I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט הבר; נציגי ציבור - ה"ה ידין ובליימן; תב"ע לז/201 - 2, לז/3-1141) התבררה תובענה של המערערת (להלן - המעבידה) ליתרת חוב שחב לה המשיב (להלן - העובד) ותובענה של העובד ליתרת שכר עבודה מכוח "תוספת יוקר", ופיצויי הלנה על אותה יתרה. בית-הדין האזורי פסק לעניין יתרת חוב העובד, כפי שפסק, ועל כך אין ערעור. בתביעתו של העובד ליתרת שכר עבודה מכוח "תוספת יוקר", חייב בית-הדין את המעבידה לשלם 24,876 ל"י בניכוי יתרת חובו למעבידה - כך שנותר סכום של 14,786 ל"י, בצירוף פיצויי הלנה בעד פרק הזמן שאחרי הגשת התביעה ובצירוף ריבית - הכל כאמור בפסק-הדין. בפני בית-דין זה ערעור של המעבידה על עצם החיוב בתשלום יתרת שכר עבודה מכוח "תוספת יוקר", וכן ערעור על החיוב בפיצויי הלנה. 2. העובדות הצריכות לערעור זה הן: א) העובד עבד אצל המעבידה - חברה לשיווק מוצרים, מיום 1.2.1972 עד ליום 31.5.1976, עת התפטר מעבודתו; ב) שכרו של העובד היה בסכום חודשי נקוב ובאחוזים ממחיר המוצרים אשר מכר; ג) המעבידה לא שילמה לעובד "תוספת יוקר" בטענה, כי בהיותו סוכן מכירות - קיבל את תוספת היוקר על-ידי כך ששכרו-עמלתו, עלה עם עליית מחיר המוצרים אשר שיווק; ד) את החוב מ"תוספת יוקר" העמיד העובד בתביעתו על 24,876 ל"י, והחישוב עצמו לא נסתר על-ידי המעבידה; ה) שורה של "צווי הרחבה" מכוח חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים), חלו על הצדדים, מבחינת היקף התחולה הכללי- ענפי, אך בכל אחד מהם, בשינוי גרסה חסרת משמעות לענייננו, נאמר שאין חובת תשלום תוספת היוקר חלה בגין "עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים הקובעים במפורש כי לא יהיו זכאים לשינויים בשכר עקב תנודות בתוספת יוקר ובפיצוי בעד התייקרות" (לשון הצו מיום 16.6.1974, י"פ תשל"ד, ע' 1692 - הוא הצו הרלבנטי האחרון; ההדגשה לא במקור); ו) בשעתו, בשנת 1960, נחתם הסכם קיבוצי מיוחד, אשר לא היה בפני בית-הדין האזורי; ז) ביום 19.1.1977 הגיש העובד תביעתו לבית-הדין האזורי; ח) ביום 14.12.1977, היינו במהלך הדיונים בבית-הדין האזורי, נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין המעבידה לבין מועצת פועלי תל-אביב (להלן - ההסכם הקיבוצי 1977). באותו הסכם נאמר: "תוקף הסכם זה הוא מיום 1.1.1977 ועד ליום 31.12.78". בנספח להסכם הקיבוצי 1977 "המתייחס לעבודה הסוכנים", המהווה חלק בלתי-נפרד ממנו, נאמר שהוא בא במקום זכרון דברים משנת 1969 (שאף הוא נרשם בשעתו כהסכם קיבוצי), וכי "מאחר והכנסתם של הסוכנים גדלה עם העלאת מחירי המוצרים, הרי כל התשלומים המשולמים לכל הסוכנים, מכוח הסכם קיבוצי זה (ההדגשה לא במקור), בין סכום קבוע ובין באחוזים מהמחזור, יהיו בלתי-צמודים למדד המחיים לצרכן ו/או תוספת יוקר. תוקפה של הוראה זו הינה למפרע מיום 1.1.1960". 3. לעניין החובה לשלם "תוספת יוקר" - במידה וזה מתקשר לטענות שהועלו בערעור, סמך הפרקליט אשר ייצג בבית-הדין האזורי את המעבידה, על ההסכם הקיבוצי 1977 וטען, שההוראה שבנספח להסכם, המובאת בקטע השני שבפסקה ח' שבסעיף הקודם (להלן - "הוראת הפטור"), עונה על המתחייב מצווי ההרחבה לעניין פטור מתשלום תוספת יוקר ו"תוקפה של הוראה זו הינה למפרע מיום 1.1.1960", וגם חלה על העובד "אף שפרש טרם חתימת ההסכם". לעניין פיצויי הלנה טענו, כי אף אם הגיעה "תוספת יוקר", לא שולמה בשל טעות כנה, ועל כל פנים - פיצויי הלנה "בגין כל סכום שהיה צריך להשתלם לפני חודש ינואר 1976" התיישנו. 