1. התביעה נושא דיון זה היא לפיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה, פיצוי בגין פיטורים שלא בתום-לב וכן לפיצוי בגין נזקים כלכליים, נפשיים, משפחתיים ובגין עוגמת נפש. כבר בשלב זה מובהר כי שמם של התובעים ופרטים מסוימים בפסק-הדין להלן נחסו מטעמי חשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה, כפי שיובהר בפרק האחרון לפסק-הדין. 2. אלו העובדות שאינן שנויות במחלוקת שבין הצדדים (על-פי רשימת המוסכמות המשותפת שהוגשה לתיק בית-הדין מטעם הצדדים). (א) הנתבעת היא מדינת ישראל (להלן - המדינה), אשר במסגרתה פועלים: (1) משרד ראש הממשלה שבתחום אחריותו יחידת "נתיב" (להלן גם - לשכת הקשר). תפקיד לשכת הקשר הינו, בין היתר, שמירה על קשר עם יהדות ברית-המועצות לשעבר והנפקת אשרות עליה. (2) משרד החוץ, שבתחום אחריותו, בין השאר, המשרדים הקונסולריים ברחבי העולם. (ב) בעקבות מודעה בעיתון בדבר חיפוש עובדים על-ידי לשכת הקשר,לשם עבודה בקהילות היהודיות ושליחתם לקהילות שונות ברחבי ברית-המועצות לשעבר, פנה התובע אל המדינה. התובע גילה עניין בתפקיד המוצע, הציע את מועמדותו והתקבל לעבודה האמורה. (ג) התובע הועסק על-פי חוזה עבודה מיוחד אישי. משך תקופת ההעסקה של התובע על-ידי המדינה: החל מיום 12.4.1993 ועד ליום 6.2.1997. (ד) בין התובע למדינה נכרת חוזה לתקופה קצובה, עד ליום 31.8.1997. (ה) החל מחודש אפריל 1993 ועד חודש אוגוסט 1994 עבד התובע אך ורק במסגרת לשכת הקשר, כמנהל מרכז ישראלי לחינוך ותרבות בגולה, בעיר מסוימת ברוסיה. בעקבות תפקידו זה עבר התובע להתגורר ברוסיה באפריל 1993 ובנובמבר 1993 עברו גם בני משפחתו של התובע (אשתו ושניים מילדיו) להתגורר ברוסיה. (ו) במהלך עבודתו כאמור פנתה מדינת ישראל לתובע וביקשה שישמש כראש נציגות ישראל במדינה מסוימת. התובע נענה לבקשה האמורה. לאור זאת עבר התובע להתגורר עם בני משפחתו בעיר הבירה של אותה מדינה והחל לשמש הן כנציג לשכת הקשר בעיר זו הן כנציג הקונסולרי של מדינת ישראל באותה מדינה. (ז) התובע ואשתו הינם ילידי עיר הבירה של אותה מדינה נדונה. (ח) התובע שירת כנציג קונסולרי של ישראל באותה מדינה במסגרת שגרירות ישראל המשותפת לאותה מדינה ולמדינה נוספת. מושב הקבע של השגרירות הוא בעיר הבירה של המדינה הנוספת. במסגרת תפקידו החדש כאמור עסק התובע, בנוסף לתפקידיו הקודמים כנציג לשכת הקשר, אף בכל העיסוקים הדיפלומטיים הכרוכים בתפקידו כנציג משרד החוץ, לרבות הנפקת אשרות מסוגים שונים, לרבות אשרות תייר. (ט) החל מיום 11.11.1993 הועסקה גם התובעת על-ידי המדינה, כעוזרת התובע, בתפקידו כמנהל מרכז ישראל לחינוך ותרבות בגולה באותה עיר ברוסיה. בעקבות התפקיד אשר אליו התמנה התובע החל מאוגוסט 1994 ובשל הצורך לשנות את מקום מגוריו, עברה גם התובעת להתגורר עם התובע בעיר הבירה של אותה מדינה שהתובע שימש כראש נציגות ישראל בה. בעקבות זאת עברה התובעת לתפקיד חדש, כמנהלת מרכז ישראל לחינוך ותרבות בגולה באותה עיר בירה. (י) אין חולק כי העתקת מגוריהם של התובעים אל מחוץ לארץ נעשתה עקב עבודתם. (יא) התובעים פוטרו מעבודתם על-ידי המדינה. (יב) ילדיהם של התובעים נאלצו להפסיק את שנת לימודיהם בבתי הספר ולשוב ארצה עקב סיום עבודתם של התובעים כאמור. (יג) בחודש מארס 1998 שולם לתובע על חשבון פיצויי פיטורים סך של 12,052 ש"ח. כן שוחררו לזכותו כספי פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכותו במבטחים, בסך של 16,243 ש"ח. 3. מעבר לעובדות מוסכמות אלו ניתן לקבוע את העובדות הבסיסיות הבאות, על-סמך כתבי טענות הצדדים, העדויות שנשמעו וחומר הראיות שהובא בפניי: (א) בחודש דצמבר 1996 אירעה תקרית הקשורה לעבודתו הקונסולרית של התובע, אשר עוררה הדים (ראה לדוגמה נ/7). (ב) בעקבות אותה פרשה נשלחו לאותה מדינה שבה שימש התובע ראש נציגות ישראל בה שליח לשכת הקשר במוסקבה וכן הגב' מאיה גל, נציגת המחלקה הקונסולרית במשרד החוץ. השניים ערכו תחקיר בעניין והגישו שני דוחות לסיכום מסקנותיהם. ממסקנות הדוחות (ראה נ/8 ו-נ/9) עולה כי נפלו תקלות ומחדלים בביצוע עבודתו הקונסולרית של התובע נושא הפרשה. המסקנה הייתה כי התובע טיפל בעניין נושא הפרשה בצורה רשלנית ביותר. עוד עלה כי בנציגות לא נוהל "יומן קונסולרי" תקין, והתגלה גם כי אנשים ששילמו כספים עבור שירות קונסולרי מסוים לא קיבלו קבלות. (ג) התובע התבקש על-ידי הגב' גל להגיב למימצאי הדוחות (ראה מכתבו מיום 28.12.1996 למחלקה הקונסולרית (נ/10)). באותו מכתב הודה התובע כי ייתכן שלא הייתה לו מידה מספקת של שיקול-דעת ולא עמד על מהותן האמיתית של בקשות שהוגשו אליו, נושא הפרשה. (ד) לאחר ביצוע הבדיקה במדינה הנדונה כאמור, התקיים בארץ דיון בלשכתו של מר יעקב קדמי, ראש לשכת הקשר, בהשתתפות 4 בעלי תפקידים בכירים נוספים בלשכת הקשר והתובע. במהלך הדיון נשאל התובע שאלות שונות לגבי מעורבותו בפרשה ולגבי קיום נוהלי התקנון הקונסולרי (ראה פרוטוקול הדיון - נ/11). לאחר מכן התובע התבקש לצאת את החדר ונתקיים דיון פנימי בין בכירי המשרד בעניינו. במהלך הדיון החליט ראש לשכת הקשר על פיטוריו המיידיים של התובע. 4. להלן, בתמצית, טענות התובעים (א) התובע טוען כי פיטוריו נעשו שלא כדין, בשרירות לב, בלא שקיבל כל הסבר מעבר למפורט במכתב הפיטורים בכל הנוגע למסקנות שהובילו לפיטוריו, ובלא שניתנה לו זכות טיעון. (ב) התובע טוען כי פיטוריו מהווים הפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה. (ג) התובעים טוענים כי בנם, שעתיד היה לסיים את לימודיו בתיכון בעיר מגוריהם באותה מדינה ולקבל שם תעודת בגרות מקומית נאלץ, בהתאם לגילו, להיכנס באמצע שנת הלימודים בישראל לכיתה י"א בבית ספר תיכון בישראל ובמסגרת מסלול לימודים שונה לחלוטין של בגרויות בארץ, בלי שנערך לכך מבעוד מועד. לטענת התובעים עובדה זו פגעה קשות בבנם וגרמה להם להוציא הוצאות רבות לשם השתלבות הבן במסגרת הלימודים בישראל. לטענתם, חרף ניסיונם להקטין את הנזק הנטען שנגרם לבנם כאמור לעיל, לא עלה בידי הבן להדביק את הפער והוא נאלץ להישאר כיתה ולשוב ללמוד שנה נוספת בכיתה י"א. (ד) התובעים טוענים כי דירתם בישראל הושכרה עד ליום 1.8.1997 (בהסתמך על חוזה העבודה של התובע עם המדינה), עובדה שגרמה להם לשכור מקום מגורים זמני וחלופי עם חזרתם ארצה. (ה) עוד נטען כי התובעת נאלצה לקבל דמי אבטלה במשך חודשים אחדים, עד שמקום העבודה שבו הועסקה עובר להעסקתה על-ידי המדינה נערך לקבלה בחזרה לעבודה, מאחר שעל-פי המתוכנן ועל-פי החל"ת שהתבקש מטעמה על-ידי לשכת הקשר מאותו מקום עבודה הייתה התובעת אמורה לחזור לעבודה שם במועד מאוחר יותר. (ו) התובעים טוענים כי התובע נאלץ להתמודד עם תוצאות הודעת הפיטורים הפתאומית, לרבות הנזקים הנפשיים והכלכליים, ולאחר מכן נאלץ להתמודד במשך תקופה ארוכה עם העובדה שמבעל ומפרנס הפך "בן לילה" להיות חלק ממעגל המובטלים בישראל, בגיל שלא קל למצוא בו עבודה (התובע יליד 1951), ודאי לא "מהיום למחר", ואף להתמודד בראיונות עבודה עם שאלות בדבר נסיבות סיום העסקתו אצל המדינה. (ז) באשר לתובעת נטען כי היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בעין, ואין די בביצוע הפרשות שנעשו מטעם המדינה ל"מבטחים" בתקופת עבודתה עבור המדינה (בזמן זה כאמור הייתה התובעת בתקופת חל"ת ממקום עבודתה שעובר לעבודתה נושא תביעה זו). (ח) התובעים טוענים כי יש לחשב את שכרם הקובע לצורך פיצויי פיטורים בהתאם לשכרם האחרון בפועל, על-פי שער הדולר במועד סיום עבודתם וכך שיכלול גם את הסכום המכונה "תוספת חו"ל" בתלוש השכר. (ט) התובע טען כי על-פי חוזה העבודה עמו התחייבה מדינת ישראל לבטחו ב"מבטחים". לטענתו, על-פי תלושי השכר שבידיו נראה כי המדינה לא עמדה בהתחייבותה הנ"ל. לטענת התובע, עם סיום עבודתו לא הודיעה לו המדינה כי עומדים לזכותו כספים במבטחים ולא הודיעה לו על שחרור הכספים שהופרשו לו בגין פיצויי פיטורים, אם אכן הופרשו. 