1. מבוא: א. פסק דין זה דן בשאלת זכאותו של התובע לזכויות שונות בגין עבודתו עבור הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) החל משנת 2001. התביעה היא הן כנגד נתבע 1, והן כנגד הסמנכ"ל שלה - נתבע מס' 2. ב. עיקר הזכויות הנתבעות הן: תשלום בגין שעות נוספות, תוספת כוננות, החזר הוצאות רכב, החזר הוצאות טלפון, חופשה שנתית, דמי הבראה וביגוד בהתאם לוותק שהובטח לתובע, קידום ועדכון שכר, הכרה בוותק שהובטח לתובע, עוגמת נפש ופיצוי בגין גילום חבויות מס עתידיות. חלק ניכר מזכויות אלו נובע מטענת התובע לחלות ההסכם הקיבוצי למוסדות חינוך דתיים, אשר לטענתו חל עליו. מדובר ב"הסכם עבודה" בין ארגון מוסדות דתיים לבין ארגון עובדי מוסדות חינוך דתיים, תשנ"ט - 1999 (להלן: ההסכם הקיבוצי). כמו כן, תובע התובע השבת רכיבים וסכומים, שלטענתו הורדו משכרו באופן חד צדדי: פיצוי בגין הפסקת העסקתו בסגירת (נעילת) בתי הספר, הכרה ב-16 שנות ותק, שהורדו, לטענתו, באופן חד צדדי, והחזרת שכר היסוד והשכר השעתי, כפי שהיה עד לחודש 12/07. ג. הנתבעת הכחישה את זכאותו של התובע לכל הסכומים הנתבעים, ואף הגישה תביעה שכנגד על סך 127,424 ₪ כשעיקרו של סכום זה נובע מתביעה להחזר כספים, למידה ובית הדין יפסוק כי ההסכם הקיבוצי חל (הפרשי שכר בין השכר ששולם לתובע בפועל (5,500 ש"ח) לשכר שאמור היה להיות משולם לתובע בהתאם להסכם הקיבוצי, ובסה"כ 123,200 ₪. כמו כן הוגשה התביעה שכנגד בגין תשלום ששולם לתובע בחודשי הקיץ על סגירת (נעילת) בתי הספר, בעת שבתי הספר סגורים באותה עת (2,744 ₪) ובגין תשלום דמי הבראה ביתר ששולמו, על פי הנטען, בטעות, בהתאם לוותק גבוה יותר ממה שהתובע היה זכאי לו (1,480 ₪). ד. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 6/10/10 העידו מטעם התובע: התובע בעצמו. מטעם הנתבעת: מר רועי עוז, מנהל אדמיניסטרטיבי של הישיבה והאולפנה בפסגת זאב, ומר שמואל ביבר (נתבע מס' 2)- סמנכ"ל בנתבעת משנת 1998. 2. העובדות הרלוונטיות לעניינו ואשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: התובע שימש כאב בית באולפנת תיכון לבנות פסגת זאב, המופעלת ע"י הנתבעת, וזאת מחודש 8/2001 ועד לחודש 7/2010 . הנתבעת הינה עמותה רשומה המפעילה מוסדות חינוך דתיים (ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות) ברחבי הארץ, ומשמשת גם כארגון גג של מוסדות חינוך דתיים שונים. הנתבעת הינה גוף המתוקצב ומבוקר על ידי משרד החינוך. הנתבע מס' 2 הינו סמנכ"ל הנתבעת והיה מעורה בתהליך קבלת התובע לעבודה. תנאי העסקתו של התובע לא הועלו על הכתב ולא נחתם בין הצדדים חוזה עבודה. אין חולק כי במועד קבלתו לעבודה טרם חוקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד). מתכונת עבודתו הקבועה של התובע הייתה בין השעות 07:30 - 16:30 ובימי ששי בין 7:30 - 12:30. בנוסף עבד התובע גם בשעות הערב בנעילת האולפנה והישיבה התיכונית (זאת בכפוף לפלוגתא בדבר התקופות בהן עבד התובע בעבודה נוספת זו בפועל). על עבודה נוספת זו קיבל התובע שכר נוסף. ביום 15/12/04 חתם התובע על מסמך - שצורף כנספח 3 לכתב התביעה - לפיו התחייב שלא לתבוע את נתבעת 1 עבור עבודתו בנעילת בתי הספר (עליהם מקבל שכר השווה ל- 30 שעות לחודש), וכי יודע כי מדובר בשעות נוספות עבורן לא יתבע פיצויים או תוספת תשלום (כשיש מחלוקת לעניין נסיבות החתימה על מסמך זה ונפקותו). בתחילת שנת 2008 שונה מבנה שכרו של התובע. לטענת הנתבעת עשתה כן בשלב זה, לאחר שאימצה את הוראות ההסכם הקיבוצי בדבר דרגות השכר, וכי החל מ 1/08 והחילה אותן על כל העובדים, לרבות התובע. התובע זומן ביום 29/5/08 לישיבת שימוע - ישיבה שקויימה ביום 10/6/08. ביום 24/6/08 ניתנה החלטת וועדת השימוע (ההזמנה וההחלטה צורפו כנספחים 6 ו-7 לכתב התביעה). אין חולק כי הסכומים הרשומים בתלושי המשכורת הם הסכומים שהתובע קיבל בפועל. 