1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינה של כב' הרשמת מרגלית מיום 27.4.10 (עב 9484/07) אשר קיבל את תביעת העובדת לתוספת 25 שעות נוספות גלובליות, בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (להלן - פסק הדין). 2. העובדות העולות מפסק הדין א. תביעת השכר הוגשה על ידי הגב' דורי לינדה (להלן - העובדת), המועסקת כסייעת בבתי ספר של עיריית פתח תקוה (להלן - העירייה). ב. העובדת הועסקה כסייעת צמודה לתלמיד עם מוגבלות (להלן: סייעת צמודה) בבתי ספר שונים בחינוך הרגיל, מאז תחילת עבודתה במרץ 1997. ג. ביום 1.9.99 החלה העובדת לשמש כסייעת כיתתית בכיתת חינוך מיוחד בבתי ספר בחינוך הרגיל. ד. החל מיום 1.2.07 העובדת משמשת כסייעת כיתתית בבית הספר "אלונים" הנמנה על החינוך המיוחד (סעיף 2 לפסק הדין). ה. כל עוד העובדת היתה סייעת צמודה, העירייה שילמה לעובדת גמול בשיעור של 25 שעות נוספות גלובליות לחודש (להלן: התוספת). היינו התוספת שולמה לה מתחילת עבודתה ועד לחודש אוגוסט 1999, בהתאם להסכם מקומי שהונהג אצלה (להלן: ההסכם המקומי). ו. ההסכם המקומי לא צורף לתיק בית הדין והצדדים העידו בעל פה על תוכנו (סעיף 1 לפסק הדין). על פי עדותה של מנהלת אגף מנהלה במנהל החינוך בעיריה, בעירייה הונהג הסכם מקומי למתן תוספת של 25 שעות נוספות גלובליות לחודש לסייעות צמודות ולסייעות בחינוך המיוחד. לא היה הסכם דומה לסייעות כיתתיות או לסייעות פדגוגיות בחינוך הרגיל. הסכם זה לא אושר על ידי הממונה על השכר באוצר ולכן התשלום מכוחו הופסק עם חתימת ההסכם הקיבוצי ממרץ 1999, שעניינו חריגות השכר ברשויות המקומיות. 3. פסק הדין העומד לערעור בפסק הדין נקבע שעיסוקה בפועל של העובדת היה בחינוך המיוחד ומשכך לא חל שינוי מהותי במעמדה ואף היקף עבודתה לא פחת בעקבות המעבר לתפקיד סייעת כיתתית. עוד נפסק כי "מששולמה התוספת בפועל מכח הסכם מקומי והופסקה באופן חד צדדי ללא שינוי במעמדה של התובעת", לא נסתרו התנאים שנקבעו בפסיקה לקיומה של הבטחה מנהלית מחייבת. לפיכך התביעה התקבלה, לתקופה שעד שבע השנים שקדמו להגשתה. ערעור העובדת 4. לטענת העובדת, נפלה טעות בפסק הדין מאחר שכב' הרשמת קבעה שהיא זכאית לתשלום התוספת רק בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, אך לא התייחסה לעתירתה לתשלום התוספת ממועד הגשת התביעה ואילך. תשובת העירייה לטענה זו היתה כי תביעת העובדת התיישנה שכן זכאותה לתשלום התוספת נפסקה כבר ביום 1.9.99 ומשכך אין בסיס לערעור שהגישה. עם זאת, הבהירה כי כפי הנראה, "הכוונה של בית הדין היתה כזו שזה ישולם מכאן ואילך" (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון בערעור, שורה 27). 5. להלן טענות העירייה בערעורה א. נפלה טעות בפסק הדין אשר ביסס את הנמקתו על טענה של הבטחה מנהלית - טענה אשר לא נטענה על ידי מי מהצדדים, לא עמדה לדיון ולא הוכחה. ב. לא נערך דיון באבחנה בין התפקידים אותם מילאה העובדת במשך השנים: סייעת צמודה לתלמיד (תפקיד שזיכה את העובדת בתוספת), לעומת סייעת כיתתית (תפקיד שלא זיכה בתוספת). אבחנה זו, לשיטת העירייה, היא האבחנה המהותית לשאלת הזכאות לתוספת ובה כב' הרשמת לא דנה ולא הכריעה. ג. נפלה טעות בקביעה שהתוספת שולמה לסייעות נוספות שהועסקו בתפקיד דומה לזה של העובדת, מאחר שהטענה לא הוכחה. ד. לא נדונו טענות לגבי ביטול ההסכם המקומי לאור הוראות הסכם 3/99. העירייה טענה כי העובדת אינה זכאית לתשלום התוספת לאור השינוי בתפקידה ולאור הוראות הסכם 3/99. 