5. להלן, בתמצית, טענות המדינה (א) המדינה טוענת כי התובע התרשל "התרשלות פושעת" במילוי תפקידו, תוך גילוי זלזול מוחלט בחובותיו כנציג קונסולרי של מדינת ישראל במדינה שבה מונה להיות נציג ישראל. לטענת המדינה התנהגות התובע כאמור לא הייתה רק ביחס לפרשה שהייתה עובר לפיטוריו, אלא ככלל ביחס לעבודתו באותה מדינה. המדינה טוענת כי עוד בשנת 1995 נתגלו בעיות חמורות בתפקוד התובע בתחום הקונסולרי, בעיקר בכל הנוגע למתן אשרות עליה למי שלא היה זכאי לכך, אך גם בתחום אשרות תייר וכן אי-סדרים כספיים. לטענת המדינה הועלו נגד התובע חשדות פליליים (קבלת שוחד) והוא נקרא ארצה לשם בירור העניין. תוצאות הבירור היו הפרכת האשמות הפלילים, אולם לטענת המדינה הצביעו על רשלנותו בעבודתו. לטענתה התובע הוזהר ועבר השתלמות בתחום הקונסולרי לפני שהותר לו לשוב לעבודתו באותה מדינה. (ב) לטענת המדינה נגרם לה נזק תדמיתי רב בעקבות אותה פרשה אשר אירעה, לטענתה, כתוצאה מתפקודו הלקוי של התובע. (ג) המדינה טוענת כי לתובע נמסר מסמך בכתב המפרט את מקצת הנימוקים לפיטוריו, כאשר הסבר נרחב וממצה ניתן לו בעל-פה. לטענת המדינה לתובע ניתנה זכות טיעון כנגד ההחלטה לפטרו. (ד) המדינה טוענת כי על-פי סעיף 7 לחוזה המיוחד שנחתם עם התובע היה ניתן להפסיק את שירותו בכל עת, על-ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב חודש אחד מראש או תשלום משכורת של חודש אחד. לטענת המדינה, עם פיטורי התובע שולמה לו משכורת חודשית נוספת מעבר לתקופת עבודתו. (ה) המדינה טוענת כי התובעת לא התקבלה לעבודתה באופן עצמאי, אלא כתוצאה מהעסקת התובע, וכי הפסקת העסקתה הייתה כתוצאה מהפסקת העסקתו של התובע וחזרתו ארצה. לטענת המדינה, על-פי סעיף 9(א) לחוזה העבודה שנחתם עם התובעת המדינה הייתה רשאית להפסיק את עבודת התובעת לפני המועד הקבוע בחוזה, בהודעה מוקדמת של 15 יום, או תשלום מחצית המשכורת החודשית. המדינה טוענת כי בפועל שולמה לתובעת משכורת חודשית שלמה. (ו) לטענת המדינה, כל עובד מדינה הנשלח לחו"ל לוקח על עצמו סיכון מחושב וידוע מראש שלפיו ייתכן ושליחותו תופסק טרם זמנה. לטענת המדינה במקרים כאלה, ועל-מנת להקל על הסתגלות ילדי העובדים החוזרים, נקבעה זכאות השליחים למימון שיעורי עזר לילדים על חשבון המדינה. המדינה טוענת כי גם התובעים נהנו מזכאות זו בשיעור של 6,200 ש"ח עבור כל אחד משני ילדיהם. (ז) המדינה טוענת כי בהתאם להנחיות שקיבלו התובעים, החלות על כלל שליחי המדינה בחו"ל אשר משכירים את דירתם בארץ עם צאתם לחו"ל, חובה הייתה על התובעים לכלול סעיף בחוזה השכירות המאפשר להם ביטול החוזה בהודעה של חודש מראש (להלן - סעיף דיפלומטי). המדינה טוענת כי למרות שהתובעים פעלו בניגוד להנחיות המדינה ביחס להכנסת סעיף דיפלומטי לחוזה השכירות, נאותה המדינה לשלם לתובעים את ההפרש בין דמי השכירות שנתקבלו מדירתם לבין דמי השכירות המשולמים על-ידיהם כדי להקטין את נזקם. לטענת המדינה מבדיקה שנערכה נתברר כי הכנסות התובעים מדמי השכירות על דירתם עלו על הוצאות השכירות ששולמו על-ידיהם לשכירת דירה חלופית. (ח) לטענת המדינה משכורתם הקובעת של התובעים לצורך חישוב פיצויי פיטורים היא בהתאם לשכרם בארץ ובלי שיכלול את התוספת בשכרם המכונה "תוספת חו"ל". (ט) המדינה טוענת כי בגין תקופת עבודת התובע הופרשו עבורו הפרשות למבטחים וכי התובע ידע על כך. לטענת המדינה ההפרשות למבטחים לא הופיעו בתלוש השכר של התובע בחו"ל, בהתאם להסדר הקיים במדינה. לטענת המדינה החל מחודש פברואר 1997 התובע לא היה זכאי יותר להפרשות למבטחים מאחר ולא היה עוד עובד המדינה ואף לא הפריש בעצמו כספים למבטחים. (י) המדינה טוענת כי לא העבירה למבטחים הוראה לשחרר את הכספים שנצברו לזכות התובע מאחר והתובע לא פנה אליה בבקשה לעשות כן, כנהוג במקרים של סיום יחסי עבודה. (יא) המדינה טוענת כי התובעת לא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים עם סיום עבודתה במדינה, שכן על-פי בקשתה נשמרו זכויותיה במקום עבודתה שעובר לתחילת עבודתה בלשכת הקשר בחו"ל. 6. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו בפנינו. מטעם המדינה הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר עמנואל ריווה - חשב לשכת הקשר ומר יעקב קדמי - ראש לשכת הקשר, אשר נחקרו בפנינו. כן העידה מטעם המדינה הגב' בילה גליל - גימלאית של המדינה אשר כיהנה בתקופה הרלוונטית כראש החטיבה הקונסולרית במשרד החוץ. האם הפרה המדינה את חוזה ההעסקה בפיטורי התובע במועד שבו נעשו? 7. כפי שפורט כבר לעיל, לא הייתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי בין התובע למדינה נחתם חוזה העסקה אישי לתקופה קצובה. אמנם הצדדים השתמשו בהסכמה בטרמינולוגיה "חוזה לתקופה קצובה" ברשימת המוסכמות שהוגשה, עם זאת באשר לנפקות והתוצאות המשפטיות שיש לייחס לחוזה ההעסקה חלוקים הצדדים: התובע טוען כי פיטוריו מהווים הפרת חוזה לתקופה קצובה וכי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת החוזה כאמור, לרבות פיצוי בגין הפסד זכויות במבטחים, החל מחודש מארס 1997 ועד לחודש אוגוסט 1997, תום תקופת החוזה. המדינה טוענת כי חוזה העבודה שנחתם עם התובע התיר למי מהצדדים לסיים את יחסי העבודה, על-אף היותו חוזה לתקופה קצובה. 8. תקופת תוקפו של חוזה ההעסקה האישי שנכרת עם התובע, על הארכות תוקפו כפי שנעשו מפעם לפעם, הוגדרו בין הצדדים מראש עד למועדים מסוימים. במובן זה אכן נכרתו בין הצדדים חוזים שהם "לתקופה קצובה", דהיינו חוזים שבתום התקופה הנקובה בהם, אם לא הוארכה בהסכמה על-ידי הצדדים, באים לידי סיום ללא צורך בנקיטת פעולה אקטיבית של פיטורים, אלא אך מתן הודעה על סיומו של חוזה ההעסקה. עם זאת שוכנעתי במקרה זה כי אין מדובר בחוזה לתקופה קצובה במובן זה שצד לחוזה אינו רשאי להביאו לידי סיום לפני תום מועד תוקפו, כפי שיובהר להלן. 9. חוזה העבודה המקורי של התובע (נ/1) נקבע לתקופה מוגדרת מראש מיום 1.4.1993 ועד יום 31.3.1994 (סעיף 4 להסכם). תקופת ההעסקה הוארכה מעת לעת לתקופות מוגדרות נוספות, כפי שעולה מנ/2(א), נ/2(ב) ו-נ/2(ג), עד ליום 31.8.1997. סעיף 7 להסכם קובע כי: "על אף האמור בסעיף 5 לעיל, רשאי נציב שירות המדינה או מי שהוסמך על-ידו לעניין זה (להלן - הנציב) להפסיק את שירותו של העובד בכל עת על-ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב חודש אחד מראש או על-ידי תשלום משכורת של חודש אחד, לפי בחירת הנציב". ובסעיף 8 נקבע כי: "על אף האמור בסעיף 5 לעיל, רשאי העובד להפסיק את שירותו בכל עת על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב של חודש מראש". לשונם של סעיפים 7 ו-8 היא ברורה ועל-פיה עולה כי הצדדים לחוזה היו רשאים לסיים את יחסי העבודה ביניהם, בכל עת, על-אף היות החוזה חוזה לתקופה מוגדרת. הקושי נובע מכך שסעיף 5 אינו הסעיף הקובע את תקופת ההעסקה, אלא סעיף 4 להסכם. 10. בא-כוח התובע טען בסיכומיו כי חוזה העבודה המקורי, כשהוא ריק מתוספות בכתב יד, מגלם שתי אפשרויות העסקת עובד, ולמעשה מגולמים בו שני חוזי עבודה שונים להעסקת עובד (בהתאם לאופן מילוי החוזה על-ידי המדינה): האפשרות הראשונה, של חוזה עבודה לתקופה קצובה, מגולמת בסעיף 4 להסכם הקובע כי: "תקופת חוזה זה היא מיום ___ עד יום ___". האפשרות השנייה, של חוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה, מגולמת בסעיפים 5 ו-7, כאשר סעיף 5 קובע כי: "תאריך תחולה מ ___ רמת השכלה ____". לטענת התובע סעיף 7, המאפשר לצדדים לסיים את יחסי העבודה, מתייחס לאפשרות השנייה, של חוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה ועל-כן לא חל על התובע. עם זאת המדינה טוענת כי ההפניה בסעיף 7 לסעיף 5 אינה אלא טעות סופר, שכן סעיף 5 אינו עוסק כלל בתקופת העסקה, אלא בתאריך תחולה וברמת השכלה של העובד. הכוונה הייתה להפנות לסעיף 4 לחוזה, שהוא הדן בתקופת ההעסקה. עמדת המדינה היא המקובלת עליי בסוגיה זו. בתום שמיעת העדויות והראיות שהובאו לא נותר בי כל ספק כי אכן מדובר בשיבוש מקרי שבהיסח הדעת שנפל בחוזה ההעסקה המקורי של התובע, כך שסעיפים 7 ו-8 לחוזה מתייחסים לאמור בסעיף 4 ולא לאמור בסעיף 5 בו. 11. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע את הכלל לפרשנות חוזה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". אומד-דעתם של הצדדים הוא המטרה או התכלית שעמדו לנגד עיני הצדדים בעת כריתת החוזה (הנשיא ברק בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל [1], בעמ' 305). חוזה שלשונו ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו, יש לאמוד את דעת הצדדים מתוכו ואין להיזקק לשם כך לנסיבות כריתתו (ראה דברי המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ [2]). מקום שבו לשון החוזה עשויה להתפרש לכאן ולכאן, יש להעדיף את הפירוש שלפי הגיונו של הפרשן הריהו יאה לתכליתו המסתברת של חוזה מאותו הסוג (ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור [3]). 12. יישומם של הכללים האמורים בעניין חוזה ההעסקה של התובע מביא למסקנה כי אין לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידיו לחוזה. ראשית, פרשנותו של התובע לחוזה ההעסקה אינה מתיישבת עם הגיונם הפשוט של הדברים. מקריאת סעיף 5 לחוזה עולה על פניו כי הסעיף אינו עוסק כלל בתקופת העסקתו של העובד, אלא ברמת השכלה, שאין בינה ובין משכו של החוזה דבר וחצי דבר. יתרה מזאת, אילו סעיף 7 היה אכן מתייחס לסעיף 5 וסעיף 5 היה מגלם אפשרות העסקת עובד לתקופה בלתי קצובה כטענת התובע, הרי שלא היה צורך בציון המילים "על אף" בתחילת סעיף 7, לא בהקשר לקונטקסט המילולי ואף לא עניינית. 13.לא הובאה בפניי כל עדות שעל-פיה ניתן לבסס כוונה מצד המדינה להתקשר עם התובע בחוזה שלא ניתן להפסיקו לפני מועד תום תוקפו או התקופה שנקצבה בו. התובע לא העיד על כך שהייתה כוונה כזו מצד המדינה, אשר באה לידי ביטוי בשלב המשא ומתן לקראת חתימה על ההסכם, או בשלבי בחינת מועמדותו למשרה. לא ניתן גם להסיק על קיומה של כוונה כזו מכל עדות או ראיה אחרת שהובאה. על כוונת הצדדים ניתן ללמוד דווקא מסממנים חיצוניים אחרים שהובאו, כדוגמת החובה האמורה לכלול "סעיף דיפלומטי" בחוזה השכרת דירת עובד הנשלח מטעם המדינה לחו"ל, והמצביעים בבירור על כך שפרשנותו של התובע לחוזה אינה הפרשנות הנכונה והמתבקשת. אוסיף עוד כי הדבר אף אינו מתיישב עם תכליתו של חוזה העסקה מסוג זה. אין זה סביר ואף אין זה ראוי כי המדינה תהא נכונה, בהסכמה מראש, "לכבול" עצמה להמשך העסקתו של עובד לכל תקופת תוקפו של החוזה עד תומו (או לשלם את מלוא השכר והתשלומים על-פיו) אם יסתבר לה כי אותו אדם אינו מתאים לתפקידו, או שעשה מעשה שבגינו יש מקום להפסיק שירותו. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר במי שממלא תפקיד ציבורי מטעם המדינה בחו"ל, על כל המשתמע מכך. הפרשנות שהוצעה מטעם התובע "מאלצת" באופן מלאכותי את הטעות הכה ברורה על פני ההסכם לצרכיו, אף שלא נמצא לה סימוכין לא בעדות התובע עצמו ואף לא בכל ראיה אחרת שהובאה. כאמור, גם בעדות התובע עצמו לא נמצא כל בסיס עובדתי לטענה שכביכול היו קיימות שתי אפשרויות התקשרות בין הצדדים (לתקופה קצובה שלא ניתן להפסיקה לפני סיומה ולשאינה כזו), וכי הצדדים בחרו באפשרות הראשונה מבין השתיים. 14. בא-כוח התובע העלה בסיכומיו טענה נוספת, שלפיה הארכת תקופת העסקת התובע, כפי שנעשתה מעת לעת, למעשה ביטלה את הוראות החוזה המקורי (בעניין האפשרות לסיום יחסי העבודה בטרם מועד סיום החוזה). התובע העיד בחקירה נגדית כי בעת החתימה על חוזה העבודה המקורי היה מודע לקיומו של סעיף 7 להסכם (עמ' 3 לפרוטוקול), אולם לטענתו מאחר שהמדינה נהגה להאריך לו את תקופת ההעסקה בהודעות הארכה הוא הפסיק "להתייחס" לחוזה העבודה המקורי: "הייתי מודע בשלב ראשון, בשנת 93, כשחתמתי על החוזה. וזה בשיא הכנות, אחרי שנה ושנה שכל פעם היו מאריכים לי חוזה ולא היו רושמים לי, כמו שכאן רשום ת/1 שזה החוזה המקורי, לא התייחסתי לחוזה הזה יותר, כאשר קיבלתי מכתבי הארכה" (עמ' 46 לפרוטוקול). אינני מקבלת את עמדת התובע. התובע טוען למעשה כי בכל פעם שהוארכה תקופת העסקתו נחתם עמו חוזה חדש. פרשנות זו אינה מתיישבת עם ההיגיון ואף לא עם תוכנם של "ההסכמים החדשים", אשר הם בעליל חסרים ואינם כוללים את תנאי העסקתו של התובע (לרבות שכר, מתן הודעה מוקדמת וכדומה). יתרה מזאת, אף מלשון המסמכים אשר על-פיהם הוארכה מעת לעת תקופת העסקתו של התובע (נ/2(א), נ/2(ב), נ/2(ג)) עולה בבירור כי אין הכוונה לבטל את הוראות חוזה העבודה המקורי של התובע, אלא להאריך את תוקפו של החוזה על כל הוראותיו: "...הואיל והממשלה והעובד רוצים בהארכת תוקפו של החוזה..." (ההדגשה שלי - מ' ל'). 15. לפיכך דין טענות התביעה בעילה זו להידחות, ובהתאם לכך אני קובעת כי המדינה הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות עם התובע לפני תום המועד שנקבע בהארכה האחרונה של חוזה ההעסקה נ/2(ג), קרי לפני ה-31.8.1997. האם התובע פוטר כדין - בדיקת תקינות הליך הפיטורים 16. גם אם המדינה הייתה רשאית, על-פי חוזה ההעסקה, לסיים את התקשרותה עם התובע ולפטרו לפני תום המועד שנקבע בהארכה האחרונה של חוזה ההעסקה, דהיינו לפני ה-31.8.1997, עדיין יש לבחון אם הליך הפיטורים נעשה כדין, אם הופעלו שיקולים ממין העניין תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי, לרבות זכות השימוע. "אכן, גם למעסיק שהוא בחזקת גוף ציבורי, עומדת זכות הקניין לנהל את עסקו לפי צרכיו וכפי שיראה לנכון לעשות. אולם, אין הגבולות פרוצים. כנגד זכותו הקניינית של המעסיק כבעלים, עומדת חירותו של העובד שלא יתקפחו זכויותיו היסודיות והבסיסיות ביותר, כמו הזכות לעבוד ולהשתכר בכבוד לפרנסתו. כך דרך כלל... חלפו עברו הימים בהם הייתה העסקתו של העובד על דרך של employment at will ועימם חלפה הפררוגטיבה של המעביד לפטר את עובדיו בכל עת שיראה לנכון לעשות כן. המעסיק, כל שכן המעסיק הציבור והדו-מהותי, חייב לקיים את הליך הפיטורים כדין ועל פי הכללים הקבועים בדין. ... בתוך כך מוטלת, למצער על המעסיק הציבורי והדו-מהותי, חובת ההודעה מראש וההנמקה, וקיום שימוע לעובד, בו ימצה את זכות הטיעון שלו, קודם שמתקבלת בעניינו החלטה העשויה לפגוע בהעסקתו ולהביא לפיטוריו. לא זו אף זו. ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו, להזים אותן טענות, או לפחות לנסות לשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה" (ע"ע 355/99 לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל (עמותה) [4], בסעיף 9 לפסק-הדין, מפי כבוד השופטת ארד). כאשר מדובר בפיטורי עובד בשירות הציבורי, אף אם לא חל עליו הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי המעניק לו "הגנה ארגונית" כנגד פיטוריו, עדיין שמורה לו הגנה במישור האישי. המעביד הציבורי מחויב להודיע לעובד על הכוונה לפטרו, לפרט את הסיבות להחלטה, ולעובד עומדות הזכויות שנקבעו במשפט המינהלי וכללי הצדק הטבעי. (דב"ע נב/26-3 גרנות - מדינת ישראל - משרד החינוך [5]; דב"ע חשן/30-3 אלהואשלה - עירית דימונה [6]). 17. כאמור, המדינה טענה בכתב ההגנה כי התובע התרשל במילוי תפקידו לא רק ביחס לפרשה שעובר לפיטוריו, אלא ככלל ביחס לעבודתו באותה מדינה שהוא התמנה כנציג ישראל בה. לטענתה נתגלו בעבר בעיות חמורות בתפקוד התובע בתחום הקונסולרי, בעיקר בכל הנוגע למתן אשרות עליה למי שלא היה זכאי לכך, אך גם בתחום אשרות תייר וכן אי-סדרים כספיים. לטענת התובע פיטוריו נעשו שלא כדין, בחוסר תום-לב וללא שניתנה לו זכות לשימוע נאות. התובע טוען כי לא ניתנה לו התראה מוקדמת לפני הדיון בעניינו וכי לא הייתה לו הזדמנות להתכונן כראוי לדיון. כן טוען התובע כי לא הוצג בפניו כל מסמך, לרבות הדוחות שהיו בידי נציגי לשכת הקשר שחקרו אותו, בטרם קיום הדיון, ובכך נמנעה ממנו הזכות להתכונן לדיון. התובע טוען כי תוצאות הדיון היו ידועות מראש וכי הדיון נעשה אך לשם "יציאה לידי חובה". 