1. בפנינו תביעתה של התובעת לזכויות אלה: הפרשי פיצויי פיטורים; הפרשות לקופת גמל; הפרשות לקרן השתלמות; הפרשי דמי/פדיון חופשה שנתית. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן כמפורט להלן: 2. התובעת עבדה כפיזיותרפיסטית בנתבעת (להלן - הקופה), בתקופה מיום 27.9.88 ועד יום 31.12.98. 3. התובעת התפטרה מעבודתה ביום 8.12.98, בהודעה בכתב (נספח א' לתצהירו של מר וגשל). 4. על היחסים בין הצדדים חל ההסכם הקיבוצי החל על עובדי הקופה. השאלות השנויות במחלוקת 5. עבודתה של התובעת היתה מורכבת משני אלה: 5.1. טיפולי פיזיותרפיה שביצעה במכון הפיזיותרפיה של הקופה (להלן - עבודה במכון). 5.2. טיפולי פיזיותרפיה שביצעה בבתים של מבוטחים (להלן - ביקורי בית). 6. בעד העבודה במכון, שולמה לתובעת משכורת חודשית, על בסיס היקף משרתה. בעד ביקורי הבית, שולם לתובעת סכום קבוע בעד כל ביקור בית. התגמול בעד ביקורי בית היה גבוה משמעותית מהתגמול בעד טיפולים שבוצעו במכון. ברוב תקופת עבודתה של התובעת, שולמו זכויות סוציאליות רק בגין המשכורת החודשית. החל משנת 1995, הפרישה הנתבעת בגין מרכיב השכר ביקורי בית הפרשות בשיעור של 5% (תגמולים) לקופת גמל. 7. עיקר המחלוקת בין הצדדים - האם יש לראות את עבודת התובעת בביקורי בית כחלק מעבודתה הרגילה, וכפועל יוצא מכך - האם יש לכלול את התשלום בעד "ביקורי בית" בשכר לצורך תשלום זכויות שונות - פיצויי פיטורים, הפרשות לקופת גמל, הפרשות לקרן השתלמות, דמי חופשה ופדיון חופשה. מחלוקת נוספת בין הצדדים - האם התובעת התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. נסיבות סיום עבודתה של התובעת 8. התובעת טענה בתצהירה, כי נאלצה להתפטר מעבודתה לאחר הרעה מוחשית שחלה בתנאי עבודתה ונסיבות שלא אפשרו את המשך עבודתה, ולאחר שפניותיה לתיקון המעוות היו ללא הועיל. לטענת התובעת, במהלך שנת 1998 הנתבעת החליטה לשנות את מיקומו של המכון בו עבדה, והוא הועבר למרתף לא מאוורר, שהוצף בביוב לעתים קרובות, ושנמצא במרכז מכון רנטגן. לטענת התובעת, היא סובלת מהפרעות בקצב הלב, והבהירה לתובעת כי אינה יכולה לעבוד במקום העבודה החדש בו הוצבה, בשל סכנה של קרינה וריח מבאיש של ביוב. מעבר לאמור, בארבעת החודשים האחרונים לעבודתה, הופחת באופן הדרגתי מספר ביקורי הבית שאושרו לה, כך שחלה ירידה משמעותית בהכנסתה (סעיף 17 לתצהיר התובעת). 9. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. לגרסת הנתבעת, התובעת התפטרה מעבודתה בחודש 12/98, כשנה לפני שהמכון העתיק את מיקומו לקומת המרתף, בשנת 1999. התובעת כלל לא עבדה במכון החדש, וממילא כשהתפטרה לא הורעו תנאי עבודתה (סעיף 13 לתצהירו של אבי וגשל). כן נטען על ידי הנתבעת כי סביבת העבודה במכון החדש דווקא נוחה וטובה יותר, כיון שנעשתה חלוקה לתאי עבודה, כך שהעבודה מבוצעת בצורה פרטנית יותר. כן נטען כי הותקנו במכון מערכות מיזוג המאפשרות לשלוט על הטמפרטורה בתאי העבודה. טרם המעבר שופץ המרתף, והותקנה מערכת אוורור ומיזוג חדשה מיוחדת למרתף, המחדירה אוויר צח/טרי. מבחינת בידוד הקרינה, מכון הרנטגן הקודם והנוכחי הם בהתאם לסטנדרטים המחמירים של משרד הבריאות. כמו כן, הוחלפו משאבות הביוב בקופה (לאחר הצפה שאירעה בשנת 1997), כך שגם מבחינה זו אין שום בעיה בעבודה במכון החדש. עוד צוין כי גם משרדי הנהלת המרחב עברו לקומת המרתף (סעיפים 3 - 13 לתצהירו של מר דוד שבח). מכל מקום, רק בחודש דצמבר 1998 הועלתה לראשונה האפשרות להעברת המכון לקומת המרתף, באפריל 1999 החל השיפוץ ורק בסוף 1999 החלה הפעילות במכון במיקומו החדש (סעיף 18 לתצהיר מר דוד שבח). הנתבעת טענה כי התובעת התפטרה מעבודתה עקב העתקת מקום מגוריה לאיזור צפון תל אביב, כפי שנכתב בסיכום הראיון שנערך בינה לבין מר דוד שבח (נספח א' לתצהירו של דוד שבח). 10. אנו דוחים את טענתה של התובעת כי התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, מנימוקים אלה: 10.1.