על ידי חברת "ענבל שירותי בריכה- אלון" (להלן "חב' ענבל" או "הנתבעת 2") . בעונת הרחצה בשנת 2008 המשיך התובע לעבוד בחוף "בצת" ושכרו לעונה זו שולם ע"י חברת "החוף י.צ.ע.ד. ניהול חופים בע"מ" ( להלן "חב' יצעד" או "הנתבעת 3"). כעובד חברת ענבל שולם לתובע שכר שעתי של 23 ₪ לשעה, לרבות תשלום עבור שעות נוספות והחזר בגין הוצאות נסיעה. כעובד חברת יצעד קיבל התובע שכר חודשי גלובאלי בסך 9,700 ₪ בתוספת החזרי נסיעות. לאחר שהסתיימה עונת הרחצה בשנת 2008, לא זומן התובע לעבודה בעונת הרחצה הבאה. לטענת התובע, בכל תקופת העסקתו לעיל הוא היה למעשה עובד המועצה האזורית מטה אשר וזכאי לשכר וזכויות על פי ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תנאי עבודתם של מצילי הים בין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים וארגון המצילים הארצי, אשר חל לטענתו על המועצה. 2. תחילתו של ההליך בתביעה הצהרתית כי התובע הוא מציל קבוע במועצה והוא זכאי לזכויות על פי ההסכם הקיבוצי כמציל "דור ב'". ביום 2/11/09 הגיש התובע בקשה למתן סעד זמני בה התבקש כי בית הדין יורה לנתבעים, או למי מהם, להמשיך ולהעסיקו מיידית, ולחילופין, בעונת הרחצה הקרובה ואילך, בהתאם לתנאי ההסכם הקיבוצי. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 10/11/09, ובר"ע שהוגשה עליה לבית הדין הארצי (בר"ע 661/09) נדחתה אף היא. בהמשך הגיש התובע כתב תביעה מתוקן ובו דרישה גם לסעד כספי בגין הפרשי שכר המגיעים לו, לטענתו, בהתאם להסכם הקיבוצי. 3. המועצה הינה מועצה אזורית אשר נכונה כדין מכוח פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) ואשר חלות עליה הוראות צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח- 1958. בשליטת המועצה חברה כלכלית "מטה אשר ייזום ופיתוח פרויקטים בע"מ" (להלן "החברה הכלכלית") אשר משמשת כזרוע ביצועית של המועצה בעניינים שונים. בכתב הגנתה, כפרה המועצה בקיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע. לטענתה, ביצעה מיקור חוץ אותנטי של שירותים - הפעלת חופי הרחצה המוכרזים שבתחומה, והתובע כלל אינו עובד שלה. עוד טענה, כי גם אם היו קיימים בינה לבין התובע יחסי עובד מעביד, הרי שהתובע אינו זכאי לתנאי העסקה הנטענים על ידו או להחלת ההסכם הקיבוצי על תנאי העסקתו שכן ההסכם אינו חל עליה. המועצה הכחישה זכאות התובע לתשלום כלשהו או לקבלת קביעות אצלה. 4. הנתבעת 2 -חב' ענבל- הינה חברה לשירותי הצלה, ניהול בתי ספר לשחייה ובית ספר להכשרת מצילים. לטענת חב' ענבל, התביעה כנגדה נעדרת יריבות או עילה. התובע עבד אצלה בשנים 2006-2007 בלבד וסיים את עבודתו מרצונו. לטענתה, כל זכויותיו הסוציאליות של המבקש בתקופת עבודתו אצלה, שולמו לו. 5. הנתבעת 3- חב' יצעד- מופיעה כמעסיקתו של התובע על תלושי השכר שלו החל מחודש 05/08 ועד 9/08 וזהות בעליה במחלוקת. הנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה בהליך. 6. ביום 10.2.10 צורף כנתבע נוסף מר אברני שלמה ( להלן "מר אברני" או "הנתבע 4"). לטענת התובע, מר אברני הוא בעליה של הנתבעת 3, אשר התקשר עם המועצה והחברה הכלכלית בהסכם לתפעול חוף "בצת". לטענת מר אברני, יש לדחות את התביעה כנגדו בהיעדר יריבות ו/או בהיעדר עילת תביעה. לטענתו, בין התובע ובינו לא שררו מעולם יחסי עובד ומעביד והתובע לא עבד מעולם אצלו. השאלות שבמחלוקת: 7. א. מיהי מעסיקתו של התובע ובכלל זה האם קיים בענייננו מיקור חוץ אותנטי? ב. האם ההסכם הקיבוצי מיום 11.4.00 של מצילי הים, חל על העסקת התובע? ג. ככל שההסכם הקיבוצי חל, האם התובע זכאי לזכויות נוספות מכוח ההסכם הקיבוצי, לרבות קביעות? להלן נכריע בשאלות שבמחלוקת אחת לאחת. זהות המעסיק 8. הקביעה השיפוטית בדבר זהות המעסיק - בדומה לקביעה השיפוטית בדבר מיהו "עובד" - תיעשה בהתבסס על בחינה מהותית של כלל מאפייני ההתקשרות, וללא תלות בהגדרות שנקבעו על ידי הצדדים עצמם. הבחינה המהותית נועדה לאתר מיהו הגורם האמיתי אשר מקיים מול המועסק מערכת יחסי עבודה, על כלל תכליותיה שאינן מתמצות בתשלום שכר". (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535 (1992); דב"ע נד/3-96 מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ - חליל עבד אלרחמן עאבד, פד"ע כט 151 (1995); ע"ע 1189/00 אילנה לוינגר - מדינת ישראל, מיום 2.10.00; ע"ע 300245/97 משה אסולין - רשות השידור, פד"ע לו 689 (2001)). 9. פסה"ד המנחה בסוגיה זו הינו פסק דין כפר רות לעיל, בו נקבע: "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון להוכיח את טענתו. הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה. עוד על הטוען להראות כי ההתקשרות המשפטית בין המשתמש בעבודה לבין הצד השלישי לא נועדה לעקוף או להתחמק מחובות המעביד, על פי חוק, על פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה וכי אינה מנוגדת לתקנות הציבור או נגועה בחוסר תום לב או בפגם אחר הפוסל אותה ומאיין את תוקפה. (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973)." 10. תוקפה של החזקה שנקבעה בהלכת כפר רות בדבר היות המשתמש המעסיק נחלש במצב המשפטי הנוכחי. בפרשת חסידים נקבע כי "...גם אם אין עוד תוקף לחזקה - אין משמעות הדבר כי קיימת חזקה הפוכה (למעט במצבים של העסקה אותנטית באמצעות קבלן כוח אדם לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, כפי שהובהר בעניין גולן)... בנוסף, גם אם אין עוד תוקף לחזקה, עדיין נותרה על כנה דרך הבדיקה - המהותית והזהירה - שהותוותה על ידי בית הדין בעניין כפר רות". (ע"ע (ארצי) 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים (13.1.2011) (להלן - 'פרשת חסידים') 11. עוד בעניין חסידים, בית הדין הארצי חזר על מבחני העזר שנקבעו בעניין כפר רות לקביעת זהות המעסיק (מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי משבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו לרבות תנאי שכרו והתנאים הנלווים; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; בידי מי הכוח לפטרו ועוד). בית הדין הוסיף על מבחני כפר רות מבחני עזר נוספים: האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; האם משמעותו של מיקור החוץ היא הדרה של העובד מתחולה של צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; האם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר. 12. במקרה של העסקת עובדים בדרך של 'מיקור חוץ' הדגיש בית הדין הארצי, כי השאלה אותה יש לבחון היא האם מדובר במיקור חוץ אותנטי ולגיטימי. השופטת ארד הציגה את אפשרויות 'מיקור החוץ', כדלהלן: מיקור חוץ של פונקציות, בו מוצאים בשלמותם תחומים מוגדרים מן המסגרת הארגונית של המזמין, ומיקור חוץ של כוח אדם בו עושה הארגון המזמין שימוש בעובדי חברת כוח אדם אותם מעמיד לרשותו הקבלן [ראה: ע"ע 116/03 מדינת ישראל משרד החינוך - משה חג'בי ואח' (פסה"ד מיום 2/2/06); ע"ע 766/07 לימור בן חיים לעיל], כאשר בשני המקרים, העובדים הם עובדי הקבלן. כל אלו, במובחן ממיקור חוץ לא לגיטימי בו משמשת חברת כח האדם כ"צינור לתשלום השכר" בלבד, עת המשתמש קולט או מגייס את העובד למפעלו באופן בו מתקבלים עובדיו שלו לעבודה והעובד מבצע עבודה זהה לעובדי המשתמש ולצידם, ורק שכרו משולם על ידי חברת כח האדם [ראה: ע"ע 766/07 בן חיים לעיל]. 