18. אקדים ואומר כי לאחר שמיעת העדויות ובחינת כלל הראיות שוכנעתי כי פיטורי התובע נעשו תוך הפעלת שיקול-דעת נאות, שלא חרג מאמות המידה של סבירות, מידתיות ותום-לב הנדרשים מכל החלטה ניהולית, ודאי של רשות מינהלית. פיטוריו של התובע נעשו בשל אותה פרשה שעובר לפיטוריו, אך על רקע תפקוד שלא היה משביע רצון קודם לכן וחשש באשר למידת האחריות שיגלה התובע בתפקודו (הן כאיש לשכת הקשר הן כנציג קונסולרי) במהלך ששת החודשים האחרונים שנותרו לעבודתו בחו"ל. עם זאת בהליך הפיטורים עצמו נפל פגם, כפי שיובהר להלן. 19. כאמור, בעקבות אותה פרשה נשלחו במיוחד לאותה מדינה שהתובע שימש ראש נציגות ישראל בה שני נציגים, האחד מטעם לשכת הקשר והשנייה מטעם משרד החוץ, על-מנת לבדוק את פרטי המקרה. מחומר הראיות עולה כי הנציגים קיימו בדיקה מקיפה ומדוקדקת וכן בירור עם התובע על-מנת לקבל הסברים לליקויים שהתגלו (ראה הדוח נ/8 והדוח שערכה הגב' גל מיום 5.1.1997 - נ/9). 20. התובע אמנם העיד בתצהירו כי הדיון בעניינו ארך "לכל היותר כ-40 דקות", אולם בחקירה נגדית הודה כי הדיון ארך כשעה (עמ' 28 לפרוטוקול). כן עולה כי הדיון נמשך אף לאחר שהתובע יצא מהחדר, כאשר החלפת הדעות בין הנוכחים מעידה באופן ברור כי עניינו נשקל על-ידי הנוכחים ובהחלט לא היה מדובר, כטענת התובע, במצב שבו "ההחלטה הייתה ידועה מראש". 21. התובע טען עוד כי הבירור נעשה ללא בדיקה של הגורמים שהיו אחראים על עבודתו בתחום הקונסולרי (משרד החוץ), אלא על-ידי נציגי לשכת הקשר, אשר כלל לא היו בקיאים בנהלים הקונסולריים. לטענת באי-כוח התובעים מפרוטוקול הדיון (נ/11) עולה כי בדיון הועלתה השאלה אם התובע פעל בהתאם לנהלים ולתקנון הקונסולרי. בדיון נכחו נציגי לשכת הקשר ולא נציגי משרד החוץ, בעוד שהתקנון הקונסולרי היה שייך לתחום עבודתו של התובע כנציג משרד החוץ. באי-כוח התובעים נסמכים בעניין זה גם על עדותו של מר קדמי שעל-פיה נציגי לשכת הקשר, לרבות מר קדמי, לא הכירו את הנהלים הקונסולריים ולא את התקנון הקונסולרי. אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי לפגום בשיקול-הדעת שהופעל באשר לפיטורים. החלטתו של מר קדמי נסמכה על הדוח המפורט שהוכן הן על-ידי נציגת משרד החוץ הן על-ידי נציג לשכת הקשר, לאחר שערכו בדיקה מקיפה במקום, תוך קבלת תגובתו של התובע וגירסתו לאשר אירע. הנתון שעל-פיו התובע לא קיים את הנהלים הקונסולריים, כעולה מהדוח שהוגש על-ידי הגב' גל, נציגת משרד החוץ בבדיקה שנערכה, הובא בפני מר קדמי ואנשי לשכת הקשר שנכחו בדיון. אינני סבורה כי מר קדמי היה חייב להכיר את הנהלים הקונסולריים לפרטיהם לצורך קבלת החלטתו בעניין התובע, כפי שאבהיר עוד להלן. 22. כבר נפסק כי חזקה היא כי רשות מינהלית פועלת כדין, ולפיכך בחינת תוקפה של ההחלטה המינהלית תיעשה בזהירות: "בחינת תקפה של הפעולה השלטונית... נעשית על-פי עקרונות המשפט המינהלי, המחייבות מתן החלטה באופן ענייני, בתום לב, בסבירות ובמסגרת הסמכות. החזקה היא כי רשות מינהלית פועלת כדין, אלא אם יוכח ההפך, ואין להתערב בהחלטה אלא אם לא הביאה בחשבון את השיקולים הרלוונטיים או שהביאה בחשבון שיקולים בלתי רלוונטיים" (דב"ע נו/80-3 אלול - פנינה רוזנבלום בע"מ [7], בעמ' 98). עם זאת, וכפי שנפסק לאחרונה בבית-הדין הארצי, הדרך לקבלת החלטה על-ידי רשות סטטוטורית תבוקר על-ידי בית-הדין וייבדק אם תהליך קבלת ההחלטה עמד באמות המידה היסודיות, כפי שעמד עליהן בית-הדין הארצי בעניין ע"ע 351/99 מנדלברוט - מדינת ישראל - משרד הבטחון [8], בפיסקה 14 לפסק-הדין, מפי כבוד השופטת ארד. 23. מפרוטוקול הדיון נ/11 עולה בבירור כי אנשי "נתיב" ראו קשר בל יינתק בין רשלנות או אי-אכפתיות מצד התובע בביצוע מטלותיו מתחום משרד החוץ, לבין תפקודו כאיש "נתיב". אנשי לשכת הקשר סברו שבהיותו של התובע איש "נתיב" יש ללשכת הקשר "אחריות תקיפה", אחריות מלאה לטיב העבודה שלו, גם בתחום הקונסולרי. ובלשונו של מר קדמי מתוך הדיון עצמו: "במצב כזה אין אנו יכולים להשאיר את האיש בשטח, ולהטיל עליו משימות לא של 'נתיב' ובוודאי לא להעמיד איש שלנו לרשות משרד החוץ שאנחנו לוקחים אחריות תקיפה לטיב העבודה שלו". שוכנעתי גם מעדותו של מר קדמי בפניי כי אמות המידה והסטנדרטים שהציבה יחידת "נתיב" לגבי איש "שלה", הן בתפקודו כאיש "נתיב" הן בתפקודו האחר, היו מחמירות ועלה חשש באשר להמשך תפקודו בהיעדר תגובה הולמת של המערכת, ובלשונו של מר קדמי: "יתר על כן אם בתוך התקופה הארוכה הייתה אי איכפתיות או רשלנות, עכשיו תחושה של חוסר תגובה האפשריות ממערכת בחצי השנה האחרונה לשהותו יכולה לשחרר אותו מכל חוש אחריות" (ההדגשה שלי - מ' ל'). אין חולק כי הסמכות להחליט באשר לפיטוריו של התובע (או נקיטת סנקציה אחרת) הייתה נתונה ל"נתיב", באשר התובע הועסק בראש ובראשונה במסגרת יחידה זו. מדובר היה אפוא בחשש ענייני, בתום-לב, אשר התבסס על הנתונים הבדוקים שהובאו בפני מר קדמי, לאחריות שיגלה התובע בזמן הנותר לתפקידו הן כאיש "נתיב" הן בתפקודו הקונסולרי והאחריות (המלאה) שתוטל בעקבות כך על "נתיב". במקרה זה שוכנעתי כי ההחלטה שהתקבלה התקבלה בתום-לב, משיקולים ממן העניין, ולא חרגה ממיתחם הסבירות הנדרש מכל החלטה מינהלית, ודאי וודאי בפיטורי עובד. לא מצאתי כי שיקול-הדעת שהופעל היה שלא ממין העניין. ההפך הוא הנכון. האחריות היתרה הנדרשת ממי שמבצע תפקיד בתחום פעילותה של יחידת "נתיב" בארצות שבהן היא פועלת אכן מחייבת הפעלת סטנדרטים נוקשים ובלתי מתפשרים, ואם מר קדמי הפעיל שיקולים כאלו בעניינו של התובע - לא מצאתי בכך פגם. 24. על-אף המסקנה דלעיל, לא ניתן להתעלם מכך שבהליך הפיטורים עצמו נפל פגם בנוגע לקיום זכות השימוע לתובע כנגד פיטוריו. על-פי פרוטוקול הדיון נ/11 עולה כי כאשר התובע נקרא לדיון מיום 5.1.1997 לא נאמר לו כי נשקלת אפשרות פיטוריו בגין האירועים נושא הבירור. מר קדמי פתח את הדיון בכך שאמר לתובע: "אנחנו רוצים לבדוק כמה עובדות או לפחות לשמוע את הגרסה שלך מה קרה". לא נאמר לתובע, לא בפתח הדיון ולא בכל שלב במהלכו, כי נשקלת אפשרות פיטוריו בגין האירוע, לא "ברחל בתך הקטנה" ואף לא במרומז. בכך אפוא נפגמה יכולתו של התובע לנסות להתמודד ולהציג טיעוניו כנגד הכוונה לפטרו (להבדיל מיכולתו להציג עמדתו וטיעוניו לגופה של אותה פרשה, אשר לגביה אכן ניתנה לו האפשרות להיערך כראוי ולהציג טיעוניו במלואם). למעשה התובע לא הציג כלל עמדתו ונימוקיו לעניין הכוונה לפטרו, להבדיל מהצגת עמדתו בנוגע לפרשה ששימשה בסיס לפיטוריו. (כך למשל לא ניתנה לתובע ההזדמנות או האפשרות להציג בפני הנוכחים את ההיבט האישי-המשפחתי בהקשר לפיטוריו, או טענות אחרות). גם מפרוטוקול הדיון עצמו ניתן להסיק כי התובע לא היה מודע לחומרת הסנקציה הנשקלת נגדו: "אחד הדברים ש[פלוני] לא כתב בדו"ח זה שהוא אמר לו: 'בסדר טעיתי, עוד פעם יזעיקו אותי לארץ יעשו לי נו, נו ויחזירו אותי חזרה? מעבר לזה לא צפוי לי שום דבר'" (ההדגשה שלי - מ' ל'). הנוכחים בדיון ראו חומרה רבה בכך שהתובע לא היה ער להיקף ולהשלכות מחדליו וראו בדבריו אלו סממן נוסף אצל התובע לאי-גילוי אחריות מספקת, והדברים מקובלים עליי. אולם בד בבד לא ניתן להתעלם מכך שיש באמירה זו של התובע גם כדי לשקף את היקף הידיעה שהייתה לו באשר לדיון הצפוי לו בארץ. מאמירה זו נראה כי לא שיער באותו זמן כי הליך פיטורים נשקל לגביו. 25. בית-המשפט העליון ייחס חשיבות יתרה לכלל בדבר זכות הטיעון. זכות זו משמעותה כי: "דברו של הנפגע יישמע, בטרם תתקבל החלטה בעניינו" (בג"ץ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה [9]). כבר נפסק כי המדינה, ככל מעביד שחלים עליו כללי הדין המינהלי, מחויבת לתת לעובד המועמד לפיטורים "...הזדמנות אמיתית ונאותה להשמיע את טענותיו, ויש להקפיד על כך הקפדה מדוקדקת ומלאה" (דב"ע נד/33-3 בר-מנשה - שירות התעסוקה [10], בעמ' 432). י' זמיר בספרו הסמכות המינהלית (כרך ב) [29], בעמ' 813, מפרט את המרכיבים של חובת השימוע: "...ראשית, השימוע צריך להתקיים בפני הרשות המוסמכת; שנית, הרשות חייבת לתת הודעה על מהות העניין הנדון על ידה; שלישית, היא צריכה להקצות די זמן לצורך הכנת הטעון; רביעית, חובתה לאפשר לטוען, או לבא-כוחו, להציג בפניה הן את טענותיו והן את ראיותיו; וחמישית, במקרים מסויימים עליה להתיר גם חקירת עדים" (ההדגשה שלי - מ' ל'). 