1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופטת בהט כדן יחיד; תב"ע נב/6-124 ו-נב/6-96) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה וחייב את המערערת לשלם למשיבה סכומי כסף בגין הפרשות משכר עובדים. 2. המערערת הינה חברה בהתאחדות המלונות בישראל החל מחודש אוקטובר 1991, על-כן חל עליה הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף המלונאות (ראה מ' פסטרנק וצ' וינטרוב הסכמים קיבוציים [8], 12.4.2). הסכם זה, כפי שהובא בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערערת, קובע בין היתר את היקפו ותחולתו כדלקמן: "2. סוג ההסכם והיקפו הסכם עבודה זה הנו הסכם קיבוצי כללי ויחול על: (1) בתי המלון בכל הארץ המאוגדים בצד ב' [בהתאחדות המלונות בישראל] ומפעלים ו/או חברות שעיסוקם קרוב לתחום המלונאות המאוגדים בצד ב' ואשר הודיעו על הסכמתם להיכלל במסגרת הסכם זה. (2) כל עובד המועסק כיום ואשר יועסק בעתיד תוך תקופת ההסכם ע"י בתי המלון, מפעלים ו/או חברות כנ"ל. (3) ...". 3. מכוח ההסכם הקיבוצי הנ"ל בענף המלונאות, מבוטחים העובדים ב"בית מלון" בקרן הפנסיה של מבטחים" (סעיף 39). ההליך שלפנינו מתייחס לעובדים של המערערת שעבדו בבנייתו של בית-מלון שבנתה המערערת באילת (להלן - העובדים). בפסק-הדין קמא נאמר כי הוסכם ש"בניית המלון החלה לפחות מינואר 1991, ונמשכה עד סמוך ליום הדיון". כפי שיובהר להלן תקופת העבודה שקדמה ליום 10.10.1991 אינה רלוונטית. עובדים אלה לא בוטחו בקרן הפנסיה של "מבטחים". 4. אין חולק כי עיסוקה של המערערת אינו עבודות בניין. אולם, היא החליטה להקים בכוחותיה את בית המלון אותו תפעיל בעתיד. אין גם חולק על כך שלמעט עבודות בנייה אלו, אין המערערת עוסקת בכל עבודת בנייה שהוא. 5. המשיבה, קרן לביטוח פועלי בניין ועבודות ציבוריות, הנה קופת-גמל אשר הגישה תובענה נגד המערערת בבית-הדין האזורי ובה תבעה סכומי הפרשות בגין העובדים שהועסקו בבניית בית המלון וזאת מכוח צווי ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות. 6. בית-הדין קמא הגיע למסקנה כי בתקופת בניית בית-המלון וכל עוד העובדים "אינם משרתים אורחים אלא עוסקים בבניין המבנה אין המדובר ב'בית מלון'. לכן לא חל על יחסי העבודה שבין המערערת לבין העובדים ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות; זאת "עקב העובדה שעיקר פעילותה של הנתבעת [המערערת] בתקופה הרלוונטית הייתה בניית מלון". מכאן, מאחר שבפועלי בניין עסקינן, קיבל בית-הדין קמא את התביעה. על כך הערעור שלפנינו. 7. לפנינו חזרו באי-כוח הצדדים על טיעוניהם. עיקר טענתו של בא-כוח המערערת הוא כי המערערת אינה "מפעל" בענף הבניה ואינה עוסקת בבניין, וכי העובדה שחלק מעובדיה עסקו תקופה מסוימת וחד-פעמית בבניין, אין בה כדי להחיל את צווי ההרחבה בענף הבניה עליה ועל עובדיה. בא-כוח המשיבה תמך בפסק-דינו של בית-הדין קמא, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בפועלי בניין וכי בתקופה הרלוונטית, קרי - התקופה בה נבנה בית המלון, לא ניתן היה לראות בו "בית מלון" במובנו הרגיל של המונח ובמובנו בהסכם הקיבוצי בענף המלונאות. 8. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הוחלט להביא את ההליך לידיעת התאחדות המלונות בישראל והאגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, וזאת על-מנת שיגישו טיעוניהם בשאלה שבמחלוקת. התאחדות המלונות בישראל הודיעה כי המערערת "הינה חברה בהתאחדות המלונות בישראל, וככזו חל עליה ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. עמדתנו היא כי מרגע רישומה של החברה בהתאחדות המלונות בישראל, חל עליה ההסכם קיבוצי בענף המלונאות". ההסתדרות הודיעה כי עמדתה ש"צווי ההרחבה בענף הבניה חלים על היחסים שבין המערערת לבין עובדיה העוסקים בבנייה בלבד". 9. המחלוקת בהליך זה הנה: הסכם קיבוצי או צו הרחבה, מי מהם חל על עובדים שהועסקו על-ידי חברה-בית מלון הבונה באופן חד פעמי בית מלון. תחולת ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות 10. צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין מרכז הקבלנים והבונים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, הסתדרות פועלי הבניין, מיום 16.8.1990, שמספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים הוא 7056/90 וכן קבע כי ההוראות המורחבות "יחולו על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף הבניה ועבודות ציבוריות למעט: (1) עובדים שתנאי עבודתם יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם" (י"פ 4006 (תשנ"ב) 3274). 11. אין חולק כי העובדים בהם עסקינן היו עובדים שעבדו בבניין. השאלה היא האם ניתן לראות במערערת מעביד בענף הבניה, בתקופה הרלוונטית, קרי - התקופה בה עסקה בהקמת בית המלון, טרם הפעלתו. 12. הכלל הוא כי "השיטה בישראל [לעניין היקף תחולתם של הסכמים קיבוציים] היא שיטת ההסכמים המפעליים" או ה"ענפיים", ולא שיטת 'ההסכמים המקצועיים'. המקובל בישראל הוא שנערכים הסכמים קיבוציים לגבי כלל העובדים במפעל, ולא נערכים הסכמים נפרדים לגבי העובדים בכל מקצוע ומקצוע" (דב"ע לא/4-1 בנק אוצר לחייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים [1], בעמ' 270). באותו עניין נקבע, בין היתר, כי ההסכם הקיבוצי בבנק, חל אף על עובדת שירותים בסניף הבנק בו הועסקה. הלכה זו עולה בקנה אחד עם הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון (בערעור על פסק-דין בהליך שהוגש לבית-המשפט המחוזי טרם הקמתם של בתי הדין לעבודה), שם נאמר: "תחולת ההסכם [הקיבוצי] תלויה במה עוסקים המעבידים. אין זה חשוב במה עוסק העובד... עובד העוסק בתפרות בענף ייצור נעליים זכאי לשכר כקבוע בצו, אפילו אין הוא יוצר נעליים, ובלבד שהמפעל שבו הוא עובד יהא נמנה על ענף ייצור נעליים. אם חל ההסכם על מפעל המייצר נעליים, הוא חל גם על השוער והמזכירה שהם עצמם אינם עוסקים בייצור הנעליים. אך אם אין המפעל נמנה על ענף ייצור נעליים, לא נודעה חשיבות לשאלה במה עוסק העובד. ההסכם הקיבוצי אינו חל על המפעל וממילא אינו חל על עובדיו" (ע"א 53/71 רוזן נ' ליזרוביץ [2], במ' 52). 