13. באשר למיקור חוץ של פונקציות- שירותים נקבע, כי: "כלי זה הינו מקובל ואף מחויב המציאות במשק שנות האלפיים. בתבנית זו, מתחייבת החברה החיצונית לספק מוצר או שירות או לבצע חלק מפעולות המפעל, על ידי עובד שלה, כאשר בדרך כלל אותה חברה מתמחה באספקת השירות או בייצור המוצר אותם העביר המפעל לביצועה. במיקור חוץ אפשר שהחברה החיצונית תייצר במפעל שלה את המוצר שהוזמן על ידי המפעל ותספקו למפעל המזמין. במקרים אחרים של מיקור חוץ, החברה "החיצונית" מספקת שירות או מוצר בתוך מפעלו של המזמין. גם במקרים אלה, החברה מספקת השירות היא הקולטת את העובדים לשורותיה, היא שכורתת עמם חוזי עבודה ומדווחת עליהם לרשויות השונות כעובדיה. חברה כאמור אחראית לביצוע עבודה או למתן שירות ובמסגרת זו היא המכשירה את עובדיה לביצוע התפקיד ש"אצל" לה המפעל והיא האחראית לשיבוץ העובדים ולהחלפתם לפי ראות עינייה. כללם של דברים: החברה החיצונית מספקת למפעלו של הלקוח את השירות או המוצר המוגמר ואינה מספקת עובדים למפעלו". ( ס"ע 5860-12-08 ודים ברודסקי נ' אבטחה מבצעית א.מ. סקיוריטי בע"מ (חיפה), 04/07/2011) 14. הנה כי כן, אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות לפיה העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים משני צדי המתרס של חוזה העבודה, אך דרך הבדיקה נותרה כשהיתה - קרי, מבחני הלכת כפר רות, כאשר מטרת הבדיקה, בין היתר, לבחון האם עסקינן ב'מיקור חוץ' אותנטי ולגיטימי. חובת ההוכחה מוטלת על כתפי התובע. האם בפנינו מיקור חוץ אותנטי? 15. לטענת התובע, המועצה היא שאחראית לתפעול חופי הים שבשטחה מכח החוק ואינה יכולה לבצע מיקור חוץ בעניין שבאחריותה מכח חוק. לטענתו, עבד אצל המועצה תחת קבלני כ"א אותם העסיקה המועצה לצורך ניהול החופים והוא זכאי לקבל קביעות אצל המועצה מכח החוק להעסקת קבלני כ"א. לטענתו, התקבל לעבודה על ידי עובדי המועצה, עובדי המועצה הם אלה שהיו הממונים עליו ופיקחו על עבודתו, הציוד בו השתמש סופק על ידי המועצה, ועוד. לפיכך, לא נעשה בעניין שבפנינו מיקור חוץ אותנטי על פי הסממנים שבפסיקה והמועצה היא מעסיקתו הבלעדית. 16. לטענת המועצה, ביצעה מיקור חוץ של שירותים כהגדרתה בפסיקה, עת הוציאה את תחום הפעלת חופי הרחצה ושירותי ההצלה לגורמים חיצוניים - הנתבעת 2 והנתבע 4. לטענתה, שירותי ההצלה שבחופים הועברו כפונקציה שלמה לגורמים המתמחים בכך ואין מניעה מלעשות כך, שכן, אספקת שירותי הצלה בחופי ים אינה מצויה בגרעין העשייה של המועצה בהיותה רשות מקומית. עוד טוענת המועצה, כי העובדה שביקשה לשמור לעצמה את הזכות לפקח על הנעשה בחופי הרחצה ועל איכות השירותים שמעניקים המפעילים אינה סותרת את האותנטיות של מיקור החוץ. לטענתה, לא נעשה הסכם פיקטיבי בינה ובין החברות על מנת להתחמק מתשלום זכויות לעובדים. מוסיפה וטוענת המועצה, כי אין לקבוע כי התובע הוא עובד המועצה מהטעם שלא התקבל לעבודה במכרז ועל פי הכללים החלים עליה לעניין קבלת עובדים בהתאם לצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה) התשל"ז-1977. המצב שבפנינו דומה להכרה בעובד כעובד מדינה ש"אינה מתבצעת בהינף יד/קולמוס". 16. לטענת חב' ענבל, התובע היה עובד שלה בין השנים 2006-2007, ועזב מרצונו. כאמור, הנתבעת 3, חב' יצעד, לא התייצבה בהליך ולא הגישה עמדתה. 17. לטענת מר אברני, הוא היה המפעיל של חוף בצת החל משנת 87' ולמעט בשנת 2008 עת הוחזק החוף ע"י הנתבעת 3. לטענתו, ההתקשרות עמו הייתה להחזקת והפעלת החוף אך העסקת מצילים ותשלום שכרם לא נעשו על ידו למעט בשנים 2006, 2007 ו-2009 "שאינן רלוונטיות לתובע". בעדותו אישר מר אברני כי בשנת 2008 המשיך לבוא לחוף בתפקיד מנהל החוף אולם "הביא חברת ניהול" עמה התחלק ברווחים, הוא לא סיפר זאת במועצה והדבר לא אושר על ידם. לטענתו, במועצה "ידעו" ולא אמרו דבר. 18. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי בנסיבותיו של מקרה זה, מקובלת עלינו טענת התובע כי המועצה לא ביצעה מיקור חוץ אותנטי לשירותי ההצלה בחופיה, וגם לא ביצעה "קניית שירותים" כפי שנטען על ידה, אלא, יש לראות בה כמעסיקתו של התובע. להלן הנימוקים להחלטתנו. 19. במסגרת תגובתה לסעד הזמני טענה המועצה כי החברה הכלכלית היא שאחראית לתפעולם של חופי הים שבתחום שיפוט המועצה, לרבות חוף בצת ושבי ציון. עוד טענה, כי פרסמה מכרזים להפעלת חוף בצת וחוף שבי ציון. במכרז להפעלת חוף בצת זכה הנתבע 4 מר אברני ובמכרז בשבי ציון זכתה חב' ענבל. המועצה לא הציגה כל החלטה בדבר העברת תפעול החופים לחברה הכלכלית. המועצה גם לא הציגה כל מסמכי מכרז בעניין הפעלת החופים. ההסכמים שהוצגו בפנינו הינם הסכמים שנערכו בין המועצה והחברה הכלכלית מצד אחד, למר אברני מצד שני, וכן הסכם בין החברה הכלכלית וחברת ענבל להספקת שירותי הצלה לבריכה. 20. מר ארנון אורי, סגן ראש המועצה האזורית מטה אשר, טען בתצהירו כי המועצה פרסמה מרכז למתן שירותי הצלה בחוף שבי ציון, כן, פרסמה מכרז להפעלת חוף בצת בו זכה מר אברני. בעדותו, כאשר נשאל אודות המכרז, השיב תשובות מתחמקות ולבסוף הודה כי לא היה מכרז: "לשאלתך, האם אני טוען שהיה מכרז? אני משיב שלא בדקתי. לא התבקשתי לבדוק זאת ולא הצהרתי זאת. ... לשאלתך, האם היה מכרז או לא? אני משיב שאם היא הצהירה אז סביר שלא היה. המכתב הסתמך על תצהירה של נירה שאינו מוכר לי. ... לשאלתך, אני לא בדקתי את הנושא של מיקור חוץ בשבי ציון האם היה מכרז או לא. אני טוען שהיה מיקור חוץ, לא בדקתי אם היה מכרז או לא היה מכרז. ... לשאלתך, העדתי קודם שלא היה מכרז בשנת 2006 בהפעלת חוף בצת ואני משיב כאשר חתמתי על תצהיר זה היה ברור לי שיש התקשרות עם מר אברני מכח מכרז שהוא זכה בו. מהמסמך שהוצג בפני אני מבין כי לא היה מכרז. " עוד העיד מר ארנון כי ההחלטה לבצע מיקור חוץ הייתה של החב' הכלכלית וכי "החלטות החברה הכלכלית בדר"כ מתועדות בפרוטוקול" אך גם החלטה כזו לא הוצגה בפנינו. 