26. עם זאת גם אם נפגמה זכות הטיעון, אין משמעות הדבר בטלות אוטומטית של האקט המינהלי. כבר נפסק בעניין זה: "...לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה" (בג"ץ 118/80 גרינשטיין נ' פרקליט צבאי ראשי [11], בעמ' 246). דברים אלה משקפים את הגישה בדבר בטלות יחסית של אקט מינהלי אשר נפל בו פגם, שמצא ביטויו בפסיקה (ראה י' דותן "במקום בטלות יחסית" [30]). לפי התאוריה של הבטלות היחסית יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על-ידי בית-המשפט) לנסיבות המקרה, והעניין מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט הדן בעניין. בית-המשפט עשוי לשקול בין היתר את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; אם ההחלטה מותקפת על-ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על-ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר. 27. יישומה של ההלכה בעניינו של התובע, בשים-לב לכך שהשיקול שהופעל באשר לפיטורים היה סביר, ענייני ולא נגוע בשיקולים שלא ממין העניין, הביאני למסקנה כי אין במקרה זה להצהיר על בטלות אקט הפיטורים שנעשה במעמד הדיון מיום 6.2.1997. עם זאת יש לפצות את התובע בגין הפגם שנפל בהליך. הפיצוי הכספי הנאות המגיע לתובע הינו בגובה של 3 משכורות, בנוסף לכל סכום ששולם לו עם ובעקבות סיום עבודתו עד כה. גובה השכר לצורך הפיצוי כאמור יעמוד על גובה השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים, על-פי האמור בסעיף 83.571 לתקשי"ר והאמור בסעיף 32 לפסק-הדין להלן. לפיכך, ובהתאם לשכרו האחרון של התובע אצל המדינה כעולה מטופס 161 (ת/23), 10,943.91 ש"ח, תשלם המדינה לתובע פיצוי כספי בסך כולל של 32,832 ש"ח, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פיטורי התובע (6.2.1997) ועד ליום התשלום המלא בפועל. 28. התביעה ברכיב זה מתקבלת אפוא באופן חלקי, כמפורט בסעיף 27 לעיל. שכרם הקובע של התובעים לצורך חישוב פיצויי פיטורים 29. התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל מהמדינה פיצויי פיטורים בשקלים, בשיעור משכורתם האחרונה כפי ששולמה להם בדולרים לפי השער היציג ביום סיום עבודתם. לטענתם "תוספת חו"ל" המופיעה בתלוש שכרם מהווה חלק אינטגרלי משכרם. התובעים טוענים כי הואיל והתקבלו מלכתחילה לעבודה מטעם המדינה בחו"ל וכל קבלתם לעבודה הייתה למטרה אחת, כדי שישמשו כנציגי המדינה בחו"ל, הרי שאין כל הצדקה להפריד בין משכורתם בארץ לבין משכורתם בחו"ל. לטענתם בפועל מעולם לא קיבלו שכר בסיס בצירוף תוספת מותנית כלשהי בגין שהותם באותה מדינה שהתובע שימש נציג ישראל בה, שכן מלכתחילה סוכם על העסקתם על-ידי המדינה אך ורק בחו"ל וכי השכר שסוכם עמם מלכתחילה היה שכר מסוים וקבוע. המדינה טוענת כי ההפרש בין המשכורת שהתובעים היו מקבלים בארץ, לפי דרגתם, לבין המשכורת שקיבלו בפועל בחו"ל מהווה למעשה "תוספת חו"ל", ואין להביאה בחשבון בחישוב פיצויי הפיטורים ועל-כן פיצויי הפיטורים ששולמו לתובעים, שולמו בהתאם להוראת החוק ולתקנות. 30. חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע בסעיף 12 כי שיעורם של פיצויי הפיטורים לעובד במשכורת הוא חודש לכל שנת עבודה. סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות "...את הרכיבים של שכר העבודה הכולל שיובאו בחשבון שכר העבודה לעניין פיצויי פיטורים...", והתקנות שהותקנו מכוח חוק פיצויי פיטורים, תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, קובעות את הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה לעניין חישוב פיצויי הפיטורים. 31. כבר נפסק כי "משקבע המחוקק בסעיף 13 לחוק כי בתקנות ייקבעו המרכיבים של שכר העבודה... לעניין פיצויי פיטורים, אין להביא בחשבון מרכיב של שכר העבודה הכולל שלא נקבע כך בתקנות" (דב"ע לב/21-3 מרגלית - בנק איגוד לישראל בע"מ [12], בעמ' 12). כן נפסק כי: "העובדה שמכנים סכום הכלול בשכר עבודה בשם 'תוספת' אינה קובעת מהותו של אותו סכום, אם אכן מהווה הסכום 'תוספת' לעניין חוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו, כך שאם אינו נמנה במפורש עם התוספות הנקובות בתקנות לפי החוק, אין הסכום מובא בחשבון לעניין חישוב סכום פיצויי הפיטורים" (דב"ע מב/44-3 גולדברג - עירית בת-ים [13], בעמ' 340; דב"ע לה/1-7 מדינת ישראל - גרייסמן [14], בעמ' 118; דב"ע לד/3-7 מדינת ישראל - ביטמן [15], בעמ' 426). בית-הדין הארצי בחן את השאלה כיצד יש להבחין בין "תוספת" לבין חלק משכר היסוד. התשובה שניתנה בפסיקה היא: "על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה 'תוספת' ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב - חדל התשלום" (דב"ע מב/44-3 הנ"ל [13], בעמ' 341). נטל השכנוע כי תשלום מסוים המכונה "תוספת" בתלוש השכר הוא חלק משכר היסוד מוטל על העובד הטוען זאת (דב"ע מו/113-3 עירית תל-אביב-יפו - גפני [16]). 32. מחומר הראיות שבפניי שוכנעתי כי "תוספת חו"ל" בשכרם של התובעים היא תוספת אמיתית, לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, דהיינו תוספת מותנה בתנאי או במצב, והתנאי הוא שמקבל התוספת שוהה בחו"ל ועם שובו של העובד מחו"ל חדל התנאי ואזי חדל התשלום. ככזו אין לכלול אותה בשכר הקבוע לצורך תשלום פיצויי פיטורים. 33. טענת התובעים כי קיבלו כל תקופת עבודתם תשלום של עובד חוץ מן הטעם שכל תקופת התקשרותם עם המדינה הועסקו בחו"ל, אין בה כדי להועיל לתובעים מאחר ומהותו של התשלום, אם "תוספת" הוא אם לאו היא הקובעת, ולא השאלה אם אותו תשלום שולם לעובד כל תקופת העסקתו או רק חלק ממנה. המדינה הוכיחה את מהות התוספת, את מטרתה (פישוט התשלום והתאמה לרמת המחירים בחו"ל) ואת מרכיבי השכר כתוצאה ממנה, וזאת בעדות ותצהיר חשב לשכת הקשר. נוסף על כך הפנתה המדינה להוראות התקשי"ר ולנהלים שמכוחם משולם שכרם של עובדי מדינה בחו"ל ותנאי שירות בחו"ל, לרבות תוספת זו, כפי שיפורט להלן: סעיף 83.571 לתקשי"ר: "סכום פיצויי הפיטורים, המשתלמים לעובד המקבל משכורת חוץ לארץ, מחושב על בסיס המשכורת המגיעה לו בארץ במטבע ישראלי, ללא התחשבות בתוספות המיוחדות שהוא קיבל בזמן עבודתו בחוץ לארץ" (ההדגשה שלי - מ' ל'). וכן הוראות פרק 19.1.13 (סעיף 6.2) להוראות שכר ותנאי שרות בחו"ל (ראה נ/4): "...מובהר כי השכר המשולם לעמ"י בחו"ל לא ישמש בסיס לתשלום פיצויי פיטורים, וכי הבסיס היחיד לחישוב פיצויי פיטורים של עמ"י הינו השכר המשולב ורכיבים מסויימים המשולמים בארץ לכלל עובדי המדינה המשרתים בדירוג האחיד בארץ; יתרת הסכום היא תוספת חו"ל המשתלמת רק בחו"ל ולא תובא בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים" (ההדגשה שלי - מ' ל'). מכאן שאף אם היה ספק מהו שכרם הקובע של התובעים לעניין חישוב פיצויי פיטורים (וספק כזה, יודגש, לא נותר), הרי שיש גם באמור בהוראות האמורות כדי לתמוך בעמדת המדינה בעניין זה. יוטעם עוד כי בית-הדין הארצי כבר נדרש לסוגיה זו בהרחבה וקבע: "כל פירוש אחר של המונח 'משכורת' לעניין פיצויי פיטורים יביא לאבסורד, והוא - כי עובד משרד החוץ העובד בארץ שנים הרבה, ובשנה-שנתיים האחרונות לעבודתו נשלח לחו"ל, יזכה לפיצויי פיטורים לפי 'משכורת חו"ל' הכוללת תוספת חו"ל (או שקצבתו תחושב על בסיס זה), ולעומתו עובד משרד החוץ אשר מרבית שנות עבודתו הועסק בחו"ל, ולקראת פרישתו הוחזר ארצה, יקבל פיצויי פיטורים (או קיצבה) לפי 'משכורת ישראלית' דהיינו לפי דירוג ודרגה המקובלים לגבי עובדי המדינה. אף שני עובדי משרד החוץ, שסיימו שירותם בחו"ל באותו תפקיד, האחד במדינה בה יוקר המחיה גבוה, והשני במדינה בה יוקר המחיה נמוך, יזכו לפיצויי פיטורים (או פנסיה) המחושבת על בסיס שונה" (דב"ע מח/3-3 נחושתן - מדינת ישראל [17], בעמ' 443). 34. לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית במלואה. התביעה להשלמת פיצויי פיטורים של התובע 35. מסיכומי הצדדים עולה כי אין עוד מחלוקת בשאלה אם זכויותיו של התובע בוטחו בקרן פנסיה "מבטחים" (ראה גם עדותו של התובע בעמ' 37 לפרוטוקול). מכאן שהמחלוקת שנותרה הינה בשאלה אם התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים שלהם היה זכאי. כאמור, בחודש מארס 1998 שולם לתובע סך של 12,052 ש"ח בגין השלמת פיצויי פיטורים. כן שוחררו לזכותו בחודש דצמבר 1997 כספי פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכותו במבטחים, בסך של 16,243 ש"ח. לטענת התובע סכום הפיצויים שהצטבר לזכותו במבטחים אמור היה לבוא "על חשבון" פיצויי הפיטורים שהיה על המדינה לשלם לו ולא "במקום". מאידך, המדינה טוענת כי התובע קיבל לידיו את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו וכי ההפרשות למבטחים, בסך 6% משכרו הקובע של התובע בגין פיצויי פיטורים, באות "במקום" 72% (6% במכפלת 12 חודשים) מפיצויי הפיטורים שלהם זכאי התובע. לטענת המדינה לאור הפרשת הסכומים בשיעור של 6% משכרו של התובע למבטחים, התובע היה זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 1/3% 2, כפי ששולם לו בפועל. 36. חוק פיצויי פיטורים מגדיר מצבים מסוימים שבהם המעביד פטור מתשלום פיצויי פיטורים או חלק מהם בסיום עבודת העובד אצלו. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה..." (ההדגשה שלי - מ' ל'). בית-הדין הארצי נתן נפקות לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים רק שעה שהוכח כי פרישת העובד מעבודתו היא בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים והוכח כי המעביד הפריש בפועל לקופת הגמל תשלומים שוטפים לצבירת זכויות לפיצויים או זכויות פנסיוניות לעובד (דב"ע מד/18-3 גקט - מקורות בינוי ופיתוח בע"מ [18]; דב"ע נא/59-3 ציאדה - סולל בונה בע"מ [19]). הפסיקה הכירה במצב שבו כספים שנצברו לפיצויי פיטורים בביטוח מנהלים אינם מגיעים לסכום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד מכוח חוק פיצויי פיטורים. במקרה כזה הכלל הוא שהמעביד מחויב להשלים לעובד את הכספים החסרים, אלא אם נקבע במפורש בהסכם הקיבוצי או באישור השר כי ההפרשות השוטפות תבואנה במקום פיצויי הפיטורים (דב"ע נו/234-3 זהר - מלט בע"מ [20]). נטל ההוכחה כי קיים הסכם קיבוצי החל על הצדדים, או אישור של שר העבודה המורה במפורש כי ההפקדות לקרן מסוימת (לצבירת פיצויי פיטורים) באות במקום פיצויי פיטורים, מוטל על המעביד הטוען טענה זאת (דב"ע נד/23-3 פרינץ - גפן [21]; דב"ע לט/31-3 נעמ"ת - ההסתדרות הכללית - קלאו [22]). 37.סעיף 02.354 לתקשי"ר קובע: "(א) עובד בשירות המדינה המועסק על פי חוזה מיוחד ואשר חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] אינו חל עליו, מבוטח בדרך כלל, בקרן פנסיה 'מבטחים' לגביה קיים הסכם קיבוצי לפיו הפרשות המדינה לקרן תבואנה גם במקום חלק מפיצויי פיטורים (במקרה של זכאות לפיצויי פיטורים ישולם לעובד 6% מקרן פנסיה 'מבטחים' ו-1/3% 2 מאת המדינה)" (ההדגשה שלי - מ' ל'). על יחסי הצדדים חל, בין היתר, הסכם קיבוצי בעניין שכר מיום 24.6.1983 (נספח ב' לסיכומי התובעים). בא-כוח התובעים טוען בסיכומיו כי גם על-פי הסכם זה תשלומי המדינה למבטחים יבואו על חשבון תשלום פיצויי פיטורים ולא במקום, כפי שעולה מסעיף 14 להסכם: "מוסכם בזאת כי תשלומי המדינה לקרן הפנסיה בשעור של 6% מהשכר לפיו שולמו תשלומי המדינה בפועל לקרן הפנסיה על פי התקנות והסכם זה יבואו על חשבון חובת תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים..." (ההדגשה שלי - מ' ל'). באת-כוח המדינה טוענת בסיכומיה כי החל מיום 1.4.1983, עת החלה המדינה להפריש לקרנות הפנסיה הפרשות על בסיס פנסיה מקיפה, הוחלו הוראותיו של הסכם קיבוצי מיום 5.12.1983 שנחתם בין ממשלת ישראל וההסתדרות הכללית (נספח ב' לסיכומים), שלפיו בנסיבות שבהן תיפסק עבודתו של עובד אשר מבוטח בקרן פנסיה מקיפה יהיה העובד זכאי ל-1/3% 2 משכרו כפול מספר חודשי עבודתו בגין פיצויי פיטורים, וזאת בהשלמה ל-6% שהופרשו לקרן הפנסיה, אשר יבואו במקום חלק זה מפיצויי הפיטורים שהעובד זכאי להם. 38. שוכנעתי, כטענת המדינה, כי ההסכם מיום 5.12.1983 נועד להשלים את ההסכם הקיבוצי מיום 24.6.1983, כפי שעולה מהוראותיו: "והואיל: שהמדינה ונציגות העובדים הסכימו ביניהם בסעיף 14 בהסכם הפנסיה המצורף להסכם זה כחלק בלתי נפרד ממנו כי 6% משכר העובד המשתלם על ידי המדינה למבטחים יבואו על חשבון פיצויי פיטורין לפי סעיף 14 לחוק פצויי פטורין... והסכם זה בא להשלים את ההסדר הנ"ל בהסכם הפנסיה". ההסכם קובע כי: "2. מוסכם בזאת כי אם תופסק עבודתו של עובד מדינה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין על-פי החוק, תשלם המדינה לעובד את הסכומים כדלקמן: א. מלוא הפיצויים להם זכאי העובד עד לתאריך הצטרפות העובד באמצעות המדינה לקרן פנסיה מקיפה, לפי שכר אחרון בעת הפסקת עבודה. ב. 1/3% 2 משכרו של העובד בעת הפסקת עבודתו במדינה כפול מספר חודשי עבודתו של העובד במדינה מתאריך הצטרפות העובד באמצעות המדינה לקרן פנסיה מקיפה ועד להפסקת עבודתו של העובד. 3. מוסכם בזאת כי האמור לעיל בא למצות את מלוא זכותם של העובדים לפיצויי פיטורים מהמדינה בהתאם לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963" (ההדגשות שלי - מ' ל'). מכאן עולה, עם האמור בסעיף 14 להסכם הקיבוצי מיום 24.6.1983, כי 6% משכר העובד המשתלם על-ידי המדינה למבטחים יבואו על חשבון פיצויי פיטורים, באופן שהעובד יהיה זכאי להשלמת פיצויי פיטורים אך ורק בגובה 1/3% 2 משכרו הקובע כפול מספר חודשי עבודתו. 39. לפיכך בדין קיבל התובע השלמה בגובה 1/3% 2 ממשכורתו הקובעת במכפלת מספר חודשי עבודתו, והוא אינו זכאי להשלמה נוספת בגין פיצויי פיטורים. אשר-על-כן, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים? 40. התובעת הועסקה על-ידי המדינה בתקופה שמיום 11.11.1993 ועד 10.2.1997 (ראה נ/15 ו-נ/16). כאמור, עובר לעבודתה במדינה הועסקה התובעת במקום עבודה אחר. על-מנת לעבוד במדינה כאמור יצאה התובעת לחופשה ללא תשלום מעבודתה החל מחודש נובמבר 1993 (ראה נ/20 ו-נ/21 לתצהיר מר ריווה וכן עדות התובעת בעמ' 65 לפרוטוקול). מחומר הראיות והעדויות עולה כי על-מנת לשמור על זכויותיה הפנסיוניות של התובעת המדינה הפרישה, לבקשת התובעת (ראה עמ' 64 לפרוטוקול), בגין עבודתה בשירותה, הפרשות סוציאליות למבטחים החל מחודש נובמבר 1993 ועד פברואר 1997 (ראה סעיף 17 לתצהיר מר ריווה וכן ת/36). 41. בהתאם להחלטה מיום 5.6.2000 (עמ' 11 לפרוטוקול) הגישה המדינה ביום 4.9.2000 את פירוט ההפרשות הסוציאליות שהופרשו על-ידיה בגין התובעת (הפירוט לא הוכחש ולא נסתר על-ידי התובעת). מהפירוט עולה כי המדינה הפרישה בגין עבודת התובעת בשירותה 1/3% 8 משכרה (6% + 1/3% 2) לכיסוי זכויות התובעת בעת פיטורים. כאמור לעיל בעניינו של התובע, גם על יחסי העבודה בין המדינה לתובעת חל ההסכם הקיבוצי מיום 5.12.1983 המשלים את האמור בהסכם הקיבוצי מיום 24.6.1983. נוכח האמור לעיל, הפרשות המדינה למבטחים בגין עבודת התובעת, בשיעור של 1/3% 8 משכרה הקובע, מהווים 100% מפיצויי הפיטורים שלהם היא זכאית ואין היא זכאית לכל השלמה נוספת. 42. מכאן שדין התביעה ברכיב זה - להידחות. התביעה לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים 43. כאמור, בחודש מארס 1998 שילמה המדינה לתובע פיצויי פיטורים בסך של 12,052 ש"ח (ראה ת/23) וכן שוחררו לזכותו כספי פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכותו במבטחים, בסך של 16,243 ש"ח, בעקבות הודעת המדינה לקרן הפנסיה מבטחים מיום 10.12.1997 אודות פיטורי התובע (ראה ת/21). התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים. לטענתו על המעביד מוטלת חובה לשלם לעובד פיצויי פיטורים מיד עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים וכן להודיע בכתב לקופת הגמל שבה העובד מבוטח על הסכום המגיע לעובד מקופת הגמל. המדינה מודה כי תשלום פיצויי הפיטורים לתובע נעשה באיחור, אולם לטענתה אי-תשלום פיצויי הפיטורים לתובע במועד פיטוריו נבע מטעות בתום-לב, כתוצאה מפנייתו "המטעה" של בא-כוח התובע (ת/13), שבה אין אזכור של העובדה שהתובע לא קיבל את פיצויי הפיטורים. המדינה מודה כי חובתה לשלם פיצויי פיטורים לעובד שפוטר בלי שהוא ייאלץ לשלוח דרישה למימוש זכות זו, אולם לטענתה, נוכח הכניסה למצב בלתי צפוי עקב פיטוריו הפתאומיים של התובע ונוכח מכתבו של בא-כוח התובע, המדינה סברה בטעות כי פיצויי הפיטורים כבר שולמו לתובע. 