בפני תביעה בסך 9,800 ש”ח אשר עניינה תשלום חוב עבור אספקת סחורה וטענת קיזוז מהחוב, בגין נזק שנגרם בעקבות איחור באספקת הסחורה. רקע התובעת הינה חברה בע"מ שבבעלותה מפעל ליצור צינורות פי.וי.סי המנהלת עסק ליצור ושיווק צינורות ופרופילים. הנתבעת היא חברה בע"מ המנהלת עסק של יבוא ושיווק יריעות בטומניות. בין התובעת לנתבעת יחסי מסחר ארוכי שנים. ביום 12/9/02 הזמינה הנתבעת מהתובעת ספוגיEPDM , תפר 200 וסמכי נאופרן המשמשים להנחת אלמנטים יצוקים מבטון. (להלן "ההזמנה" או "הסחורה"). המחלוקת בענייננו, הינה לעניין מועד אספקת ההזמנה, אשר לטענת הנתבעת בשל אי עמידה בו, נגרם לה נזק, אותו היא מבקשת לקזז מסכום החוב. טופס ההזמנה צורף לכתבי הטענות של הצדדים. מלבד פרטי ההזמנה ופרטים נוספים, נכתב ע"י מנהל הנתבעת, מר יוסף אוסטרובסקי, ב"תנאי אספקה", "עד יום 23/9/02". בפקס חוזר אשר נשלח למנהל הנתבעת ע"י מנהל המכירות של התובעת ביום, 13/9/02 נכתב "יוסי ההזמנה בביצוע, שלמה". את התפרים, סיפקה התובעת לנתבעת ביום 12/9/02. את הספוגים ביום 23/9/02 ואת סמכי הנאופרן (להלן "הסמכים") סיפקה רק ביום 29/9/02, יחד עם חשבונית לתשלום סך של 8,949 ש”ח בעבור אספקת הסחורה. הנתבעת סירבה לשלם סכום זה, אלא על תנאי שהתובעת תסכים לקיזוז סך של 4,425 ש”ח שהוא לטענתה סכום הנזק שנגרם לה בעקבות איחור התובעת באספקת הסמכים. הנזק אליבא דנתבעת הוא למעשה, דרישת התשלום של לקוחת הנתבעת, חברת "ביג מדן" (להלן "הקבלן" או "הלקוח"), בשל כך שהנתבעת לא סיפקה לו את הסמכים במועד. בשל סירוב התובעת להתניית הנתבעת, נותר מלוא סכום החוב ללא פרעון והוא נשוא התביעה דנן. טענות הצדדים טענות התובעת לטענת התובעת, הובהר לנתבעת כי הסמכים אינם מיוצרים על ידה וכדי לספקם לנתבעת, עליה להזמינם ולקבלם מספק אחר, צד ג', שאינו בשליטתה של התובעת ולכן, מעולם לא התחייבה למועד אספקה מסוים של מסד הנאופרן, אלא למועד משוער בלבד והדבר היה ידוע לנתבעת. על פי תצהיריהם של מר יוסי גבאי, מנהל ובעל מניות בתובעת, ומר שלמה אלבוים מנהל מכירות בתובעת, אשר צורפו לכתב התביעה, שלמה אלבוים, ממנו בוצעה ההזמנה, אינו מנהל בחברה ולכן לא היה מוסמך או מורשה לתת התחייבות בשם החברה למועד קונקרטי לאספקת הסחורה. בנוסף, על ההזמנה, אשר נרשמה ע"י הנתבעת ("ת/3") אין כל התחייבות לספק את המוצר בתאריך מבוקש ואין עליה חותמת חברה או חותמת של מר יוסי גבאי, שהן היכולות לחייב את החברה. התובעת טוענת בסיכומיה, כי טענת ההגנה של הנתבעת הינה טענת "הודאה והדחה", היינו מודה שהמוצרים סופקו, אך טוענת לקיזוז של 4,425 ש”ח, הוא סכום הנזק שנגרם לה בעקבות איחור התובעת באספקת המוצרים. משכך, עובר הנטל אל הנתבעת, להוכיח את טענת ההדחה, היינו כי התובעת הפרה את ההסכם וסיפקה את הסמכים שלא עפ"י המוסכם, ובשל כך, נגרם