התובעת הודתה בעדותה בחקירה נגדית כי לא עבדה בקומת המרתף וכי עד למועד סיום עבודתה המכון לא עבר לקומת המרתף (ע' 2, ש' 15 - 21). לטענתה, המכון היה בתהליכי שיפוץ והיה ברור שעוברים לשם (ע' 4, ש' 3). התובעת אישרה בעדותה כי אכן לא ידעה מה תהיה התוצאה הסופית לאחר השלמת השיפוץ, אך טענה כי ידעה שהצפיפות תהיה גדולה ויהיה קשה לנשום (שם, ש' 7 - 8). 10.2.יש לציין, כי בתצהירה של התובעת רק נרמז על כך שמדובר ב"החלטה" של הקופה, ומסעיף 17.2 לתצהירה משתמע שכבר הוצבה לעבוד במקום החדש, עובדה שנתבררה כבלתי נכונה בעליל בחקירתה הנגדית של התובעת. 10.3.אנו מקבלים את טענתה של הקופה, כי אין לקבל טענה של התפטרות מחמת הרעת תנאים מוחשית, על יסוד הרעת תנאים עתידית משוערת. כעולה מעדותה של התובעת עצמה, במועד התפטרותה מעבר מכון הפיזיותרפיה למכון היה בגדר תוכנית עתידית, כאשר לא היו ידועים הפרטים - איזה שיפוץ ייערך במכון, איזו מערכת אוורור תותקן, כיצד תחולק סביבת העבודה. התובעת עצמה מעולם לא עבדה במכון החדש, ולא התנסתה בפועל בכל התופעות אותן תיארה בתצהירה. יתר על כן. התובעת אפילו לא בדקה בעצמה את מצב מערכת האוורור במרתף, והסתפקה בטענות עובדי מכון הרנטגן (ע' 12, ש' 9 - 11). 10.4.אנו סבורים, כי בנסיבות המקרה הנדון, אין לקבל את הטענה כי עצם החלטת הקופה על העברת המכון לקומת המרתף מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה. השאלה אם חלה הרעה בתנאי העבודה יכולה היתה להיבחן על ידי התובעת רק לאחר השלמת השיפוץ ומעבר לעבודה בפועל בקומת המרתף, תוך בחינת הסידורים שנעשו על ידי הקופה על מנת ליצור סביבת עבודה טובה ונוחה. 10.5.יתר על כן. בהתאם לפסיקה, עובד חייב לתת למעבידו התראה בטרם יתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ולתת לו הזדמנות לתקן את ההרעה. כאמור, לטענת התובעת בתצהירה, הנתבעת התעלמה מפניותיה הרבות בנושא. אולם מחומר הראיות עולה שאין אלה פני הדברים. ראשית, מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי ההתראות היו למעשה "דיבורים" בין עובדי המכון לבין מנהל המכון מר מרסל פרידמן (ע' 4, ש' 9 - 14), ולא נעשתה פניה לגורמים האחראים בקופה. שנית, כפי שעולה מתצהירו של דוד שבח, שהאמור בו לא נסתר, הוקדשה תשומת לב לבעיות שהועלו על ידי התובעת בתצהירה - מערכת האוורור ומערכת הביוב. אולם, כאמור, התובעת התפטרה כאשר העברת המכון למרתף היתה בגדר תכנית, בלא שנתנה למעביד אפשרות ממשית לתקן את ההרעה הצפויה הנטענת. גם מסיבה זו התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים בעילה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה. 10.6.באשר לטענה כי הופחת מספר ביקורי הבית שאושרו לתובעת: עיון במסמך ת/4 בתיק המוצגים של התובעת, מעלה כי חלו תנודות רבות בתשלום בעד ביקורי בית לתובעת. השוואת הממוצע שנעשה על ידי התובעת (ארבעה חודשים אחרונים לעבודתה לעומת תקופות קודמות) מסלפת את המציאות, שכן בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1998 התשלומים היו נמוכים באופן חריג (יתכן בשל חגים שחלו בחודשים אלה או מכל סיבה אחרת). לעומת זאת, בחודש 11/98 התשלום היה פחות או יותר בשיעור הממוצע הנטען על ידי התובעת, ובחודש 12/98, החודש בו התפטרה התובעת מעבודתה, התשלום היה גבוה בהרבה מהממוצע השנתי הנטען על ידי התובעת. בדיקת הממוצע של התובעת לאורך כל שנת 1998 מעלה כי ממוצע השתכרותה בעד ביקורי בית עמד על סך של 3,086 ₪, סכום גבוה מהממוצע הנטען לחודשים 9/97 - 8/98. מכאן, כי אין בסיס עובדתי לטענה כי חלה הפחתה במספר ביקורי הבית שאושרו לתובעת. 10.7.זאת ועוד. תנאי עבודתה המוסכמים של התובעת הם כי מספר ביקורי הבית בכל חודש אינו קבוע ונתון לתנודות. בהתאם לפסיקה, "יש להבחין הבחן היטב, בין הרעת תנאי העבודה במשמעות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1963 לבין יישום תנאי עבודה משתנים, עליהם הוסכם בין הצדדים, אפילו אם הם עשויים להרע עם העובד, ואין העובד שהסכים לשינוי מראש יכול לשנות את טעמו ולטעון להרעה מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים". דב"ע נד/63-3 סיגל נפתלי נ' לאה ארדיטי, עבודה ארצי כרך כז (2) 228. מכאן, כי עצם העובדה שחלה הפחתה במספר ביקורי הבית, בהעדר ראיה כי הפחתת ביקורי הבית נבעה מהתנכלות מכוונת לתובעת ולא ממהלך העבודה הרגיל, אינה נחשבת להרעה מוחשית בתנאי העבודה. 