4. לעניין ההסכם הקיבוצי 1977 הסתפק פרקליטו של העובד בדברים אלה: "באשר להסכם המאוחר שנערך בסמוך להגשת התביעה והמתייחס רטרואקטיבית גם לתקופת עבודתו של התובע, אין ספק שהסכם רטרואקטיבי הבא לפגוע בזכויותיו של עובד לאחר שסיים עבודתו ולהרע את תנאיו אין להם כל תוקף, ועל כך אין להרחיב את הדיבור". 5. לעניין עצם הפטור מתשלום "תוספת יוקר", תוך התייחסות ל"הוראת הפטור" שבהסכם הקיבוצי 1977, אומר בית-הדין האזורי: "הוראה זו איננה תופסת כלפי העובד. אין צורך שניתן דעתנו על תוקפה הכללי של הוראה כזו בהסכם קיבוצי. מספיק אם נקבע, לגבי המקרה שלפנינו, כי אם תוספות היוקר הגיעו לעובד בתקופת עבודתו אצל המעבידה, בעת התפטרותו איש לא היה מוסמך לוותר עליהם. סוגיה זו הובהרה לאחרונה סופית בפסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע לח/59 - 3 [1]. ואם תאמר, במישור הקיבוצי, כי ההסכם הקיבוצי מה-14.12.77 כוחו, בתור שכזה, 10 שנים למפרע, וחל גם על העובד, למרות שאותה עת לא היה יותר עובד של המעבידה ולא היה בינו לבין נציגי סוכניה (?! - למי הכוונה, הרי ברור שארגון עובדים אינו סוכנו של עובד - המצטט) ולא כלום, הרי שלגביו תוספות היוקר, אם הגיעו לו, היוו זכות מוקנית, חוב בשל, אינדיבידואלי ומגובש של המעבידה, אשר לא ניתן לוותר עליו אף במישור הקיבוצי. חוב כזה יצא מתחום משפט העבודה הקיבוצי. אם תאמר אחרת, הרי כל פרי עמלו של עובד יהיה לעולם ועד בשליטת ארגונים, גם כשאין לו יותר עמם ולא כלום, ובדיעבד, דבר שאין הדעת סובלת ואף במשטרים טוטליטריים לא הרחיקו לכת עד כדי כך. ופסק כבר בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע לה/7 - 3 [2]: "הזכות... שבתחום תנאי העבודה (ו)משנקבעה, הרי היא, ממהותה, מהזכויות השייכות לחלק הנורמטיבי שבהסכם קיבוצי. זכות כזאת, אין ארגון העובדים, שהוא הצד להסכם הקיבוצי, רשאי לוותר עליה... הזכות אינה של הארגון, אלא של העובד כפרט (שם [2], בע' 134)". 6. עיקר טענתה של הפרקליטה המלומדת, אשר ייצגה בערעור את המעבידה, היתה, לעניין עצם החיוב בתוספת יוקר, שההסכם הקיבוצי 1977 תוקפו למפרע משנת 1960, ומכוח "הוראת הפטור" שבאותו הסכם קיבוצי - אין לחייב ב"תוספת יוקר" מכוח צווי ההרחבה. בטיעונה לערעור סמכה הפרקליטה על פסיקתו של בית-דין זה בשאלת תחולתם של הסכמים קיבוציים על עובדים שפרשו מעבודתם ובשאלת נפקותם למפרע של הסכמים קיבוציים; במיוחד סמכה הפרקליטה על פסקי-דין אלה: דב"ע לד/8 - 3, [3], בע' 194; דב"ע לג/2 - 7, [4]; דב"ע לד/30 - 3, [5], בע' 439; דב"ע לא/2 - 4, [6], בע' 83. לעניין פיצויי הלנת שכר - טענה הפרקליטה המלומדת, שאכן היו חילוקי דעות של ממש בשאלת החבות לשלם תוספת יוקר; חילוקי דעות אלה נמשכו אף לאחר הגשת התביעה, ולכן לא היה כלל מקום לחייב בפיצויי הלנה. 7. כנגד אלה טען פרקליטו של העובד, שלעניין תחולה למפרע של הסכם קיבוצי יש להבחין בין "תנאי עבודה" לבין "זכויות מוקנות" וכי "זכות שמומשה וזכות בת-מימוש אין לשלול למפרע". הפרקליט המלומד הפנה אף הוא את תשומת הלב לפסק-הדין בדב"ע לד/30 - 3, [5], אך הדגיש את האמור בסעיף 15 שבע' 440. I. פסק-דין 1. השאלה העומדת במרכזו של ערעור זה היא נפקותה המשפטית של הוראה בהסכם קיבוצי משנת 1977 הקובעת שהחל מיום 1.1.1960 פטור המעביד מלשלם לעובד רכיב מסוים של השכר. בשתי דרכים ניתן להגיע לתשובה נכונה על השאלה שהוצגה. 