1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, שבו נדחתה תביעת המערערת לחייב את המשיבה לשלם לה דמי גמולים עבור שהועסק על ידה. 2. בית-הדין האזורי פירט את העובדות הנוגעות לעניין כדלקמן: "א) הנתבעת מחזיקה מפעל לייצור תריסים וחלונות בעיקר מפלסטיק ומאלומיניום; ב) את המסגרות לתריסים או לחלונות מייצרים במפעל, ולאחר מכן המוצר מורכב בדירה, בין אם מדובר בדירה חדשה בבניה ובין אם מדובר בדירה ישנה; ג) עובדי הנתבעת מרכיבים את התריסים או את החלונות; ד) רוב ההרכבה נעשית בדירות פרטיות (לא בבניינים בבניה); ה) הנתבעת מעסיקה עובדים מסויימים שעוסקים בעיקר בייצור במפעל, ועובדים אחרים העוסקים בעיקר בהרכבה. כשאין עבודה אחרת, עובדי ההרכבה עובדים במפעל עצמו; ו) המפעל עוסק גם בייצור להרכבה עצמית; ז) הנתבעת איננה חברה בהתאחדות הקבלנים; היא כן חברה בהתאחדות בעלי התעשייה". 3. בצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (ראה הנוסח המשולב של הצו בפרק 18.1.9 בקובץ הסכמים קיבוציים מאת פסטרנק-ויטרוב [5]), הורחבו הוראות מסויימות של ההסכם הקיבוצי הכללי בין מרכז הקבלנים לבין ההסתדרות, ונקבע כי ההוראות האמורות יחולו על כל העובדים והמעבידים בישראל "בענף הבנייה והעבודות הציבוריות". 4. המחלוקת בשאלה המקדמית בין הצדדים בבית-הדין האזורי, היתה האם המשיבה עוסקת "בענף הבנייה", כאמור בצו ההרחבה הנ"ל. בית-הדין האזורי הגיע למסקנה כי המשיבה אינה עוסקת בענף הבנייה אלא בתעשיה. טעמיו של בית-הדין היו כדלקמן: "א) יש לראות את המפעל כמכלול אחד ואין לפרק אותו לגורמיו; ב) עיקר עבודתו של המפעל הינו בייצור, והוא עוסק בענף המתכת או בענף הפלסטיק (לפי החומר שממנו מרכיבים התריסים) ולא בענף הבניין; ג) תמיכה למסקנה מוצא בית-הדין בהשתייכות הארגונית של הנתבעת - היא חברה לא בארגון הקבלנים אלא בהתאחדות בעלי התעשייה; ד) לא יהיה זה הגיוני לקבוע כי כאשר הנתבעת שולחת עובדים להרכבה, היא עוסקת בענף הבניין, וכי אותם עובדים עוסקים אז בענף זה. אם מדובר באותם עובדים שעוסקים גם בייצור, אזי אין יכולת מעשית להפריד את עבודתם בין עבודה בתעשייה לבין עבודה בבניין, ואם מדובר בעובדים מיוחדים, אף כאן לא נראה לבית-הדין הגיוני לקבוע כי עובדים מסויימים במפעל מועסקים בענף הבניין, אחרים בענף המתכת (כי הם מייצרים בעיקר תריסים מאלומיניום), אחרים בענף הפלסטיק (מאחר שהתמחותם בתריסים מפלסטיק), ואחרים בענף ההובלה (כי הם עובדים בעיקר כנהגים). אם היו רואים כך את העניין אזי לכל אחד מאותם עובדים יש לשלם שכר לפי הסכם קיבוצי וצו הרחבה אחר. מסקנה זו תכביד ללא צורך על המעבידה, ועלולה לגרום לחוסר שוויון בין עובדים בלא נימוק מספיק". על כך הערעור שלפנינו. 5. עיקר טענותיו של בא-כוח המערערת הוא כי על פי הסיווג של משלחי היד בישראל, נכלל בענף "בינוי (בנייה ועבודות ציבוריות)", תת-ענף "עבודות פלסטיק בבניין: הרכבת תריסים ודלתות מפלסטיק". כמו כן, בתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, נכלל בענף "בנייה" אף "ייצור והרכבת תריסים". מאחר שהמשיבה עוסקת בייצור והרכבת תריסים, חלונות ודלתות, נכללת היא ב"ענף הבנייה". הוסיף וטען בא-כוח המערערת כי אין הבדל לעניין זה בין הרכבת תריסים בבניינים חדשים או בבניינים קיימים, ואין משמעות להשתייכות הארגונית של בעל המפעל. 6. באת-כוח המשיבה תמכה בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, וטענה כי עיקר עבודתה של המשיבה הינו בייצור, ורוב המוצרים שהיא מייצרת מורכבים על ידי עובדיה בדירות פרטיות ולא בבניינים הנמצאים בשלבי בנייה. היא הוסיפה כי אין לפרק את מפעלה של המשיבה לגורמים של פעילות, ויש לראותו כמכלול אחד. 7. ההזדקקות לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומיועד למטרות סטטיסטיות, מקובלת בהקשר לעניין שלפנינו (ראה דב"ע לו/5 - 6 [1], בע' 326; דב"ע מב/1 - 6 [2], בע' 306; דב"ע מב/132 - 3 [3], בע' 268). כמו כן, בהקשר לעניין שלפנינו, אין פסול בהסתמכות על הסיווג בתקנות הביטוח הלאומי כמפורט לעיל (ראה דב"ע תשן/7 - 1 [4], בע' 49). 8. בחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969, הוגדר המונח "עבודות הנדסה בנאיות", והוא כולל ענף ראשי של "בנייה". בתוספת לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (חלוקת ענפים לענפי משנה), התשל"ד-1974, פורטו ענפי המשנה של "ענף ראשי - בנייה", והם כוללים פעילויות שונות הקשורות בבנייה (כגון שיפוצים והרחבת מבנים, חשמלאות ומתקני מיזוג אויר). פירוט זה אינו כולל ייצור או הרכבת תריסים לבניינים. החוק האמור הוא חוק שאופיו מינהלי, אולם משדנים אנו במשמעותו של ענף עיסוק כלכלי אשר הוסדר הסדר בחוק או על פיו, רשאים אנו להזדקק להגדרות שנקבעו בהסדר החוקי, ולראותן כהנחיות. 9. צו ההרחבה הנדון חל "על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף הבנייה", ובעקיפין יש בכך הגדרה של "סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(ב) לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ראה דב"ע לו/5 - 6 [1] הנ"ל, בע' 325). ההגדרה המילונית של המונח "בנייה", היא "הקמת בניין, יסוד, התקנה, הרכבה" (אבן שושן: המילון החדש). הגדרה זו אינה נותנת תשובה לשאלה האם כל מרכיבי עבודת בנייה של מבנה בתהליך בנייה או שינויים במבנה קיים, כלולים במונח "בנייה", אך יש בה כדי להנחות אותנו במרכיב הראשון שבהגדרה, והוא "הקמת" בניין. עיון בסיווג האמור של משלחי היד מעלה כי בענף הראשי 41 (בנייה, קבלנות משנה), בו כלול גם תת-ענף 4166 "עבודת פלסטיק בבניין: הרכבת תריסים ועבודות מפלסטיק", כלולות גם עבודות שונות אשר אינן בהכרח חלק מ"קמת בניין". כך, לדוגמא "בידוד אקוסטי", או "התקנת אנטנות טלויזיה ורדיו" (תת-ענף 4165 ו-4186) יכולים להיעשות אמנם ב"הקמת בניין", אך אלה הם עיסוקים שאין לראותם כקשורים בקשר בלעדי ל"הקמת בניין", בדומה לחשמלאות או לאינסטלציה של בניין המוקם, והם נעשים אף בבנין קיים, ובלא קשר להקמתו או לשיפוצו. אין זה המבחן הבלעדי להכללת עיסוק במונח "בנייה", והפרשנות צריכה להיעשות על פי מטרת צו ההרחבה והגיון הדברים, וכמובן לגבי כל מקרה לגופו. 10. בהסכם הקיבוצי שעל פיו ניתן צו הרחבה בעניין שלפנינו כלולה הגדרה של "מקומות עבודה", והיא "אתרי בנייה ועבודות ציבוריות בכל הארץ". בצו ההרחבה לא נכללה הגדרה זו, למרות שהמונח "במקומות העבודה" כלול בהגדרת "הקבלן" הכלולה בצו ההרחבה. עובדה זו מגדילה את אי-הבהירות של השאלה העומדת לדיון. מהעובדות שקבע בית-הדין האזורי עולה כי המשיבה עוסקת לא רק ב"אתרי בנייה" אלא "רוב ההרכבה נעשית בדירות פרטיות". 11. בדב"ע לו/6 - 5 [1] הנ"ל פירש בית-דין זה את הדיבור "תעשיה, מלאכה", פירוש המוציא עובדים רבים מגדר תחולת צו ההרחבה שנדון באותו הליך. בית-הדין היה מודע לתוצאה זו, אך הוסיף כי "מודע הוא גם לכך שבפירוש זה הוא נמנע מלהטיל 'מס' (מס בתחום הבטחון הסוציאלי) מכוח הוראה שבמקרה הטוב ביותר מבחינת הגובה אינה ברורה וחד משמעית כדרוש לעניין חיוב ב'מס'" (בע' 327). בענייננו, נראה לנו כי כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו ההרחבה על המשיבה, יש לבחון את מכלול העניין ולפסוק על פיו. במכלול זה אנו נותנים משקל לעובדה שהמשיבה מקיימת את פעילותה העיקרית במפעלה שלה, ופעולות ההרכבה נעשות גם בבניינים המוקמים וגם, ובעיקר, בבניינים קיימים, ולעובדה שהמשיבה חברה בהתאחדות התעשיינים. על פי אלה אנו מגיעים למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וזאת בעיקר מטעמיו של בית-הדין האזורי. נוסיף כי כפי שהועלה בטיעונים לפנינו חלה על המשיבה החובה לבטח את עובדיה בפנסיה מקיפה ב"מבטחים". 12. הערעור נדחה. 13. המערערת תשלם למשיבה הוצאות בסך -.2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. חוזההסכם קיבוצי