10.8.מעבר לכל האמור נוסיף כי התובעת אישרה בעדותה כי מר שבח רשם את מה שדיווחה לו, וכן אישרה כי נספח א' לתצהירו של דוד שבח הוא המסמך שנכתב במהלך הפגישה ביניהם (פרוטוקול ע' 3, ש' 6 - 10). במכתב נספח א' לתצהיר דוד שבח נכתב כי הסיבה להתפטרות התובעת היא מעבר דירה. הנה כי כן, גם בפני הנתבעת הצהירה התובעת כי הסיבה להתפטרותה היא מעבר דירה, ולא הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. 10.9.כללו של דבר: אנו דוחים את טענתה של התובעת כי התפטרה בנסיבות המהוות הרעה מוחשית בתנאי עבודתה או בנסיבות אחרות שביחסי עבודה שאין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה. לפיכך, התובעת לא היתה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח הוראות חוק פיצויי פיטורים. 11. מחומר הראיות בפנינו עולה כי היתה הסכמה של הנתבעת לשחרר לתובעת את הכספים שהצטברו לזכותה בגין פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה ולשלם לתובעת השלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 28%. זאת על יסוד החלטתו של אבי וגשל, לאחר שיחתו עם התובעת וקבלת חוות דעתו של המחוז (עדות אבי וגשל, ע' 27, ש' 22 - 24; ע' 28, ש' 1 - 5; ת/8). מכאן, כי מקור זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים עם סיום עבודתה הוא הסכמת הנתבעת ולא חוק פיצויי פיטורים. למשמעות עובדה זו נתייחס בהמשך, עת נדון בתביעתה של התובעת להפרשי פיצויי פיטורים. האם יש לראות את ביקורי הבית כחלק מעבודתה הרגילה של התובעת? 12. כאמור, השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא האם יש לראות את ביקורי הבית שביצעה התובעת כחלק מעבודתה הרגילה של התובעת. 13. גרסת התובעת לעניין זה היא כי עבודתה התפלגה בין העבודה במכון לבין ביקורי בית. לגרסת התובעת בתצהירה ההפניות למטופלים, מועדי בקורי הבית, מיקומם והתשלום בגינם נקבעו באופן בלעדי על ידי הנתבעת. עוד טענה כי מרכיב השכר בעד ביקורי בית היה חלק משמעותי ביותר משכרה. לאור האמור, מדובר בחלק אינטגרלי מעבודתה, ולכן יש לראות את השכר בעד עבודה בביקורי בית כחלק משכרה הרגיל לצורך הזכויות השונות שתבעה - פיצויי פיטורים, הפרשות לקופות גמל, הפרשות לקרן השתלמות, דמי חופשה ופדיון חופשה. 14. לגרסת הנתבעת, ביקורי הבית היוו רכיב משתנה ולא קבוע בעבודתה של התובעת, ולא היוו חלק מעבודתה הרגילה של התובעת אצל הנתבעת כי אם עבודה נוספת. הנתבעת הסתמכה בטענתה על כך שהיו תקופות בהן התובעת לא ביצעה ביקורי בית, על כך כי חלוקת ביקורי הבית בין הפיזיותרפיסטים נעשתה על ידם, ועל כך שהתובעת קבעה את מספר ביקורי הבית שתבצע ביום ואת מועדיהם. לכן, מדובר בעבודה נוספת, מעבר לשעות העבודה הרגילות, ואין ביקורי בית מהווים חלק מהעבודה הרגילה של התובעת. משיקולי נוחיות של התובעת, היא הקטינה את היקף משרתה הרגיל, וכן ביצעה את ביקורי הבית בשעות הצהריים המוקדמות. אולם, אין בעובדות אלה, אשר נוצרו על ידי התובעת עצמה, כדי להביא למסקנה כי מדובר בחלק מעבודתה הרגילה של התובעת. 15. מחומר הראיות בפנינו עולות העובדות הבאות: 15.1.חלק ממבוטחי הקופה זכאים לקבלת טיפולי פיזיותרפיה בביתם (ת/1 ו- ת/2 לתיק מוצגי התובעת). 15.2.את ביקורי הבית חילקה יחידה לביקורי בית, המורכבת מצוות רב תחומי, כאשר הפניות נשלחות מהרופאים למכון הפיזיותרפיה. הפיזיותרפיסטים העובדים במכון חילקו בינם לבין עצמם את ביקורי הבית. (עדות התובעת, ע' 9, ש' 18 - 21). עם זאת, מנהל המכון היה מעורב במתן הוראות מקצועיות (עדות מר אבי וגשל, ע' 20, ש' 9). 15.3.התובעת קבעה בעצמה את הימים והשעות בהם תבצע את ביקורי הבית שהוקצו לה. (עדות התובעת, ע' 6, ש' 7 - 18). 15.4.מספר ביקורי הבית שביצעה התובעת לא היה אחיד, אלא השתנה מחודש לחודש. 