13. מהאמור עולה כי לו היה מדובר בפרק זמן בו בית המלון אותו הייתה מפעילה המערערת היה פועל כ"בית מלון", והמערערת הייתה מעסיקה פועלי בנין לשם שיפוצו או הרחבתו, כי אז היה ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות חל אף על אותם העובדים. 14. בהסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף המלונאות מוגדר "בית מלון" כדלקמן: "'בית מלון/מלון' - בית מלון, פנסיון, בית הארחה וכפר נופש על כל מחלקותיו לרבות מסעדות ובארים של המלון. משרדים מרכזיים של רשתות בתי מלון או חברות מלונאות אשר ביום 21.12.80 חל עליהם הסכם קיבוצי כללי בענף המלונאות". עיון בהגדרה מביא למסקנה כי לא ניתן לראות במערערת כ"בית מלון" ביחס לפרק הזמן - החל מתחילת הבניה ועד שלא הוחל בהפעלתו ושל האתר כ"בית מלון". גם הסיפא של ההגדרה לא תוכל להועיל למערערת, שכן היא מתייחסת ל"חברות מלונאות אשר ביום 21.12.80 חל עליהם הסכם קיבוצי כללי בענף המלונאות", והרי, כאמור, הצטרפה המערערת להתאחדות המלונות בישראל רק בחודש אוקטובר 1991. 15. מהאמור עולה כי, לפחות לענייננו, קרי - תחולת ההסכם הקיבוצי הישיר, ההסכם בענף המלונאות או ההסכם בענף הבניה, יש לראות את המערערת כמי שעסקה בבניה בתקופה הרלוונטית. תוצאה זו אף משרתת את מטרת ההוראה בהסכם הקיבוצי בענף הבניה ובצו ההרחבה, הבאה להבטיח רציפות זכויות לעובדים בענף הבניה, על-ידי הפרשה להבטחת זכויותיהם, בעיקר הפנסיונריות, לקרן חיצונית. לעניין זה אין חשיבות לשאלה האם עבודת הבניה בוצעה על-ידי חברה קבלנית שעיסוקה בנייה בלבד או על-ידי הבעלים המיועד, בין אם הוא מפעל תעשייתי, בית-מלאכה, בית מלון או בית-קולנוע. תחולת צווי ההרחבה בענף הבניה 16. בשעתו התעורר ספק האם מרכז הקבלנים והבונים בישראל הנו "ארגון מעבידים" כמשמעו בדין וכתוצאה מכך האם ההסכמים עליהם הוא חותם עם הסתדרות פועלי הבניין מהווים "הסכמים קיבוציים כלליים", כמשמעם בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים). עקב כך שונה תקנונו של מרכז הקבלנים והבונים והוכנסה בו הוראה מפורשת על-פיה הוא מוסמך לפעול בשם חבריו בכל הנוגע והמתייחס להיקף ולתנאי העבודה (ראה: מ' גולדברג "מאפייני ארגון מעסיקים במשפט העבודה" [9], בעמ' 377). 17. לאחר ששונה התקנון, נחתם ביום 3.1.1990 הסכם עבודה קיבוצי כללי לעובדים בענף הבניה והעבודות הציבוריות שספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים הוא 7002/90, ואשר זה לשונו: "הואיל: ומרכז הקבלנים הינו ארגון המעבידים של מרבית עובדי ענף הבניין בישראל. והואיל: ובין מרכז הקבלנים והסתדרות פועלי הבניין, נחתמו מזה עשרות שנים הסכמי עבודה קיבוציים בנושאי תנאי עבודה שכר ותנאים סוציאליים של עובדים בענף הבניה. והואיל: ולמען הסרת ספק פורמאלי בקשר להיותם של ההסכמים דנן וצווי ההרחבה, הסכמים קיבוציים בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957. והואיל: