1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע נה/2471 - 3; השופטת סלע ונציג הציבור פרדס), בו הוחלט לבטל פסק בוררות שניתן ביום 27.7.1995 על-ידי הבורר עורך-דין ב' כהן (להלן - פסק הבוררות). יצוין, כי בהסכם הבוררות שבין הצדדים, על-פיו ניתן פסק הבוררות, הוסכם כי ה"בורר יהיה קשור לדין המהותי". 2. השאלה הראשונה העומדת לדיון היא כיצד יש לפרש את המונח "מעילה באמון" הכלול בהסכם הקיבוצי: אם יש לפרש מונח זה על-פי פירושו בדיני העונשין או על-פי פירושו בדיני העבודה. השאלה השנייה היא אם יש מקום להתערבותו של בית-הדין בפסק הבוררות, בו פורש המונח "מעילה באמון", על-פי פירושו בדיני העונשין. הרקע 3. המערער 1 (להלן - העובד) הועסק אצל המשיבה (להלן - נעמת), בתפקיד מרכז פנימייה בכפר הנוער "כנות", מיום 21.8.1990. על נעמת והעובד חלה חוקת העבודה לעובדים במוסדות חינוך חקלאיים ופנימייתיים. 4. בפרק 52 של חוקת העבודה נקבעו דרכי הפיטורים של עובדים. השלב הראשון של הליך הפיטורים הוא פנייה של הנהלת המוסד לוועד העובדים וקיום משא ומתן על פיטורי העובד (פרק 52 לחוקת העבודה). עם זאת, נקבעו בסעיף 55.1 לחוקת העבודה הוראות מיוחדות בדבר "פיטורים מסיבות חמורות", כדלקמן: "55.1 פיטורים מסיבות חמורות ההנהלה זכאית להפסיק מיד את עבודתו של העובד מהסיבות המפורטות להלן: 1. תפיסת העובד בביצוע עבירה פלילית. 2. מטעמי מוסר הגובלים בפלילים. 3. התנהגות בריונית כלפי חניכים ו/או עובדים. 4. עקב מעילה באמון. 5. התנהגות הנוגדת באופן מובהק את הרוח החינוכית של המוסד. 6. עובד אשר הורשע בבית המשפט בעבירה שביצע מחוץ לכתלי המוסד ושיש עמה קלון. על פיטורי עובד מהסיבות המפורטות לעיל, יתנהל דיון בהתאם ל"דרכי הפיטורים" שבפרק 52. אם יתברר בדיון כי אין מקום לפיטורים, חייבת ההנהלה להשיב את העובד לעבודתו ולשלם את משכורתו בעד הזמן שלא עבד. אם הפיטורים יאושרו, ייחשב יום הפסקת העבודה, כיום עבודה אחרון כולל הודעה מוקדמת. פרט למקרה של תפיסת עובד בביצוע עבירה פלילית אשר בו אין משלמים פיצויי פיטורים - דנים ביתר המקרים על זכות המפוטר לפיצויי פיטורים" (ההדגשות שלי - י' א'). 5. ביום 15.2.1995 הודיעה נעמת לעובד על הפסקת עבודתו, כדלקמן: "הרינו להודיעך כי לאור הארוע הקשה שהיה אתמול בכנות, בו ניצלת את מעמדך בכפר כבעל סמכות כלפי התלמידים ופנית למשטרה עם תלמידת הכפר... וזאת בנגוד להוראות שקיבלת ממנהל הכפר, ובניגוד להנחיה חוזרת של ממ"מ מנהל הכפר, עבודתך בכפר תופסק לאלתר בהתאם להוראת סעיף 55.1 לחוקת העבודה לעובדי מוסדות חינוך חקלאים ופנימיתים. אנו רואים בהתנהגותך מעילה באמון". ביום 8.3.1995 הודיעה נעמת לעובד על פיטוריו, כדלקמן: "בעקבות פגישה שהתקיימה בין הנהלת נעמת וועד העובדים ב'כנות', ביום 26.2.95, בה לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בענין הפסקת עבודתך, הריני להודיעך כי ההודעה על הפסקת עבודתך בנעמת, מיום 15.2.95, מהווה מכתב פיטורים". 6. הצדדים שלפנינו היו חלוקים ביניהם בשאלה אם מעשיו והתנהגותו של העובד, שבגינם פוטר מעבודתו, הם בגדר "מעילה באמון" כמשמעותה בחוקת העבודה. לפיכך, ביום 13.7.1995 נחתם בין הצדדים הסכם בוררות, בו הוסכם, בין השאר, כדלקמן: "2. הצדדים ממנים את עו"ד בנימין (בני) מ. כהן לשמש בורר בין הצדדים. הבורר יכריע בשאלה האם מעשיו והתנהגותו של מר אהרון כהן, בגינם פוטר מעבודתו מהווים מעילה באמון כמשמעותם בחוקה? 3. הבורר יקיים את הבוררות בהתאם להוראות חוק הבוררות, לרבות התוספת לפי סעיף 2 לחוק הבוררות, למעט הסייגים שלהלן: א) הבורר יהיה קשור לדין המהותי. ב) ... 4. הבורר ינמק את פסק-הבוררות" (ההדגשה שלי - י' א'). 