15.5.במהלך תקופת עבודתה של התובעת, היו תקופות בהן התובעת לא עשתה ביקורי בית. על פי עדות התובעת, המקובלת עלינו, התובעת נמנעה מלעשות ביקורי בית עת היתה בהריון. (ולעניין זה אנו דוחים את הנטען בסעיף 7 לסיכומי הנתבעת. לתובעת שלושה ילדים, כך שהיו מספר תקופות במהלך עבודתה בהן היתה בהריון. אין בעובדה שהתובעת ציינה בתשובה הראשונה את תקופת ההריון האחרון, כדי להעיד על העדר אמינות). 15.6.בעד ביצוע ביקור בית, שולם לתובעת סך של 80 ₪. על פי הנטען על ידי מר אבי וגשל, בממוצע, פיזיותרפיסט מבצע 2 ביקורי בית בשעה (עדות אבי וגשל, ע' 22, ש' 3). בעד שעת עבודה במכון שולם לתובעת סך של כ- 24 ₪ לשעה. 15.7.בשל השכר הגבוה המשולם בעד ביקורי בית, יחסית לשכר המשולם בעד שעת עבודה במכון, הפיזיותרפיסטים מעונינים בביצוע עבודה זו (עדות דוד שבח, ע' 18, ש' 1 - 2). על פי עדות התובעת, כל הפיזיותרפיסטים מעונינים לעבוד מעט שעות במרפאה ולעשות יותר בביקורי בית, על מנת להגדיל את שכרם (ע' 7, ש' 13 - 14). מכל מקום, התובעת עבדה במשרה חלקית, כאשר היקף המשרה הממוצע הוא כ- 37% (סעיף 7 לתצהיר וגשל). 16. על יסוד חומר הראיות בפנינו, אנו מקבלים את טענת התובעת כי יש לראות את ביקורי הבית כחלק מעבודתה הרגילה ולא כ"עבודה נוספת", מנימוקים אלה: 16.1.מתן טיפולי פיזיותרפיה בביקורי בית מהווה חלק משירותי הפיזיותרפיה הניתנים על ידי הקופה למבוטחיה. לפיכך, מדובר בעבודה שהיא חלק מהותי ובלתי נפרד מעבודתם של הפיזיותרפיסטים במסגרת עבודתם בקופה. 16.2.לדעתנו, אין לקבל את הטענה כי קיים מצב בו מחד העובד מועסק במשרה חלקית, ומאידך עבודה המבוצעת על ידו במסגרת מספר שעות העבודה הרגילות של משרה מלאה תיחשב לעבודה נוספת, גם אם אותה עבודה נעשית בשעות אחר הצהריים או בשעות בלתי מקובלות. לעניין זה ניתן ללמוד מדב"ע מז/60-3 גדעון ליפשיץ נ' מעלה החמישה (עבודה ארצי כרך כ(1) 329), בו נפסק כי כל עוד העובד מועסק בהיקף של פחות ממשרה מלאה, גם עבודה בימי שישי ושבת נחשבת לחלק מהיקף המשרה הרגילה ולא לעבודה נוספת. נוסיף, כי על פי עדותו של מר וגשל, שעות העבודה במכון הפיזיוטרפיה של הקופה הן 8:30 עד 19:00, ולפעמים אף מעבר לכך (ע' 18, ש' 7 - 9). מכאן, שגם אילו התובעת היתה מבצעת את ביקורי הבית בשעות אחר הצהרים, אין בסיס עובדתי לטענת הקופה כי ביקורי בית נעשים מעבר לשעות העבודה הרגילות המקובלות במכון. לדעתנו, כל עוד עובד מועסק במשרה בהיקף חלקי, לא ניתן לומר כי עבודה המבוצעת במסגרת מספר שעות העבודה של משרה מלאה רגילה, מהווה עבודה נוספת. אנו סבורים כי גם מבחינת מדיניות, אין לקבל מצב בו רק חלק מהיקף עבודתו של עובד במסגרת שעות עבודה בהיקף של משרה מלאה וכן רק חלק משכרו של העובד ייחשב לצורך תשלום זכויות סוציאליות (המגיעות לעובד מכוח החוק), והמעביד יהיה פטור מתשלום תנאים סוציאליים בעד חלק משמעותי מעבודתו ומשכרו של העובד. 16.3.גם העובדה שמדובר בעבודה בהיקף משתנה ולא קבוע, או העובדה ששעות העבודה בביקורי בית נקבעו על ידי התובעת, אינה משנה את מהות ביקורי הבית כחלק מהעבודה הרגילה של התובעת. גם כאשר מדובר בעבודה בהיקף שעות משתנה וגם כאשר יש תנודות בשכר, עדין מדובר בעבודה הרגילה של העובד. בדיוק לשם כך נקבעו הסדרים בחוק לצורך חישוב פיצויי פיטורים, דמי חופשה וזכויות נוספות של עובדים המועסקים בהיקף משתנה ובשכר שאינו קבוע. זאת ועוד. ככל שהיו תקופות בהן התובעת לא ביצעה ביקורי בית כלל, יש לראות תקופות אלה כתקופות בהן עבדה בהיקף משרה אחר, והיה מקום להחיל את תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד - 1964, אילו היתה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח החוק. גם העובדה ששעות ביקורי הבית נקבעו על ידי התובעת, אין בה כדי לשנות את העובדה כי הם חלק מעבודתה הרגילה של התובעת. גם איש מכירות או מתווך דירות קובע לעצמו את שעות עבודתו, והעבודה שהוא מבצע בשעות שקבע לעצמו היא עבודתו הרגילה. 16.4.