2. הדרך האחת, ראשיתה בסעיף 1 שבחוק הסכמים קיבוציים. אותו סעיף קובע שני מבחנים שבהם צריך לעמוד הסכם על מנת שיהא הסכם קיבוצי: מבחן אחד - כשרות הצדדים; מבחן שני - ענייני, היינו סייג לנתון ולמותר להסדר. בין העניינים הנתונים והמותרים להסדר, והכוונה היא להסדר נורמטיבי, מצויים "תנאי עבודה". 3. כדי לעמוד על הפירוש הנכון של הדיבור "תנאי עבודה" בהקשר לחוק הסכמים קיבוציים, יש להיות מודע למהותם של יחסי עבודה קיבוציים ולמטרת ההסכם הקיבוצי, במסגרת יחסים אלה. לענייננו די כי ייאמר, שמטרת ההסכם הקיבוצי, מבחינת העובדים, היא שלא כל עובד ועובד כפרט יהיה הנושא ונותן בדבר שכר העבודה ויתר התנאים שבהם יעבוד, כך שהחוזה יהיה פרי משא-ומתן בינו ובין מעבידו, אלא שבמקום משא-ומתן המתנהל על-ידי כל עובד ועובד יבוא משא-ומתן שארגון עובדים הוא הצד לו. בהקשר זה ייאמר, שראיית ארגון העובדים כ"סוכנו" או "שליחו" של כל עובד ועובד, כמשתמע מהקטע שבפסק-הדין שבערעור המובא בקטע שני שבסעיף 5 שבחלק 1 דלעיל - אינה מתיישבת עם יסודות משפט העבודה הקיבוצי ויכולה להביא לשיבושו (דב"ע לד/66 - 3 [7], בע' 86). 4. מכאן שביסודו של דבר וממהותו, בא המשא-ומתן לקראת כריתתו של הסכם קיבוצי שיקבע תנאים שבהם יעבוד העובד, הכל צופה פני העתיד, ולא תנאים שבהם עבד העובד בעבר. מהרגע שפלוני ביצע עבודה מסוימת, כנגד תמורה - שכר עבודה - כמוסכם לאותה עת, קמה לו זכות קניינית לתמורה, קם חוב של המעביד לעובד, אשר לולא ההגבלות מחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר), רשאי היה העובד לשלוט בו כבשלו לרבות המחאתו, ורשאים היו נושיו לעקלו. אין מדובר יותר ב"תנאי עבודה", אלא בזכות קניינית שאין לארגון עובדים שליטה עליה, יותר משהוא שולט על כל זכות קניינית אחרת אשר לעובד, או על רכושו. 5. ובמקביל, מבחינת המעביד - עת מדובר בהסכם קיבוצי כללי, להבדיל מהסכם קיבוצי מיוחד - משנזקק מעביד לעבודתו של פלוני במועד מסוים, רשאי הוא להניח כי התמורה - השכר ושאר "יציאות עבודה", LABOUR COST - היא זאת המגיעה לפי החובות החוזיות אותה עת, וכך יש לפרש את הסמכות של ארגונו לחייבו ב"תנאי עבודה". על סמך זה יעשה המעביד את תחשיביו העסקיים. 6. "השאלה, כיצד יש לפרש את הדיבור 'תנאי עבודה' שבסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, היש לפרשו כצופה פני עתיד או שמא יש לפרשו כך, שהמחוקק הרחיק לכת והקנה לארגון עובדים לא רק כוח לקבוע באיזה תנאים יעבוד העובד, אלא גם מה יקרה עם זכויות ממון שכבר רכש העובד והן כבר עילות בשלות לתביעה, נשוא הליך משפטי או אף הועברו בדרך המחאה לזולת" - שאלה זאת עלתה בדב"ע לט/31 - 3 [8] (סעיף 8 בע' 382). באותו דיון דובר במסמך שנערך בשנת 1965 ורק בשנת 1978 היה להסכם קיבוצי. בית-הדין ראה אתהשאלה כ"כמעט ריטורית" (שם [8], סעיף 9 בע' 383). 