3. עיקר המחלוקות בתיק: הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות רבות שעיקרן: האם התקיימו בין התובע לנתבע 2 יחסי עבודה והאם יש הצדקה לחיובו האישי, חלות ההסכם הקיבוצי, פרטי ההתקשרות שבין הצדדים עם קבלת התובע לעבודה, זכאותו לתשלום שעות נוספות, זכאותו להפרשי שכר בגין עבודתו בערב, זכאותו להפרשי התנאים הסוציאליים הנתבעים על ידו, ועוד. כמו כן ומנגד - קיימת שאלת זכאות הנתבעת לקבל החזרים מהתובע (אם ייקבע ששכרו צריך להיות על פי ההסכם הקיבוצי), וכן לרכיבים נוספים שנטען שולמו לו ביתר, ומתוך טעות. 4. עיקר טענות התובע: א. לטענת התובע, הוא זכאי לחלק מרכיבי התביעה הנתבעים על ידו, מכוח ההסכם הקיבוצי (שצורף כנספח 1 לכתב התביעה). ב. עוד טען כי הובטח לו שהוותק של עבודותיו הקודמות יוכרו לו אצל הנתבעת, ואכן כך נרשם בתלושים בתקופה הראשונה לעבודתו , עד אשר באופן חד צדדי, הנתבעת שינתה את מספר שנות הוותק התלושים. לאור זאת, זכאי התובע, על פי טענתו, כי יוכר לו, לצורך כל זכות שהיא, ותק התחלתי של 16 שנים. ג. לדברי התובע, התוספת ששולמה לו בגין סגירת בתי ספר נוספים (הישיבה התיכונית לבנים והאולפנה לבנות) הינה חלק מהסכם העבודה, ובגינה הובטח לשלם לתובע 45 שעות נוספות. לפיכך, חובה הייתה על הנתבעת לשלם לתובע הפרשות סוציאליות בגין שעות עבודה אלו, זאת בנוסף לתוספת של שעות נוספות בגין שעות אלה. עוד נטען כי הקיצוץ שהחל מחודש 2/03 ל-30 שעות ולאחר מכן ל-20 שעות ולבסוף הפסקה מוחלטת - דינם כדין פיטורים. לחילופין על התובע לקבל תשלום בגין שעות העבודה שקוצצו (כולל תשלום עבור הפרשות סוציאליות שאמורות היו להיות משולמות בגין תוספת זו), ולחילופי חילופין, יש להחזירו לעבודתו בנעילת בתי הספר. ד. עוד נטען, כי השינוי שעשתה הנתבעת בתלושי השכר החל מ 1/08 , באופן חד צדדי, מהווה פגיעה בשכרו והתובע זכאי להשבת שכרו כפי שסוכם עימו וכפי שהיה עד לחודש 12/07. 4. עיקר טענות הנתבעת: א. לדברי הנתבעת, הנתבעת אינה כפופה להסכם הקיבוצי, ולפיכך הזכויות הנתבעות על ידו - דינן להידחות. זאת, על אף שמנכ"ל הנתבעת חתום, במסגרת ה"מבוא" להסכם זה, (ורק עליו) חתימתו הינה בגדר "הצהרת כוונות" על כך שהיא תומכת בחתימת ההסכם, אך אין די בכך כדי לראות בה צד להסכם ו/או להטיל עליה חובות מכוחו - כאשר היא אינה רשומה כלל ברשימת המוסדות, עליהם יחול ההסכם (נספח להסכם שצורף לתיק על ידי הנתבעת). ב. לטענת הנתבעת, התובע קיבל את מלוא הזכויות שהגיעו לו, ושסוכם עימו מפורש, וזו גם הסיבה לשתיקתו רבת השנים. ולהיפך - הנתבעת היטיבה עימו ונתנה לו תוספות מעבר למגיע לו. כך גם נהגה לגבי סגירת בתי הספר - תפקיד שניתן לו מעבר לתפקידו הרגיל, ובתמורה גבוהה יותר מהמגיע לו (אילו היו מחשבים במדויק את שעות עבודתו האמיתיות). עבור שעות אלו קיבל תשלום "פיקס", בגינו אינו זכאי לכל תשלום נוסף. עוד נטען כי משמדובר בעבודה בשעות נוספות - הייתה לנתבעת הפררוגטיבה לבטל תפקיד זה או לצמצמו. עוד טוענת הנתבעת כי ככל שבית הדין יקבע כי ההסכם הקיבוצי חל - תהיה זכאית לקבל החזר בגין סכומים שקיבל התובע ביתר, הרבה מעבר למחוייב על פי ההסכם הקיבוצי (בנוסף לרכיבים נוספים הנתבעים בתביעה שכנגד). 5. דיון והכרעה: 5.1 שאלת חבותו של מר שמואל ביבר - נתבע מס' 2, באופן אישי: אין חולק כי נתבע מס' 2 הינו סמנכ"ל הנתבעת, וקיבל את התובע לעבודה, והוא זה שקבע את תנאי העבודה עימו ואף ערך לו שימוע. השאלה האם יש בעובדות (מוסכמות אלה), כדי להצדיק את חיובו האישי מכוח יחסי עבודה ביניהם, והאם יש במעשיו או במחדליו יש כדי לקבוע כי הוא מחוייב לתובע לשלם באופן אישי. לאחר שמיעת כל הראיות בתיק ועיון במלוא המסמכים שהוצגו, ואף לאחר עיון בסיכומי הצדדים - מסקנתנו היא כי לא הייתה כל עילה לתבוע את מר ביבר באופן אישי, ולגרור אותו להליך ארוך ומיותר. פעולותיו נעשו כסמנכ"ל הנתבעת, וגם אם נעשו על ידו טעויות, אין בהם כדי לקבוע כי יש עילת תביעה אישית כלפיו, ולא הוכחו העילות הנדרשות בפסיקה לא להרמת מסך ואף לא לחיובו האישי כסמנכ"ל הנתבעת. יצויין, כי בית הדין המליץ לב"כ התובע למחוק את נתבע מס'2 , בטרם החלה שמיעת ההוכחות (בשלב זה ללא צו להוצאות), אולם התובע בחר, משיקוליו הוא, להמשיך בתביעה האישית כנגד נתבע מס' 2. לאור זאת - התביעה האישית כנגד התובע נדחית, תוך פסיקת הוצאות (מפורט בסיפא של פסה"ד). 