7. בפסק הבוררות פירט הבורר את הרקע העובדתי של האירוע שהביא לפיטורי העובד ואת טענות הצדדים. יצוין, כי באת-כוח נעמת טענה לפני הבורר כי ההחלטה על פיטורי העובד הייתה תוצאה של הצטברות אירועים, וכי למעשה יש לראות בהתנהגותו הכוללת של העובד, ולא רק באירוע האחרון, משום "מעילה באמון". בהתייחסו לסעיף 55.1 לחוקת העבודה, ציין הבורר: "כותרת הסעיף, פיטורים מסיבות חמורות והסיבות המפורטות בסעיף זה מלמדות כי יש לפרש את המושג מעילה באמון פרשנות דווקנית, כך שהתנהגות שנראה בה מעילה באמון תהא התנהגות חמורה במיוחד ולא די בהפרת משמעת גרידא, מה גם שאת נושא הפיטורים מחמת הפרת משמעת מסדיר סעיף 55.7 לתקנון". הבורר פירט את הפרשנות המילולית-מילונית של המונח "מעילה באמון", וכן את השימוש במונח זה בחקיקה (סעיף 28(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; סעיף 140 לפקודת החוק הפלילי, 1936), והפרשנות שניתנה למונח זה בפסיקה. מסקנת הבורר הייתה כדלקמן: "22. כפי שראינו לעיל, גם הפרשנות המילונית של המושג מעילה מתייחסת ל'הפרת אמון'. סעיף 284 לחוק העונשין מתייחס לעובד ציבור 'שהפר אמונים' ואין סעיף פלילי מקביל לו המתייחס לעובד שאינו עובד ציבור. יחד עם זאת סבור אני, כי מן הראוי לפרש את המושג 'מעילה באמון' המצוי בחוקת העבודה לעובדים במוסדות חקלאיים ופנימייתיים, ברוח הפרשנות שניתנה למושג זה בסעיף 140 לפקודת החוק הפלילי, וברוח הפרשנות של המושג המקביל לו 'הפרת אמונים', המופיע בסעיף 284 לחוק העונשין. יתרה מזו, סבור אני, כי בשל חומרת המשמעות של פיטורים מחמת מעילה באמון - עילת פיטורים שבהכרח מכתימה את שמו של העובד ועלולה לפגוע פגיעה משמעותית בהמשך העסקתו בתחום עיסוקו, על המעביד להוכיח בנוסף לרכיב ההתנהגותי של 'מעילה באמון' גם רכיב של כוונה ותוצאה - בדומה לפרשנות שנתנה לרכיבים אלה בסעיף 284 לחוק העונשין". בהמשך פירט הבורר את הנסיבות והרקע לפיטורי העובד, וקבע כדלקמן: "32. התוצאה היא, שמעשהו של אהרון כהן ביום 14.7.95 אינו מהווה מעילה באמון כמשמעות מושג זה בסעיף 55.1 לחוקת העבודה לעובדים במוסדות חינוך חקלאיים ופנימייתיים". ההליך בבית-הדין האזורי 8. נעמת הגישה בקשה לבית-הדין האזורי להורות על ביטול פסק הבוררות, וזאת על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (דהיינו, מן הטעם ש"הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"). לטענת נעמת, פסק הבוררות אכן מתבסס על הדין המהותי, אולם ההסתמכות של הבורר היא על הדין הפלילי, בעוד הבוררות בסכסוך בין הצדדים הייתה בתחום דיני העבודה, שהינו תחום אזרחי מובהק. לדעת נעמת, פירוש המונח "מעילה באמון" על-פי הדין הפלילי, משמעותו "כי ניתן לפטר עובד בגין עילה זו רק אם מעשיו גובלים בפלילים, ונבחנים עפ"י מבחני הדין הפלילי. פרשנות זו היא מרחיקת לכת, ופוגעת ברוח דיני העבודה, הדורשת לבחון מונח זה על רקע פגיעה בסדרי העבודה, לאו דווקא בכוונה רעה, אלא גם עקב רשלנות, בתום לב". בא-כוח נעמת הסתמכה על פסק-הדין בע"פ 20/53 ניימן ואח' נ' היועץ המשפטי [1], בעמ' 853-852, ממנו עולה כי להפרת חובת הנאמנות יש משמעות גם לפי מושגי החוק האזרחי. עוד טענה נעמת כי מאחר והבורר נתבקש, על-פי הסכם הבוררות, להכריע בסכסוך שבין הצדדים בהתאם לדין המהותי, הרי שאף שלא נאמר במפורש כי הפסיקה תהיה לפי כללי המשפט האזרחי, מתן פירוש למונח "מעילה באמון" בדין האזרחי, על בסיס הפרשנות של מונח זה בדין הפלילי, מהווה חריגה מסמכותו של הבורר על-פי הסכם הבוררות. מטרת הסכם הבוררות, לטענתה, הייתה כי פסיקת הבורר לגבי פירוש המונח "מעילה באמון" תהיה כמשמעותו בדיני העבודה על-פי כללי המשפט האזרחי. 9. עתירות נעמת, בבקשתה ובסיכומיה, היו כדלקמן: (א) לבטל את פסק הבוררות, בגין חריגה מסמכות; (ב) להכריע בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, ולחלופין להורות על החזרת הנושא לבורר, על-מנת שיפרש את המונח "מעילה באמון" על-פי הפרשנות המחייבת בדיני עבודה, להבדיל מהפרשנות על-פי הדין הפלילי. 10. המשיבים בבית-הדין האזורי (שהם המערערים לפנינו) טענו בבית-הדין האזורי כי יש לדחות את בקשת נעמת, משום שתחת המסווה של בקשה לביטול בעילת חריגה מסמכות, טוענת נעמת כי הבורר טעה בהגדרת המונח "מעילה באמון". לטענתם, טעות של בורר וכן טעות על-פני פסק הבוררות, אינם עילה לביטול הפסק. כמו-כן, גם אם טעה הבורר בהחלטתו או בפירושו של הדין המהותי, אין טעותו מהווה "חריגה מסמכות". המשיבים בבית-הדין האזורי טענו עוד כי ביטול פסק בורר הוא בגדר סנקציה חמורה, ויש להימנע מהתערבות בהכרעות של בורר. לגופו של עניין, טענו המשיבים בבית-הדין האזורי, כי הגדרת המונח "מעילה באמון" על-פי הדין הפלילי היא נכונה. 