בהתייחס לטענה כי התובעת הקטינה את היקף עבודתה במכון משיקוליה שלה, ועתה מסתמכת על מצב זה בתביעתה נשיב שני אלה: ראשית, היקף עבודתה של התובעת במכון נקבע בהסכמה בין התובעת לבין הקופה, שהרי ברור כי התובעת לא שינתה את היקף המשרה על דעת עצמה. משכך, הקובע הוא המצב העובדתי הקיים. שנית, נראה לנו שהנתבעת, בהנהיגה שכר נמוך יחסית בעד עבודה במכון ושכר גבוה בעד ביקורי בית, היא זו שגרמה למצב בו התובעת (ופיזיותרפיסטים אחרים) מעדיפים להקטין את היקף עבודתם במכון ולבצע יותר ביקורי בית. הסדר זה גם נוח לקופה, שכן הוא מקטין את חבותה לעניין תשלום זכויות סוציאליות. 16.5.העובדה שהתובעת ביצעה טיפולי פיזיותרפיה לגורמים נוספים מלבד הקופה אינה רלבנטית לעניין סיווג ביקורי הבית כחלק מעבודתה הרגילה בקופה. השאלה העומדת לדיון היא אם עבודה בביקורי בית לחברי הקופה נחשבת לחלק מעבודתה הרגילה של התובעת בקופה, והתשובה לה ניתנת פי נסיבות עבודתה בקופה ולא במקומות עבודה אחרים. 16.6.הקופה טענה כי מהעובדה שהתובעת לא נדרשה לבצע ביקורי בית על ידי הקופה יש להסיק כי אין מדובר בעבודתה הרגילה של התובעת. לדעתנו גם עובדה זו אינה רלבנטית. כאמור, לאור השכר הגבוה המשולם בעד ביקורי בית, הקופה לא הגיעה למצב בו היה עליה לדרוש מהעובדים לבצע ביקורי בית, אלא היתה דרישה של העובדים לבצע ביקורי בית. אולם, משמבצע העובד את ביקורי הבית במסגרת ביצוע עבודתו עבור הקופה, גם אם מרצונו, יש לבחון את מהות עבודתו. זאת ועוד. ברור, שאם מסיבה כלשהי היה מחסור בפיזיותרפיסטים לצורך ביצוע ביקורי בית, הקופה היתה רשאית לחייב את התובעת וכל עובד אחר לבצע ביקורי בית. מכאן, כי ביצוע ביקורי בית מהווה חלק מעבודתם הרגילה של הפיזיותרפיסטים בקופה. נוסיף, כי הציטוט המובא בסעיף 8 לסיכומי הקופה מפי אבי וגשל (פרוטוקול ע' 23, ש' 7 - 9), מתייחס לעבודה בססיות הנעשות במכון ולא לביקורי בית. כמו כן, אין לקבל את פרשנות ב"כ הנתבעת לדברי התובעת בע' 7 ש' 15 - 17, שכן ברור שבאומרה "הם לא דרשו יותר" התכוונה התובעת לכך שלא נדרשה להגדיל את היקף משרתה בעבודתה במכון, ולא התייחסה כלל לביקורי בית. 17. כללו של דבר: מסקנתנו היא כי ביקורי הבית הם חלק מעבודתה הרגילה של התובעת, ולכן יש לראות את השכר ששולם לתובעת בעד ביצוע ביקורי בית כחלק משכרה הרגיל של התובעת. אולם, מהמסקנה כאמור לעיל לא נובע שיש מקום להיענות לכל תביעותיה של התובעת. זאת, כיון שחלק מתביעות התובעת הן תביעות שמקורן בחוק, וחלק מתביעות התובעת הן תביעות שמקורן בהסכם. בכל הנוגע לזכויות המגיעות לתובעת מכוח החוק - יש לראות את ביקורי הבית כחלק מעבודתה הרגילה, ואת השכר בעד ביקורי בית כחלק משכרה הרגיל לצורך חישוב זכויותיה על פי החוק. לעומת זאת, בכל הנוגע לזכויות שמקורן בהסכם, המצב מורכב יותר, כפי שיוסבר בסעיף 18 להלן. זכאות התובעת לזכויות הנתבעות על ידה 1) כללי 18. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, בכל הנוגע להגדרת "שכר" לצורך חישוב זכויותיו של העובד, יש להבחין בין זכויות המגיעות לעובד מכוח חוק לבין זכויות המגיעות לעובד מכוח הסכם קיבוצי או הסכם אישי. וכך נאמר לעניין זה בדב"ע שן/42-3 ז'אק פרחי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (עבודה ארצי כרך א(1)621): "במידה והזכות נקבעה בחוק, קובע החוק אם רכיב שכר מסוים יובא בחשבון אם לאו (לדוגמא הגדרת "משכורת קובעת" בסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970; סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963). ואולם, אם הזכות לא נקבעה בחוק או שהחוק לא נתן תשובה לגבי דרך חישוב אותה זכות, יש לפרש את הזכות לפי כללי הפרשנות המתייחסים למקורה של הזכות: חוזה אישי, הסכם קיבוצי, או הסדר קיבוצי". שם, סעיף 9 לפסק הדין; ההדגשה הוספה. וראו גם: דב"ע מג/85-3 רשות הנמלים בישראל נ' גוניק, פד"ע יט 21; אושר בבג"צ 567/87 גוניק ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מב(4) 693. דב"ע נז/48-3 אגודת קרית נוער נ' אהרון כהן (עבודה ארצי ל(1)134), סעיף 3(ב) לפסק הדין. לפיכך, בנוגע לכל זכות הנתבעת על ידי התובעת, יש לערוך בדיקה בת שני שלבים: שלב ראשון - יש לבחון מה הוא מקור הזכות - חוק או הסכם. שלב שני - אם מקור הזכות הוא חוק - יש לבחון את הגדרת "שכר" בחוק הרלבנטי. אם מקור הזכות הוא הסכם (אישי או קיבוצי) - יש לבחון מה היא הגדרת "שכר" על פי פרשנות הוראות ההסכם הרלבנטי. 