5.2 חלות ההסכם הקיבוצי: א. אחת השאלות העיקריות שבתיק, הינה - חלות ההסכם הקיבוצי (שצורף כנספח א' לכתב התביעה), ואשר לטענת התובע חל עליו. אין חולק, כי בפרק הראשון של ההסכם הקיבוצי, שקרוי "הקדמה", חתום גם מר אלחנן גלאט, מנכ"ל מוסדות בני עקיבא. אולם, בפרק האחרון , המאשר את ההסכם הקיבוצי, מר גלאט אינו חתום עליו. בסעיף החתימה נרשמו שמות החותמים: "משה פשיגורסקי - יו"ר ארגון מוסדות דתיים", ו"שלום מלכה ויהושע אלקובי -מטעם ארגון עובדי מוסדות חינוך דתיים, האגף לאיגוד מקצועי". מטעם מרכז בני עקיבא אין כל חתימה בדבר אישור ההסכם. עניין זה חשוב, לאור טענת ב"כ התובע כי די בכך שחתימתו של מר גלאט מופיעה במבוא להסכם הקיבוצי, כדי לראות את הנתבעת כמי שמחוייבת להסכם זה (טענה שנתייחס אליה בהמשך). ב. למעשה, הטענות בדבר חלות ההסכם הקיבוצי נשענות בעיקרן על מספר אדנים: חתימתו של מר גלאט, כאמור, על ההקדמה להסכם הקיבוצי, הודאתה של הנתבעת כי אימצה חלק מסעיפי ההסכם הקיבוצי, ולשון מכתב השימוע מיום 24/6/08 (נספח 7 לכתב התביעה), בו נאמר כי: "מובהר לעובד כי ביום קליטתו בעבודה נקבע עלות שכר גלובאלי למרות שסכום זה כלל שכר בסיס ע"פ הסכם קיבוצי ובוראות משרד החינוך בסך 4,000 ₪ ותוספת גלובאלית בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 1,500 ₪..." ע"פ הנטען, התנהלות זו מלמדת כי אכן חל ההסכם הקיבוצי, ויש לפעול על פיו ולתת לתובע את מלוא זכויותיו, הן על פי ההסכם האישי עימו (שנערך בע"פ), והן על פי התוספות המתבקשות מתוך ההסכם הקיבוצי, לטובת התובע. עוד נטען, כי מאחר שהסכם קיבוצי בא אך להיטיב עם העובדים ולא לגרוע מזכויותיהם - הרי שיש לתובע זכויות הן מכוח ההסכם האישי והן מכוח ההסכם הקיבוצי. עוד טען שאין לקבל כל טענה בדבר הכפפת תנאי עבודתו להסכם הקיבוצי, כשאלו אינם מיטיבים עם התובע. טענה נוספת מתייחסת לכך שהוסכם בתחילת עבודתו של התובע על תשלום שכר לפי וותק של 16 שנים (דבר המלמד על קיומו של הסכם קיבוצי), וזו הסיבה שהוותק נרשם בתלוש - עד שנפסק באורח חד צדדי, לאחר כשלוש וחצי שנים. ג. מנגד, טוענת ב"כ הנתבעת כי ההסכם הקיבוצי כלל לא חל ביחסים שבין התובע לנתבעת, וכי עד שנת 2001 שימשה הנתבעת בעיקר כארגון גג, והעסיקה מספר מצומצם של עובדים, בעיקרם עובדי הוראה. עוד נטען כי הנתבעת אינה ארגון מעבידים, וכי בית הדין הארצי אישר זאת בפסיקתו (נב/41-32 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים - מרכז ישיבות בני עקיבא וישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, שם נקבע כי מרכז ישיבות בני עקיבא אינו עומד בקריטריונים הקבועים בחוק לצורך הגדרתו כארגון מעבידים. הנתבעת מודה כי אימצה מספר סעיפים מתוך ההסכם הקיבוצי - אך לדבריה, אין באימוץ זה כדי לקבוע שההסכם הקיבוצי חל עליה. בנוסף נטען, כי לו התובע אכן סבר כי ההסכם הקיבוצי חל עליו, היה עליו לפנות לוועדה פריטטית, על פי הפרק ליישוב סכסוכים שבהסכם הקיבוצי, והיה מנוע מלפנות לבית הדין, וכי אינו יכול לברור לו רק חלק מההסכם הקיבוצי. טענה נוספת שהועלתה, הייתה, כי התובע התקבל בחוזה אישי (הגם שלא נכתב בכתב), קיבל סכומים הגבוהים מאלו שבהסכם הקיבוצי, שתק כל השנים, ולא ייתכן שכעבור שנים רבות יטען לראשונה כי למעשה מגיע לו הפרשי שכר ותנאים סוציאליים הרבה מעבר למה שסוכם עימו, ומעבר למה שהיה מקבל לו היה מוסכם מלכתחילה כי ההסכם הקיבוצי, חל עליו (ואז לא היה מקבל תוספות שונות שאינן כתובות בהסכם הקיבוצי). כאמור, לטענת הנתבעת, היא הלכה לקראת התובע מעל ומעבר, ואפשרה לו לעבוד שעות נוספות בסגירת בית הספר בערב - תוספות שהיטיבו עימו וששולמו עבורן סכומים גבוהים יותר מסך השעות שעבד בפועל. ד. לאחר שעיינו במלוא החומר והמסמכים שבתיק, ולאחר ששמענו את עדויותיהם של התובע, של מר רועי עוז ושל מר שמואל ביבר - איננו מקבלים את הטענה כי ההסכם הקיבוצי חל על היחסים שבין התובע לנתבעת, כפי שיובהר להלן: סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז- 1957 קובע מהו הסכם קיבוצי. וזה לשון הסעיף: "הסכם קיבוצי הוא הסכם בין מעביד או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה, בענייני קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, תנאי עבודה, יחסי עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם או בחלק מעניינים אלה". ה. על פי הרשום בהסכם הקיבוצי, מרכז ישיבות בני עקיבא אינו צד להסכם הקיבוצי, והעובדה שבהקדמה חתם גם מר אלחנן גלאט, אינה הופכת את מרכז בני עקיבא כצד להסכם הקיבוצי, מה גם שעל פניו (ואף לאור פסיקת בית הדין הארצי דלעיל), מרכז בני עקיבא אינו