והצדדים מעונינים להסיר ספקות אלה. לפיכך הוסכם בין הצדדים, כדלקמן; 1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד להסכם גופו. 2. הצדדים מסכימים בזה, כי כל ההסכמים הקיבוציים, ללא יוצא מן הכלל, שנחתמו ביניהם בעבר, לרבות כל צווי ההרחבה, שניתנו בעקבות הסכמים אלה, הם שרירים וקיימים ובעלי תוקף, החל מיום חתימתם, ועל מנת להסיר ספק, מסכימים הצדדים בהסכם זה, לתת להם תוקף למפרע מהיום שבו נחתמו ולצווי ההרחבה, מהיום שבו פורסמו. 3. הצדדים יבקשו ממשרד העבודה לרשום הסכם קיבוצי זה עפ"י חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 ולהרחיבו בצו הרחבה". בהליך לפנינו לא נטען כי, הלכה למעשה, ניתן היה לראות במרכז הקבלנים והבונים "ארגון מעבידים", אף לפני תיקון תקנונו. 18. ביום 8.9.1991 חתם ראש הממשלה ושר העבודה והרווחה על צו הרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות, אשר מרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי האמור (י"פ 3928 (תשנ"ב) 141-140). ההוראה המורחבת בצו האמור הוא סעיף 2 בלבד להסכם. 19. בא-כוח המערערת טוען כי אין לפנינו צו הרחבה כדין. שתיים הן טענותיו לעניין זה: האחת - צדדים להסכם קיבוצי אינם מוסמכים "להכשיר" צווי הרחבה. סמכות זו נתונה, אם בכלל, לשר העבודה והרווחה. השניה - אין די באזכורו של הסעיף האמור, אלא יש להביא כלשונם את כל הוראות ההסכמים הקיבוציים שהורחבו. טענתו זו נסמכת על שנפסק בדב"ע נב/3-162 שאלתיאל - טכנו ראלקו בע"מ [3]. 20. נפתח ונציין כי צודק בא-כוח המערערת באומרו כי אין צדדים להסכם קיבוצי רשאים לקבוע את תוקפו של צו הרחבה. סמכות זו נתונה לשר העבודה והרווחה ולו בלבד. מכאן, האמור בהסכם הקיבוצי מתייחס משפטית אך ורק לתוקפם של ההסכמים הקיבוציים ולחלותם על ה"מפעלים" החברים בארגון המעבידים שהוא צד להסכם, לענייננו - מרכז הקבלנים והבונים ועובדיהם (ראה סעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים). למותר לציין כי הסכם קיבוצי יכול ותהא לו תחולה למפרע וזאת מכוח סעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים (ראה: דב"ע נב/4-9 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - מדינת ישראל [4], בעמ' 185-184). אשר על כן הוראות ההסכמים הקיבוציים אשר נחתמו טרם חתימתו של ההסכם מיום 3.1.1990, הוכשרו מיום חתימתם. 21. האם די באמור בצו ההרחבה מיום 8.9.1991 בכדי "להכשיר" את הוראותיהם של צווי ההרחבה שהוצאו על הסכמי העבודה הקיבוציים הקודמים? בעניין שאלתיאל הנ"ל [3] נאמר: "לדיבור 'יפורטו' יש ליתן פירוש רחב, קרי - שנוסח ההוראה המורחבת יובא במלואו, על מנת שתהיה לציבור רחב )ובמיוחד למעבידים שאינם חברים בארגון המעבידים שחתם על ההסכם שלגביו ניתן הצו שהורחב, ולעובדיהם), נגישות ישירה וברורה להוראות שהורחבו, וכך ידעו המעבידים והעובדים את זכויותיהם ואת חובותיהם" )בעמ' 558). אין המקרה שלפנינו דומה לזה שאוזכר בעניין שאלתיאל. במקרה שלפנינו הוכשרו על-ידי שר העבודה