44. המועד לתשלום פיצויי פיטורים נקבע בסעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958. הכלל הוא כי מועד התגבשות העילה לפיצויי פיטורים הוא גם מועד תשלומם. מועד התגבשות עילת התשלום הוא מועד ניתוק יחסי העבודה - ובלבד שבאותו מועד קם כבר חיוב לשלם פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים (דב"ע נד/1-3 תבורי - מדינת ישראל [23]; דב"ע מה/79-3 טמיר - מדינת ישראל [24]). פיצויי פיטורים ייראו כמולנים לעניין חיוב בפיצויי הלנה רק אם לא שולמו תוך 15 ימים מהמועד לתשלומם (סעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר). בהתאם לסעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, מי שזכאי לקבל מקופת גמל את פיצויי הפיטורים או חלק מהם מכוח תשלומים ששילם לה מעביד, לא יהיה זכאי לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום המגיע לו מקופת הגמל על-פי זכותו האמורה, אם המעביד הודיע לקופת הגמל בכתב תוך 15 יום מהמועד לתשלום פיצויי פיטורים, כי הוא מסכים לתשלומם. 45. סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע מתי ניתן להפחית או לבטל פיצויי הלנה: "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית דין אזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". סעיף 20 לחוק הגנת השכר, שכותרתו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, קובע בסעיף קטן (ד): "הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: (1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין; (2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד; (3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם". הסנקציה של פיצויי הלנה הוגדרה בפסיקה כסנקציה דרקונית וקיצונית, אשר תכליתה להרתיע מעבידים מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל. על-כן החוק איפשר לבית-הדין להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, כאשר סעיף 18 לחוק הגנת השכר מפרט נימוקי הפחתת פיצויי הלנת שכר ופיצויי פיטורים, וסעיף 20 לחוק הגנת השכר מוסיף נימוקים נוספים להפחתה או לביטול. לעניין סמכותו של בית-הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנה נפסק כי: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי" (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - מימון [25]). 46. מחומר הראיות והעדויות שבפניי עולה כי המדינה לא בדקה מה זכויותיו של התובע עם פיטוריו ולכן לא שולמו לו פיצויי הפיטורים במועד. לא שוכנעתי כי הייתה כוונה מצד המדינה להימנע מתשלום פיצויי פיטורים לתובע, אלא כי אי-התשלום נבע, כפי שהדבר עולה, מטעות שלא הייתה בה כוונת זדון ונראה כי ברשלנות יסודה. עם זאת אף אם אי-תשלום פיצויי הפיטורים נבע תחילה מטעות כאמור, ואף רשלנות, אין כל ספק כי המדינה הייתה צריכה לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים מיד עם גילוי הטעות, או לפחות משהוסבה תשומת-לבה לכך שלא שולמו לתובע פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו. אלא שמחומר הראיות שבפניי עולה כי המדינה לא פעלה כך. על-אף מכתב הדרישה של בא-כוח התובע מחודש יוני 1997 (ת/13) שוחרר חלק הפיצויים שב"מבטחים" רק בדצמבר 1997, ואילו השלמת הפיצויים בעין בוצעה רק בחודש מארס 1998, לאחר הגשת כתב-התביעה. אינני מקבלת את טענת המדינה כי מכתב הדרישה האמור "מטעה", שכן אין בו אזכור לפיצויי הפיטורים. אף אם במכתב לא צוין במפורש דבר אודות פיצויי הפיטורים, מן הראוי היה שהמדינה תערוך בדיקה מקיפה באשר לזכויות התובע, כולל זכאותו לפיצויי פיטורים ואם שולמו לו בפועל. יתרה מזאת, אף אם טענת המדינה בעניין זה הייתה מתקבלת, הרי שמחומר הראיות עולה כי בחודש אוגוסט 1997 פנה בא-כוח התובע אל עורך-דין שמעון שטיין, היועץ המשפטי למשרד ראש הממשלה ואל עורך-דין אהוד קינן, מנהל מחלקת תביעות במשרד החוץ בדרישה לתשלום זכויות התובע, כולל פיצויי פיטורים (ראה ת/16). מתשובתו של עורך-דין שטיין (ת/17) עולה כי גם בשלב זה לא נערכה בדיקה. 47. שקילת מכלול הנסיבות ועריכת האיזון הראוי בין האינטרסים השונים, תוך מתן משקל לתכליתו של החוק, הביאני במקרה זה למסקנה כי יש מקום לחייב את המדינה בתשלום פיצויי הלנה, וזאת החל מ-30 יום ממועד הפנייה "ברחל בתך הקטנה" אל המדינה בעניין תשלום פיצויי פיטורים לתובע (ת/16). זאת הואיל והחל מפנייה זו לא נותר, או לא צריך היה להיוותר עוד, כל ספק באשר לאי-תשלום פיצויי פיטורים לתובע עד לאותו מועד. לפיכך יישאו פיצויי הפיטורים פיצויי הלנה כחוק החל מיום 15.9.1997 ועד למועד תשלומם בפועל לתובע: לגבי הסך של 16,243 ש"ח: מיום 15.9.1997 ועד ליום 10.12.1997, מועד משלוח מכתב השחרור ל"מבטחים". לגבי הסך של 12,052 ש"ח: מיום 15.9.1997 ועד ליום 1.3.1998, מועד תשלומו בפועל. סכומי פיצויי ההלנה כאמור יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 10.12.1997 ומיום 1.3.1998 (בהתאמה) ועד ליום התשלום המלא בפועל. 48. דין התביעה ברכיב זה להתקבל חלקית, כאמור בסעיף 47 לעיל. התביעה לפיצוי בגין נזקים כלכליים, נפשיים ועוגמת נפש פיצוי בגין נזקים כלכליים 49. התובע טען כי עקב הפרת חוזה העבודה לתקופה קצובה עמו, הוא זכאי לפיצוי כספי בגין הפסד זכויות במבטחים, בשל אי-ביצוע הפרשות למבטחים החל מחודש מארס 1997 ועד לחודש אוגוסט 1997. כן טען התובע כי עקב פיטוריו הפתאומיים והפרת חוזה העבודה עמו הוא הפך "בן לילה" לחלק ממעגל המובטלים ונאלץ להתמודד גם בראיונות העבודה שהיו לו עם שאלת נסיבות סיום יחסי העבודה עם המדינה, עובדה אשר הקשתה לטענתו על מציאת מקום עבודה חדש ובכך פגעה בו מבחינה כלכלית. התובעת טענה כי נאלצה לקבל דמי אבטלה במשך חודשים אחדים עד שחזרה לעבודתה הקודמת, מאחר ועל-פי החל"ת שהתבקש על-ידי לשכת הקשר הייתה התובעת אמורה לחזור לעבודתה הקודמת במועד מאוחר יותר. עוד טענו התובעים כי בנם, שעתיד היה לסיים את לימודיו בתיכון באותה מדינה שבה שימש התובע כנציג ישראל ולקבל שם תעודת בגרות מקומית, נאלץ, בהתאם לגילו, להיכנס באמצע שנת הלימודים בישראל לכיתה י"א בבית ספר תיכון בישראל ובמסגרת מסלול לימודים שונה לחלוטין של בגרויות בארץ, בלי שנערך לכך מבעוד מועד. לטענתם עובדה זו פגעה קשות בבנם וגרמה להם להוציא הוצאות רבות לשם השתלבות הבן במסגרת הלימודים בישראל. 50. נוכח הקביעה בדבר תקפות פיטורי התובע, בסייג הנוגע לזכות הטיעון, תוך קביעת הפיצוי הכספי בגין הפגם שנפל בהליך, לא מצאתי כי יש מקום לקבוע פיצוי נוסף בגין הנתבע ברכיב זה. נוסף על כך, התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלכלי כלשהו בגין הנטען על-ידיהם. באשר להוצאות הנטענות לצורך ההקלה על השתלבות בנם של התובעים במערכת החינוך בישראל - התובעים לא הציגו כל ראיה. יתרה מזאת, מחומר הראיות והעדויות שבפנינו עולה כי התובעים קיבלו סיוע מהמדינה, עם חזרתם לארץ, בסך של 12,000 ש"ח למימון שיעורי עזר לשני ילדיהם (ראה עדות התובע בעמ' 44 לפרוטוקול). פיצוי בגין נזקים נפשיים ועוגמת נפש 51. התובעים טענו כי עקב פיטוריו הפתאומיים של התובע נגרמו להם ולילדיהם נזקים נפשיים ועוגמת נפש. לטענתם, עקב פיטורי התובע הופסקו לימודי ילדיהם בבית הספר במדינה שבה שהו באמצע שנת הלימודים והילדים נאלצו להתמודד עם קשיי הסתגלות מבחינה חברתית בבתי הספר בישראל, ללא כל הכנה מוקדמת ובעת שהיו בגיל ההתבגרות (הבת בגיל 13 והבן בגיל 17). כן נטען כי בנם של התובעים נאלץ לשוב וללמוד בכיתה י"א בתיכון בישראל, בהתאם לגילו הביולוגי, ולהשלים חומר לימודי רב כדי להדביק את הפער הרב בלימודים לצורך השלמת הבגרויות בישראל. משלא עלה בידו של הבן לעשות זאת הוא נאלץ להישאר כיתה ולחזור על כתה י"א פעם נוספת. עוד טענו התובעים כי עקב פיטורי התובע וחזרתו עם בני משפחתו לישראל נאלצו לשכור דירה חלופית, מאחר שדירתם הושכרה עד יום 1.8.1997 (בהסתמך על חוזה העבודה של התובע עם המדינה) וכי חזרתם לארץ, לא לביתם אלא לדירה זרה, גרמה להם לנזק נפשי ולקשיי הסתגלות. 