לה נזק שעל התובעת היה לחזות מראש, וכי האיחור באספקה הוא הגורם הישיר והבלעדי לנזקי הנתבעת. לטענת התובעת, הנתבעת אינה זכאית לפיצוי ו/או קיזוז הנזק אם היא ו/או הקבלן יכלו למנוע את הנזק ולא עשו כן וכי הקבלן, לקוחה של הנתבעת, היה זכאי על פי דין לפיצוי מהנתבעת. (לנתבעת לא קמה זכות קיזוז אם לא היתה לה מחויבות לפצות את הקבלן). לטענת התובעת, הנתבעת לא הוכיחה שהתובעת הפרה את החוזה, שכן המועד הנקוב הוא מועד משוער. מסקנת הנתבעת מהכתוב על טופס ההזמנה "ההזמנה בביצוע" כי התובעת נטלה עליה התחייבות מוחלטת לאספקה במועד הנקוב, ללא תנאי, הינה שגויה שכן, תוצאה של פירוש זה, אינה מקובלת בתחום עיסוקם המשותף, ענף הבניה. כמו כן, אין זה סביר כי במוצרים, אשר עלותם קטנה (182 ש”ח לכל סמך) והרווח למוכר מסתכם ב 30 ש”ח לכל פריט, יסכים המוכר ליטול אחריות לכל עיכוב שלא תלוי בו ויחויב בפיצויים בשיעור בלתי ידוע. הטלת אחריות כזאת עלולה לגרום פגיעה באספקה הסדירה ולייקור המוצרים וע"י כך לפגיעה בענף הבנייה ובכלל. מועד האספקה כפוף לעיכובים ב"שרשרת האספקה", שאינה בשליטתה או תוצאת רשלנותה או מחדליה של התובעת. ומכיוון שהאיחורים הקודמים באספקת הסמכים נגרמו בשל תקלה אצל היצרן ולא היה ידוע מתי תוסר התקלה, הרי שלא סביר היה שאלבוים התחייב לספק את הסמכים ב 25/9/02, כפי שטוענת הנתבעת. התובעת טוענת לקיומו של נוהג בענף הבניה לפיו, מועד האספקה, הינו משוער וכי ביחסים בין צדדים, שמתקיימים שנים, אין הקפדה על מועד אספקה דווקני, ואיחורים באספקה, אינם נתפסים כהפרת הסכם (לטענתה הנוהג הוכח ע"י עדי התובעת, מר גבאי ומר אלבוים). הנתבעת לא הוכיחה שהייתה חייבת לפצות את הקבלן בשל עיכוב באספקה ע"י התובעת והנסיבות בהן חויבה הנתבעת ע"י הקבלן כלל לא הובהרו. הנתבעת ו/או הקבלן יכלו למנוע את הנזק ולא עשו כן שכן, בשים לב לכך שאספקת הסמכים נדחתה פעמיים, היה על הנתבעת ועל הקבלן לפעול כדי למנוע את הנזק. על הנתבעת היה להודיע לקבלן כי אין וודאות לקבלת הסמכים במועד ועל הקבלן היה לדאוג שהמנופים יגיעו רק לאחר מכן. הנתבעת היא האחראית לנזק שנגרם לקבלן ו"גילגולו" של הפיצוי בגין נזק זה אל התובעת, נגוע בחוסר תום לב. לכתב התביעה צרפה התובעת, העתק הזמנת המוצרים ע"י הנתבעת, העתקי תעודות משלוח, העתק חשבונית הסחורה שסופקה, העתק מכתב דרישה לתשלום החוב מיום 14/2/03, תגובת הנתבעת למכתב זה ומכתב דרישה נוסף מיום 6/5/03. טענות הנתבעת הנתבעת הזמינה סחורה מן התובעת על מנת שזו תסופק במועד נקוב מסוים, עד ליום 23/9/02. התובעת אישרה את ביצוע ההזמנה ללא כל הסתייגות אולם, נכשלה ולא סיפקה את הסחורה במועד לו התחייבה, אלא רק ביום 29/9/02 ומשכך, גרמה נזק לנתבעת. הגם שהעובדה כי הסמכים אינם מיוצרים ע"י התובעת, לא היתה ידועה לה במועד ההזמנה אלא רק ביום 