ארגון מעבידים כנדרש בחוק. לעניין זה מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי חתימתו (היחידה) של מר גלאט במבוא להסכם הקיבוצי, מהווה "הצהרת כוונות" על כך שהיא תומכת בחתימת ההסכם, אך אין די בכך כדי לראות בה צד להסכם ו/או להטיל עליה חובות מכוחו. מכל מקום, המוסד בו עבד התובע אינו רשום ברשימת המוסדות, עליהם חל ההסכם (נספח להסכם שצורף לתיק על ידי הנתבעת). ו. מעדותו של מר ביבר עולה , כי הנתבעת אימצה את הנוהל בדבר חופשות וחגים בהתאם להסכם הקיבוצי - (עמ' 11 שורה 6 ), ובהמשך אף נאמר כן גם לגבי הבראה. בנוסף, ב-1/08 אומצו על ידי הנתבעת טבלאות השכר ומנגנוני עדכון השכר (עמ' 16 שורות 11-12 לפרוטוקול). מכל מקום, אין באימוץ סעיפים מסויימים מתוך ההסכם (במהלך השנים, ובתקופות שלאחר קבלת התובע לעבודה) כדי לקבוע כי ההסכם הקיבוצי חל עליו. כידוע, ארגונים רבים מאמצים חלקים מהסכמים קיבוציים הנוחים להם, ואין הדבר הופך אותם בהכרח לצד בהסכם הקיבוצי כולו. כאמור, אימוץ הסעיפים נעשה לאחר שהתובע התקבל לעבודה, ומשמעות הדבר שכאשר התקבל לעבודה, חלו עליו אך התנאים עליהם הוסכם עימו (אלא אם כן יש בסעיפים שאומצו כדי להיטיב עימו). ז. יתרה מכך, התובע לא התקבל לעבודה על פי דרכי הקבלה לעבודה שבהסכם הקיבוצי, שכרו (כולל תוספות גלובאליות כשעות נוספות) היה גבוה יותר מהשכר המשולם על פי ההסכם הקיבוצי, והוא אף לא פנה לוועדה פריטטית - שהיא הגוף המוסמך לדון בסכסוכים הנוגעים להסכם הקיבוצי, לו היה ההסכם חל עליו (ר' עדותו בעמ' 8 שורות 9-12 לפרוטוקול). גם שתיקתו רבת השנים, מבלי שהעלה כל טענה בדבר חלות ההסכם הקיבוצי, ומבלי שטען שמגיעות לו זכויות על פי הסכם זה - יש בה כדי ללמד כי לא סוכם עימו על חלות הסכם קיבוצי כלשהו, וכי קיבל את שכרו לפי מה שסוכם עימו, מבלי שהיה בתוקף הסכם קיבוצי מחייב. לעומת זאת, כאשר הנתבעת גרעה מזכויותיו, בהתאם להסכם האישי שנחתם עימו, והורידה לו סכומים שהגיעו לו על פי מה שסוכם עימו - ידע לעמוד על זכותו ולבקש את המגיע לו. דוגמא לכך מצאנו ב תלוש חודש אוגוסט 2007 עליו נרשם בכתב יד (ככל הנראה של התובע):"לישי, נא לא לשכוח להחזיר לי את הנסיעות של חופשי חודשי 216 ₪ של חודש יולי שלא קיבלתי". משמע- כאשר נגרעה זכות כלשהי מהזכויות שסוכמו עימו - פעל באופן מיידי (ובצדק) לבקש את המגיע לו. כך גם פנה בשמו מר רפי קופרשטוק, מנהל בית הספר, במכתבים למר ביבר לעניין זכויות שושנות של התובע (אך לא בכל זכות שהיא שמקורה בהסכם הקיבוצי). ח. טענה נוספת שהועלתה לעניין חלות ההסכם הקיבוצי הינה מכתב בעניין החלטת וועדת השימוע מיום 24/6/2008 (!), שנכתב על ידי מר ביבר. במכתב זה נאמר: "מובהר לעובד כי ביום קליטתו בעבודה נקבע עלות שכר גלובאלי למרות שסכום זה כלל שכר בסיס על פחי הסכם קיבוצי והוראות משרד החינוך בסך 4,000 ₪ ותוספת גלובאלית בגין שעות עבודה בשעות נוספות בסך של 1,500 ₪...". אין ספק כי נוסח זה של החלטת וועדת השימוע מתמיה (בין השאר לאור העובדה שטבלאות השכר אומצו על ידי הנתבעת בשלב מאוחר יותר לקבלתו לעבודה), אך האם יש באמירה זו שבמכתב השימוע כדי לקבוע את חלות ההסכם הקיבוצי במלואו בעניינו של התובע? גם בעניין זה תשובתנו שלילית, ואיננו סבורים כי יש במכתב זה כדי לקבוע פוזיטיבית כי ההסכם הקיבוצי כולו חל. ט. למען הסר ספק, יצויין, כי במועד ההתקשרות בין הצדדים לא חל חוק הודעה לעובד, אשר מכוחו מחוייב המעסיק להעלות את כל תנאי העבודה בכתב. זאת, כיוון שחוק זה חל רק מיום 21.3.02 והעסקת התובע, קדמה לתאריך זה. לכן, לא ניתן לטעון כי בשל אי עריכת הסכם בכתב או אי מתן הודעה בכתב לעובד על תנאי העסקתו - יש כדי ללמוד על חלות ההסכם הקיבוצי. יתרה מכך, משאין הסכם כתוב - למדים אנו על תנאי ההעסקה מתוך התנהגות הצדדים - ודווקא התנהגותו של התובע מלמדת כי משך שנים לא מחה על תנאי שכרו ולא טען כי זכאי לכל תשלום, מעבר למה שסוכם עימו. י. מכל מקום, ולמרות שיש לנו ביקורות על התנהלות הנתבעת בקשר לשינויים החד צדדים שנעשו בתנאי עבודתו של התובע (שינויים שאינם קשורים להסכם הקיבוצי ושנתייחס אליהם בהמשך), כולל בעניין נוסח מכתב השימוע, ולאור כל האמור לעיל, אין באמור כדי להחיל על הצדדים את ההסכם הקיבוצי. משכך , אין מקום לדון בתביעות התובע שנובעות מההסכם הקיבוצי, מחד, ומאידך אין גם מקום לדון בתביעה שכנגד, בכל הנוגע להחזר תשלומים על פי ההסכם הקיבוצי. 