1. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט מ' הרניב; דיון מס' לג/289 - 3 ו-לג/ 3-290, במאוחד) התבררה תביעתם של כל אחד מהמערערים (להלן-העובדים) בעתירה לפסק-דין הצהרתי בהקשר ל"שבתון" ו"קרן השתלמות". בית-הדין האזורי לא נעתר לעובדים, ומכאן ערעורם בפני בית-דין זה. 2. העובדות הצריכות לערעור זה הן: א) ביום 30.5.1968 נחתם זכרון דברים" בין הממשלה לבין הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל (להלן-ההסתדרות) "לסיכום המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים על חידוש הסכמי עבודה וסדרי השתלמויות לשנים 1964/65-1965/66" של עובדי המחקר במכוני המחקר של מערכת הביטחון (להלן-זכרון הדברים). בזכרון הדברים נאמר: "1. במשא-ומתן על תנאי ההשתלמות של עובדי המחקר במכוני המחקר של מערכת הביטחון, טענו נציגי העובדים כי בהתאם להסכמים, הנוהגים וההתכתבויות שבין הצדדים, חלים על עובדי המחקר גם תנאי וסוגי ההשתלמות המוסכמים מזמן לזמן לגבי הסגל האקדמאי באוניברסיטה העברית בירושלים, ותבעו מימוש זכויותיהם אלו לתנאי השתלמות כנ"ל. 2. נציגי הממשלה שללו את הפירוש שניתן ודחו כל תביעות מימוש על יסוד פירוש חד-צדדי של העובדים להסכמים, הנוהגים וההתכתבויות שבין הצדדים. 3. במהלך משא-ומתן זה הסכימו הצדדים על הקמת קרן השתלמות כאמור בתוספת לזכרון דברים זה, החתום על-ידי הצדדים. 4. כמו כן הסכימו נציגי הצדדים: א. טענות העובדים, כאמור לעיל תהיינה נדונות בין הצדדים לקראת חידוש הסכמי העבודה. ב. במידה ועד יום 1.4.1970 לא יושג הסכם בין הצדדים, תימסר ההכרעה בחילוקי הדעות על פירוש ההסכמים, הנוהגים וההתכתבויות הנ"ל לוועדת בוררות זבל"א ובורר שלישי מוסכם על-ידי שני הבוררים כמכריע. שלושת הבוררים ישבו בבוררות מראשיתה ועד סיומה. פסק-דין הבוררות יינתן פה אחד או ברוב דעות. הכרעת הוועדה תחייב את הצדדים. הבוררים לא יהיו קשורים בדיני הראיות ובסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט. ג. זכרון דברים זה משמש שטר בוררין כדין וכחוק, והבוררות תופעל על-פי תביעת אחד הצדדים תוך חודש ימים מיום הגשתה במכתב רשום לצד השני. כתובות הצדדים לצורך מכתב רשום זה הן: הממשלה - נציב שרות המדינה. ההסתדרות - יו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי, הוועד הפועל של ההסתדרות. שני הצדדים מתחייבים כי ינקטו בכל הצעדים התלויים בהם לזירוז הבוררות ומתן פסק-דינה. 5. הסכמת הצדדים להקמת קרן ההשתלמות הנזכרת לעיל ולתנאיה לא תשמש טענה בבוררות בידי אחד הצדדים נגד משנהו לגבי הטענות העקרוניות הנ"ל של שני הצדדים": ב) מאחר ועד יום 1.4.1970 לא הגיעו הצדדים להסכם כאמור בסעיף 4(ב) שבזכרון הדברים, הופעלה "ועדת הבוררות" האמורה באותו סעיף שבזכרון הדברים: ועדת הבוררות נתנה ביום 20.3.1972 "פסק-דין"; פסק-הדין (להלן - פסק הבוררים) ניתן ברוב דעות, וזו לשונו: "1. תנאי וסוגי ההשתלמות המוסכמים מזמן לזמן לגבי הסגל האקדמאי באוניברסיטה העברית בירושלים (להלן-האוניברסיטה) חלים על עובדי המחקר במערכת הבטחון (להלן-החוקרים). 