6. תשובת העובדת לערעור העירייה א. פסק הדין קבע ממצא עובדתי שהעובדת הועסקה בחינוך המיוחד לאורך כל תקופת עבודתה בעירייה. לאור האמור, שלילת התוספת נעשתה שלא כדין שכן לא חל שינוי במעמדה של העובדת בחודש ספטמבר 1999. ב. הסכם 3/99 שימר את המצב הקיים ואת ההסכמים שחלו עובר לחתימתו, כך שלא היה צורך בקבלת הממונה על השכר בתשלום התוספת. העירייה לא הביאה ראיה לפיה פנתה לאישור הממונה לתשלום התוספת וכי בקשתה סורבה או כי נתקבלה הוראה מטעם הממונה לביטול התוספת. מכל מקום כאמור, לא חל כל שינוי בעבודתה לאורך השנים. ג. קביעות בית הדין בנושא הבטחה מינהלית הן קביעות משפטיות, המתיישבות עם המסכת העובדתית שהוצגה בפניו. ד. הטענה לפיה העירייה שילמה לעמיתיה לעבודה את התוספת לא הוכחשה והדבר שימש כראיה לכך שתשלום התוספת היה כדין. דיון והכרעה 7. השאלה שעמדה להכרעה בפסק הדין היא האם זכאית העובדת לתשלום תוספת של 25 שעות נוספות גלובליות לחודש אם לאו. פסק הדין מושתת על שני אדנים. האחד, קיומה של הבטחה מינהלית לתשלום התוספת; והשני, העובדה כי תפקידה של התובעת לא השתנה לאורך תקופת העסקתה כך שלא היתה סיבה להפסקת תשלום התוספת. 8. הקביעה בפסק הדין לפיה תשלום התוספת היווה "הבטחה מינהלית" המחייבת את העירייה, אינה מעוגנת בחומר הראיות. צודקת העירייה כי מדובר בטענה שלא נטענה על ידי מי מהצדדים, לא הוכחה ואינה עולה מהמסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה קמא ומשכך אינה יכולה לעמוד. מכאן נעבור לבחינת הנימוק השני שניתן לקבלת התביעה - הקביעה שתפקיד העובדת לא השתנה ועל כן לא היה מקום להפסקת תשלום התוספת. 9. המקור לתשלום התוספת הוא ההסכם המקומי. כאמור, לא הוצג הסכם או נוהל כתוב המעגן את תנאיו. הראיות שהוצגו במסגרת ההליך קמא היו דלות. מעדות העובדת ובעיקר מעדות נציגת העירייה עולה שתשלום התוספת היה חלק מהסכם מקומי בלתי כתוב שהונהג בעירייה. הראיה היחידה שניתן ללמוד ממנה על תוכנו של ההסכם המקומי, היא עדות גב' פרידמן, מטעם העירייה: "בעיריה הונהג בעבר הסכם מקומי אשר במסגרתו ניתנו לסייעות הצמודות לתלמידים עם מוגבלות ולסייעות בבתי הספר לחינוך מיוחד תוספת של 25 שעות נוספות גלובליות לחודש. לעומת זאת לגבי סייעות כיתתיות או סייעות פדגוגיות בבתי ספר בחינוך הרגיל לא היה הסכם מקומי כדוגמת ההסכם לעיל ולפיכך סייעות אלה לא היו זכאיות לשעות נוספות גלובליות." (סעיפים 6-7 לתצהיר הגב' פרידמן וכן עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 12-15). בנסיבות אלה, כאשר העובדת לא הוכיחה את תוכנו של ההסכם המקומי ועדות נציגת העירייה לא נסתרה, המסקנה הינה כי תוכנו של ההסכם המקומי הינו כפי שהעידה גב' פרידמן. היינו - התוספת של 25 שעות נוספת גלובליות שולמה לסייעות בחינוך מיוחד או לסייעות צמודות בחינוך הרגיל ולא לסייעות כיתתיות בחינוך הרגיל. מכאן שהנתון הרלוונטי לתשלום התוספת אינו רק אם מדובר בסייעת או היכן היא משובצת. התנאי לזכאות הוא האם הסייעת היא סייעת המשובצת בבית ספר של החינוך המיוחד או שהיא סייעת צמודה. כלומר - ההסכם המקומי אינו חל על סייעות כתתיות או פדגוגיות בחינוך הרגיל. 10. על פי הראיות שעמדו בפני הערכאה קמא, העובדת לא עמדה בתנאי הזכאות לתוספת, עת עברה מתפקיד של סייעת צמודה לתפקיד של סייעת כיתתית בבית ספר רגיל, וזאת על פי תנאי ההסכם המקומי. הדברים עולים מהקביעה עובדתית שהחל מספטמבר 99' העובדת הפכה לסייעת כיתתית. 