25/9/02, אין עובדה זו רלוונטית שכן התובעת התחייבה לספק את הסמכים במועד ספציפי ולא עמדה בכך. הואיל וביום 23/9/02 לא סופקו הסמכים, קיימה הנתבעת דין ודברים עם מר אלבוים, אשר הבטיח להמציא את הפריטים החסרים עד ליום 24/9/02 אולם, גם התחייבות זו הופרה ע"י התובעת. מר אלבוים התחייב כי לכל המאוחר ביום 25/9/02 תצליח התובעת לספק את הסמכים החסרים וכי לא יהיה איחור נוסף. בצהרי יום 25/902 התייצב, כמוסכם בין הצדדים, נציג הנתבעת במפעל התובעת ביבנה ובידו תעודת משלוח 32180 מיוחדת לפרטים החסרים אולם, גם הפעם לא נתקבלה הסחורה הנדרשת. נוכח כך, נאלצה הנתבעת לדווח לקבלן כי לא ניתן יהיה לספק את הסמכים לאתר הבניה, במועד שסוכם. הקבלן הסביר לנתבעת כי במועד זה תואמו מנופים הנחוצים להנחת הסמכים וכי לא ניתן יהיה לבטל את בואם. עוד באותו היום שיגר הלקוח אל הנתבעת, מכתב ולפיו הנזק בגין זימון המנופים לאתר לשווא, יחול על כתפי הנתבעת. הנתבעת התקשרה עם מר אלבוים ודיווחה לו אודות חומרת המצב ועל הנזק הצפוי כתוצאה מאי אספקת הסמכים במועד. ביום 26/9/02 שיגרה הנתבעת, מכתב אל התובעת ובישרה לה כי אם אכן יחול חיוב בגין האיחור באספקת הסמכים, הרי שהתובעת תישא בנזק זה. ואכן, הנתבעת חוייבה בסך של 4,425 ש”ח בגין הנזק שאירע כתוצאה מן האיחור באספקת הסמכים. בנסיבות אלה הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא מקזזת את הנזק בסך של 4,524 ש”ח כנגד הסכמתה ליטול אחריות לנזק שאירע ואולם התובעת סירבה. על התובעת, כמי שמספקת סמכי נאופרן לאחרים ומכירה את משמעותם, היתה מוטלת חובת זהירות מוגברת לעמוד בלוח הזמנים לו התחייבה כלפי הנתבעת ומשלא עמדה בו ומשאירע נזק קונקרטי וצפוי לנתבעת, הרי שעל התובעת לשאת בו. התובעת הפרה תנאי יסודי בהסכם לאספקת סחורה ולכן עליה לשאת בנזק אשר נגרם לנתבעת. כתב ההגנה של הנתבעת נתמך בתצהירו של מר יוסף אוסטרוביץ, מנהל השיווק של הנתבעת ולהם צורפו, העתק הצעת מחיר מיום 11/9/02, העתק ההזמנה מיום 12/9/02, העתק אישור התובעת להזמנה מיום 13/9/02, העתק תעודת משלוח 1510 מיום 23/9/02, העתק תעודת משלוח מיום 25/9/02, העתק מכתב הלקוח לנתבעת מיום 25/9/02, העתק מכתב הנתבעת אל התובעת מיום 26/9/02, העתק תעודת משלוח 1524 מיום 29/9/02, העתק הודעת חיוב מיום 24/12/02 דיון בין הצדדים, התגלעו שתי מחלוקות; האחת הינה האם מועד אספקת הסמכים, מהווה הפרה של טופס ההזמנה, אשר כמוהו כהסכם בין הצדדים והאחרת הינה שאלת האחריות לנזק והוכחתו. התובעת טוענת לחוב בסך של 8,949 ש”ח. להוכחת החוב, צרפה התובעת לכתבי טענותיה שלוש תעודות משלוח של כלל הסחורה שסופקה לנתבעת וחשבונית מס' 966 לתשלום סכום הסחורה שסופקה. הנתבעת אינה חולקת על טענתה העובדתית של התובעת, לעניין אספקתה וקבלתה של הסחורה ולעניין קיומו של החוב הנטען אולם