והרווחה צווי הרחבה אותם נתן בעבר, ואשר כל כולם פורסמו בשעתו בילקוטי הפרסומים. אמנם לא פורטו בצו אילו מצוי ההרחבה אושררו והיכן פורסמו. אולם, באמירה שמדובר בכל הצווים די; וזאת מאחר שבשקידה סבירה ניתן למצוא בילקוט הפרסומים את אותם הצווים ואת ההוראות שהורחבו. נראה לנו שאף כי רצוי היה ש"נוסח משולב" של צווי ההרחבה שהורחבו יובא בתוספת, אין בעובדה שהשר נמנע מלעשות כך בכדי להביא לאיונו של הצו. 22. אין לקבל טענתו של בא-כוח המערערת כי אין בצו ההרחבה כל חיוב נורמטיבי ולא ניתן ללמוד ממנו על כל חיוב המוטל על המעביד, מאחר שהצו אימץ "הצהרה דקלרטיבית של הצדדים". צו ההרחבה אמנם התייחס להסכם קיבוצי שנחתם בין צדדים כשרים לעשיית הסכם קיבוצי כללי. אולם, עולה בברור מתוכנו כי הוא אימץ את כל החיובים הנורמטיביים שבצווי ההרחבה הקודמים שהוצאו על ההסכמים שבין אותם הצדדים. 23. טענה נוספת אותה מעלה בא-כוח המערערת היא כי צו ההרחבה אשר ניתן ביום 3.5.1992 אינו רלוונטי לעניינו שכן "התביעות בתיק זה נוגעות לאירועים שאירעו טרם פרסומו ולצו אין תוקף רטרואקטיבי". צודק בא-כוח המערערת בטענתו זו. סעיף 28(ב) לחוק הסכמים קיבוציים קובע באלו מקרים ניתן לקבוע בצו הרחבה כי תחילתו תקדם לתאריך פרסומו. צו הרחבה על הסכם ענפי אינו נמנה על אלה ולכן אינו יכול להיות בעל תוקף למפרע. הדברים אמורים לגבי שני צווי ההרחבה - הן הצו שנחתם ביום 8.9.1991 ופורסם ביום 10.10.1991 והן הצו שנחתם ביום 3.5.1992 ופורסם ביום 21.5.1992. מכאן, הוראות צווי ההרחבה חלות ומחייבות מיום פרסומו של הצו בלבד. 24. האם צו ההרחבה שנחתם ביום 8.9.1991 ופורסם ביום 10.10.1991 הוא בעל תחולה למפרע? נראה לנו כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. אם אכן צווי ההרחבה שפורסמו על ההסכמים הקיבוציים הקודמים שבין הצדדים, הם נטולי תוקף מאחר שאותם הסכמים לא היו הסכמים קיבוציים כלליים, כמשמעם בחוק הסכמים קיבוציים, הרי שצו הרחבה ענפי, בשונה מהסכם קיבוצי, לא יכול להיות בעל תחולה למפרע. 25. התוצאה מהאמור היא כי צווי ההרחבה שהוצאו על ההסכמים הענפיים השונים, אינם חלים על המערערת ועל עובדי הבניין שהעסיקה עד יום 10.10.1991 - מועד פרסומו של צו ההרחבה שהכשיר את צווי ההרחבה שניתנו קודם לכן. הרכב בית-הדין קמא 26. בא-כוח המערערת הוסיף כי פסק-דינו של בית-הדין קמא בטל מעיקרו, מהטעם שניתן על-ידי שופט כדן יחיד, מבלי שמי מהצדדים ביקש זאת, בין בכתב ובין בעל-פה, וכי אין סימוכין או תימוכין לאמירתו של בית-הדין בסיומו של פסק-הדין כי "לבקשת הצדדים דנתי בתיק כדן יחיד". 