5.3 היקף עבודתו של התובע וטענותיו לעניין שעות נוספות: א. כעולה מהמוסכמות שבתיק, מתכונת עבודתו הקבועה של התובע הייתה בין השעות 07:30 - 16:30 ובמימי ששי בין 7:30 - 12:30. בסיכומיה, מודה הנתבעת כי התובע עבד כל שבוע 7 שעות נוספות, קבועות, ובסה"כ - 29.4 ₪ לחודש. לדבריה, בגין השעות הנוספות הללו קיבל שעות נוספות גלובאליות של 1,500 ₪ (מעבר לשכר היסוד של 4,000 ₪). יצויין כי בתלושים שהונפקו לתובע משך השנים, לא פוצל הסכום של 5,500 ₪ לשכר יסוד ושעות נוספות גלובאליות, דבר המתמיה ביחס להתנהלות הנתבעת כלפי התובע (כפי שיובהר בהמשך). מאידך, גם בעניין זה, שתיקתו הארוכה משך השנים, יכולה ללמד כי התובע ידע שמקבל 5,500 ₪ עבור שכר היסוד והשעות הנוספות שעבד (כשעבור העבודה בשעות הערב, בנעילת בתי הספר - קיבל תוספת נפרדת). ב. בעדותו (עמ' 4 שורות 19-22) הודה התובע כי לא סבר בזמן אמת שלא קיבל את המגיע לו אלא ש"גיליתי באמצעות העו"ד שלי שאני צריך לעבוד רק 184 שעות במשרה מלאה וכל שעה מעבר לזה - נוספת. אז אני תובע על זה". על רקע זה תמוהה עדותו כי "אלה היו השעות שסוכמו איתי, כמו כן סיכמו איתי על 5,500 ₪ משכורת, אבל לא הייתה התנייה שזה עומד אחד מול השני "(עמ' 2 סיפא לפרוטוקול). אם לא הייתה התנייה (או קורלציה) בין השכר שקיבל לבין השעות, מדוע לא טען, כבר בתחילת העסקתו, כי לא קיבל שעות נוספות, וכיצד שתק משך קרוב ל-9 שנים (כשגם המכתבים של מר קופרשטוק מטעמו לא התייחסו לנקודות אלו). אכן , יש לבדוק האם קיבל את מלוא השעות הנוספות שהגיעו לו, אך לא ניתן לקבל כיום, לאחר מספר שנים שעבד בתנאים אלו - בהן לא היו לו כל טענות בעניין - כי לא ידע כי סוכם עימו על שכר של 5,500 ₪ שכללו גם תמורה עבור שעות עבודה אלו. מנגד - לא ניתן להתעלם מכך, כאמור, שהדבר לא בא לידי ביטוי בתלוש, דבר שמצטרף למחדלים שונים של הנתבעת בעניינו של התובע. יצויין כי לדברי סמנכ"ל הנתבעת, דובר בשנה ראשונה, בה העסיקו עובדים, וכי נעשו טעויות לעניין הרישומים בתלושים - אף שהשכר שולם בהתאם למוסכם, וכי על כן לא ייתכן שבשל טעות טכנית שנעשתה בשוגג - ידרוש התובע סכומי עתק. לדבריו (עמ' 18 לפרוטוקול), הנתבעת הייתה באותם שנים בחיתוליה כמעסיק, והשכר נוהל בלשכת שכר חיצונית, ומסיבה זו לא נעשתה הפרדה בין רכיבי השכר. עוד העיד הסמנכ"ל כי: "מדינת ישראל קובעת את משכורתם של המורים ואת משכורתם של עובדי המנהל, שהמשכורות שלהם נמוכה. רציתי לתת לו יותר. הייתי חייב להסביר איך הגעתי ל-5,500 ₪ כשהמדינה מתקצבת אותי רק ב- 4,000 ₪. הייתי חייב להסביר איך אני מגיע ל-5,500, ואיך יש הפרש של 1,500 ₪. אמרתי מראש אני נותן לך שעות נוספות גלובאליות, ואכן בדקו אותי". כאמור, יש בעייתיות רבה בצורת רישום זו בתלושים. עם זאת, לא ניתן לקבל היום את טענתו של התובע, כאילו סבר בזמן אמת, שכל השכר שקיבל היה רק עבור השעות הרגילות, וכי זכאי כיום, לאחר שנים רבות, לתוספת שעות נוספות - כאילו לא קיבל דבר. מכל מקום, משהתובע אכן עבד בפועל שעות נוספות מעבר למשרה מלאה, ברור שידע כי קיבל עליהם תמורה, אחרת לא היה שותק בעניין קרדינאלי זה. עוד יובהר, כי אין בתוספת שניתנה לו, משום פיקציה, שהרי הוא אכן עבד בפועל שעות נוספות, והיה זכאי לתוספת זו בדין. עם כל הבעייתיות שבגרסת הנתבעת, עדיפה עלינו גרסתה כי השכר היה מורכב מ-4,000 ₪ בתוספת גלובאלית של 1,500 ₪ - גרסה שמתקבלת על הדעת לאור התנהגות התובע לאורך השנים בעניין זה. לאור זאת, חישוב של השעות הנוספות ביחס למשכורת של 4,000 ₪ מלמד כי קיבל תמורה לשעות הנוספות שעבד. מנגד, התנהלות זו של הנתבעת תילקח בחשבון ברכיב הפיצוי בגין עוגמת נפש שתבע התובע. ג. תמורה נוספת, בגין שעות נוספות, קיבל התובע בגין נעילת שני בתי הספר בשעות הערב. מתוך החומר שבתיק ומסיכומי הנתבעת עולה, כי בין החודשים 8/01 ועד 1/03 סגר התובע שני בתי ספר וקיבל שכר קבוע בגובה של 45 שעות לחודש. לעניין זה הצהיר מר ביבר (סעיף 34 לתצהירו: "למרות האמור ואף על פי שהתובע נדרש לעבודה של 20 שעות חודשיות בלבד, הסכימה הנתבעת לשלם לו מחיר פיקס שוות ערך ל-45 שעות חודשיות, בגין תפקידו זה. תשלום זה כיסה את שכרו של התובע בגין עבודה