11. זאת ועוד, הקביעה בפסק הדין, לפיה לא חל שינוי בתפקיד העובדת, אינה מתיישבת עם המסכת העובדתית שתוארה בפסק הדין. על פי האמור בפסק הדין, ממועד תחילת עבודתה ועד ליום 1.9.99, העובדת שימשה כסייעת צמודה לילדים בעלי מוגבלות ואילו החל מספטמבר 99' העובדת שמשה כסייעת כיתתית בכיתות חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. היינו, מדובר בשני תפקידים שונים. תימוכין למסקנה שמדובר בשני תפקידים שונים ניתן למצוא בתלושי השכר הבודדים שהציגה העובדת, מהם עולה כי קיים שוני בין סמל המשרד - ה"יחידה ארגונית" בה הועסקה עובר לחודש ספטמבר 1999 ובין היחידה הארגונית במסגרתה הועסקה לאחר מועד זה (ר' תלוש שכר חודש מרץ 1999: יחידה ארגונית שמספרה 623 לעומת תלוש שכר חודש אוקטובר 1999: יחידה ארגונית שמספרה 635). בנוסף, גם היקף משרתה של העובדת עלה: 56% משרה כסייעת צמודה ל-80% משרה כסייעת כיתתית. ר' לעניין זה את תלושי השכר שהוצגו, נ/2 וכן עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 10-14 - "סייעת צמודה עובדת על בסיס של 41.5 שעות עבודה כמשרה מלאה. זה נגזרת של שעות שמשרד החינוך מקציב עבור תלמיד. אם משרד החינוך הקציב 25 שעות זה נגזר מ 41.5 כחלקיות המשרה. סייעות כיתתיות, יש הסכם קיבוצי שמוגדר שסייעת כיתתית 25 שעות שווה ל 80% משרה." 12. לאור האמור לעיל, מסקנתנו היא כי חל שינוי בתפקידה של העובדת מחודש ספטמבר 1999. מסייעת צמודה היא הפכה לסייעת כיתתית. השינוי הארגוני מצא ביטוי בתלוש השכר ואילו מבחינה כספית משמעות הדבר היא מחד גיסא ביטול התוספת, ומאידך גיסא - הגדלת היקף המשרה. אכן, הן סייעת צמודה והן סייעת כיתתית מגישות סיוע לילדים בעלי צרכים מיוחדים. למרות זאת לא ניתן לאמר כי מדובר בתפקידים זהים. ישנו הבדל בין סייעת הצמודה לתלמיד אחד ובין סייעת המשויכת לקבוצת תלמידים בכיתה. בנוסף, גם מבחינה ארגונית ומבחינת מבנה השכר וההסדרים החלים - הגדרת תפקידה והיקף משרתה שונים. מכל מקום - ההסכם המקומי הוא שקבע מי קבוצת הסייעות שתקבל את התוספת ומי לא. משנקבע בפסק הדין כי החל מספטמבר 99' העובדת הפכה לסייעת כיתתית בבית ספר לחינוך רגיל, לא עמדה עוד בתנאי ההסכם המקומי ולא היתה זכאית עוד לתוספת. 13. אנו סבורים כי משהוכח שהתובעת עברה לתפקיד סייעת כיתתית בספטמבר 99' ועל פי ההסכם המקומי לא היתה זכאית עוד לתוספת, מתייתר הדיון בתחולת הסכם 3/99 על הצדדים ונפקותו למחלוקת בערעורים שלפנינו. 14. העירייה הוסיפה וטענה כי נפלה טעות בפסק הדין בקביעה שעובדת נוספת שהועסקה בתפקיד דומה קיבלה את התוספת. לדעתנו, ציון שמה של עובדת נוספת אחת, שלטענת העובדת קיבלה את התוספת, אינו מהווה ראיה מספקת. מכל מקום, מאחר שהגענו למסקנה כי על פי ההסכם המקומי, סייעת כיתתית לא היתה זכאית לתוספת, גם אם התוספת שולמה לסייעת אחרת שלא כדין, אין בכך להועיל לעובדת. זאת מאחר שעל פי הדין, "שגגה שיצאה מלפני רשות אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד" (בג"צ 301/69 שמילביץ נ' עיריית תל אביב, פ"ד כד (1) 302 ור' גם בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191). 15. מאחר שערעור העירייה מתקבל לגופו, התייתר הצורך להכריע בטענת ההתיישנות. למעלה מהצריך נציין, כי שעה שעסקינן בתביעה לשכר, העילה מתחדשת מדי חודש בחודשו. כך שגם אם תשלום התוספת הופסק בשנת 1999, לא היה בכך למנוע מהעובדת את הגשת התביעה בגין כל אחד מהחודשים בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. תוצאה נוספת של קבלת ערעור העירייה, הינה כי נדחה ערעור העובדת להורות לעירייה לשלם לה את התוספת ממועד מתן פסק הדין ואילך. 16. סוף דבר - ערעורה של העירייה מתקבל ואילו ערעור העובדת נדחה. חינוך מיוחדחוזהדיני חינוךסייעות (גן ילדים)הסכם קיבוצי