7. לסיכום האמור עד כאן: מסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים ניתן ללמוד, כי משהעניק המחוקק לארגונים את הכוח לקבוע "תנאי עבודה", התכוון לתנאים שבהם יעבוד אדם בהווה ובעתיד ולא התכוון לתנאים שבהם עבד בעבר וקנה תמורת זה זכויות קנייניות, כך שקמה כבר עילת תביעה. המחוקק גם לא התכוון לכך, שארגון מעבידים יטיל חובות על חבריו בגין העבר, כך שייפגע בסיס תחשיביהם. 8. בשאלת מצבי-ביניים, מצב שבפרק הזמן שבין "הגשת דרישות", ראשית משא- ומתן וכריתת ההסכם הקיבוצי, ידובר בסעיפם 19-18 שלהלן. כן ברור שהאמור אינו מתייחס להוראות מהתחום הפנסיוני במשמעות הרחבה, ולהוראות הקשורות במצטבר עקב ותק בעבודה. אלה מעוררות בעיות מיוחדות, ועל כן - צריכות תשובות מיוחדות. 9. הדרך השניה לתשובה לשאלה שהוצגה בסעיף 1 דלעיל יוצאת מהעקרונות בדבר תחולה למפרע של נורמות משפטיות, וביתר פירוט - של נורמות משפטיות שמקורן בחוק ונורמות משפטיות שמקורן בהוראות נורמטיביות שממשפט העבודה האוטונומי - הסכם קיבוצי. 10. הכלל בדבר תחולה למפרע של הוראה שבחוק, או ליתר דיוק - בדבר החזקה נגד תחולה למפרע ידוע, ואין להוסיף על אשר כבר נאמר. .MAXWELL, ON THE INTERPRETATION OF STATUTES, 12TH,. P ]10[) .(CRAIES, ON STATUTE LAW, 7TH ED., 387-391 ]11[ ;215-216 11. בטרם יידרש בית-הדין למשמעות של הכלל לענייננו, מן הדין לאתר את המסגרת ואת ההקשר שבו הוא רלבנטי. בשלב זה נצא מההנחה שההוראה בהסכם הקיבוצי 1977, הקובעת תחולה למפרע מיום 1.1.1960 ("הוראת הפטור"), היא חד-משמעית דיה כדי לבטל את החזקה נגד נפקות למפרע. השאלה כלל אינה אם "הוראת הפטור" תופסת, לאור הכלל לעניין תחולה למפרע - תוך יישום ישיר של הכלל. השאלה היא, אם לאור הכלל נתון היה הכוח לצדדים - וליתר דיוק לארגון העובדים - לקבוע בהסכם הקיבוצי את "הוראת הפטור". לשון אחר - השאלה היא, אם ובאיזו מידה בכוחם של הצדדים להסכם קיבוצי, ובעיקר בכוחם של ארגונים שהם צד להסכם קיבוצי, לקבוע הוראה נורמטיבית בהסכם, שהיא במפורש בת-תוקף למפרע? 12. מכאן שאלת משנה: הסכם קיבוצי, כיצד יש לסווגו במעלות החקיקה - שהרי ברור שבמישור משפט העבודה הקיבוצי, ההוראות הנורמטיביות שבו הן בגדר חוק - אם כדבר חקיקה ראשית ואם כדבר חקיקת משנה, ואם כדבר חקיקה ראשית - האם כך לכל מטרה. שאלה זאת התעוררה בדב"ע לו/7 - 4 [9]. באותו עניין טענו, שיש לראות הסכם קיבוצי כדבר חקיקת משנה על כל המשתמע מכך לעניין כוחו של בית-משפט לבחון אם הוראה מסוימת עומדת ב"מבחן הסבירות" כנדרש לחקיקת משנה. טענה זאת לא קיבל בית-הדין, בהיקף שטענו. ביסודו של אותו פסק-דין הדעה, שהסכם קיבוצי "הוא חוק אוטונומי המבוסס על הסכמה בדרך פריבלגיה", על אצילת סמכויות המחוקק (שם [9], ע' 213). הסכם קיבוצי שנכרת במסגרת המשפט האוטונומי - הוראה נורמטיבית שבהסכם, שעניינה אינו אחד מאלה המנויים בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, או החורגת חריגה אחרת מגבול ההסמכה או האצילה - הוראה כזו אין לה הנפקות המיוחדת המוקנית על-ידי חוק הסכמים קיבוציים. 