19. להלן, נדון בתביעותיה השונות של התובעת. 2) הפרשי פיצויי פיטורים 20. כאמור לעיל, קבענו כי מקור זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים הוא הסכמת הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים, וכי התובעת לא היתה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח החוק. 21. על פי מוצג ת/8, אשר נערך ביום 8.12.1998, שלושה שבועות לפני סיום עבודתה של התובעת בנתבעת, הסכימה הנתבעת לשחרר לזכות התובעת את הכספים שהצטברו לזכותה על חשבון פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה, ולשלם לתובעת השלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 28%, על בסיס שכרה לא כולל ביקורי בית. 22. אמנם נכון, כי מר אבי וגשל העיד כי "אין שום אבחנה בתחשיב בין פיצויים שמשולמים לעובד שמתפטר בהסכמה לבין עובד שמפוטר" (ע' 27, ש' 15 - 17). אולם, לדעתנו אין להסיק מכך הסכמה או התחייבות לשלם לתובעת פיצויי פיטורים על פי הוראות חוק פיצויי פיטורים. הנובע מעדותו הוא, שגם אילו היתה התובעת מפוטרת מעבודתה, היתה הנתבעת מכינה תחשיב זהה, דהיינו תשלום פיצויי פיטורים על בסיס השכר בעד העבודה במכון בלבד. אולם, במקרה שהתובעת היתה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח החוק, היתה לה זכות לתבוע הפרשי פיצויי פיטורים, כיון שמעביד אינו רשאי לגרוע מזכויותיו של עובד לפי החוק. לעומת זאת, כיון שמקור זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים הוא הסכמת הנתבעת, היקף ושיעור זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים נגזר מהסכמת הנתבעת, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב- ת/8. 23. כללו של דבר: לנוכח העובדה כי מקור זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים הוא הסכמת הנתבעת ולא חוק פיצויי פיטורים, התביעה להפרשי פיצויי פיטורים נדחית. 3) הפרשות לגמל 24. הזכות להפרשות לקופת גמל (או להפרשות לתגמולים במסגרת הפרשות לקרן הפנסיה) היא זכות חוזית, הנובעת מהוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. לכן, עלינו לבחון את הוראותיו הרלבנטיות של ההסכם הקיבוצי לעניין הפרשה לקרן הפנסיה. 25. התובעת לא הציגה בפני בית הדין את ההוראות הרלבנטיות של ההסכם הקיבוצי הדנות בחובתה של הנתבעת לבצע הפרשות לקרן הפנסיה או לקופת גמל. 26. נטל ההוכחה כי התובעת היתה זכאית להפרשות לקופת גמל ממרכיב השכר ביקורי בית מוטל על התובעת. עצם העובדה כי הנתבעת הפרישה הפרשות לתגמולים ממרכיבי השכר האחרים, אינה מהווה ראיה כי התובעת היתה זכאית להפרשות לתגמולים בגין הרכיב ביקורי בית, גם אם קבענו כי הוא חלק מהשכר הרגיל. זאת, כיון שצדדים להסכם קיבוצי או להסכם אישי רשאים לקבוע כי הפרשות לקרן פנסיה/לגמל ייעשו על חלק מהשכר בלבד. על התובעת היה להוכיח מה היא הגדרת "שכר" לצורך הפרשות לתגמולים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל בנתבעת, והאם הוא כולל את מרכיב השכר "ביקורי בית". לכן, משלא הוכיחה התובעת את הגדרת "שכר" לצורך הפרשות לגמל על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הרלבנטיות, לא הוכיחה את זכאותה להפרשות לגמל בעד מרכיב ביקורי בית. 27. לאמור לעיל נוסיף: 27.1.בעס"ק 1006/02 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה נ' אוניברסיטת חיפה (מיום 4.11.02), קבע בית הדין הארצי לעבודה כך: בבואנו להעניק פרשנות לסעיף 8(ג) להסכם הפנסיה, אין להסתפק בבחינת המשמעות המילולית, אלא שומה עלינו לנסות ולהתחקות אחר הפרשנות הנכונה העולה מאומד דעת הצדדים וממרכיבים אחרים הנוגעים לעניין. (סעיף 7 לפסק הדין; ההדגשה הוספה). 27.2.