11. בפסק-דינו פסק בית-הדין האזורי כדלקמן: "7. קודם נתן הבורר את הפירוש למושג 'מעילה באמון' היה עליו ליתן דעתו מה היתה כוונת הצדדים כאשר הסכימו בסעיף 3(א) להסכם הבוררות ש'הבורר יהיה קשור לדין המהותי' וזאת במיוחד כאשר במבוא להסכם הבוררות כתוב שהעילה לפיטוריו של התובע היתה לפי סעיף 55.1 לחוקת העבודה. 8. א. שילוב שתי ההוראות האלה מלמדנו שהדין המהותי מפנה אותנו לסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: 'חוק פיצויי פיטורים'). ב. עולה שהדין המהותי לענינינו הוא הדין שנגזר מפרשנות המונח 'מעילה באמון' המצוי בחוקת העבודה כפי שהיה צריך לפרשו לאור הוראות ס' 16 לחוק פיצויי פיטורים. ג. בחוק פיצויי פיטורים רואים שמעילה באמון יכולה שכלל לא תהא פלילית ודי במעילה באמון ע"י רשלנות בתום לב של עובד כלפי מעבידו כדי שתחשב כעבירה עפ"י סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים שעה שבדין הפלילי אין בכך עבירה שכן בעוד שבדין הפלילי נדרשים הן המעשה - ACTUS REUS והן הכוונה - MENS REA קרי 'רצון להביא לתוצאה אסורה' או לפחות 'יחס של אדישות' כלפי התוצאה האסורה הרי שהדין האזרחי מסתפק ברשלנות בתום לב. ד. 1. ולענין הנטל המוטל על המעביד הטוען שיש לשלול או להפחית פיצויי פיטורים מכח ס' 16 לחוק פיצויי פיטורים - באשר למידת ההוכחה הדרושה בבתי הדין לעבודה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה כי במשפט בעניני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שכאשר מבקש צד לשכנע את בית הדין בעצם קיום עבירה דרושה מידת הוכחה מוגברת. 2. בענין יגאל הלמן - יוסף וישנגרד פסק בית-הדין הארצי - 'מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה' (דב"ע לו/1 - 3 (לא פורסם) צוטט בדב"ע מז/4 - 3 שרה שלפי ואח' - 'אגד' פד"ע יט 49, 56). 3. בפסק הדין נקבע - 'במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה' להבדיל ממידת ההוכחה הזהה למשפט פלילי ללמדנו שאין להחיל הדין הפלילי המהותי על ענינינו. 9. א. נוסיף עוד שהתכלית העקרונית של חוקת העבודה הינה שדרוש שבין הצדדים תהא מידת אמון ותום לב גבוהה מהרגיל וזאת מעצם קיומם של יחסי עובד ומעביד. ב. משעל-פי חוקת העבודה יחסי העבודה דורשים מידת אמון מיוחדת בין הצדדים, עולה שאם האמון מוגבר אזי כאשר העובד מועל באותו אמון לא ניתן לדרוש ממנו דרישת האמון הרגילה ואז הנטל על המעביד פחות מאשר במשפט פלילי ואין הוא מחייב גם REUS ACTUS וגם ‎.MENS REA 10. א. לאחר שקבענו שהדין המהותי בהסכם הבוררות משמעו הדין המהותי במשפט האזרחי, עלינו להכריע בשאלה האם משקבע הבורר אמות מידה מחמירות יש משום חריגה בסמכות ועל כן יש לבטל את פסק הבורר או שמא יש מקום להפעיל את סעיף 26 לחוק הבוררות. ב. בענינינו - משהסכימו הצדדים בהסכם הבוררות על פי מה על הבוררות לפסוק ומשהבורר לא פסק על פי הסכמתם הרי שיש בכך משום חריגה מסמכות שכן הבורר פסק בניגוד לקבוע בהסכם הבוררות, שהקנה לו את הסמכות. ג. משחרג הבורר מסמכותו ומשפסק הוא בניגוד להסכמת הצדדים כעולה מהסכם הבוררות, ומשהשתית הוא את פסק דינו על פרוש המילה 'מעילה באמון' כמשמעה בדין הפלילי, הרי שאין מקום להפעיל את הוראות סעיף 26 לחוק הבוררות. 11. התוצאה, איפוא, שהתביעה מתקבלת ואנו קובעים שפסק הבורר בטל". על כך הוגש הערעור שלפנינו. 