13. בענייננו מתעוררת, אפוא, שאלת הנפקות למפרע של נומה משפטית, לאו דווקא בהקשר לפירוש ההסכם הקיבוצי 1977, אלא בהקשר לפירוש חוק הסכמים קיבוציים. השאלה היא, אם הסמיך המחוקק את הארגונים לפעולה נורמטיבית בתוקף למפרע והאציל להם כוח זה. בתשובה לשאלה זאת יש להזדקק למבחנים המשמשים לבחינת נפקותה של הוראה רטרואקטיבית בחוק. השאלה היא, אפוא, אם בחוק הסכמים קיבוציים מצויה הוראה מפורשת וחד-משמעית הנותנת לארגונים כוח לקבוע נורמות בתוקף למפרע. את התשובה יש לחפש בסעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים. 14. עניינו של סעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים הוא "תחילתו של הסכם". נאמר בו, שתחילת ההסכם "מהיום שנקבע בהסכם, ובאין תאריך קבוע - מיום חתימתו"; זה ולא יותר. מכאן, שיכול ובהסכם קיבוצי יקבעו הצדדים תאריך לתחילת תוקפו ויכול ולא יקבעו: קבעו תאריך - הוא הקובע: לא קבעו - רואים את תאריך החתימה כתאריך תחילה ההסכם. אפשר ליתן משמעות מלאה לסעיף אם יפרשוהו כך, שהצדדים חופשיים לקבוע כתאריך תחילת תוקפו של ההסכם יום שעתיד לבוא. ולמעשה הרי זהו הרצוי ביחסי עבודה קיבוציים. על הפער בין הרצוי והמצוי ופתרונים למצבי-ביניים יעמוד בית-הדין בסעיפים 18 ו-19 שלהלן. על כל פנים, אין לראות בסעיף 11 לחוק הוראה ברורה וחד-משמעית האומרת, שמותר לקבוע בהסכם הקיבוצי הוראות נורמטיביות בתוקף למפרע, כדרוש לעניין הכשרת חוק בתוקף כזה. יש לזכור שהחזקה היא נגד פירוש המקנה תוקף למפרע. בענייננו גם לא יתפוס הכלל, שבית-משפט יפרש חוק כבר-תוקף למפרע, עת פירוש אחר מרוקן את החוק מכל תוכן. נאמר כבר, כי פירוש המאפשר קביעת מועד בעתיד לתחילת תוקפו של ההסכם גם הוא סביר, ודי בכך כדי למנוע סתירה החזקה ‎)[11] CRAIES, ON (STATUTE LAW, 7TH .ED., P. 389 15. העולה מהאמור הוא, שמסעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים, והוא הסעיף הרלבנטי, אין ללמוד כי המחוקק האציל לארגונים - ארגוני עובדים וארגוני מעבידים - את הכוח לקבוע נורמות בתוקף למפרע, ובכך לפגוע בזכויות קניין או לשלול זכויות קיימות, והרי זאת היא התוצאה של קביעת נורמות רטרואקטיבית (CRAIES, P . 387 ]11[). 16. כאן נפגשות הדרכים המוליכות לתשובה, כאמור בסעיף 1 דלעיל: פגיעה בנורמה קיימת, בזכות מוקנית, אינה בגדר "תנאי עבודה" לעניין סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, ובהיותה נורמה שתוקפה למפרע - אין היא מתיישבת עם הכלל לעניין תוקף של חוקים, וסעיף 11 לחוק אין בו לבטל את החזקה נגד תוקף למפרע של חוק או כדי לפרש אצילת הכוח לפעולה נורמטיבית כאמור. אם כי הדבר ברור בלאו הכי, טוב שיודגש שאין המדובר בהוראה נורמטיבית הקובעת לעתיד תנאי עבודה גרועים יותר או טובים משבעבר, אלא בהוראה שפניה לעבר ומבטלת זכות מוקנית. 17. עד כאן - חד וחלק. אלא מאי? טענה הפרקליטה המלומדת אשר ייצגה את המעבידה, כי בית-דין זה, בפסיקתו, הכיר בתוקף למפרע של הסכמים קיבוציים, עת דובר בהוראות המיטיבות עם העובד, ולא תיתכן איפה ואיפה; על כן יש להכיר, במקביל, בתוקף למפרעשל הוראות הגורעות מתנאי העבודה (סעיף 6 שבחלק I דלעיל). הפרקליטה המלומדת אף הפנתה את תשומת הלב של בית-הדין לכל הפסיקה הרלבנטית. 18. אכן הכיר בית-דין זה בשורה של פסקי-דין בנפקות למפרע של הוראות נורמטיביות בהסכם קיבוצי. אך מעיון בכל אותם פסקי-דין עולה ברורות כי נתן הכרתו במוגבל. ההגבלה היא בעיקרה לפרק הזמן שבין תום תוקפו של הסכם קיבוצי אחד והחתימה על הסכם קיבוצי חדש; היא ניתנה בעיקר עת התעוררה השאלה, א פלוני, שחדל כבר לעבוד אצל מעבידו, הוא עדיין בגדר "עובד" לעניין הסעיפים 15 ו-16 לחוק הסכמים קיבוציים (מסקנתו של בית-דין זה מתיישבת עם רצון הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים, כפי שמצא את ביטויו בסעיף 19(ב) להסכם הקיבוצי הכללי מיום 13.2.1976 [12], שאליו לא הופנתה תשומת הלב של בית-הדין על-ידי הפרקליט המלומד). 