21. גם עד הנתבעת, מר גלי רז, לא ידע האם היה מכרז בתקופה הרלוונטית. ידוע לו על מכרז שפורסם בשנת 2009, לאחר סיום תקופת עבודתו של התובע. מר אברני העיד שהמכרז היה בשנת 2009 ולא זכור לו מכרז לתקופה נשוא התביעה. בהמשך עדותו חזר בו וטען שגם בשנת 2009 לא היה מכרז. 22. לנוכח האמור, לא הוכח בפנינו כי נתקבלה על ידי המועצה החלטה על ביצוע מיקור חוץ של אחזקת החופים לרבות שירותי ההצלה, ולא יצא מכרז בעניין זה. לטענת המועצה, מר אברני זכה במכרז להפעלת חוף בצת בשנים 2006 עד 2009, כולל מתן שירותי הצלה למתרחצים. אם כך, ואם אכן הפעלת חוף שבי ציון הועברה לחב' ענבל וחוף בצת למר אברני, מדוע קיבל התובע בעונת הרחצה של שנת 2007, כשעבד בחוף בצת, תלושי שכר מחב' ענבל?? את התשובה מצאנו בעדות מר אברני כפי שיובא להלן. 23. בהסכם אשר נחתם ביום 22.1.2006, עם מר שלמה אברני נקבע: "הואיל והחברה הכלכלית מפעילה חוף רחצה לציבור הידוע כחוף בצת (להלן "החוף" או "הנכס") ובו מבנים למזנון, מלתחות, שירותים, חדר עזרה ראשונה, מחסן (שיקראו ביחד להלן: "המבנים"), ציוד (להלן "הציוד") ומתקנים (להלן "המתקנים"), כמפורט ברשימה המצורפת כנספח "א" להסכם, מכח הרשאה שקיבלה מאת המועצה. והואיל והמפעיל הציע לחברה הכלכלית ליתן לו הרשאת שימוש בחוף, לצורך מתן שירותי הפעלת החוף על ידו לציבור הרחב, בתמורה לתשלום דמי הרשאה על ידו לחברה הכלכלית"... המפעיל יקבל מהחברה את החוף לחזקתו, על מנת שיפעיל את החוף בתנאים עליהם תסכים החברה הכלכלית עם המפעיל בהסכם זה או בכל הסכם אחר שיחתם בין הצדדים" במסגרת התחייבויות התחייב מר אברני להעסיק מצילים (סעיף 9.3.2 להסכם): "לצורך מילוי התחייבויות המפעיל עפ"י פסקה 9.3.1 לעיל, מתחייב בזה המפעיל להעסיק על חשבונו ואחריותו בכל יום מימי עונות הרחצה, את העובדים כמפורט להלן ולחברה הכלכלית תהיה הזכות להודיע כי עובד מסוים שבחר, לא יוכל להיות מועסק בחוף ובלבד שהחברה הפעילה זכותה זו לגבי עובד המהווה גורם שלילי לדעתה. 9.3.2.1 מציל אחראי ומציל נוסף, שאושרו כמצילים ע"י משרד הפנים, כמצילי ים, בכל השעות שבהם יהיה החוף פתוח לרחצה לציבור. כן נקבע בהסכם כי: "13.3 המפעיל יהיה האחראי היחידי והבלעדי לתשלום שכרם של עובדיו ומתחייב לשפות את החברה על כל תשלום שתחוייב החברה הכלכלית לשלם, אם תחוייב לשלם, ותשלום זה יהיה באחריות המפעיל כאמור. 13.4 מוצהר ומוסכם כי בין המפעיל ו/או עובדיו, ו/או כל מי מטעמו, לבין החברה הכלכלית לא ישררו יחסי עובד ומעביד לכל דבר ועניין." 24. ואולם, שכרו של התובע כמציל בחוף בצת בשנת 2007 שולם ע"י חב' ענבל, ובשנת 2008 ע"י חב' יצעד. כאשר נשאל מר אברני מי שילם עבור המצילים השיב: "לשאלתך, מי שילם את המצילים אני משיב שהחברה הכלכלית כל השנים עד 2009 כולל. הם שילמו לחברת ענבל. ...לשאלתך, האם היה שינוי בעניין העסקת המצילים מאז 87 עד 2005 אצלי בחוף? אני משיב שלא היה שינוי. המועצה שילמה את המשכורות. אני לא שילמתי משכורת למצילים בשנת 2006 ו 2007. המצילים כל פעם התחלפו. אני לא שכרתי את המצילים החדשים לשנת 2006, ענבל היו מביאים אותם. לשאלתך, בשנת 2008-2006 האם חברת ענבל המשיכה להעסיק את אותם המצילים? אני משיב שכל פעם הביאו מישהו אחר, תמיד 2 מצילים. לא היה מציל שחזר על עצמו פעמיים. גם התובע לא חזר על עצמו. " המועצה הכחישה כל התקשרות עם חברת יצעד. בחקירתו בפנינו הודה מר אברני כי בשנת 2008 "הביא חברת ניהול" אשר התחלק עימה ברווחים: "לשאלתך, מדוע בשנת 2008 לא הפעלתי את החוף, אני משיב שהיו לי קשיים, הבאתי חברת ניהול...לשאלתך מה היה הסיכום בינינו, אני משיב שהם ינהלו את המקום, רשיונות, ישלמו את כל ההוצאות. " ... לשאלתך, בשנת 2008 התחלקתי ברווחים עם הנתבעת 3. בשנת 2009 לא. לשאלתך, אין לי את ההסכם איתם. הם קיבלו 60% ואני 40%. הם משקיעים הכל." עוד העיד, כי המועצה לא דווחה על כך, לא נתנה הסכמה לכך, אם כי, לטענתו, ידעה מכך. 25. מעדות מר אברני עולה כי המועצה שילמה את שכר המצילים ללא קשר לשאלה מי היה "מפעיל החוף" ועל כן, שכרו של התובע בשנת 2007, כמו בשנת 2006, שולם באמצעות חב' ענבל כצינור תשלום למצילים. בסיכומיהם מודים חב' ענבל ומר אברני כי העסקת המצילים נעשתה ע"י ענבל כמי שנתנה שירותי הצלה למועצה בעוד אחזקת החוף והפעלתו נעשתה ע"י מר אברני. מכאן, כי טענת המועצה כי ביצעה מיקור חוץ בו העבירה את כלל השירותים של אחזקת החוף, לרבות שירותי הצלה, לענבל בחוף שבי ציון ולאברני בחוף בצת, אינה יכולה להתקבל. באשר לחוף בשבי ציון לא הוצג בפנינו כל הסכם המעיד על "מיקור חוץ" לחב' ענבל או לגורם אחר כלשהו, וגרסת המועצה כי הפעלת חוף בצת בשלמותה יצאה במיקור חוץ למר אברני, אינה עומדת במבחן המציאות. 26. עוד הוכח בפנינו, כי שירותי ההצלה שבחופים לא הועברו כפונקציה שלמה לגורמים המתמחים בכך, המועצה ולא חב' ענבל או אברני הם שקיבלו את התובע לעבודה ופיקחו בפועל על עבודתו. העדויות שהובאו בפנינו מלמדות כי המועצה (באמצעות החברה הכלכלית) והועד המקומי של שבי ציון, הם שניהלו בפועל את חופי הרחצה וזאת לא ברמת פיקוח על קבלת מוצר מוגמר אלא תוך מעורבות ישירה ואינטנסיבית. 27. מעדותו של התובע בפנינו עולה כי בשנת 2006 כאשר פנה לקבל עבודה בחוף "שבי ציון" קיבל אותו לעבודה אדם בשם "אריק עפרון" אשר היה מנהל החוף באותה העת. מר אריק עפרון אישר בתצהירו כי הוא עובד הועד המקומי שבי ציון ואינו עובד של חב' ענבל (אשר לכאורה, לטענת המועצה, מפעילה את שירותי ההצלה בחוף). לטענת התובע, מר עפרון היה זה שמסר הנחיות כיצד לתפעל את החוף והוא היה האחראי הישיר על התובע. לטענת התובע מר עפרון אף היה אחראי לפיטוריו מהחוף לאחר שהסתכסכו ביניהם ועל כן העביר אותו לחוף "בצת". 28. לא הוכח בפנינו כי התובע עבר ראיון כלשהו בחברת ענבל, כי נחתם חוזה העסקה אישי בין חב' ענבל לבין התובע בו הוגדר התובע כעובד של חב' ענבל, או כי התובע קיבל הכשרה כלשהי בחברת ענבל. אף לא הוכח כי במהלך העבודה היה לתובע קשר כלשהו לחב' ענבל או למי מטעמה. 29. מר אלון לוי, מנהל חב' ענבל טען בתצהירו כי חב' ענבל היא חברה לשירותי הצלה, ניהול בתי ספר לשחייה ובית ספר להכשרת מצילים המוכר על ידי משרד המסחר והתעשייה. בחקירתו בפנינו הודה כי חב' ענבל אינה מעבירה קורסים למצילי ים, אלא, רק למצילי בריכה: "לשאלתך האם הם מופנים אלינו ע"י הנתבעת 1 אני משיב שלא , אם החברה הכלכלית דורשת מצילים שהיו בקורס כמובן שהמצילים מגיעים אחרי קורסים ללא תעודה הם לא יכולים להגיע. אנו בית ספר מוכר למצילי בריכה. אנו לא עושים קורסים למצילי ים. לא הפניתי מצילי בריכה לעבוד בחופי ים. " כיצד אם כן, סיפקה מצילי ים מטעמה למועצה? מר לוי כלל לא פרט כיצד התקבל התובע לעבודה, מי קיבלו לעבודה, מי פיקח על עבודתו מטעם חב' ענבל, וכיוב'. לאור האמור, כלל לא ברור מה היתה מעורבותה של חב' ענבל בגיוס התובע והעסקתו למעט הפקת תלושי שכר. 30. לעומת זאת, מר עפרון הודה בפנינו כי במסגרת תפקידו הוא נמצא בחוף מידי יום. הוא אחראי על ניהול תקין ועל פי חוק של חוף הים בשבי ציון ועל שלומם של ציבור המתרחצים, לרבות פיקוח על המצילים ובירור תלונות המגיעות בנוגע אליהם: "לשאלתך תסביר לנו מה כולל תפקידך כמנהל חוף בשבי ציון אני משיב שהחוף מופעל ע"י הועד המקומי שהוא הזכיין, אני כמנהל החוף בכל תחילת עונה עומד בתקנון של רשות העסקים וחתום על כל הסעיפים שדרושים כולל משרד הבריאות וכל הגופים הנוספים. מחובתי לדאוג לבטחון ולשלום הציבור והמצילים הם חלק מהפעלת החוף ויש לנו ספק שירותים שנותן שירותי הצלה במקום וכל תפקידי הוא לדאוג שהמצילים יגיעו בזמן ויעשו את עבודתם שזה לשבת בסוכת הצלה ולהביט על המתרחצים ושיסגרו את הרחצה בשעה חמש או שבע. ... "לשאלתך מה אני עושה אני משיב שאם אני רואה ששני המצילים עומדים עם הגב לים אני צריך להעיר להם שיסתובבו