זו, לרבות שעות נוספות". אלא, שלמרות זאת, מחודש 2/03 ועד 2/05 ביצע התובע אותה עבודה, אך שכרו הופחת, ל-30 שעות עבודה. משמע - במשך שנתיים הורד משכרו, בגין אותה עבודה שכר השווה ל- 15 שעות חודשיות, ולאחר מכן אף שילמו לו רק עבור 20 שעות. פעולה זו - כל עוד לא נעשתה בהסכמה - איננה סבירה ואינה מתיישבת עם חוקי העבודה. אמנם, בכל הקשור לשעות נוספות - אין זכות קנויה לעובד להמשיך ולעבוד שעות נוספות, אלא שלא ניתן לקבוע באופן חד צדדי כי התובע ימשיך לעבוד באותה עבודה, ורק שכרו יקטן. היה על הנתבעת, לו סברה כי אינה יכולה להמשיך בתשלום זה, בשל סיבות כלכליות, כטענתה, לשתף את התובע ולהציע לו - או להפסיק לסגור את בית הספר בערבים, או להסכים לתשלום נמוך יותר בגין עבודה זו, ( ובלבד שסכום זה לא יהיה פחות מדרישות החוק). הנתבעת הייתה רשאית גם להודיע לתובע שאינה מעוניינת כלל בעבודה נוספת זו (כפי שעשתה לבסוף), אך כאמור,לא הייתה רשאית לדרוש ממנו, כי ימשיך לעבוד באותה מתכונת, אך בשכר נמוך יותר - על פי שיקול דעתה שלה, מבלי שנתן הסכמתו לכך . ד. כאן המקום להתייחס למכתבו זה של התובע מיום 15/12/04 (נספח 3 לכתב התביעה). לטענת התובע אין להתייחס לתוכנו של מכתב זה אשר נכתב מתוך לחץ וכפייה, בשל דרישה חד צדדית של הנתבעת. מתוכן מכתב זה ניתן ללמוד כי התובע הסכים כי מכאן ואילך יקבל עבור נעילת בתי הספר תמורה של 30 שעות בחודש, וכי לא יוכל לתבוע בעתיד בגין אי קבלת תמורה של 45 שעות. לטענת התובע, יש לראות במכתב זה כבלתי חוקי, ודינו להתבטל, ומשמעות הדבר, כי על הנתבעת היה להמשיך ולשלם לו לפי 45 שעות שבועיות, כפי שסוכם מלכתחילה. לטענת הנתבעת, ובשל אילוצים כלכליים, נאלצה לעמוד על כך שהשעות שעבד בנעילת בתי הספר יתאמו לשכר הנכון המגיע לו בשל כך, וכי ההפחתה נעשתה בהסכמתו שבאה לידי ביטוי במכתב זה (ואילו לא היה מסכים - הייתה רשאית להפסיק לחלוטין את העסקתו הנוספת בנעילת בתי הספר). ה. לאור האמור לעיל, מקובל עלינו כי הנתבעת הייתה רשאית להעמיד את התובע על שתי אפשרויות: לוותר על השעות הנוספות מכאן ואילך או להסכים לקבל תמורה נמוכה יותר ממה שסוכם בתחילה. ע" עדותו של מר עוז, שלא נסתרה, בבדיקה שערך, מצא, כי ניתן לבצע את הפעולה של סגירת שני בתי הספר (המצויים במרחק של מס' דקות נסיעה, בכחצי שעה ביום, וכי למען הסר ספק - הסכימו לתת לו, גם לאחר ההורדה - שעה ליום, ובסה"כ - 30 שעות שבועיות. ו. כאמור - התובע , כתב מכתב ברוח זו. ברור לחלוטין כי יש אילוץ מסויים בכך שהיה עליו לבחור בין הפחתה בשכר, לבין הפסקת השעות הנוספות בערב לחלוטין. אילוץ זה אינו מהווה כפייה. התובע רשאי היה שלא לכתוב מכתב, ולא לעבוד בערבים. אולם משחתם - לא יכול לטעון כי אין הדבר מחייבו כלל. הנכון הוא, שאין במכתב זה כדי למנוע ממנו לתבוע את הפרשי השכר עבור התקופה שקדמה למכתב זה (וזאת למרות האמור במכתב), אולם, יש למכתב זה תוקף מכאן ולהבא. לאור זאת, עבור התקופה שקדמה למכתב ושהורד משכרו - יש לראות כהורדה חד צדדית - ולהשלים לו את השכר שהורד ממנו, אולם לאחר מכן - אין מדובר עוד בהורדה חד צדדית. לפיכך, מחודש פברואר 2003 ועד סוףדצמבר 2004 - זכאי התובע להשלמה ל-45 שעות, אולם , ממועד זה ואילך - היה זכאי לתשלום שווה ערך ל-30 שעות (וככל שבהמשך הורידו לו ל-20 שעות בחודש - יהיה זכאי להשלימם ל-30 שעות). והערה נוספת: בעדותו של מר ביבר ובתצהירו ישנן סתירות בשאלה האם התובע עבד בסגירת שני בתי ספר כל העת, או שבחלק מהתקופה עבד רק בסגירת בית ספר אחד. לאור סתירות אלו - נעדיף את עדותו של התובע כי עבד כל העת בסגירת שני בתי הספר, ולפיכך, יהיה זכאי, כאמור, להשלמת שכר ל-30 שעות בחודש (באותם חודשים בהם הורד שכרו לכדי 20 שעות בחודש). ז. שאלה נוספת היא, האם רשאית הייתה הנתבעת להחליט בשלב מסויים כי אינה מעוניינת כלל בשירותיו אלו של נעילת בתי הספר בערבים, או שמא מדובר בחלק אינטגראלי של תנאי העבודה, כטענתו. כידוע, למעסיק יש פררוגטיבה להחליט האם מעוניין בעבודתו של עובד בשעות נוספות, ואף רשאי להפחית מהשעות הנוספות, מסיבותיו הוא. יובהר כי בכל הקשור לשעות העבודה הרגילות - אין לנתבעת זכות להפחית ממה שהוסכם, אולם בעבודה נוספת זו, שעל פניו איננה חלק אינטגראלי מעבודתו של אב בית (ובוודאי שלא, כאשר מדובר בעבודה בשני