19. נעיין בפסקי-הדין שעליהם סמכו, אחד לאחד. בדב"ע לא/2 - 4 [6], נאמר: "השאלה של שינוי וכו' של זכויות כאמור ('זכויות מוקנות') בדרך הסכם קיבוצי חדש, אינה עומדת לדיון בערעור זה" (שם [6], ע' 75). בדב"ע לג/2 - 7 [4] הכיר בית-הדין בהוראה שבהסכם קיבוצי שנערך ביום 4.2.1971 הקובעת שתוקפו מיום 1.4.1970. באותו עניין מדובר ברצף של הסכמים קיבוציים, אך למעשה דחה בית-הדין את תביעת העובד ואין ללמוד מאותו עניין לענייננו, גם מהטעם שמדובר בזכויות פנסיוניות, על המיוחד שבהן, בשים לב ל"הצטברות" המתחייבת. על כל פנים ברור, ששאלת הנפקות למפרע של הוראות נורמטיביות לא נדונה בו לעומקה. בדב"ע לד/8 - 3 [3] עמדו לדיון שני הסכמים קיבוציים, שתחולתם רצופה: האחד מיום 21.5.1970 ותוקפו עד יום 31.12.1971, והשני מיום 31.7.1972 שתחילתו ביום 1.1.1972, ודובר בעובד שפוטר מעבודתו ב-30.6.1972, כך שסביר להניח שהעובד פוטר ב"תקופת ביניים" בין שני הסכמים קיבוציים ומשא-ומתן לקראת כריתתו של ההסכם החדש שתוקפו שישה חודשים למפרע. באותו פסק-דין אמר בית-הדין, כי "אינו צריך להידרש לשאלה אם טוב הדבר, מבחינת יחסי עבודה, שמשא-ומתן לקראת חידוש הסכם קיבוצי מתחיל ומסתיים כך, שקיימת רציפות של הסכמים קיבוציים רק לפי סעיף 'תחולה למפרע' בהסכם הקיבוצי, ומכוח סעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים. בפני בית-הדין חוק הסכמים קיבוציים כפי שהינו, ובו נתן המחוקק ביטוי לשתי מגמות: האחת - לאפשר הבטחת רציפות של הסכמים קיבוציים על-ידי 'סעיף תחולה למפרע' והשניה - למנוע לחצים מיותרים, עד כדי 'פעולה ישירה', למקרה שהמשא-ומתן בדבר חידוש ההסכם לא יסתיים לפני תאריך תום תוקפו של ההסכם הקיבוצי... התחולה למפרע של הסכם קיבוצי מעוררת בעיות רבות וסבוכות" (שם [3], ע' 194). באותו פסק-דין לא התיימר בית-הדין לפתור את הבעיות כולן. אלא רק זאת שעמדה בפניו: תקופת ביניים של משא-ומתן לקראת הסכם קיבוצי חדש. קו ממשיך לפסקי-הדין הנ"ל, ובמידת מה - סיכום, נמצא בפסק-הדין שבדב"ע לד/30 - 3 [5]. באותו פסק-דין נאמר: "טען הפרקליט המלומד, כי לא ייתכן שמכוח הסכם קיבוצי שתחולתו למפרע, ישונו לרעה תנאי עבודה. שאלה זאת כלל לא עמדה לדיון, כשם שהיא לא עמדה לדיון בפסק-הדין שבדב"ע לא/2 - 4 [6]. בפסק-הדין שבדב"ע לד/8 - 3 [3] נאמר: "התחולה למפרע של הסכם קיבוצי מעוררת בעיות רבות וסבוכות", ורק על מקצתן עמד בית-דין זה באותו פסק-דין ובפסק-דין שקדם לו. בית-הדין עמד רק על שאלת התחולה למפרע של הסכם קיבוצי בהקשר לפרק הזמן שבין היום שבו תם תוקפו של הסכם קיבוצי לבין היום שבו נכרת הסכם חדש, ובהקשר לפרק הזמן שבין ראשית משא-ומתן וכריתת ההסכם הקיבוצי. כל הקשור בתחולה למפרע של הסכם קיבוצי המשנה לרעה תנאי עבודה שבהסכם קיבוצי תקף, לא עמד לדיון, והוא בצריך עיון. לעניין התחולה למפרע ב'זמני הביניים', נראים לבית-דין זה הדברים של NIPPERDAY, כי 'אלה שחל עליהם ההסכם הקיבוצי צריכים להביא בחשבון, אחר שפג תוקפו של ההסכם הקיבוצי - זמן הביניים, "ללא הסכם" - כי ההסכם החדש שתחולתו תיקבע