12. יצוין, כי בית-הדין האזורי לא התייחס בפסק-דינו לסעד הנוסף שנתבקש דהיינו - שבית-הדין עצמו יכריע בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, או שבית-הדין יחזיר את הנושא לבורר (ראה פיסקה 9 לעיל). הטיעונים בערעור 13. הטענות העיקריות של בא-כוח המערערים לפנינו, הן כדלקמן: (א) הבורר לא חרג מסמכותו בפרשו את המונח "מעילה באמון" על-פי משמעותו בדין הפלילי; (ב) בית-הדין האזורי היה צריך להימנע מלהפעיל את סמכותו לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, וכן היה צריך להפעיל את הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות, ולא לבטל את פסק הבוררות; (ג) הזדקקות בית-הדין האזורי להוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, היא מוטעית, באשר אין מדובר בענייננו בשלילת פיצויי פיטורים, אלא בהפסקת עבודה; (ד) טעות של בורר בהפעלה או בפירוש של הדין, אינה בגדר "חריגה מסמכות", ולכן לא היה מקום לבטל את פסק הבוררות; (ה) הטעמים להפסקת עבודה על-פי סעיף 55.1 לחוקת העבודה, מתייחסים לעבירות פליליות חמורות. "מעילה באמון" היא אחת מהן, והיא מופיעה בתקנוני משמעת אחרים לצד גניבה ופגיעה בזדון במפעל של המעביד. לפיכך, הדרך בה הלך הבורר הייתה דרך נכונה, משום שהוא פירש את המונח "מעילה באמון" על-פי הפרשנות המחייבת בדיני העבודה, המוליכה אל הפרשנות בדין הפלילי. 14. עתירת המערערים לפנינו היא לבטל את פסק-דינו של בית-הדין האזורי ולאשר את פסק הבוררות. 15. הטענות העיקריות של באת-כוח נעמת לפנינו, הן כדלקמן: (א) הסתמכות הבורר על הדין הפלילי בפסק הבוררות, אינה טעות משפטית, אלא חריגה מהסמכות שהוקנתה לו; (ב) הדין המהותי החל בעניין הוא הדין האזרחי בכלל ודיני העבודה בפרט; (ג) לא כל העילות המנויות בסעיף 55.1 לחוקת העבודה הינן פליליות במהותן ובאופיין, ויש לפרש כל עילה לגופה מבלי להקיש ביניהן; (ד) בית-הדין האזורי פעל במסגרת סמכותו בבטלו את פסק הבוררות. הפרשנות של מונחים בחוקים, בחוזים ובהסכמים קיבוציים 16. ההלכה לגבי פרשנות ביטויים ומונחים בחוקים היא, כי ביטוי מסוים יכו להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, בהתאם למטרת החיקוק, אך ככל שהדבר ניתן יש לתת לאותם ביטויים ומונחים, את אותה משמעות (ראה ע"א 480/79 חברת א' טרגר להשקעות ולבנין בע"מ נ' גובה המכס, ירושלים [2], בעמ' 306; ע"א 502/78, 515, 79/79 מדינת ישראל נ' ניסים ואח'; שרות אייל נ' מדינת ישראל ואח'; גולדמן נ' "סהר" ואח' [3], בעמ' 758; רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד ואח' [4], בעמ' 627; בג"ץ 332/82 רשימת אחוה וקידמה - אבו גוש ואח' נ' וועדת הבחירות למועצה האזורית מטה יהודה [5], בעמ' 431; בג"ץ 1583/94 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [6], בעמ' 475-474; בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח' [7], פיסקאות 21-20). לגבי המושגים בחוקים שבתחומי משפט שונים, הרי ש"כאשר חוק נזקק למונחים בעלי משמעות כללית, ההנחה היא כי הוא מכוון אל משמעותם בדין הכללי. על-כן, כאשר חוק מסוים מתחום המשפט הציבורי (כגון חוק פלילי או חוק מסוים) מתייחס למושגים של המשפט הפרטי, החזקה היא שהוא מכוון אל משמעותם במשפט הפרטי" (א' ברק פרשנות במשפט כרך ב פרשנות החקיקה [23], בעמ' 592). 17. בפרשנות חוזים, יש ומשמעות של ביטוי מסוים שפורש בחוק, תהיה לו נפקות אף לגבי פירוש החוזה (ראה סעיף 25(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; ג' שלו דיני חוזים [24], בעמ' 311-307). משלא נקבעה בחוק הוראה פרשנית כאמור, עולה השאלה איזו פרשנות יש לתת למונח או לביטוי בחוזה, אשר לא הוגדרו על-ידי הצדדים, כאשר אותו מונח או ביטוי הוגדרו או נעשה בהם שימוש בחקיקה. שאלה זו מתעוררת בעניין שלפנינו, אך היא מתעוררת גם בתחומי משפט אחרים, כגון בפוליסות ביטוח, שבהן נעשה שימוש במונחים שונים מתחום המשפט הפלילי (ראה ע"א 179/73 בחן חברה לביטוח בע"מ נ' ליבוביץ [8], בעמ' 704; ע"א 780/77 יובל - חברה לביטוח בע"מ נ' עציוני [9]; ע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' [10], בעמ' 850). 18. הכלל המנחה הוא כי יש לפרש חוזה לפי כוונת הצדדים, על-פי הלשון שנקטו בניסוח החוזה. יחד עם זאת, ככל שמדובר בפרשנות הסכם קיבוצי, הכלל הוא כי יש לפרש מונחים שבהסכם הקיבוצי על-פי ההקשר התעשייתי (ראה דב"ע תשן/122 - 3 פרנסיס - בן בסט [11], בעמ' 384). באשר לפרשנות של סעיפי משמעת בהסכם קיבוצי, נפסק כי יש בהם גורם "עונשי" במובן האזרחי ולא במובן הפלילי, ועל-כן "לא יהא זה נכון לפרש מלים וניבים שבאותם הסעיפים פירוש שניתן לדומיהם בחוק הפלילי... אם באים להעזר לעניין פירוש במקורות חוץ, יכול וייעזרו בהקשר התעשייתי" (דב"ע מא/80 - 3 חב' אלקטרה (ישראל) בע"מ - ברק [12], בעמ' 425) (ההדגשה הוספה - י' א'). 