27. בדב"ע תשן/33 - 3 ציפורי - חברת החשמל לישראל בע"מ [5], בעמ' 220 נאמר: "4. סעיף 18(א) הנ"ל [לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969] קובע כי 'בית דין אזורי ידון בשלושה, שהם השופט - והוא יהיה אב-בית-דין - ושני נציגי ציבור, האחד מנציגי העובדים והאחד מנציגי המעבידים'. זה הכלל שקבע המחוקק, וחריגים לו נקבעו רק בסעיף 18(ב) לחוק (החלטה על קיום הדיון בפני שופט כדן יחיד), ובסעיף 22(א) לחוק (העדר נציג ציבור) (דב"ע מח/3-132 [חברת עיתונות מקומית - בן-עמי, פד"ע יט 480], בעמ' 483). כשם שעל בית-הדין להקפיד על כך שהדיון בפניו יהיה במסגרת סמכותו העניינית (דב"ע מג/3-128 [גליצקי - חברת נאות מרינה בת-ים בע"מ, פד"ע טו 309], בעמ' 315), כך עליו להקפיד כי הדיון יתקיים בפני ההרכב שנקבע בחוק, ולעניין זה 'אין הבדל בין השופט לבין נציגי הציבור. כשם שאין מותב ללא שופט, כך אין מותב ללא נציגי ציבור' (דב"ע מב/3-23 [יוחננוב - אבו ניסים, פד"ע יג 259], בעמ' 265)". 28. יש להצטער על כי בית-הדין דן בהליך מעין זה כדן יחיד ויש להצטער כפל כפליים על כי החליט לעשות כך מבלי שמי מהצדדים ביקש זאת. על כל פנים בקשה כזאת אינה מופיעה בפרוטוקול הדיון והצדדים לא התבקשו להתייחס אליה. דא עקא שאין באמור כדי להועיל למערערת. בבג"ץ 279/84 פלדי נ' בית-הדין הארצי לעבודה [6], בעמ' 107 נאמר: "בית-דין אזורי מוסמך לדון בהרכב של דן יחיד, על-פי סעיף 18(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ואין מדובר כאן בהרכב חסר סמכות מעיקרא. בית-הדין האזורי יכול שיישב בהרכב דן יחיד, אם "הקובע את מותב בית-הדין החליט כך בהחלטה מנומקת, על-פי בקשת אחד הצדדים" (סעיף 18(ב)). על בית-הדין להקפיד, שהקובע את המותב הוא זה שיחליט על ההרכב של דן יחיד ושהחלטתו תהיה מנומקת כדרישת החוק. על החלטה כזו להינתן לפני התחלת הדיון, ואין אחריה ולא כלום (ס' 18(ג)). אולם אם ההחלטה ניתנה לא על-ידי מי שקובע את המותב ואיננה מנומקת, אין מניעה לתקוף אותה; דבר זה לא נעשה במקרה דנן על-ידי העותר, אשר השלים בפועל עם ההחלטה, כפי שניתנה. יש להבחין בין חוסר סמכות מהותית, כאשר אין לערכאת השיפוט, שלפניה מובא עניין לדיון, כל סמכות על-פי החוק לטפל ולדון בו, לבין מקרה, בו יש לערכאה השיפוטית סמכות התלויה בהסכמה או בהחלטה כלשהי. העדר סמכות מהסוג השני, להבדיל מחוסר סמכות מהותית, ניתן לריפוי, למשל, על-ידי ויתור מצד בעל הדין (ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) גולדפרב נ' גולדפרב, פ"ד לו(3) 253], בעמ' 260). ואכן נרפאה ההחלטה הפגומה על-ידי התנהגות העותר ובא-כוחו, כאמור". בבית-הדין האזורי התקיים דיון לשמיעת ראיות ללא נוכחות נציגי ציבור (ביום 22.1.1995), בדיון זה לא העלה בא-כוח המערערת כל טענה בדבר העדרם של נציגי ציבור. במצב דברים זה לא תשמע טענתו בשלב הערעור ולאחר שהפסיד בדין. "מי שהתעורר למחות [על כך שהדיון התקיים בפני דן יחיד] בשלב הערעור, מילא את פיו מים כל עוד לא נפל הפור, ורק משנפל הפור לחובתו, נחלץ לתבוע את עלבונו של החוק" (דב"ע מז/3-143 דפוס אבוקה בע"מ - יפה [7], בעמ' 193). 29. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, כך שעל המערערת להעביר למשיבה את התשלומים המחויבים מצווי ההרחבה השונים בגין תקופת העבודה של עובדי הבניין שהועסקו על ידה החל מיום 10.10.1991 ואילך בלבד. בהתחשב בתוצאה - ישא כל צד בהוצאותיו. חוזההסכם קיבוציבניין