למפרע, יהווה גשר להסכם קודם' ,‎)[13] HUECK-NIPPERDAY (LEHRBUCH DES ARBEITSRECHTS, T. II, P. 403 כל גישה אחרת היתה מביאה לאנרכיה במקומות העבודה בתקופת הביניים. קיצור תקופת הביניים או ביטולה, תהא החשיבות של אלה אשר תהא, היא עניין לשותפים למשא-ומתן הקיבוצי" (שם, [5], ע' 440). עמדה דומה נוקט פרופסור SOLLNER [14] בספרו ARBEITSRECHT. הוא אומר: "ביסודו של דבר אין הסכם קיבוצי חדש יכול לפעול למפרע לפרק הזמן של הסכם קודם; ההסכם הקיבוצי מבטיח לעובד שכר מינימום ולמעביד יסוד בטוח לתחשיב. שונה המצב עת ההסכם הקיבוצי תם והוראותיו רק "ממשיכות" להיות בתוקף (בדומה לתוצאה שמהסיפה של סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים). לפרק זמן זה אין הצדדים יכולים לסמוך על כך שהמצב יימשך, על כן חופשיים הצדדים ליתן תוקף למפרע לתאריך שבו פג תוקפו של ההסכם הקודם" (שם [14], ע' 123) ובהמשך נאמר: "אף את השאלה, אם בכוחם של הצדדים להסכם קיבוצי לפגוע בזכויות חוקיות (מוקנות) - למשל, לדחיית מועד הפרעון, "זכות בשלה" לשכר עבודה או לוותר על השכר - יש לראות בהקשר רחב יותר. במידה וזכויות נהנות מכוח החוקה מהגנה בפני הפקעה (ללא פיצוי), מוגנות הן, באותה מידה, בפני פעולה של הצדדים להסכמים קיבוציים" (תרגום חופשי; שם [14], ע' 123-4). בהביאו את הדעות האמורות מודע בית-הדין לכך, שהסייגים נגד חקיקה בתוקף למפרע ושל הגנה בפני הפקעה ללא פיצויים, הם בגרמניה נוקשים יותר משבישראל, אך הדומה במערכת יחסי העבודה הקיבוציים - נפקותו של הסכם קיבוצי - מצדיק ללמוד מהאמור, ובשינויים המתחייבים - לאמצו. 20. בענייננו לא מדובר ב"תקופת ביניים" ולא ב"הבטחת רציפות". בענייננו מדובר בהסכם קיבוצי משנת 1977, אשר מתיימר לפעול למפרע לשנת 1960. זאת ואף זאת: ההסכם הקיבוצי משנת 1977 נערך עת הליך משפטי היה תלוי ועומד, ואין לבית-הדין אלא לקוות שארגון העובדים לא ידע שבחתימה על הסכם קיבוצי המבטל זכויות ח"י שנים למפרע, הוא מתערב בהליך שיפוטי. 21. אין זה מן המותר לציין, כי כאשר ביקשו ליתן, למעשה, תוקף למפרע להסכם קיבוצי כך שהורעו תנאי עבודה, הלכו בדרך החקיקה (חוק הסכמים קיבוציים (הוראת שעה), תשל"ו-1976). 22. עד כאן להיבט הכללי של נפקות למפרע להוראה נורמטיבית שבהסכם קיבוצי משנת 1977 לשנת 1960, ולשאלת הפירוש הראוי למונח "תנאי עבודה" לעניין סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים והשלכות הפירוש לענייננו. 23. נוסיף ונציין שבצו ההרחבה מדובר בפטור מתשלום רק לעובדים שתנאי עבודתם מוסדרים "בהסכמים קיבוציים הקובעים במפורש כי לא יהיו זכאים לשינויים בשכר עקב תנודות בתוספת יוקר ובפיצוי בעד התייקרות". הוראה כזאת, השוללת זכות, יש לפרש פירוש דווקני, ומשמדובר בצורך של קביעה "מפורשת" צריך שתהא מפורשת. יש אולי מקום לספק אם "הוראת הפטור" שבהסכם הקיבוצי 1977 (סעיף 2, קטע שני בפסקה ח', שבחלק I דלעיל) יש בה "הוראה מפורשת" הקובעת שהעובד "אינו זכאי לשינויים בשכר עקב תנודות בתוספת יוקר", קביעה שבמשתמע - יש בהוראה; קביעה מפורשת - ספק. זאת ואף זאת: ב"הוראת הפטור" מדובר "בכל התשלומים המשולמים לכל הסוכנים, מכוח הסכם קיבוצי זה", ושוב ספק אם "המשולמים" - גם ששולמו בעבר הרחוק במשמע, ואם סכומים ששולמו לפני שנים הרבה, יש לראותם כסכומים המשולמים "מכוח הסכם קיבוצי זה" - הסכם מנת 1977. 