19. בעניין שלפנינו, השאלה היא אפוא מה הייתה כוונת הצדדים לחוקת העבודה בניסוחו של סעיף 55.1 של חוקת העבודה וכיצד יש לפרש סעיף זה בהקשר התעשייתי. אמנם, כותרתו של הסעיף האמור היא "פיטורים מסיבות חמורות", אך חלקו הראשון של הסעיף דן ב"הפסקת" עבודתו של עובד, "מיד", מהסיבות שפורטו בהמשך הסעיף. כלומר, מדובר בהליך מהיר ודחוף ("מיד") של הפסקת עבודה, בנסיבות חמורות שאינן סובלות דיחוי. יודגש, כי מדובר במוסד חינוכי, ואכן, פירוט הנסיבות, לגבי עובד במוסד חינוכי, מסביר את מטרתו של הסעיף במתן הסמכות המיוחדת להנהלת המוסד החינוכי. בחינת מטרה זו צריכה להנחות במתן תוכן לסעיף האמור ולמונחים ולביטויים אשר הצדדים להסכם הקיבוצי השתמשו בהם. 20. נדגיש, כי לא רק המונח "מעילה באמון" מעורר את שאלת פרשנותו. גם מונחים אחרים המצויים בסעיף 55.1 של חוקת העבודה, כגון, "התנהגות בריונית" ועבירה "שיש עמה קלון", עשויים לעורר שאלות פרשנות. למונח "עבירה שיש עמה קלון", אשר נזכר לעיל, יש נפקות לא רק לגבי עובדים, בתחום דיני העבודה, אלא גם לבעלי מקצועות שהוסדרו בחקיקה ולבעלי תפקידים שונים. בהתאם לכך, נפסק כי תוכנו של מונח זה אינו אחיד, ועל כן, "ייתכן כי עבירה שנעברה בנסיבות מסוימות על ידי עובד המדינה תיחשב כעבירה שיש עמה קלון, אף אם עבירה בנסיבות דומות לא תיחשב כעבירה שיש עמה קלון לצורך פסילה מכהונה של נבחר ציבור" (עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה [13], בעמ' 191). המונח "עבירה שיש עמה קלון" אינו נדון בעניין שלפנינו, אך ניתן להקיש מההתייחסות הבלתי אחידה אליו, כאמור לעיל, אף למונח "מעילה באמון" הנדון לפנינו. 21. הגם שסעיף 55.1 לחוקת העבודה עניינו אינו דיון משמעתי, אלא הפסקת עבודה בנסיבות מיוחדות, ראוי להקיש לעניין זה ממהות הדיון המשמעתי, אשר "לא נועד להעניש את 'העברין', כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה" (בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה ואח' [14], בעמ' 861; ההדגשה שלי - י' א'). בענייננו, מטרת סעיף 55.1 לחוקת העבודה היא אפוא "הגנה" על המעביד במוסד חינוכי, במקרים חמורים של התנהגות בלתי נאותה של עובד המוסד החינוכי, ומתן סמכות דחופה למעביד להפסיק את עבודתו בנסיבות אלה. 22. לאור זאת, המונח "מעילה באמון" בהסכם הקיבוצי ראוי שיפורש פירוש תכליתי על-פי מטרת ההסכם הקיבוצי. תחימת משמעותו של מונח זה לתחום הדין הפלילי וליסודותיו של אותו מונח על-פי הדין הפלילי, מביאה למעשה להצרתו של המונח, ואינה מאפשרת את יישומו המתאים בנסיבות ראויות שונות שבתחום יחסי העבודה, ועל-פי המטרה העולה מההסכם הקיבוצי שבו נקבע המונח. 23. המונח "אמון" (כמו מונחים דומים אחרים, כגון "שמירת אמונים" (ראה סעיף 34 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959), "נאמנות" ו"הגינות"), הוא מונח-יסוד שגור ובעל תוכן ביחסי העבודה האינדיווידואליים. המונח "אמון" מצא אף ביטוי בחקיקה (ראה סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951; סעיף 2(ג)(6) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954; סעיף 32(ב) לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959) (ראה לעניין חובת "נאמנות" ביחסי עובד ומעביד, סעיף 5(א) להצעת חוק חוזה עבודה, תשכ"ח-1968 וסעיף 7(א) להצעת חוק חוזה עבודה, תשמ"ה-1985). בדב"ע מב/74 - 3 ורדי - עירית נתניה [15], בעמ' 66-65, נאמר בנושא זה: "יחסי עובד-מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המתחייב מתפקידו, ואת המעביד - בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד ('FURSORGE') וחובת ההגינות ('FAIRNESS). שני אלה הם מעבר לחובת 'קיום בתום-לב' שמסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973" (ההדגשה שלי - י' א'). (ראה גם דב"ע מה/77 - 3 גרשון ואח' - מדינת ישראל [16], בעמ' 350). עוד נפסק בנושא זה כי "יחסי עובד ומעביד הם ביסודם יחסים של אמון ומהימנות" (דב"ע לג/4 - 2 רון - המועצה המקומית מצפה רמון [17], בעמ' 390), וכן כי "כל עובד חייב נאמנות למעבידו, ומכאן שכל תפקיד דורש מידה מסוימת של אמון אישי" (דב"ע מט/7 - 2 רבות - הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ [18], בעמ' 121; ראה גם מ' גולדברג "תום לב במשפט העבודה" [26], בעמ' 143). 