לקהל, ודאי שזו חובתי החוקית . לשאלתך נכון שהמועצה האזורית מפקחת על המצילים אני משיב שפיקוח על כל החוף. מה כוונתך? לשאלתך אם מציל לא בא בזמן מה קורה אני משיב שתפקידי כמנהל חוף להתקשר לספק השירותים ולמנהל במועצה לוודא שיביא מישהו במקומו. לשאלתך מה קורה בינתיים שאין מציל אני משיב שזו בעיה. " "לשאלתך שרשום ברישוי העסקים מסמך עליו אני חתום שם יש את כל החובות שלי כמנהל חוף אני משיב שנכון. לשאלתך מדוע לא צרפת זאת לתצהירי אני משיב שברור שאם אני מנהל חוף אז אני מחוייב לתפקד כמנהל חוף. לשאלתך כיצד הגיעו אלי תלונות אודות המצילים בסעיף 6 אני משיב שלא ידוע לי אודות מצילים, ידוע לי אודות מציל - התובע. לשאלתך איך מגיעות אלי תלונות אני משיב שדרך אנשים, התלונות מופנות אליי, אין לי משרד בחוף. אני מנהל החוף והטלפון שלי מפורסם בכל מקום , הנציג שנמצא שם הפקח הוא למעשה מעביר את כל הנתונים אם אני לא נמצא, אני אחראי אך אם אני פיזית לא נמצא שם כל היום ואם יש תלונה היא מגיעה אליו ואז היא מגיעה אלי ואני מברר אותה. הפקח הוא עובד הועד המקומי כמוני. הועד המקומי הוא גוף עצמאי". מר עפרון העיד כי הציוד בסוכות ההצלה מסופק על ידי המועצה: "לכל מציל יש מפתחות לסוכה, בתחילת העונה אני מוסר להם. לשאלתך מי מספק להם את הציוד הצלה ושל החוף אני משיב שכל הציוד לפני פתיחת העונה הסוכה מקבלת את כל הציודים, את כל האישורים וזה נעשה ע"י המועצה וכמובן שאני נמצא שם מקבל את האישורים לפתיחת העונה ורק אחרי זה הסוכה מצוידת בכל מה שצריך. " 31. מהעדויות שבפנינו עלה, כי בחוף בצת התקבל התובע לעבודה על ידי מר גלי רז, מנהל חופים ותיירות במועצה האזורית מטה אשר, ולא על ידי חב' ענבל, חב' יצעד או על ידי מר אברני. גם בחוף זה לא הוכח בפנינו כי נחתם חוזה העסקה אישי בין חב' ענבל או חב' יצעד או מר אברני לבין התובע. כן לא הובא לעדות כל גורם מטעם אלה אשר הודה כי הוא שהיה אחראי בפועל על עבודתו של התובע, קיבלו לעבודה, נתן לו הוראות שוטפות והיה מעורב בסיום העסקתו. לטענת התובע מר רז הוא זה אשר הסביר לו את הנהלים בחוף, נתן לו הוראות ומסר לו ציוד עזרה ראשונה ועוד. לטענת התובע, מר רז פיקח עליו בפועל. לטענת התובע, כאשר ארע מקרה שדרש את התערבות חב' הביטוח היה זה מר רז שדיבר עם החברה כממונה עליו. 32. מר רז אישר בתצהירו כי הוא מבצע "פיקוח על הניהול התקין של חופי הים" מכוח תפקידו כמנהל חופים ותיירות במועצה. מחקירתו בפנינו עלה כי המועצה היא שסיפקה את כל הציוד הנדרש להפעלת החוף, לרבות ציוד הצלה ועזרה ראשונה, פיקחה על החוף, על רשיונות המצילים ועל מתן רענון עזרה ראשונה לפני פתיחת כל עונה למפעילי החופים והמצילים. 33. לא הוכח, כי היה אחראי כלשהו מטעם חברת "ענבל" או יצעד או מר אברני על המצילים בחוף "בצת". 34. מקובלת עלינו עדות התובע כי כי רק לאחר שכבר החל לעבוד, נודע לו כי לא יקבל תלוש שכר מהמועצה, אלא, מחב' ענבל: "תקופה קצרה, לאחר תחילת עבודתי בחוף שבי ציון, הוסבר לי שלא אקבל תלוש מהמועצה אלא מחב' אחרת..." כאשר נשאל בחקירתו למה התכוון השיב: "לשאלתך, בסעיף 8 לתצהירי כאשר כתוב שהוסבר לי שלא אקבל תלוש מהמועצה, מי הסביר לי ומה הוסבר לי? אני משיב שאריק הסביר לי. הוא הסביר שאני אקבל את התלוש דרך קבלן שלהם - חב' ענבל. באותה עת לא הסבירו לי מה זו חברת ענבל ולא התעניינתי. זה קבלן שהמועצה מעסיקה. " 35. מהעובדות שבפנינו לא עולה כי המועצה ביצעה "מיקור חוץ" של הפעלת החופים שבתחום שיפוטה לחברת ענבל או למר אברני. יתרה מכך, עולה, כי המועצה היא שגייסה את התובע לעבודה; התובע לא התקבל לעבודה, לא ערך הסכם עבודה ולא עבר הכשרה כלשהי על ידי מי מהנתבעים 2-4. הוא גם לא עבד עבורם במקומות אחרים; עובדי המועצה והועד המקומי בחוף שבי ציון הם שפיקחו על החופים ובכלל זה על עבודתו של התובע, לרבות טיפול בתלונות על עבודתו, ככל שהיו, ולא עובדים מטעם הנתבעים 2-4; הציוד שבו השתמש התובע סופק כולו על ידי המועצה. נוכח כל האמור הרי שעבודת התובע, יותר ממה שהשתלבה בעבודת החברות החיצוניות השתלבה במערך הארגוני של המועצה. לא שוכנענו כי במקרה זה היה צורך לגיטימי וענייני בהעסקת התובע באמצעות צד שלישי וכתוצאה מכך להדיר את התובע מזכויות שעובדים אחרים באותו מקום עבודה היו זכאים להם נוכח היותם עובדים ישירים של הנתבעת. בהתאם לעובדות שנקבעו, על פי העדויות והמבחנים שנקבעו בפסיקה, הרי שאין מדובר במיקור חוץ אותנטי ויש לראות בתובע כעובד מועצה. מכאן נעבור לבחינת השאלה, האם לנוכח קביעתנו, זכאי התובע להפרשים הכספיים הנתבעים על ידו. האם ההסכם הקיבוצי מיום 11.4.00, חל על המועצה האיזורית "מטה אשר". 36. לטענת המועצה, ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תנאי עבודתם של מצילי הים אינו חל עליה מאחר והיא אינה צד להסכם ואינה חברה במרכז השלטון המקומי. 37. אין בידנו לקבל טענת המועצה, ונבאר. מרכז השלטון המקומי בישראל, הוא ארגון המעסיקים המאגד את העיריות והמועצות המקומיות בישראל, למעט שלש הערים הגדולות. המועצות האזוריות בישראל אינן חברות במרכז השלטון המקומי. על-כן, ביום 14.10.1986 נחתם הסכם קיבוצי כללי עם ארגון המועצות האזוריות, בו נקבע כי "ההסכם הקיבוצי הכללי וחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות... חלים גם על עובדי המועצות האזוריות..." (ראה מ' פסטרנק, ז' וינטרוב בספרם הנ"ל [5], פרק 12.1.8 עמ' 2, הערת שוליים 1(ג)). בהסכם מיום 14.10.86, נקבע בין היתר: "כל ההודעות בענייני עובדים שיתפרסמו בתאריך חתימת הסכם זה ואילך בין המרכז לשלטון מקומי והסתדרות הפקידים יחולו גם על עובדי המועצות האיזוריות ויחייבו אוטומטית את המועצות האיזוריות לביצוע ללא כל צורך באישור או באישרור אירגון המועצות האיזוריות ו/או הסתדרות הפקידים" 38. עירייה רשאית לפרוש ממרכז השלטון המקומי ומועצה רשאית לפרוש ממרכז המועצות האזוריות שכן, הזכות לפרוש מארגון מעסיקים הינה חלק מזכות ההתארגנות, שהינה וולונטרית. וכבר נפסק בפרשת טירת הכרמל: "... שלרשויות מקומיות ולמועצות מקומיות הזכות להתאגד כך שיקום ארגון מעבידים הכשר להיות צד להסכם קיבוצי. ברור שהמדובר הוא בהתאגדות שהינה התאגדות מרצון, כך שהחברות בה אינה כפויה ואינה לנצח... הכלל הוא, שכל רשות מקומית רשאית להיות חברה במרכז השלטון המקומי על כל המשתמע מכך לעניין משא-ומתן קיבוצי, אך כמובן שחופשית היא גם לפרוש מהמרכז". 39. המועצה לא טענה בפנינו כי פרשה מחברותה בארגון המועצות האיזוריות, ועל כן, חלות עליה הוראות ההסכם הקיבוצי החל על מצילי הים ברשויות המקומיות. האם יש להעניק לתובע קביעות? 40. נקדים ונציין, כי ההסכם הקיבוצי מבחין, בין מצילים "ותיקים" לבין מצילים אחרים - "דור ב", ויש תנאי שכר שונים לאלה ולאלה. מציל ותיק הוא מציל שהועסק ברשויות המקומיות עד חתימתו של ההסכם הקיבוצי וששמו מפורט בנספח לו. לאור האמור, התובע היה זכאי, לכל היותר, לזכויות של מציל דור ב' . סעיף 6ד' להסכם קובע, כי מצילי דור ב' יהיו עובדים קבועים בתום שתי עונות רחצה מלאות ורצופות. 