טוענת כנגד גובהו של החוב, שכן לטענתה יש לקזז הימנו, סך של 4,425 ש”ח בגין נזק שנגרם לה, בשל אי אספקת הסחורה במועדה. באם יעלה בידי הנתבעת להוכיח את טענת הקיזוז, הרי שיעמוד סכום חובה לתובעת על הסך של 4,524 ש”ח ובאם לא יעלה בידה לעשות כן, יעמוד סכום התביעה, לפרעונו המלא, הן משום שהנתבעת לא הכחישה את קיומו של החוב והן משום הגשת ראיות מספקות להוכחתו ע"י התובעת. לטענת הנתבעת הנזק נגרם בשל עיכוב במועד האספקה, אשר נקבע על טופס ההזמנה. על טופס ההזמנה מיום 12/9/02, נכתב ע"י יוסי, נציג הנתבעת (יוסף אוסטרובסקי), המוצרים המבוקשים, סכום ההזמנה הכולל ובשורת "תנאי אספקה" נכתב "עד יום 23/9/02". לבקשתו, אושרה ההזמנה ע"י שלמה, נציג התובעת (שלמה אלבוים) ביום 13/9/02 בפקס חוזר, עליו נכתב "יוסי ההזמנה בביצוע שלמה". לא נכתבה כל הסתייגות או הערה, על טופס ההזמנה או על יד אחד מסעיפיה "תנאי אספקה", "מקום אספקה" ו/או ב"הערות". בהשבת ההזמנה בפקס חוזר, על הכתוב עליה, ניתן ללמוד כי התובעת קבלה את ההזמנה והחלה בביצועה, כמבוקש. באם היתה לתובעת הסתייגות לגבי אחד מסעיפי ההזמנה, אשר נרשמה ע"י הנתבעת, סביר היה כי היתה רושמת אותה על טופס ההזמנה, טרם אישורו. עם זאת, טוענת התובעת כי לא התחייבה למועד אספקה קונקרטי ובכל מקרה, עיכוב של מספר ימים באספקה, הינו סביר ומקובל בענף ואינו מהווה הפרת חוזה (מפנה לסע' 25(ג) ו26 לחוק החוזים (חלק כללי)). עדי התביעה העידו לעניין קביעת מועדי אספקת סחורה. כשנשאל מר יוסי גבאי "מדוע לא כתוב על ההזמנה מועד אספקה משוער?, ענה, "ככה עובדים כולם, כל השוק עובד כך" (עמ' 5 לפרוטוקול) וכן "כל הלקוחות שלי רושמים סעיף ספציפי וזה נחשב תאריך משוער" (עמ' 6 לפרוטוקול). אף בתצהירו של מר אלבוים (עמ' 2 ), העיד זה כי "..כל מי שעוסק בענף יודע שתמיד עלול לחול עיכוב של מספר ימים בשל ... שאינם בשליטתו של המוכר, ואין למוכר אחריות לתקלות שאינן בשליטתו". אין בדבריהם אלה של עדי התביעה, כדי להוכיח קיומו של נוהג בענף הבניה, לפיו התאריכים הנקבעים, הינם תאריכים משוערים בלבד. מהעולה, ניתן ללמוד כי כפי הנוהג בתחומים רבים ושונים, אף בתחום הבנייה, נדרשת יציבות וודאות, הן לעניין קביעת מועדים ולוחות זמנים, אספקת סחורה, הזמנת עובדים וציוד עבודה וכו'. כפי שניתן לראות מענייננו אנו, שרשרת העוסקים בכל תחום ובתחום הבניה בפרט, הינה ארוכה ורבת חוליות. חוליה אחת קשורה ברעותה ובהעדר אמון והסתמכות של חוליה אחת על האחרת, תקרוס השרשרת כולה ולא תוכל עוד מלהתקיים. נראה כי כתיבת מועד האספקה על טופס ההזמנה וביצוע ההזמנה כעשרה ימים טרם מועד האספקה, לא נעשו ע"י הנתבעת לחינם. הנתבעת צפתה מראש את לוחות הזמנים שלה ושל לקוחותיה ונראה כי נערכה לכך בהתאם. אינני מקבל את טענת עדי התביעה, כי כל המועדים הנקבעים בתחום, הינם