מרכיב משמעותי בפרשנות הנכונה של הוראות ההסכם הקיבוצי היא התנהגות הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים (בג"צ גוניק, סעיף 9 לפסק הדין). 27.3.מעדויות כל הצדדים עולה כי באופן עקבי, עד שנת 1995, הקופה לא הפרישה לקרן הפנסיה /לגמל בגין רכיב השכר ביקורי בית, וכי על פי המקובל בקופה רכיב ביקורי בית אינו נחשב לחלק מהשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים והפרשות לקרן הפנסיה (עדות אבי וגשל, ע' 26, ש' 19). עובדה זו מלמדת לדעתנו על כך על פי הנוהג בקופה, אין רואים את רכיב ביקורי בית כחלק מה"שכר" לצורך הפרשות לקרן פנסיה /גמל. לנוהג זה, יש משמעות בקביעת זכותה של התובעת להפרשות לקופת גמל בגין מרכיב השכר ביקורי בית. 28. לאמור לעיל נוסיף: מחומר הראיות בפנינו עלה כי מאז יום 1.1.95 הפרישה הנתבעת 5% מהתשלומים בעד ביקורי בית לקופת גמל, בהתאם להסכם הקיבוצי בשירות הציבורי, אשר קבע חובת הפרשות לקופת גמל בגין עבודה נוספת (נספח ב' לתצהירו של מר וגשל). עובדה זו עולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 11/97, ממנו ניתן לראות כי בנוסף להפרשות לקרן פנסיה מקיפה הפרישה הנתבעת גם לקופת תגמולים. זאת ועוד. התובעת אף אישרה בעדותה כי בשנת 1999 משכה כספים מקופת גמל (ע' 9, ש' 22 - 23). מכאן, כי גם אם היתה התובעת זכאית להפרשות לתגמולים בגין ביקורי בית, היתה זכאית לכך לתקופת העבודה שעד ליום 1.1.95 בלבד. 4) הפרשות לקרן השתלמות 29. הזכות להפרשות לקרן השתלמות היא זכות חוזית. האמור בסעיפים 24 עד 28 לעיל לעניין הפרשות לקופת גמל חל גם על הפרשות לקרן השתלמות. 30. לעניין הזכאות להפרשות לקרן השתלמות, התובעת מסתמכת בסיכומים על דבריו של מר אבי וגשל בעדותו (ע' 26, ש' 19 - 22). כאשר בתשובה לשאלה אם במצב בו בית הדין יקבע שהרכיב של ביקורי בית הוא חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורין, הקופה צריכה להפריש עליו גם הפרשות לקרן השתלמות, השיב "על פי הנוהג כן". אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת, מנימוקים אלה: 30.1.השאלה אם על הקופה להפריש לקרן השתלמות מהשכר המשולם בגין ביקורי בית היא בעיקרה שאלה משפטית, ולכן התשובה לה אינה יכולה להינתן על ידי העד. 30.2.ממכלול דבריו של העד (ע' 26, ש' 13 - 23) ניתן ללמוד כי תשובת העד משקפת את הנוהג בקופה, לפיו קיימת זהות בין רכיבי השכר מהם מפרישה הנתבעת לקרן הפנסיה לבין מרכיבי השכר מהם מפרישה הנתבעת לקרן השתלמות (שם, ש' 13 - 14), וכן קיימת זהות בין רכיבי השכר הקובע לפיצוי פיטורים והשכר הקובע לפנסיה (שם, ש' 19). בשל כך, מרכיב השכר ביקורי בית אינו נחשב בקופה לחלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים, לפנסיה ולקרן השתלמות. אולם, לדעתנו, ככל שמתברר כי הקופה יצאה מהנחה מוטעית, וכי מרכיב השכר ביקורי בית הוא חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים על פי החוק, לא נובעת מכך באופן אוטומאטי הרחבת בסיס השכר לזכויות המגיעות לעובדים מכוח הסכם - הפרשות לקרן פנסיה ולתגמולים - ללא הסכם בין הקופה לבין נציגות העובדים או בין הקופה לבין העובד. 31. לאור האמור, נדחית התביעה להפרשות לקרן השתלמות בגין מרכיב השכר ביקורי בית. הפרשי דמי חופשה והפרשי פדיון חופשה 32. בהתאם לסעיף 10 (ג) לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן- החוק), השכר לצורך תשלום דמי חופשה ופדיון חופשה הוא ...כל תמורה, בכסף או בשווה-כסף, המשתלמת לעובד על-ידי המעביד בעד שעות-העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לענין זה על-ידי שר העבודה. סכום המשתלם לעובד לכיסוי הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בעת החופשה, אין רואים אותו כחלק משכר העבודה. 33. לפיכך, משקבענו כי יש לראות את ביקורי הבית כחלק מעבודתה הרגילה של התובעת, יש להביא בחשבון את השכר ששולם לה בעד ביקורי בית כחלק מהשכר הרגיל לצורך חישוב דמי חופשה ופדיון חופשה. 34. בכתב התביעה המקורי, לא נכללה תביעה בגין הפרשי דמי חופשה והפרשי פדיון חופשה. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 19.6.00. בכתב ההגנה המתוקן (סעיף 12) אכן טענה הנתבעת טענת התיישנות. 35. הזכות לפדיון חופשה קמה לתובעת במועד סיום עבודתה, דהיינו יום 31.12.98. בהתאם לפסיקה, זכאית התובעת לפדיון חופשה בעד ארבע שנות עבודת האחרונות. 36. מכאן, כי תביעת התובעת לפדיון חופשה לא התיישנה במועד הגשת כתב התביעה המתוקן. 37. אמנם, בסעיף 15 לתצהיר התובעת נעשה חישוב תוספת החופשה המגיעה בגין וותק בעד כל שנה החל משנת 1994. אולם, משמעות טענת התובעת היא כי במועד סיום עבודתה עמדה לזכותה יתרת חופשה נוספת, כמספר הימים שלא ניתנו לה על ידי הנתבעת במהלך תקופת עבודתה על פי וותקה. 38. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 קובע את חובתו של מעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים שנקבעו בתקנות. בתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1957 נקבע, בין היתר, כי מעביד חייב לרשום בפנקס החופשה את מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. כידוע, "נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בס' 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1957". (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219). מכאן, שעל הנתבעת היה מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניתנו לתובעת בכל שנה. 39. באשר לסכום המגיע לתובעת בגין הפרשי פדיון חופשה: בסך הכל, לטענת התובעת, לא ניתנו לה 30.3 ימי חופשה, דהיינו במועד סיום עבודתה הגיע לה פדיון בחופשה בעד 30.3 ימים נוספים. על פי ת/8, שכרה הקובע של של התובעת ליום עבודה הוא 168.8 ₪ (5064.18/30). לסכום זה יש להוסיף את החלק היחסי של תשלום בעד ביקורי בית בעד שנת העבודה האחרונה - 103 ₪ (3086/30). סך הכל הסכום המגיע בעד פדיון חופשה הוא - 7,917 ₪. (על פניו נראה שנפלה טעות בחישוב התובעת בתצהירה, באשר אין זה סביר כי שכרה של התובעת ליום עבודה עמד על סך 10.62 ₪ בתקופה 10/95 עד 9/96). הואיל והכלל הוא שבית הדין לא יפסוק לתובע מעבר לנתבע בכתב התביעה, התובעת זכאית לפדיון חופשה בעד הפרשי פדיון חופשה בסך של 3,597 ₪, הסכום שנתבע על ידה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.6.00 ועד למועד התשלום בפועל. 40. באשר להפרשי דמי חופשה (סעיף 14 לתצהיר התובעת): אכן, כנטען על ידי הנתבעת, חישובי התובעת בסעיף זה אינם ברורים כלל וכלל. ראשית, לא ברור מהיכן נשאב הנתון בדבר ימי חופשה שנוצלו בכל חודש. שנית, לא ברור מהיכן נשאב הנתון בדבר השכר היומי הממוצע בעד ביקורי בית. בית הדין עשה ניסיון להשוות את הנתונים בסעיף 14 לתצהיר התובעת לריכוז השכר ת/5, אולם לא נמצא קשר בין הנתונים בסעיף 14 לתצהיר התובעת לבין ריכוז השכר ת/5. לכן, אנו דוחים את התביעה להפרשי דמי חופשה, בשל העובדה שהתובעת לא השכילה להוכיח את הסכום הנתבע. 41. כללו של דבר: על אף שקיבלנו את טענתה העקרונית של התובעת, כי יש לראות את ביקורי הבית כחלק מעבודתה הרגילה, אנו דוחים את רוב תביעתה. בכל הנוגע לתביעות להפרשי פיצויי פיטורים, הפרשות לתגמולים והפרשות לקרן השתלמות, התביעה נדחית בעיקרה בשל העובדה שמדובר בזכויות חוזיות ולא בזכויות מכוח חוק, כאשר לא הוכח בפנינו כי על פי ההסכם מקור הזכות יש להביא בחשבון את השכר בעד ביקורי בית בחישוב הזכויות החוזיות. בכל הנוגע לתביעה להפרשי דמי חופשה - התביעה נדחית בשל העובדה כי סכום התביעה לא הוכח. בסופו של יום, על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשים בגין פדיון חופשה סך של 3,597 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.6.00 ועד למועד התשלום בפועל. 42. הוצאות משפט: התובעת זכתה בחלק קטן בלבד מתביעתה, ולכאורה היה מקום לחייבה בהוצאות משפט. אולם, מקובלת עלינו טענת ב"כ התובעת כי לא היה מקום לנקוט בסגנון הבוטה בו נקט ב"כ הנתבעת בסיכומי הטענות מטעם הנתבעת. לפיכך, איננו מחייבים את התובעת בהוצאות משפט. חוזהפיזיותרפיההסכם קיבוצי