52. אינני מקבלת את התביעה ברכיב זה. התובעים העמידו את תביעתם לפיצוי בגין עוגמת נפש על התנהגות המדינה בקיום חוזה העבודה עם התובע ובפרט על הטענה כי המדינה הפרה את חוזה העבודה לתקופה קצובה שלו. טענה זו נדחתה כאמור. מפסיקת בית-הדין הארצי עולה כי בית-הדין מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב הפרת חובה חוזית (דב"ע נה/283-3 מרגלית - פז חברת נפט בע"מ [26]). עם זאת בעניינם של התובעים לא הופר חוזה עבודה לתקופה קצובה. כן שוכנעתי כי פיטוריו של התובע נעשו משיקולים ענייניים, בסבירות ובתום-לב. גם במקרה שבו הופר הסכם עבודה של עובד, ההלכה המנחה לעניין עצם פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש היא כי לבית-הדין שיקול-דעת אם לפסוק לעובד פיצוי או לאו: "אכן מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית בעוגמת נפש ותסכול. ושמא יטען הטוען כי אם יפוצה עובד בשל כך גם על עוגמת נפש ובנוסף לפיצוי על נזקיו המימוניים - תהא לדבר השלכה מכבידה על יחסי העבודה. על כך נשיב כי לפי שפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת הערכאה השיפוטית, והיא פרי שיקולי מדיניות שיפוטית, ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המישפטיות והכלכליות ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים יפסק הפיצוי הנדון" (ראה דב"ע נג/114-3 משרד החינוך - מדינת ישראל - מצגר [27], בעמ' 582; ההדגשה שלי - מ' ל'). מקל וחומר עת לא הופר הסכם כאמור. 53. עיקר הנזקים הנטענים נגרמו, לטענת התובעים, מהצורך להיערך לחזרה לארץ בטרם סיום תקופת החוזה. אלא שכאמור הסכם ההעסקה עצמו איפשר את סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים לפני מועד תום תוקפו של החוזה. נוסף על כך, באשר לדירת המגורים של התובעים טענה המדינה, כי בהתאם להנחיות שקיבלו התובעים, החלות על כלל שליחי המדינה בחו"ל אשר משכירים את דירתם בארץ עם צאתם לחו"ל, חובה הייתה על התובעים לכלול סעיף דיפלומטי בחוזה השכירות שלהם. התובע העיד בחקירה נגדית כי קיבל מדריך לחוזר מחו"ל רק לאחר שכבר שהה כשנתיים בחו"ל (עמ' 49 לפרוטוקול). עם זאת התובע הודה כי גם כשהאריך את חוזה השכירות של דירתו בארץ לא הוכנס סעיף דיפלומטי, למרות שכבר ידע עליו (עמ' 50-49 לפרוטוקול). מחומר הראיות ועדויות הצדדים עולה כי אף שהתובעים לא פעלו בהתאם להנחיות המדינה ביחס להכנסת סעיף דיפלומטי לחוזה השכירות, המדינה שילמה לתובעים את ההפרש בין דמי השכירות שנתקבלו מדירתם לבין דמי השכירות המשולמים על-ידיהם, כדי להקטין את נזקם (ראה עדות התובע בעמ' 50 לפרוטוקול). כן עולה כי בפועל הכנסות התובעים מדמי השכירות על דירתם עלו על הוצאות השכירות ששולמו על-ידיהם לשכירת דירה חלופית (ראה עדות התובע בעמ' 51 לפרוטוקול). 54. מכל אלו שוכנעתי כי אין מקום לקביעת פיצוי נוסף על זה שנקבע בסעיף 27 לפסק-הדין לעיל. דין רכיב תביעה זה אפוא להידחות. פומביות הדיון 55. ביום 19.10.1999 הגישה המדינה בקשה דחופה, במעמד צד אחד, לקיום דיון בדלתיים סגורות ועל איסור פרסום, בתיק בש"א 201762/99. הבקשה נומקה בשניים אלו: (א) חשש כי במהלך הדיון עשויים להיחשף ו/או להתגלות שמות עובדי לשכת הקשר, לרבות נציגים דיפלומטיים וקונסולריים של מדינת ישראל, שמלאו או עודם ממלאים תפקידים במדינות חבר העמים וכן שיטות הכשרה של עובדי לשכת הקשר. (ב) חשש לפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל בכלל, ובפעילות לשכת הקשר בפרט, במדינות חבר העמים. (ג) חשש כי כתוצאה מהחשיפה, מדיניות החוץ של אותה מדינה שבה שימש התובע כנציג ישראל כלפי מדינת ישראל עלולה להשתנות, האנטישמיות באותה מדינה עלולה להחריף ועשויים להינקט צעדים נגד פעילות לשכת הקשר באופן ספציפי. הבקשה נתמכה בתצהיר של ראש לשכת הקשר במועד הגשת הבקשה. התובעים התנגדו לבקשה, בעיקר מן הטעם שהבקשה הוגשה למעלה משנה וחצי מיום הגשת כתב-ההגנה. כן טענו התובעים כי הבקשה והתצהיר התומך בה הם סתמיים ולא מפרטים מדוע עלולות להתרחש למדינת ישראל כל הפגיעות המפורטות כתוצאה מאי-קיום הדיון בדלתיים סגורות. הואיל ולא ניתן היה לחזות ולצפות מראש אילו מן העדויות מן הדין לחסותן, החלטתי לקיים את ההתדיינות בתיק בדלתיים סגורות, עד לתום שמיעת ההוכחות, מועד שבו תינתן החלטה סופית בעניין (ראה החלטה מיום 12.12.1999). באותה החלטה, נוכח החיסיון שהוטל מטעמי בטחון המדינה ויחסי החוץ, שוחררו נציגי הציבור מהמותב והתיק נשמע בדן יחיד בפניי. 56. לאחר שבחנתי את מלוא חומר הראיות ועדויות הצדדים שבפניי, שוכנעתי שיש מקום להיעתר לבקשת המדינה באופן חלקי, באופן שיותר פרסום פסק-הדין (בחיסוי שם המדינה שבה שימש התובע כנציג ישראל וכנציג "נתיב", שמות התובעים עצמם ופרטים מזהים אחרים), והתיק עצמו על כל מסמכיו ייוותר תחת החיסוי של דיון בדלתיים סגורות. 57. סעיף 68(ב)(1) ו-68(ב)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) קובע: "(ב) בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה: (1) לשם שמירה על בטחון המדינה; (2) לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה". סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט קובע כי: "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". הוראות אלה הן חריג לכלל פומביות הדיון, המהווה עיקרון בסיסי ביותר של עשיית צדק. לפומביות הדיון משקל מיוחד בשיטת משפט דמוקרטית האמונה על הספקה חופשית של מידע על אודות פעולות הרשויות השונות בה, ובהן הרשות השופטת. עיקרון זה הועלה למעלת עיקרון חוקתי לאור סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, שבו נקבע כי: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". על עריכת האיזון הראוי בין האינטרסים המנוגדים עמד בית-המשפט העליון בבג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי [28]. גם במקרה שבפניי מתנגשים שני אינטרסים: האחד, אינטרס יחסי החוץ של המדינה וביטחונם של השליחים הפועלים מטעמה בחו"ל והשני, האינטרס של חופש הביטוי, הפרסום וזכות הציבור לדעת. 58. לטענת המדינה יש להותיר את הוראת החיסיון על כנה מאחר והסרת החיסיון עשויה ליצור קרע ביחסי החוץ של ישראל עם אותה מדינה, זאת עקב ההתייחסות המיוחדת אליה, כאמור בעמ' 59 לפרוטוקול ובהוראות התקנון הקונסולרי - נ/6. כן הועלה נימוק, אשר על-מנת לאפשר את פרסום פסק-הדין כפי שפורסם, אינני חוזרת במסגרת זו על פרטיו. די אם אציין כי שוכנעתי כי אכן יש בו כדי למנוע פרסום שם המדינה שבה הועסק התובע והותרת החיסיון על ההתדיינות עצמה על כנו, שכן סריקת כל המסמכים שבתיק על-מנת לבדוק באילו מהם מופיע שמם של התובעים ו/או שמה של המדינה הנדונה תהא משימה שסבירותה מוטלת בספק. נוסף על כך קיימים בתיק מסמכים (כך למשל נ/11 וכן התקנון הקונסולרי בחלקו הרלוונטי) שהצורך בחיסוים הוא ברור וודאי. 59. בנסיבות אלו תמשיך ותחול ההוראה בדבר דיון בדלתיים סגורות ואיסור פרסום לגבי ההתדיינות כולה, פרט לפרסום פסק-דין זה. התיק ימשיך ויישמר בכספת בית-הדין. סוף דבר 60. התביעה מתקבלת באופן חלקי, כאמור בסעיפים 27 ו-47 לעיל. התשלום על-פי סעיפים אלו ייעשה תוך 30 יום ממועד המצאת פסק-הדין למדינה. 61. באשר לחיסיון ואיסור פרסום - כאמור בסעיף 59 לעיל. 62. בשים-לב לתוצאה דלעיל, תישא המדינה בהוצאות התובע ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק-הדין למדינה, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. חוזהמשרד החוץהסכם קיבוצי