בתי ספר, כשעבד בבוקר רק באחד) רשאית הייתה להפסיק את העסקתו שעות נוספות אלנ. לאור זאת התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהוא בגלל שהופסקה עבודתו הנוספת. ח. עוד שאלה שהתעוררה לעניין זה היא: האם זכאי התובע לתשלום נוסף על התשלום של שעות אלו, בהיותן שעות נוספות? ומאידך, האם זכאית הנתבעת (בתביעה שכנגד שהגישה) לקזז את השכר ששולם לתובע בעד סגירת בתי הספר בחודשי הקיץ. מתוך העדויות עולה כי ההסכמה בגין נעילת בתי הספר הייתה הסכמה לתשלום "פיקס" בלא שנדרש דיווח מדוייק של שעות העבודה בגין נעילת בתי הספר. לאור עדותו של מר עוז, שלא נסתרה, נראה כי הנתבעת קבעה לתובע מלכתחילה מסגרת עבודה שעבורה קיבל תמורה גבוהה יותר ממה שהיה מגיע לו, אילו היו עורכים חישוב מדוייק של זמן סגירת בתי הספר(כולל חישוב של שעות נוספות). גם ההפחתה לשווה ערך ל-30 שעות, שנעשתה, בהסכמתו, עדיין גבוהה מחישוב של כמחצית השעה ליום (כפי שהעיד מר עוז), בתוספת האחוזים של שעות נוספות. לכן, גם לאחר שקיבל, בהסכמה, שכר השווה ל-30 שעות עבודה בחודש - קיבל למעשה את המגיע לו, גם אילו חושב זמן העבודה בפועל, בתוספת תמורה של שעות נוספות, על פי חוק. כפועל יוצא מכך, ומאחר שמקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי דובר על "שכר פיקס" שהוסכם בין הצדדים וכי לא נדרש יותר ממחצית השעה בעבודה זו - איננו מקבלים את עמדת הנתבעת, כי רשאית להחזרת כספים (בתביעה שכנגד) של מה ששולם לו בחודשי הקיץ. השכר "פיקס" נקבע לכל השנה, ולקח בחשבון כי יהיו חודשים שהעבודה תהיה מרובה יותר (לדוגמא בפעילויות נוספת של בית הספר) ומאידך - יהיו חודשים בהם לא תהיה כמעט עבודה - כמו בחודשי הקיץ. מבחינת הנתבעת, לא ניתן בו זמנית לטעון כי דובר על תשלום "פיקס", ובה בשעה לא לשלם תוספת זו בקיץ (מה גם שהיו פעילויות נוספות בקיץ, שכן הצדיקו את עבודתו), ומבחינת התובע, לא ניתן לקבוע כי תשלום זה שנקבע כתשלום חודשי קבוע (גם בחודשי הקיץ, בהן הפעילות מועטת), יישא תוספות נוספות של שעות נוספות. ט. לטענת התובע זכאי היה שעבודתו בשעות הערב תישא הפרשות סוציאליות , כחלק משכרו. אלא, שההפרשות הסוציאליות אינן מבוצעות על רכיבים של שעות נוספות. העובדה שבגין שעות נוספות אלו סוכם על תוספת גלובאלית - אינה מפחיתה מהעובדה שמדובר בשעות נוספות, ואלו אינן מובאות בחשבון לצורך הזכויות הסוציאליות. י. ונקודה נוספת: התובע טוען לעבודות נוספות שביצע במהלך השנים בשל פעילות ביה"ס, המזכות אותו בשעות נוספות, אלא שטענות אלו לא הוכחו, ולא ניתן לפסוק על פי אמדן וממוצע. בכל מקרה, ומשמדובר בתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר - הנטל במלואו מוטל על התובע ונטל זה לא הורם. 5.4 ותק א. מתוך העדויות של שני הצדדים ניתן ללמוד כי התובע ביקש כי יוכר לו וותק קודם, של מקומות עבודה קודמים (כולל שרותו בצבא) כחלק משכרו בנתבעת. כמו כן עולה כי הנתבעת אף הסכימה לרשום לו זאת בתלושים. מעדותו של מר ביבר ניתן להבין כי לא ייחס כל חשיבות לבקשת התובע כי עבודתו הקודמת ותקופת שירותו הצבאי יוכרו לו כוותק, אף שלא התנגד לכך, לאור העובדה שממילא לא היה לכך כל השפעה על גובה שכרו (שנקבע בחוזה אישי). אעפ"כ, לאחר כשלוש וחצי שנים, (וככל הנראה כשהתברר לו כי יש לכך משמעות כספית לעניין חופשה והבראה) - ביטל את הרישום בתלוש, מבלי ליידע על כך את התובע, , ובאורח חד צדדי. ב. השאלה שצריכה להישאל הינה, האם לאור האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע עבור כל שנותיו בנתבעת, חופשה והבראה לפי ותק התחלתי של 16 שנה. מחד, לא מדובר ברציפות של ממש בין מקום עבודתו זה למקומות עבודה קודמים, ובמיוחד כשמדובר בגוף מתוקצב ומבוקר, שספק אם ניתן היה לקבלו לעבודה בתוספת של 16 שנות ותק - ומאידך נראה כי הוטעה להאמין שיש משמעות כספית לוותק זה, ובוודאי שיש לפצותו על כך. לאחר ששקלנו נקודה זו, סבורים אנו כי אכן מלכתחילה לא היה מקום לקבוע לו וותק התחלתי של 16 שנה, אך במצב שנוצר, ומשהוטעה להאמין כי בעצם העובדה שנרשם לו 16 שנות ותק יהיה לכך ביטוי כספי - זכאי יהיה התובע לפיצוי בגין התנהלות זו של הנתבעת, כפי שיפורט בסיפא של פס"ד זה. יצויין כי על אף שהנתבעת לא שילמה לתובע חופשה והבראה על פי הוותק של 16 שנים, טוענת הנתבעת כי