24. ישנן נסיבות שבהן סביר להניח כי לא תהיה מחלוקת שמעשה מסוים של עובד הוא אכן בגדר "מעילה באמון", במובן המיוחס למונח זה ביחסי העבודה, על-פי יסודות ההתנהגות המיוחסים למונח זה. נסיבות אלה הן, לדוגמה, הפרת חובת הסודיות על-ידי עובד, לגבי סודות מסחריים או מידע סודי (ראה בג"ץ 159/73 יצחקי נ' שר המשפטים [19], בעמ' 695, 698; ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח' [20]), או מתן "עצה" על-ידי עובד ללקוחות של המפעל, לרכוש מוצר של מפעל מתחרה. אולם, מטבע הדברים, במקרים רבים תתעורר שאלת פרשנותו של מונח זה. על-כן, המונח "מעילה באמון", בהקשר של שיפוט משמעתי, הפסקת עבודה או יחסי עבודה, יפורש בהקשר של משפט העבודה, על-פי המטרה שלשמה הייתה התייחסות למונח זה ועל-פי יסודות ההתנהגות המתאימים למונח זה. 25. בהליך שלפנינו אין אנו נדרשים לתת את הפירוש למונח "מעילה באמון" בהקשר העובדתי הנדון, לגבי המערער 1. השאלה שעלתה היא כיצד יש לפרש מונח זה: על-פי פירושו בדיני העונשין או על-פי הפירוש בדיני העבודה. התשובה לשאלה זו היא כי את המונח "מעילה באמון" שבסעיף 55.1 לחוקת העבודה, יש לפרש על-פי פירושו בדיני העבודה והפסיקה המתייחסת אליה (ראה פרופ' ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל [25], בעמ' 455 הערה 37). האם יש להתערב בפסק הבוררות בעניין שלפנינו? 26. כאמור בפיסקה 14 לעיל, עתירת המערערים היא לבטל את פסק-דינו של בית-הדין האזורי ולאשר את פסק הבוררות. הצדדים לא ביקשו מאתנו, לחלופין - כפי שביקשה נעמת בבית-הדין האזורי (ראה פיסקה 9 לעיל) - כי אנו נכריע בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים או נחזיר את העניין לבורר. על-כן השאלה היא אם אכן היה מקום, בנסיבות אלה, לבטל את פסק הבוררות על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות. 27. בסיכומיה בבית-הדין האזורי טענה בא-כוח נעמת לביטול פסק הבוררות, בהסתמך על סעיף 24(3) לחוק הבוררות וכן סעיף 24(5) לחוק הבוררות. אולם, בית-הדין האזורי התייחס בפסק-דינו רק לסעיף 24(3) לחוק הבוררות, ואף בדיון לפנינו הייתה למעשה התייחסות רק לסעיף 24(3) לחוק הבוררות. 28. סעיף 24(3) לחוק הבוררות קובע כדלקמן: "24. בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול) לבטל פסק בוררות כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: (1) - (2) ... (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; (4) - (10) ...". כאמור בפיסקה 8 לעיל, טענת נעמת בבית-הדין האזורי הייתה, כי יש לבטל את פסק הבוררות בגין חריגה מסמכות, דהיינו - חריגה מסעיף הסכם הבוררות הקובע כי הבורר "יהיה קשור לדין המהותי", בעת שמטרת הסכם הבוררות הייתה שפסיקת הבורר תתייחס לדיני העבודה. 29. בסעיף 24(7) לחוק הבוררות נקבע כי ניתן להגיש בקשת ביטול של פסק בוררות כאשר "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". כאמור לעיל, בענייננו אכן הותנה שהבורר יהיה קשור לדין המהותי. אולם, נעמת לא טענה כי הבורר לא פסק בהתאם לדין המהותי, ועל-כן לא הסתמכה נעמת על סעיף 24(7) לחוק הבוררות. העילה לה טענה נעמת הייתה כי בדרך שנקט הבורר לגבי יישום הדין המהותי, הייתה משום "חריגה" מהסמכויות הנתונות לבורר לפי הסכם הבוררות, וזאת, כאמור, על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. 