מועדים משוערים כל שכן לאור דברי מר אלבוים בע"מ' 2 לתצהירו: "בעסקאות רכש מוצרים או חומרים לבנייה, אם לא הותנה במפורש אחרת, מועד האספקה המבוקש הינו מועד משוער" לא בכדי, הקצתה התובעת מקום בטופס ההזמנה למילוי פרטי "תנאי אספקה" ו"זמן אספקה", אלא כדי לאפשר לצדדים המתקשרים עימה, לקבוע תנאים מסוג זה. משקבעה, הנתבעת מועד אחרון לאספקת ההזמנה, על התובעת היה לעמוד בו או לא לקבל על עצמה ביצוע ההזמנה. התובעת מסתמכת על הזמנה קודמת של הנתבעת משנת 2001, בה נקבע מועד בו לא עמדה התובעת ו"שום דבר לא קרה". בהימנעות קודמת מנזק, אין להסתמך כי גם ביתר הפעמים לא יקרה דבר. נראית לי טענת הנתבעת כי ציון מועד האספקה על טופס ההזמנה היה תנאי יסודי בהסכם. משמעות טענה זו של הנתבעת היא, שאילו ידעה כי התובעת לא תעמוד במועד המבוקש, כי אז לא היתה מתקשרת בחוזה עימה או לחילופין היתה מזמינה מספק אחר, אשר היה יכול לעמוד במועד האספקה. הפרה של תנאי מסוג זה, מקנה לנתבעת את זכות ביטול החוזה, משעבר מועד האספקה והתובעת לא עמדה בו. (ר' סע' 6 ו7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970. הנתבעת לא ביקשה לבטל את החוזה והמתינה 6 ימים נוספים עד לקבלת הסמכים המבוקשים, אולם טוענת היא לקיזוז סך הנזק שנגרם לה בשל האיחור באספקה מסכום חובה לתובעת. הוכחת שיעור הקיזוז להוכחת שיעור הקיזוז, הוא שיעור הנזק הנטען, צרפה הנתבעת לכתבי טענותיה העתק מכתב הלקוח לנתבעת מיום 25/9/02 לפיו מכיוון שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לקבלן, לספק את הסחורה במועד, 24/9/02 ולא ניתן לבטל את הגעתה חברת "ספנקריט" אשר הוזמנה לאתר הבניה, כל חיוב מחברת ספנקריט, יועבר ישירות אל הנתבעת אשר תחוייב בהתאם. ממכתב זה ניתן ללמוד, כי לשרשרת היחסים של התובעת-נתבעת-קבלן, התווספה חוליה נוספת, היא חברת "ספנקריט", אשר הנזק המדובר, אם נגרם, בעצם נגרם לה. מכך עולה כי חברת ספנקריט מבקשת לגלגל את הנזק שנגרם לה אל הקבלן, הקבלן מבקש לגלגלו אל הנתבעת והנתבעת מבקשת לגלגלו אל התובעת בטענה כי האחריות לנזק שנגרם, הגעת מנופים אל אתר הבניה לשווא, מוטל על כתפיה. עוד צרפה הנתבעת לכתב התביעה, העתק הודעת חיוב מיום 24/12/02, אשר נשלחה אליה ע"י הקבלן, ולפיו נדרשת היא לתשלום 4,425 ש”ח. על הודעת החיוב, לא נכתב דבר לעניין מהותו של החוב ולא ניתן להסיק ממנו כי הנתבעת חבה בסכום זה כלפי הקבלן בגין הנזק שנגרם לו ושהוא חב בו לחברת "ספנקריט". הנתבעת לא צרפה כל מסמך נוסף, אשר יש בו כדי להוכיח כי הינה חבה לקבלן, בעבור הנזק הנטען. לכשנשאל מר אוסטרובסקי, (עמ' 16 לפרוטוקול), האם יש ברשותו התחייבות כלפי ביג מדן ענה כי הוא "צריך לבדוק בניירת" ההלכה היא כי צד שנמנע מהבאת ראיה רלוונטית ואין לו הסבר סביר לכך, ניתן להסיק כי אילו הובאה הראיה היתה משמשת לרעתו. וכפי שנאמר בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". כך גם לעניין אי הבאת עד מחברת ביג מדן, להוכחת הנזק וחבותו של הנתבעת לו. ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. כך נקבע בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." על הנתבעת היה להביא כל ראיה לאישוש טענתה לעניין קיומו של חוב כלפי חברת ביג מדן, אותו מבקשת היא לקזז מחובה לתובעת ולסכום החיוב הנכון על פי גרסתה. עוד היה מתבקש שלצורך הוכחת החוב הנטען, תזמין הנתבעת לעדות את מי מחברת ביג מדן או ספנקריט לעדות. התובעת בחרה שלא לעשות כן משכך, לא הרימה את עול הוכחת הנזק אשר הושת על כתפיה. גם אם היתה מוכיחה הנתבעת קיומו של נזק, עדיין עומדת בעינה השאלה מי החב בתשלומו של נזק זה שכן, כפי שעלה, הנזק האמיתי בהבאת מנופים לאתר נגרם לספנקריט וממנה עבר עד לנתבעת המבקשת לגלגלו אל התובעת אשר יכולה אף היא לגלגלו אל ספק הסמכים ומשם לספק המתכות וכן הלאה עד לאין קץ. נדמה כי בכך תתמסמס לה מטרת העל לשים קץ להליך הדיוני ועל כן, בנסיבות העניין נדמה כי לכל חוליה בשרשרת העוסקים היה יד לאחריות ולכל אחד אחריות תורמת לנזק, אשר יכול היה להימנע באם הנתבעת היתה מתרה בקבלן על עיכוב אפשרי, הקבלן היה מתרה בספנקריט וכו'. משלא עשו כן, ומשלא הוכח כל נזק, אין לקבוע כי יש להשית את תשלום הנזק, על התובעת דווקא. על כן אני מקבל את התביעה בחלקה ודוחה את טענת הקיזוז של הנתבעת. הסכום הנתבע הוא 9,800 ש”ח וכולל 500 ש”ח + מע"מ הוצאות כתיבת מכתב. על פי התוצאה, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בחשבונית ועל פי מועד התשלום הנקוב בה. אשר על כן, הנתבעת תשלם לנתבעת סך של 8,949 ש”ח - הסכום הנקוב בחשבונית צמוד ונושא ריבית מהיום הנקוב בחשבונית - 29/9/02 ועד לתשלומו המלא בפועל. באשר להוצאות, החלטתי שאין התובעת זכאית להוצאות מהנימוקים שלהלן: עם סיום ההוכחות, ביום 1/2/04 הוריתי על סיכומים בכתב בהיקף שלא יעלה על שלושה עמודים, תוך הנחיות ברורות אודות גודל הגופן והרווח בין השורות. משום מה, נטל ב"כ התובעת חרות לעצמו וכתב סיכומים המשתרעים על 10 עמודים. ביום 8/3/04 הוריתי לתובעת, להגיש סיכומיה בשנית, בהתאם להחלטה הנ"ל. למרות ההחלטה השניה, הוגשו בשנית, סיכומים שלא בהתאם להחלטה וזאת יחד עם בקשה להגדלת היקף הסיכומים. ביום 7/3/04 הוריתי בשלישית להגיש סיכומים הערוכים בהתאם להחלטה ומבלי לחרוג ממנה וחייבתי את התובעת בהוצאות, ללא קשר לתוצאות המשפט, בשיעור של 500 ש”ח + מע"מ. אשר על כן, נוכח ההפרה הבוטה של התובעת, צווי בית המשפט, אלו הן אותן "נסיבות מיוחדות" שבהן רשאי בית משפט להימנע מלפסוק הוצאות לצד הזוכה (ר' זוסמן "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 541). צרכנותקבלת מוצר באיחוראספקהסחורה