41. בתי הדין לעבודה עסקו רבות בשאלת הקניית מעמד של עובד מדינה קבוע לעובד שלא עמד בתנאים למינוי עובד מדינה כקבוע בחוק ובתקנות. בפסק הדין בע"ע 388/99 יעקב חסון ואח' נ' מדינת ישראל - משרד השיכון, פד"ע ל"ט 358 (2003) דן בית הדין הארצי בערעורם של עובדים שנתנו שירותים למשרד השיכון כקבלנים עצמאיים, ובית הדין האזורי קבע לגביהם שהיו, למעשה, "עובדים". עם זאת, בית הדין האזורי קבע שהעובדים הללו הינם "עובדים המועסקים על פי חוזה מיוחד בעבודה בלתי צמיתה", ולא "עובדי מדינה קבועים על פי כתב מינוי". כב' הנשיא אדלר קבע, לעניין מעמדם של אותם עובדים, שלא ניתן להכיר בהם כעובדי מדינה קבועים באופן אוטומטי, מבלי שעברו את הליכי המינוי כחוק: "העובדים לא עברו את הליך קבלת המינוי של עובד מדינה על פי חוק המינויים והתקשי"ר ולא עברו מכרז, אשר נקבע כמכשיר 'להבטיח לציבור שהטובים ביותר יתקבלו לעבודה ולא 'הקרובים ביותר''. חוק המינויים מחייב מכרז פומבי כתנאי למינוי עובד מדינה, עמידה בבדיקות רפואיות והצהרות אמונים ורכוש. יש חשיבות להליך המינוי של עובדי מדינה ואין מקום לוותר עליו. ההלכה הקבועה מימים ימימה היא, כי 'המעבר מעובד ארעי או זמני לעובד 'קבוע' אינו אוטומטי', ועל העובד למלא אחר התנאים שנקבעו בחוק המינויים ובתקשי"ר ולעבור את הליך הקבלה לעבודה שנקבע בהם, לרבות מכרז ומבחנים. עוד נפסק, כי מינוי מכוח חוק המינויים אינו דקלרטיבי אלא קונסטיטוטיבי". 42. גם כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד הביעה דעתה באותו עניין, כי: "אין להקים למערערים במחי יד מעמד של עובדי מדינה, ואין ניתן להפכם לכאלה באופן 'אוטומטי'. הקניית מעמד של 'עובד מדינה' דינה להיעשות לפי דרישות הדין ובמסגרתן, כפי שהן באות לידי ביטוי, בין היתר, בחוק שירות המדינה (מינויים). כך דרך כלל. כך גם בענייננו. בין היתר, יש לתת את הדעת לתנאי קבלתם לשירות המדינה, לדרכי מינויים ולאופן העסקתם, הלכה למעשה, במסגרת הדין". 43. בע"ע 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (2.11.06), דן בית הדין הארצי במי שהוכרה כ"עובדת" של מדינת ישראל ולא של חברת כוח אדם. כב' הנשיא אדלר הבחין בין "עובד במדינה" ובין "עובד מדינה" וקבע: "... העובדים אצל המדינה ועובדי המדינה מועסקים על ידי המדינה בתבניות העסקה שונות ובסטטוסים שונים, כגון: עובד זמני, עובד בנסיון, עובד ארעי, עובד בכיר, עובד על פי חוזה מיוחד, ועוד. בסטטוס האמור יש כדי להשפיע על כלל זכויותיו של העובד. מערכת העסקת העובדים על ידי המדינה מבוססת על תכנון תקציבי ועל עקרון ההעסקה על פי תקנים. כן, נקבעו כללים לקבלת עובדים באמצעות מכרזים, כללים שעניינם הליכים מסודרים ומפוקחים של מתן 'קביעות', קביעת קריטריונים לתפקידים השונים ועוד. ... ... אין לקבוע כי דברת הינה 'עובדת קבועה' או עובדת מדינה לפי חוק שירות המדינה מינויים, שכן היא: לא התקבלה לעבודה באמצעות מכרז, לא עבדה בתקן, לא עברה את ההליכים הפורמליים של קבלת עובד לשירות המדינה ולא קיבלה כתב מינוי כעובדת מדינה... כפועל יוצא היא אינה זכאית לזכויות או להטבות האחרות המוקנות לעובדי מדינה, או לחלקן, כגון הזכות לפנסיה תקציבית. היא זכאית לתנאי העבודה שנקבעו בחוזה העבודה האישי שלה ולזכויות שנקבעו בחוקים ובהלכות שעניינם משפט העבודה המגן". (ר' גם ע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ראיד פאהום (2.11.08); ע"ע 493/08 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' עו"ד יואל מורה (9.2.11); ע"ע 6818-10-10 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו משה דיין (24.4.12). תעא 9382-09 מיכאל נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת (תל-אביב-יפו), 28/08/2012) 44. עם זאת, בית דין זה פסק עוד לפני שנים, כי אי מילוי ההוראות המנהליות הקבועות בחוק המינויים, אינו שולל קיומם של יחסי עובד מעביד בין מבצע העבודה לבין המדינה לעניין זכויות כלליות הנובעות מיחסי עבודה. קיומם של יחסי עבודה בין העובד לבין המדינה ייקבעו על יסוד מערכת היחסים כפי שהייתה בפועל בין הצדדים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה. וכך נאמר לעניין זה בפסק דין מועצת פועלי ירושלים, מפי כב' השופט אליאסוף: "את חוק המינויים יש לראות "בראש ובראשונה, כחוק מתחום המשפט המנהלי, חוק שבו אומר המחוקק לרשות המבצעת כיצד עליה לפעול במינוי עובדיה" (דב"ע לב/44- 9[2], בע' 18) .באי-מילוי ההוראות המינהליות של חוק המינויים אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המדינה לבין מי שעבד בשירות המדינה או זכויות וחובות כלליות העולות מקיום יחסי עובד-מעביד"[11]. (ע"ע 493-08 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' יואל מורה, 9/02/2011) 45. לאור האמור, אין לקבוע כי התובע הוא במעמד של עובד קבוע במועצה אלא יש לראות בו כזכאי לזכויות המוענקות למציל ים שאינו קבוע המועסק במועצה האזורית מטה אשר. הסעדים הכספיים המבוקשים 46. התובע עתר בכתב התביעה המתוקן לתשלום: פיצוי בגין עבודה בימי המנוחה השבועיים, הפרשי שכר, הפרש בגין החזרי נסיעות, אשל וכלכלה, תוספת קרמים והגנה, אספקת מי שתייה קרים, תוספת ביגוד, דמי חופשה והבראה, תמורת עבודה בימי חופשה שבועית, קרנות והפרשות לפנסיה לפי הדירוג האחיד, השתלמות מקצועית ותשלום עבור שעות נוספות. 47. הצדדים - הן התובע עצמו והן המועצה - לא התייחסו בטענותיהם לזכויותיו של התובע כעובד במועצה שלא במעמד של עובד קבוע. כמו כן, לא נערכה השוואה בין זכויות אלה לעומת הזכויות והסכומים שקיבל התובע בפועל. לאור האמור, תבדק זכאותו של התובע להפרשי שכר בגין זכויות המוענקות למצילי ים בהסכם הקיבוצי, על דרך הוספת התוספות לשכר המינימום באותה תקופה והשוואה לשכרו של התובע בפועל. פיצוי בגין עבודה בימי המנוחה השבועיים 48. תביעה זו לא כומתה, אף לא בתצהיר התובע [ת/1, ס' 23]; לפיכך - יש לדחותה ולו מטעם זה. זכאות לעבודה ולשכר בתקופת החורף 49. התובע טען כי הוא זכאי לשכר במשך כל חודשי השנה. לפי הוראות ההסכם הקיבוצי (סעיף 6ו'), רק עם קבלת קביעות תהיה חייבת הרשות המקומית להעסיק את המציל בתקופת החורף. לאור האמור, ומשהתובע לא היה בפועל עובד "קבוע" במועצה, הוא לא היה זכאי להיות מועסק בחודשי החורף ואין ליתן לו שכר בגין עבודה שלא ביצע. אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית. הוצאות נסיעה 50. לטענת התובע התגורר בתקופה הרלוונטית בקרית אתא כאשר נסיעה לחופי הים עלתה סך של 14.60 ₪ לכל כיוון. לטענת התובע, קיבל תשלום חלקי בלבד עבור נסיעות והוא זכאי להפרשים בסך 10,580 ש"ח. 51. צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן - צו ההרחבה), קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית. תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבעה אף היא בצו והיא מתעדכנת מעת לעת (ראה: סעיף 2 לצו). כן קובע סעיף 4 לצו, כי: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה" 52. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. על העובד הנטל להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל (דב"ע נו/64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב (ניתן ביום 10.9.96). מאחר והמעסיק מחוייב בתשלום החזר הוצאות נסיעה "לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל" והתובע לא הוכיח מה עלותו של כרטיס "חופשי חודשי" - לא הוכיח תביעתו. כמו כן, לא ערך התובע חישוביו על בסיס מספר ימי עבודתו בפועל, ואף בהנחה שלא קיים כרטיס נסיעות מוזל, דבר שלא הוכח, חישובי התובע התבססו על תעריף הגבוה מהתעריף היומי המקסימלי הקבוע בצו ההרחבה ואשר עמד נכון לעת הרלוונטית על סך שבין 21.14 ל-22.70 ש"ח ליום. אשר על כן, ומכל הטעמים לעיל, התביעה לתשלום הפרשי הוצאות נסיעה - נדחית. זכויות נלוות 53. חלק מן הזכויות שנתבעו ע"י התובע הינן בגדר זכויות נלוות : דמי אשל וכלכלה, אמצעי מיגון (קרמים), אספקת מי שתיה, ביגוד והשתלמות מקצועית. זכות נלווית הינה הטבה שאינה קשורה בעצם ביצוע העבודה, ובתור שכזו, אינה ניתנת לפדיון ללא הוראה מפורשת. עמד על כך בית-הדין הארצי משכבר הימים, עת קבע, כי המושג כולל מגוון של טובות הנאה להן זכאי העובד, בנוסף לשכר העבודה במשמעות הצרה של המושג, והן באות למטרה מסויימת או מטעם מסויים, ללא קשר ישיר עם ביצוע העבודה, אלא, רק נלוות לה [דב"ע ל"ז/131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט' 305, 312]. פסיקה זו אושרה וחודשה במהלך השנים, ובית-הדין הארצי חזר וקבע, כי את הזכות הנלווית יש לממש וכל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה, אינו אלא "פדיון" הזכות, אשר יכול לבוא רק מכוח הוראה שבחוק או בחוזה [דב"ע נ"ג/223-3 פלסטין פוסט - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כ"ז 436]. 54. בהיעדר מקור נורמטיבי המקנה זכות פדיון בכסף לזכויות לעיל, תביעות התובע ברכיבים אלה - נדחות. דמי הבראה 55. התובע תבע דמי הבראה עבור 7 ימים בסך כולל של 7,287 ₪ עבור 3 עונות. התובע הועסק במועצה 3 עונות, מעל 12 חודשים במצטבר, ומשכך הוא זכאי לקבל דמי הבראה על פי מספר החודשים שבהם הועסק בפועל, בכפוף להתיישנות. לנוכח האמור, זכאי התובע ל-6 ימי הבראה בגין 12 חדשי עבודתו בפועל בשנת 2007 ו-2008. תעריף יום הבראה לשנת 2008 עמד על 331 ש"ח ולפיכך זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 1986 ש"ח. קרן השתלמות והפרשות לפנסיה 56. סעיפים 6ז' ו-6יא', בהסכם הקיבוצי קובעים, כי: "בנוסף לשכרם המשולב יהיו מצילי דור ב זכאים לתוספות ולתנאים הבאים: ... קרן השתלמות בהתאם לכללים הנוהגים בדרוג האחיד." וכן: "מצילי דור ב' יבוטחו בפנסיה צוברת בהתאם לכללים החלים על עובדים חדשים לפי הסכם המעבר לפנסיה צוברת בשירות הציבורי". סעיף 80.4 לחוקת העבודה, קובע זכאות להצטרף לקרן ההשתלמות רק בתום תקופה של 12 חודשי עבודה ולאחר קבלת קביעות. משהתובע לא עמד בכך - נדחית התביעה בקשר לקרן השתלמות. 57. באשר להפרשות לפנסיה, לא הוצגו בפנינו ההוראות הרלבנטיות, של הסכם המעבר לפנסיה צוברת בשירות הציבורי. התובע, שהיה אמור להצביע על המקור הנורמטיבי לדרישתו לתשלום זה ועמידתו בתנאים לקבלתו, לא יצא ידי חובתו זו ולא הבהיר כיצד הגיע לסכום שתבע. יחד עם זאת, זכאי התובע להפרשות פנסיוניות בהתאם לצו ההרחבה לעניין ביטוח פנסיוני מקיף במשק. בסעיף 6 ג' לצו ההרחבה נקבע כי: "חובת הביטוח הפנסיוני תחול על השכר המשולם לעובד, או השכר הממוצע במשק כפי שיעודכן מעת לעת, הנמוך מבין השניים". בהתאם לצו, בשנת 2008 על הנתבעת היה להפריש 0.833% מהשכר כאמור. לאור האמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות עבור חודשים מאי עד ספטמבר 2008 בסך של 336.32 ₪ (0.833% 8075 X ש"ח (השכר הממוצע במשק נכון לאותה העת). אובדן דמי אבטלה 58. הפסיקה קובעת כי על העובד להגיש תביעה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי, בטרם תביעתו כנגד המעסיק בגין פיצוי אבדן דמי אבטלה. בעניין ימית א.בטחון חזר בית הדין הארצי על קביעתו זו והוסיף: "איננו מקבלים את טענת העובדים כי לא היה כל טעם בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי, שכן זו הייתה נדחית על הסף. לבית הדין ידיעה שיפוטית כי במקרה שמוגשת תביעה לדמי אבטלה ויש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, המוסד לביטוח לאומי בוחן את התביעה לדמי אבטלה, ולעתים מקבל אותה למרות העדרו של אישור המעסיק, על יסוד חקירתו או מסמכים אחרים (כגון - מסמך המעיד על הגשת תביעה כנגד המעסיק). לפיכך, אנו סבורים כי על העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ולבררה מול המוסד בהליכים המקובלים, לרבות הגשת ערעור לבית הדין במקרה שהמוסד דוחה את תביעתו. צודקת החברה בטענתה כי הזכאות לדמי אבטלה אינה אוטומאטית, ומותנית בהתייצבות העובד בשירות התעסוקה ובכך שלא הוצעה לעובד עבודה מתאימה. העובדים לא המציאו אישור על התייצבות בשירות התעסוקה ועל כך שלא הוצעה להם עבודה מתאימה. בנסיבות אלה, העובדים לא הוכיחו את זכאותם לדמי אבטלה, ולכן אינם זכאים לפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה. אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום כי בכל מקרה בו תידחה גרסתו של המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, הוא יחויב אוטומאטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה. יחד עם זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקרטי בגין אי קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים (כגון: סרוב המוסד לשלם דמי אבטלה; איחור בתשלום דמי אבטלה; הוצאות הכרוכות בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי וכו'), וככל שיוכיח כי הימנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה, יוכל לתבוע פיצוי בעד נזק שנגרם לו עקב אי מתן מכתב פיטורים על פי חוק הודעה מוקדמת או עקב אי מתן מסמך אחר שהמעסיק חייב למסור לעובד. כללו של דבר: לאור האמור לעיל, התביעה לפיצוי על אובדן דמי אבטלה נדחית. " (עע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים - פס"ד מיום 12.11.2008) לאור האמור, ומשהתובע לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי נדחית תביעתו ברכיב זה. תוספת מצילים 59. התביעה ל"תוספת מצילים" כמציל "ותיק" נדחית בשל העובדה שהתובע אינו מציל "ותיק". באשר לתביעתו של התובע לתוספת מצילים בסך 4.76 ש"ח לשעה נציין, כי על פי הוראות סעיף 6 ח' להסכם: "בנוסף לשכרם המשולב ולתוספות כאמור בסעיף ז לעיל, יהיו מצילי דור ב זכאים בעונת הרחצה בלבד לתוספת של 4.36 ₪ לשעת עבודה כמציל, בשעות כהגדרתן בסעיף 6.א.1. מובהר בזאת כי התוספת כאמור בסעיף זה לא תהווה חלק מהשכר הקובע ולא תהווה רכיב לצורך חישוב ערך שעה, למעט לעניין חישוב גמול עבודה נוספת כאמור בסעיף 6.