30. ברע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ 30. בעמ' 516, נפסק כי "טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אשר לגביו הותנה בהסכם הבוררות שיפסוק בהתאם לדין, אין בהן כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק". טעמיו של בית-המשפט היו, בין השאר, כדלקמן (בעמ' 518-516): "א. מגמתו הברורה של החוק היא לעודד העברת סכסוכים לבוררות, תוך מסירת ההכרעה הסופית בסכסוך לבורר, אליו הסכימו הצדדים להעביר את ההכרעה בסכסוך שביניהם. במגמה זו נקבעו בחוק העילות לביטולו של פסק הבוררות, עילות אשר בלתן אין... ולא רק שהעילות לביטול פסק הבוררות שבחוק צמצמו את אפשרויות הביטול שהיו קיימות קודם חקיקתו; אלא שגם עילות אלה, לביטול, פורשו על דרך הצמצום ובצורה דווקנית ביותר, כשהנטייה הברורה היא להימנע, ככל האפשר, מהתערבות בפסק הבוררות... ב. כדי להגשים את התכלית כאמור קבעו בתי המשפט, שעם חקיקת החוק עברה ובטלה מהעולם העילה של 'טעות על פני הפסק'... אם הייתה מתקבלת טענת המבקשת, ובכל מקרה של טעות בדין הייתה קמה עילת ביטול, התוצאה המעשית הייתה, שעילת הטעות על פני הפסק הייתה נשארת כעילה לביטול הפסק באותם מקרים שהבורר חויב, על פי המוסכם בין הצדדים, לפסוק בהתאם לדין ולנמק את פסקו. ג. מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו ... מתן האפשרות להתערב בפסק בורר, כל אימת שלא יגלה פנים כהלכה בדין, כמוה כהפיכת בית המשפט לערכאת ערעור על פסק הבורר, ונמצא, שהבוררות אינה אלא שלב בהליכים בין הצדדים, אשר את פתרונם הסופי ימצאו בבית המשפט. אכן, עיון בעילות הבוררות המפורטות בסעיף 24 לחוק יגלה, שעיקרן הוא בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין הצדדים, ואין הן מיוחדות לבחינתו של תוכן הפסק (פרט לחריג אחד הנוגע לפסק הנוגד את תקנת הציבור). באשר לתוכן הפסק, בעניין זה סמכו הצדדים על הבורר, שידע לבור דרכו ולהגיע לתוצאה ההולמת. כשהטילו עליו לפסוק על פי הדין, לא עשו כן אלא על מנת לחייבו לראות את הדין כמקור שעל פיו יכריע בסכסוך. הם בחרוהו לצורך זה, בסומכם עליו ועל ידיעתו לפסוק על פי הדין, תוך שהם מכפיפים עצמם להכרעתו, אפילו יטעה בדין. ד. נשאלת, כמובן, השאלה, אם לא ראוי שטעות בדין, המתגלית בפסק הבורר, תתוקן, והאינטרס שההכרעה בסכסוך תוכרע על פי הדין לאמיתו יגבר על האינטרס של קיום פסק הבורר, אשר הצדדים העדיפו שהוא, ולא בית המשפט, יכריע בסכסוך ביניהם. נראה לי, שיש להעדיף את האינטרס השני. בהטילם על בורר לפסוק על פי הדין בחרו הצדדים לעצמם בורר, אשר סומכים הם עליו שיוכל לפסוק כך, ונטלו על עצמם את ה'סיכון', שהבורר עלול לטעות. כשם שבורר שהוסמך לפסוק שלא על פי הדין המהותי ותוצאת פסיקתו עלולה להיות מוטעית או בלתי צודקת, ללא שלצד לבוררות תהיה אפשרות לתקוף את פסקו, כך במקרה שנמסר לבורר להכריע על פי הדין. המקרה האחרון שונה מקודמו רק בקשר להתנאה שעל הבורר לראות את עצמו מחויב לפסוק על פי הדין. אך את ה'סיכון' של טעות על ידי הבורר נטלו הצדדים על עצמם גם במקרה האחרון". באשר לסעיף 24(3) לחוק הבוררות, נפסק באותו הליך (בעמ' 519-518): "7. גם העילה לביטול לפי סעיף 24(3) לא תועיל למבקשת. ראשית, סעיף זה הינו סעיף כללי, הדן במקרה של פעולה ללא סמכות או בחריגה מסמכות על ידי הבורר. בטענה המתייחסת לפסיקה ללא סמכות או בחריגה מסמכות, המבוססת על פסיקה שלא על פי הדין - כשהותנה שכך ייעשה - עוסק סעיף 24(7) של החוק, סעיף אשר אינו אלא התייחסות מיוחדת לעניינים שסעיף 24(3) דן בהם. על כן, יש להכריע בעניין על פי הפירוש שיש לתת לסעיף 24(7), שהינו דין מיוחד, ובכך דנתי לעיל. שנית, משהותנה, שהבורר יפסוק על פי הדין המהותי, והוא טעה בהפעלתו או בפירושו, אין הטעות מהווה חריגה מסמכות. מי שיש לו סמכות, אינו חורג רק משום שטעה בהפעלתה. לעניין זה ראוי להוסיף, שלדיבור 'סמכות' יש משמעויות רבות, ויש לפרש דיבור זה בחוק פירוש התואם את המגמה לקיים את פסק הבורר... 