התובע חייב להשיב לה (במסגרת התביעה שכנגד), סכומים ששולמו לו ביתר, בשל ותק גבוה מדי שנכתב לו בטעות. יש לדחות טענה זו - ודווקא הנתבעת, אשר פעלה כפי שפעלה, מוטב הייתה שלא הייתה מעלה טענה זו. 5.5 שינוי מבנה תלושי השכר: גם בנקודה זו, חזרה ופעלה הנתבעת, באורח חד צדדי, תוך שהיא מרשה לעצמה לשנות את מבנה השכר, מבלי ליידע את התובע על כך, ומבלי לאפשר לו לטעון כנגד מהלך זה. אמנם לטענת הנתבעת עשתה כן בשל "אימוץ" טבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, ולכלל העובדים, אלא שכאמור , לא הייתה רשאית לעשות כן בלא בסכמת התובע. לפיכך, על הנתבעת להחזיר לתובע את מלוא זכויותיו, כפי שבאו לידי ביטוי בתלושים שקדמו ל-1/08, וככל שבשל השינוי המבני נגרעו מזכויותיו או משכרו - לשלם לו בגין גריעה זו. 5.6 פיצוי בגין עוגמת נפש והתנהלות חד צדדית של הנתבעת: כידוע, אין בית הדין מזדרז לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. אעפ"כ, במצב שנוצר, נראה כי הנתבעת הרשתה לעצמה לנהוג עם התובע בשרירות ובחד צדדיות הן לעניין ההפחתה משכרו בגין שעות נוספות - אף שנדרש לבצע אותה עבודה בדיוק - הו בביטול הרישום של הוותק לאחר שלוש וחצי שנים, והן בשינוי המבני של שכר עבודתו שנעשה באופן חד צדי וללא שיתופו. כך גם נראה שהנתבעת ניסתה לשלול מהתובע את זכותו לתבוע בגין ההפחתה החד צדדית לתקופה שקדמה למועד כתיבת המכתב (15/12/04). התנהלות חד צדדית זו, אף פגעה בזכויותיו הקוגנטיביות של התובע. בנסיבות אלו, ומעבר לתשלומים שעל הנתבעת להשיב לתובע (כמפורט בהמשך), מצדיקה התנהלות זו מתן פיצוי כספי , הכולל בתוכו גם פיצוי בגין עוגמת נפש וגם פיצוי בגין ביטול הוותק. פיצוי זה יועמד על הסך של 35,000 ₪. בהערת אגב יצויין, כי אין לבית דין זה סמכות לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, כפי שנתבע. 5.7 התביעה שכנגד - כאמור - משנקבע כי לא חל ההסכם הקיבוצי - מתייתרת התביעה שכנגד, בחלקה הגדול. יחד עם זאת, לא ניתן שלא לתמוה על עצם הגשת התביעה שכנגד, כאשר מחד נטען שהתובע קיבל סכומים גבוהים יותר מהאמור בהסכם הקיבוצי, ומצד שני הודתה הנתבעת, כי התשלום כלל 4,000 ₪ על פי ההסכם הקיבוצי והוראות משרד החינוך, ו-1,500 ₪ עבור השעות הנוספות הגלובאליות (כשאין חולק כי אכן עבד שעות נוספות, כפי שעולה מהמוסכמה לעניין מסגרת שעות עבודתו). הווה אומר, גם אם הייתה מתקבלת טענתו של התובע כי חל ההסכם הקיבוצי, לא היה מקום להורות על החזר שכר עבודה. כפי שנאמר לעיל, גם לעניין התשלום שקיבל התובע עבור שעות הקיץ בגין סגירת בתי הספר- אין מקום לקבל את עמדת הנתבעת, וכך גם בעניין דמי ההבראה. לאור זאת, לא הייתה כל הצדקה להגשת התביעה שכנגד, ונראה כי עצם הגשת התביעה שכנגד הייתה אך ורק בשל עצם הגשת התביעה מצידו, וללא הצדקה עניינית. לפיכך תשלם התובעת שכנגד לתובע סך של 5,000 ₪ הוצאות בגין התביעה שכנגד. סוף דבר: התובעת תשלם לתובע ותפעל כמפורט מטה: א. הנתבעת תשלים את שכרו של התובע בגין שעות סגירת בית הספר מ-2/03 ועד סוף דצמבר 2004, ל-45 שעות חודשיות. ממועד זה ועד להפסקת עבודתו בסגירת בית הספר בפועל - ככל שלא קיבל 30 שעות לחודש, יהיה זכאי להשלמתם (כולל בחודשי הקיץ), ל-30 שעות לחודש. סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה מיום התשלום שנגרע ממנו כל חודש, ועד ליום התשלום בפועל. ב. בנוסף, יהא על הנתבעת לבטל את השינוי המבני, החד צדדי שערכה ב-1/08. ככל שבשל השינוי המבני הורד משכרו או מזכויות סוציאליות ששולמו קודם לכן - תשלים הנתבעת את הסכומים החסרים, כפי שהיה בטרם השינוי. כל סכום שנגרע ממנו ישולם לו בצירוף ריבית והצמדה מיום ההפחתה ועד ליום התשלום בפועל. ג. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כספי בגין התנהלות הנתבעת כלפיו כאמור לעיל כולל עגמת הנפש - בסך של 35,000 ₪. שאר רכיבי התביעה נדחים (כולל רכיב של פיצוי בגין גילום מס עתידי גבוה, שלא נמצא בסיס לתביעה זו). התביעה שכנגד נדחית כולה. הנתבעת תישא בהוצאות שכר טירחה של התובע בסך 5,000 ₪ , בגין התביעה העיקרית, ו-5,000 ₪ בגין דחיית התביעה שכנגד. התובע יישא בהוצאות שכר טירחה של נתבע מס' 2 בסך של 5,000 ₪. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.חוזהישיבותהסכם קיבוצי