ג לעיל." התובע ערך חישוביו לפי תוספת של 4.76 ₪ לשעה במקום 4.36 ₪ כהוראות ההסכם, עוד כלל בחישוביו גם את חודשי אי העסקתו (בתקופת החורף) ואשר לפי הוראות ההסכם אינו זכאי בהן לתוספת זו. לפיכך, איננו מקבלים את חישוביו. 60. בתקופת עבודתו באמצעות חב' ענבל קיבל התובע שכר שעתי של 23 ₪ לשעה, וכן שעות נוספות ודמי נסיעות. התובע עצמו הודה כי שכר המינימום בשנים אלה היה 17.93 ₪ לשעה (סעיף 15ב' לכתב התביעה המתוקן) לפיכך, אנו קובעים כי התובע קיבל את התוספת האמורה כחלק משכרו. בתקופת עבודתו באמצעות חברת יצעד, קיבל התובע שכר גלובאלי של 9700 ₪ ואין כל רישום לגבי שעות עבודתו. לאור האמור, משלא הוכחו שעות העבודה בפועל, ואפילו מקבלים היינו הטענה באשר למספר ימי ושעות עבודתו בתקופה זו, משלא נערך ע"י התובע כל חישוב המעיד כי בפועל קיבל פחות מהמגיע לו, אנו דוחים תביעתו לתקופה זו ברכיב זה. תוספת כפיים 61. התובע תבע "תוספת כפיים", בשיעור 10%, כאמור בסעיף 6ז' להסכם הקיבוצי, בסכום כולל של 30,620 ₪ . 62. בסעיף 6ז' נקבע: "בנוסף לשכרם המשולב יהיו מצילי דור ב זכאים לתוספות ולתנאים הבאים: תוספת כפיים - 10% בהתאם לכללים הנוהגים בדרוג האחיד…" 63. לטענת המועצה, התובע לא הציג לנו כללי הדרוג האחיד ויש לדחות תביעתו, מה גם שחישוביו מוטעים. 64. מחישובינו, אשר בוצעו על בסיס שכר המינימום עולה, כי 10% הם 1.793 ש"ח לפיכך, בתקופת עבודתו הראשונה יש ליתן לתובע תוספת של 1.793 ₪ עבור כל שעה משעות עבודתו: מתלושי השכר עולה כי התובע עבד סה"כ 2990 שעות בתקופת עבודתו באמצעות חב' ענבל. לאור האמור, התובע זכאי לתוספת בסך: X 1.793 = 5364 2990 ₪. בגין תקופת עבודתו בחב' יצעד לא הוצג בפנינו רישום שעות עבודה ותחשיב ההפרש המגיע לתובע אל מול השכר שקיבל ועל כן התביעה לגבי תקופה זו נדחית. תוספת שקלית-אחוזית בשיעור 6.85% 65. גם ביחס לתוספת זו, נאמר בהסכם הקיבוצי, כי תשולם - "... בהתאם לכללים הנוהגים בדירוג האחיד" ולטענת המועצה, התובע נמנע מלצרף כללים אלה. גם לעניין זה ערכנו חישובנו בהתאם לשכר המינימום: 17.936.85% X = 1.28 מתלושי השכר עולה כי התובע עבד סה"כ 2990 שעות בתקופת עבודתו באמצעות חב' ענבל. לפיכך, זכאי לתוספת בסך 3827 ₪. בגין תקופת עבודתו בחב' יצעד לא הוצג בפנינו רישום שעות עבודה ותחשיב ההפרש בין המגיע לתובע לבין השכר שקיבל בפועל ועל כן התביעה לגבי תקופה זו נדחית. פדיון חופשה / ימי חופש 66. לטענת התובע, בהתאם להסכם המצילים, זכאי מציל אשר עבד בעונת הרחצה לחופשה שנתית של 26 ימים לפיכך, הוא זכאי לסך של 17,550 ₪ עבור 3 שנים. לא מצאנו בהוראות ההסכם הקיבוצי הוראה הקובעת זכאות ל-26 ימי חופשה שנתית. בנוסף, לא הוכח בפנינו כי יש לייחס לתובע וותק העולה על 3 השנים בהן הועסק בחופי המועצה. על כן, מגיעים לתובע דמי חופשה שנתית לפי הוראות חוק חופשה שנתית התשי"א- 1951 בהתאם לתקופת עבודתו במועצה האיזורית מטה אשר. 67. מתלושי השכר עולה כי התובע לא קיבל דמי חופשה במהלך כל חודשי עבודתו. בסעיף 5 לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 אסר המחוקק תשלום של שכר הכולל גמול עבודה בשעות נוספות וחופשה. לאור האמור התובע זכאי לדמי חופשה בגין תקופת עבודתו בחופי המועצה. 68. ע"פ תלושי השכר, בשנת 2006 עבד התובע 226 ימים. משהועסק התובע תקופה של פחות משנה בשנה זו זכאי התובע לחופשה המחושבת עפ"י סעיף 3ג (2) לחוק חופשה שנתית (התשי"א - 1951), ולפיו: "היה הקשר המשפטי שבין העובד לבין המעביד קיים בחלק משנת העבודה, והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה - (1) ... (2) פחות מ-240 ימים - יהיה מס' ימי החופשה חלק יחסי ממס' הימים שלפי ס"ק (א') כיחס למס' ימי העבודה בפועל אל המס' 240. חלק של יום חופשה לא יובא במניין..." 69. ס"ק א' אליו מתייחס סעיף 3ג (2) שצוטט לעיל, קובע שעובד זכאי בעד כל אחד מ-4 שנות עבודתו הראשונות אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה, ל-14 ימי חופשה. אשר על כן ומשאין חלק של יום חופשה בא במניין, זכאי התובע ל- 13 ימי חופשה בשכר וזאת עפ"י החישוב הבא - ‎226/240= 0.94. X 14 = 13 94% 70. בשנת 2007 עבד התובע 174 ימים. על פי אותו תחשיב: 174/240 = 0.725, התובע זכאי ל- 10 ימי חופשה לשנת 2007. 71. בשנת 2008 עבד התובע 4 חודשים. אין רישום של ימים אך בהיעדר הודעה על תנאי עבודה, לפי עדות התובע ובשים לב לגובה השכר קובעים אנו כי מדובר בהיקף של משרה מלאה. 120/240 = 0.5. X 14 = 7 0.5 ימים. סה"כ זכאי התובע לפדיון 30 ימי חופשה. 72. סעיף 10 לחוק קובע כי המעביד חייב לשלם דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד. לגבי עובד המועסק על בסיס שעה, קובע החוק כי השכר הרגיל הינו: "שכר העבודה היומי הממוצע כפול במס' ימי החופשה. שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למס' 90. היו ברבע השנה כאמור חודשי עבודה לא מלאה יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החודשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד". רבע השנה של העבודה המלאה ביותר לעבודת התובע הינם החודשים בהם עבד באמצעות חב' יצעד וקיבל סך של 9700 ₪ בחודש. משכך, השכר היומי הממוצע לצורך חישוב דמי החופשה בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק, הינו סך של 323 ש"ח. 73. משנמצא כי התובע זכאי ל-30 ימי חופשה בגין תקופת העסקתו בשירות המועצה בשכר של 323 ש"ח ליום, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 9,699 ש"ח. 74. אשר לטענת התובע, כי "היה אמור לקבל יום חופש אחד בשבוע אולם לא קיבל. בעבור זאת דורש התובע לכל הפחות את התמורה הראויה ..." [ת/1, ס' 12(ט)] - מהנוסח האמור ניתן ללמוד, כי התובע מבקש להמיר זכות לחופשה "בעין", בתשלום תמורתה. להסדר מסוג זה היה עליו להצביע על מקור נורמטיבי, המאפשר לפדות את הימים האמורים, וכזה לא הוצג לנו . לפיכך - יש לדחות את התביעה ברכיב זה. שעות נוספות 75. התובע הצהיר, כי עבד בכל יום מ-07:00 בבוקר עד 18:00 בערב, 30 ימים בחודש. לפיכך, תבע הפרש תשלום חודשי בסך 2304 ₪ בגין שעות נוספות וסה"כ הפרש בגין כל תקופת העבודה בסך 41,472 ₪. מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה, כי התובע קיבל תשלום עבור שעות נוספות בתקופת עבודתו באמצעות חב' ענבל. התובע לא הפחית מחישוביו את התשלום שקיבל עבור השעות הנוספות ועל כן אנו דוחים תביעתו לתקופה זו. 76. סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע במפורש הוראה בדבר איסור שכר כולל, לפיה, יראו את שכרו של עובד, הכולל גמול שעות נוספות, כשכר רגיל בלבד. לאור האמור, בתקופה בה עבד התובע בחב' יצעד, יש לקבוע כי לא שולמה לו תמורה עבור עבודתו בשעות נוספות. 