24. מכאן שדין הטענה שעמדה במרכזו של הערעור, ולפיה שגה בית-הדין האזורי בחייבו את המעבידה לשלם לעובד תוספת יוקר, על אף האמור בהסכם הקיבוצי 1977, להידחות (סעיף 6 שבחלק 1 דלעיל). 25. נותר עניין החיוב בפיצויי הלנה. עיקר הטענה לעניין זה, שהעלתה הפרקליטה המלומדת אשר ייצגה את המעבידה, היה שאכן היו חילוקי דעות של ממש "בין הצדדים לעניין החבות עצמה, ועל כן לא שולם הסכום במועדו". לפי הטענה - נמשכו חילוקי הדעות אף לאחר שהוגשה התובענה (סעיף 6, קטע שלישי, שבחלק 1 דלעיל). בית-הדין האזורי קיבל את הטענה במידה ומדובר בפרק הזמן שעד להגשת התובענה לבית-הדין האזורי, ודחה אותה בגין פרק הזמן שלאחר מכן. כן קיבל בית-הדין האזורי את הטענה, שהזכות לפיצויי הלנה על "תוספת יוקר" התיישנה בחלקה, היינו בגין פרק הזמן שמעבר לשנה לפני הגשת התביעה. על כן חייב בית-הדין האזורי את המעבידה בתשלום פיצויי הלנה בגין פרק הזמן שמיום הגשת התובענה - כמפורט בסעיף 12 לפסק-הדין. חיוב זה מנמק בית-הדין האזורי באמרו: "לפחות מאז הוגשה התביעה, ב-19.1.1977, יכלה המעבידה לקבל הדרכה משפטית מתאימה, אשר לא היתה מותירה כל טעות בידיה לגבי חובתה לשלם תוספת יוקר על-פי צווי ההרחבה הנוגעים לעניין ולא לפרש אותם לעצמה פירוש שרירותי...". הכלל הוא כפי שראה אותו בית-הדין האזורי. אמנם הרחיב בית-דין זה, בפסיקתו, את המסגרת לעניין ביטול פיצויי הלנה או הפחתתם, כך שבניגוד להלכה במשפט הכללי המתעלמת מאי-ידיעת הדין, יש והוא רואה גם טעות שבחוק או חילוקי דעות שביסודם שוני בפירוש החוק כ"טעות כנה" או כ"חילוקי דעות שיש בהם ממש", לעניין סעיף 18 לחוק הגנת השכר. לפירוש מרחיב זה שם בית-דין זה סייג. הסייג הוא, שבדרך כלל רואים את הסבירות או הממשות שבחילוקי הדעות או הטעות כבאים לידי סוף עם הגשת התובענה, עת יכול הנתבע, על-פי עצה משפטית, לעמוד על טעותו. 26. בית-הדין האזורי פעל במסגרת האמורה ופסק כפי שפסק. השאלה היא, אם בענייננו היה מקום לסטות מהכלל. השאלה היא, אם אכן "הדרכה משפטית מתאימה... לא היתה מותירה כל טעות בידיה (בידי המעבידה) לגבי חובתה לשלם תוספת יוקר... ". מצד אחד - השאלה של תחולה למפרע של הסכם קיבוצי, מעבר ל"זמן ביניים", היתה מבחינת פסיקתו של בית-דין זה "בצריך עיון" (דב"ע לד/30 - 3 [5]; מובא בסעיף 18 דלעיל), כך שאין זה ברור כלל שכל הדרכה משפטית "לא היתה מותירה כל טעות לגבי חובתה (של המעבידה) לשלם תוספת יוקר..."; מצד שני - עצם הבסיס לטענה אפשרית של פטור מתשלום תוספת יוקר נוצר רק במהלך ההתדיינות בבית-הדין האזורי, כך שצומצם הנושא אשר אפשר היה לראותו בגדר "צריך עיון". בנסיבות אלה רואה בית-הדין להפחית את שיעור פיצויי ההלנה שנקבעו בסעיף 12 לפסק-הדין שבערעור ולהעמידם על 4% במקום 5% עבור השבוע הראשון, על 7.5% במקום 10% עבור כל שבוע נוסף החל מ-19.1.1977 ועד ליום שבו נמסר פסק-הדין לידי המערערת או בא-כוחה, ועל 10% עבור כל שבוע שמיום מסירת פסק-הדין כאמור ועד לתשלום בפועל (בית-הדין אינו נוקב בתאריך מסירת פסק-הדין כאמור, באשר אותו תאריך אינו עולה מהחומר שבפניו). 27. בכפוף לאמור בסעיף הקודם לעניין פיצויי הלנה, דין הערעור להידחות. המערערת תשלם למשיב 1,000 ל"י הוצאות ערעור זה - כולל. חוזהסוכן מכירותהסכם קיבוצי