8. בהסכם הבוררות הותנה, שהבורר 'יהיה קשור בדין המהותי', ומנוסח זה מבקש בא-כוח המבקשת שיוסק, שכל פסק בוררות, שאינו תואם את הדין המהותי, כמוהו כחריגה מהסמכות שהוקנתה בהסכם הבוררות. הוא מדגיש את הדיבור 'קשור' כהתניה על כך שהפסק יהיה בפועל על פי הדין המהותי על פי פירושו הנכון. אין לקבל טענה זו, 'קשור' בדין המהותי אין פירושו אלא לשון אחר לכך שעל הבורר להחליט 'בהתאם לדין' המהותי, ולא, למשל, על דרך הפשרה או על פי שיקול דעתו בלבד, ועל החלטה 'בהתאם לדין', כנזכר בסעיף 24(7), כבר עמדנו לעיל". (ראה בנושא זה א' קליר "ביטול פסק בורר, שפסק בניגוד לדין" [27]; ד' גיורא "על בורר שחויב לפסוק בהתאם לדין המהותי ולא עשה כן" [28]). 31. השאלה היא אפוא אם אכן ניתן לראות משום "חריגה מסמכות", בדרך שאותה נקט הבורר בעניין שלפנינו ביישום ענף הדין המהותי בפסק הבוררות, במתן הפירוש למונח "מעילה באמון". כלומר, אם ניתן לסווג את דרכו זו של הבורר כ"חריגה מסמכות". 32. כמצוטט בפיסקה 11 לעיל, בית-הדין האזורי מצא כי הבורר "חרג מסמכותו", "משהסכימו הצדדים בהסכם הבוררות על פי מה על הבוררות לפסוק ומשהבורר לא פסק על פי הסכמתם". בכך קיבל בית-הדין האזורי את טענת בא-כוח נעמת כי מטרת הסכם הבוררות הייתה כי פסיקת הבורר לגבי פירוש המונח "מעילה באמון" תהיה כמשמעותו בדיני העבודה. טענה זו של בא-כוח נעמת מוצאת תימוכין בהסכם הבוררות בו נתבקש הבורר להכריע בשאלה אם מעשיו והתנהגותו של המערער 1 בגינם פוטר מעבודתו מהווים מעילה באמון "כמשמעותם בחוקה" (דהיינו - חוקת העבודה לעובדים במוסדות חינוך חקלאים ופנימייתיים) (ראה פיסקה 6 לעיל). כוונת הצדדים הייתה אפוא למתן תוכן למונח "מעילה באמון" כמשמעותו וכמטרתו בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. לפיכך, אנו רואים בהזדקקותו של הבורר לענף הדין הפלילי במקום דיני העבודה, לאור כל המפורט לעיל, משום "חריגה מהסמכות" שהוענקה לו בהסכם הבוררות, ושעל-פיה הוא קשור לדין המהותי. 33. משהגענו למסקנה כי הדרך שאותה נקט הבורר היא בגדר "חריגה מסמכות", עולה השאלה אם ביטול פסק הבוררות היה הצעד המתחייב בנסיבות העניין שלפנינו, או שהיה מקום לנקוט דרך אחרת. 34. המגמה היא "לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ [22], בעמ' 612). על-פי הרישה של סעיף 24 לחוק הבוררות, חריגה מסמכות על-ידי הבורר אינה מחייבת ביטול פסק הבוררות. לבית-הדין נתונה גם הסמכות לשקול אלטרנטיבות לביטול הפסק, כאשר הדבר ניתן ואפשרי, וזאת במסגרת המגמה למנוע, ככל הניתן, את ביטולו של פסק הבוררות, שהוא צעד חמור. אחת האלטרנטיבות היא החזרת העניין לבורר על-מנת שיתקנו בהתאם להוראות בית-הדין. יצוין, כי סעד זה אף נתבקש, לחלופין, על-ידי נעמת בבית-הדין האזורי (ראה פיסקה 9 לעיל), כך שבית-הדין היה רשאי לפעול בהתאם לכך (ראה אוטולנגי בספרה הנ"ל [25], בעמ' 496). 35. ביקשנו, על-כן, מהצדדים להשלים טיעוניהם לפנינו בשאלה של רלוונטיות הסעדים האחרים שנתבקשו בבית-הדין האזורי, מלבד הסעד של ביטול פסק הבוררות, בהליך הערעור שלפנינו. באת-כוח המערערים טענה כי הבורר פירש את המונח "מעילה באמון" גם על-פי הדין האזרחי וגם על-פי הדין הפלילי, וביקשה להשאיר את פסק הבוררות על כנו. לעומתה, טענה באת-כוח נעמת כי הסעדים הנוספים שביקשה בבית-הדין האזורי הינם רלוונטיים, וזאת על-מנת שתינתן החלטה פוזיטיבית בשאלה אם השעייתו של המערער 1 נעשתה עקב מעילה באמון, ולאחר מכן פיטוריו, נעשו כדין. באת-כוח נעמת השאירה לשיקול דעתנו אם להורות לבית-הדין האזורי להכריע בשאלה זו או להחזיר את העניין לבורר עם הוראות. 36. מאחר ומדובר בהוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי, נראה לנו כראוי בנסיבות העניין שלפנינו, לקבל את הסעד החלופי שביקשה נעמת בבית-הדין האזורי, ולהורות על החזרת העניין לבורר על-מנת שיפרש את המונח "מעילה באמון" שבסעיף 55.1 לחוקת העבודה, על-פי הפרשנות המחייבת בדיני העבודה, כמפורט בפיסקאות 24-16 לעיל. החלטתנו זו היא על-פי תקנה 110 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. סיכום 37. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לקבל את הערעור, כאמור בפיסקה 36 לעיל. 38. אין צו להוצאות בהליך הערעור. חוזהנעמ"תהסכם קיבוצי