77. הוראות ההסכם הקיבוצי קובעות לעניין שעות נוספות: "א. 1. שבוע העבודה למצילי דור ב יהיה 42.5 שעות במשך חמישה ימי עבודה בין הימים א-ה. 2. בנוסף לכך, יחוייבו מצילי דור ב לעבוד יום נוסף אחד בשבוע ביום ו' או ביום שבת, ובכל מקרה לא יותר מ-6 ימי עבודה בשבוע. ב. במשך שבוע עבודתם כאמור לעיל (6 ימים) תהיה הרשות המקומית רשאית להעסיק את מצילי דור ב בשעות נוספות, והכל בכפוף לצרכי הרשות ובהתאם לקבוע בחוק עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"). ג. מצילי דור ב יהיו זכאים לגמולים בגין עבודה נוספת כדלקמן: בגין שעות נוספות בימים א-ה, בהתאם לגמול שעות נוספות הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה בגין שתי שעות ראשונות של עבודה ביום ו 125%, ובגין כל שעה שלאחר שתי השעות הראשונות 150%. בגין עבודה בימים בהם נהוג ברשות מקומית יום עבודה מקוצר (ערבי חג, חול המועד וכדו) יהיו זכאים ל- 125% בגין שתי השעות הראשונות שלאחר תום יום העבודה המקוצר כנהוג בכל רשות ובגין כל שעה שלאחר שתי השעות הראשונות הנ"ל- 150%. בגין עבודה במנוחה שבועית או חג 175% עבור כל שעת עבודה במנוחה שבועית או חג. למען הסר ספק מובהר בזאת כי התמורה של 175% כאמור בס"ק זה, הינה התמורה הכוללת בגין עבודה במנוחה שבועית או חג, ולא תשולם כל תמורה או חופשה נוספת למצילי דור ב בגין עבודה במנוחה שבועית או חג מעבר לאמור בס"ק זה." 78. משכבר הימים נפסק, ככלל, שתביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי שכר ראוי. על התובע גמול שעות נוספות, כמו גם גמול עבודה במנוחה שבועית, מוטלת החובה להוכיח, לא רק שעבד "שעות נוספות", אלא, גם את מספר השעות שעבד [דב"ע לב/32-3 פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39, 43-42; דב"ע לה/2-12 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - רוזנהויסר, פד"ע ו' 307; וכן: ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (30.4.2002, במאגר ממוחשב)]. 79. יחד עם זאת, במהלך השנים נקבע בפסיקה גם חריג לכלל האמור, ולפיו - די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות, על מנת לפסוק תשלום לעובד התובע גמול עבודה בשעות נוספות [דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט שותפות, פד"ע ח' 343; עע 1351/04 מראט זרצקי - שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ (6.4.06, במאגר ממוחשב)]. נוכח הקושי בהוכחת מספר שעות העבודה, והפגיעה האפשרית בעובדים המתקשים בהוכחה מדויקת של מספר השעות בהן עבדו, הוגמשו בעת האחרונה הכללים בדבר נטל הראיה בהוכחת מספר השעות הנוספות שבהן עבד התובע [ע"ע 212/06, 209/06 ימית א. ביטחון(1988) בע"מ - אלי אפרים ואח' (12.11.08, במאגר ממוחשב), ולשלמות התמונה נוסיף ונזכיר את התיקון האחרון לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (ס"ח תשס"ח, עמ' 612 - תחולה מיום 9.2.09), אשר הגמיש באופן ניכר את נטל הראיה המוטל על עובד התובע גמול שעות נוספות ממעסיקו. על פי הוראת החוק, לאחר שתוקן, אי הצגת רישומי נוכחות חרף חובה לנהל פנקס שעות עבודה, מעביר בנסיבות מסוימות את נטל ההוכחה בתביעת עובד לגמול עבודה בשעות נוספות, לפתחו של המעסיק. ברם, הוראותיו של תיקון זה לחוק אינן חלות על נסיבות המקרה שלפנינו, מאחר שתקופת העבודה קודמת לכניסתו של התיקון לחוק לתוקף. 80. מר גלי רז העיד בחקירתו בפנינו: "לשאלתך, באיזה שעות עובדים חופי הרחצה בצת ושבי צפון? אני משיב שמתחילת עונת הרחצה המוכרזת עד סוף יוני השעות הן 08:00 עד 17:00 וביולי אוגוסט 08:00 עד 19:00 עד סוף אוגוסט. מיום 1.9 שוב 08:00 עד 17:00. לשאלתך, בשעה 17:00 במידה וישנם אזרחים שנשארו בחוף האם המציל קם והולך? אני משיב ששעת סיום הרחצה המציל צריך להודיע ברמקול שהתחנה נסגרת ואין שירותי הצלה. יש שילוט שמראה שבשעות אלו אין מצילים ושירותי הצלה. בשעות שהסתיימה הרחצה על פי השעות המוכרזות המציל יכול ללכת." עדות זו לעניין שעות העבודה מהימנה עלינו, ומתיישבת באופן חלקי עם עדות התובע בדבר מתכונת עבודה קבועה של 11 שעות ביום בחודשים יולי אוגוסט. 81. בתצהיר התובע, ערך התובע חישוביו לפי שכר בסיס של 25 ₪ לשעה (שכר מינימום+תוספות קבועות) לפי מתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע, 3 שעות נוספות ביום. לטענתו, קיבל תשלום של 200 ₪ ליום והוא זכאי בגין ימים א'-ה' להפרש של 100 ₪ ליום (שעתיים בתעריף 31.25 ש"ח (לפי 125%) ושעה בתעריף 37.5 ש"ח (150%)), ובימי שישי ל-162 ש"ח ליום (לפי 3 שעות רגילות +שעתיים בשווי 125% ו- 6 שעות בשווי 150%). סה"כ תבע הפרש של 2304 ש"ח לחודש. התובע לא ביצע חישובים לעניין שעות שבת. 82. חישובי התובע אינם ברורים, כמו גם טענתו כי קיבל שכר יומי בגובה 200 ש"ח. הנתבעים לא ערכו חישוב נגדי. משקבענו כי בחדשים יולי ואוגוסט עבד התובע 11 שעות ביום, הרי שלפי דרך חישובו של התובע (אשר אף גורע מהאמור בהסכם הקיבוצי) זכאי היה להפרשי שעות נוספות בסך 287.5 ש"ח בגין יום ו' (ולא 162 ₪) ובסה"כ 787.5 ש"ח לשבוע. ואולם, אין לפסוק לתובע למעלה משתבע ועל כן זכאי התובע להפרשי שעות נוספות בסך 4608 ש"ח בגין החדשים יולי ואוגוסט 2008. באשר לחודשים מאי, יוני וספטמבר, בהם עבד התובע על פי קביעתנו 9 שעות מידי יום, הרי שעל פי דרך החישוב של התובע לעיל, זכאי התובע לשעה נוספת אחת לכל יום מהימים א'-ה' (סה"כ 625 ש"ח לחודש) ול-2 שעות נוספות של 125% ו-4 שעות נוספות של 150% בימי ו', (סה"כ 850 ש"ח לחודש), כך, שההפרש ל-3 החדשים לעיל הינו בסך של X 3=4,425 1,475 ש"ח. סיכום 83. יש לראות בתובע, בתקופת עבודתו כמציל בחופי המועצה הנתבעת 1 בשנים 2006 עד 2008 כעובד המועצה במעמד לא קבוע. בגין עבודתו זו, על המועצה לשלם לתובע את הפרשי השכר והזכויות הבאים: א. דמי הבראה בסך 1986 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/08 ועד התשלום בפועל. ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 336.32 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/08 ועד התשלום בפועל. ג. תוספת כפיים בסך 5364 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 1/1/07 ועד התשלום בפועל. ד. תוספת שיקלית אחוזית בסך 3827 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 1/1/07 ועד התשלום בפועל. ה. פדיון חופשה בסך 9,699 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/08 ועד התשלום בפועל. ו. הפרשי שעות נוספות לשנת 2008 בסכומים כדלקמן: 1. 1,475 ש"ח בגין חודש 5/08 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/08 ועד התשלום בפועל. 2. 1,475 ש"ח בגין חודש 6/08 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/08 ועד התשלום בפועל. 3. 2,304 ש"ח בגין חודש 7/08 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/08 ועד התשלום בפועל. 4. 2,304 ש"ח בגין חודש 8/08 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/08 ועד התשלום בפועל. 5. 1,475 ש"ח בגין חודש 9/08 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/08 ועד התשלום בפועל. יתר תביעות התובע נדחות. 84. המועצה הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 1000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. 85. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. חוזהחוף היםבריכת שחיה / בריכת מיםהסכם קיבוצימצילים