2. מבלי לפגוע בסעיף 1 דלעיל בקשתנו מהעובדים היא כי: על אף האמור בסעיף 1 לעיל הרי לגבי שנת השבתון יוספו על הכללים המקובלים באוניברסיטה הכללים דלקמן: (א) נושא ההשתלמות בשנת השבתון יתואם בין החוקר לבין ועדת ההשתלמויות שליד המכון בו הוא עובד. (ב) בתום שנת השבתון חייב החוקר להמשיך בעבודתו במכון לפי הכללים המקובלים ואילו המכון יהיה חייב להמשיך ולהעסיקו בעבודתו. (ג) החוקרים הזכאים לכך יהיו זכאים לצאת לשנת השבתון החל ביום 1 באפריל 1972. בקביעת זכאותם של החוקרים, מבחינת הזמן, לצאת להשתלמות כאמור לעיל, יובאו במנין, שנות עבודתו של החוקר במערכת הביטחון עד ליום 1 באפריל 1972, אך באם יצא להשתלמות על חשבון משרד הביטחון לתקופה של שנה ומעלה יבואו במנין שנות עבודתו של החוקר רק מיום שחזר לעבודתו מאותה השתלמות. פסק-דין ניתן ברוב קולות הבוררים ח"כ אריה אליאב, יו"ר ובורר מכריע, ועו"ד חנינא ברנדס, כנגד דעתו החולקת של עו"ד זאב שר". לדעת חבר ועדת הבוררות שדעתו היתה דעת יחיד, פסק הבוררות הוא "לקוי בחסר ואינו ברור כלל ממתי חלים תנאי וסוגי ההשתלמות": ג) הצדדים לזכרון הדברים ולבוררות - הממשלה וההסתדרות - היו חלוקים בדעותיהם בשאלת המועד שהחל ממנו תופעל הזכות ל"שנת שבתון" על-פי פסק הבוררים. ביום 23.11.1972 נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי שהוגש לרישום כדין (להלן - ההסכם המשותף) ובו נאמר: "לאור פסק הבוררים מיום 20.3.1972 הוסכם בין נציגי הממשלה לבין נציגי ההסתדרות ונציגי ועד עובדי המחקר במערכת הביטחון, כי חישוב זכות שנת השבתון יחל מה-1 באפריל 1967 לפי תנאי הצבירה שהיו מקובלים באוניברסיטה העברית בירושלים בתקופה המתייחסת ומזמן לזמן: בנוסף לכך יופעלו לגבי העובדים כל השינויים שייקבעו מזמן לזמן באוניברסיטה העברית בנושא זה". 3. מהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי, כדרוש לפסק-דין בערעור זה, הוא: א) ביום 22.11.1972 הגישו העובדים - עובדי מחקר במערכת הביטחון - תובענה בעתירה למתן פסק-דין הצהרתי "בדבר הזכויות האישיות הנובעות לתובע(ים) מכוח פסק הבוררים הנ"ל" (הכוונה לפסק הבוררים האמור בסעיף 2, פסקה ב', דלעיל): ב) לטענת פרקליטם של העובדים: 1. "מתוך פסק הבוררים - סעיף 1 בלבד הינו אופרטיבי ואילו יתר הסעיפים הינם בבחינת משאלה בלבד ותחילת תחולתם של כל תנאי וסוגי ההשתלמות המוסכמים והנהוגים כיום לגבי הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית על התובע(ים) הינה מיום תחילת שירותו (שירותם) במדינה". 2. "בעקבות פסק הבוררים מיום 20.3.1972 הוא (כל אחד מהעובדים) פטור מכל תשלום לקרן ההשתלמות שהוסכם עליו בהתאם להסכמים מיום 30.5.1968 (זכרון הדברים) ו- 30.4.1969 (?) וכי הנתבעת חייבת להחזיר לתובע את כל הסכומים ששולמו על-ידיו (ידיהם) בגין התקופה 31.3.1968-1.4.1964 בתוספת הפרשי הצמדה לשער הדולר"; ג) בכתב ההגנה טען הפרקליט שייצג את המדינה, כי המחייב את המדינה ואת העובדים הוא ההסכם הקיבוצי. לחלופין טען הפרקליט, כי אין התביעה מגלה עילה ויש לדחות את התביעה בשל מעשה-בית-דין או בשל חוסר עילת תביעה (יצויין כבר בשלב זה שכתב הגנה סתמי מכגון זה שהוגש אינו ראוי לפרקליטות המדינה, ובו ראשית הסטת הדיון מהמסלול הנכון). כן נטענה טענה חלופית כי פסק הבוררים "אינו קובע תחולה למפרע": ד) במסגרת הכנת הדיון נקבעו הפלוגתות, והן: "1. מועד תחילתו של סעיף 1 בפסק הבוררים. 2. האם הפסקה המתחילה בקביעת זכאותם וכו' - שייכת לחלק האופרטיבי של הפסק. 3. האם הסכם קיבוצי מיום 23.11.1972 תופס למפרע, במיוחד לאור זה שנחתם לאחר הגשת התביעה. 4. השיעורים שצדדים חייבים לשלם לקרן ההשתלמות לפי התקופות. במידה שתתגלה פלוגתה נוספת יודיעו על כך לבית-הדין - עם העתק ישירות צד לרעהו. אם הצדדים לא יסכימו - יובא העניין להכרעה על-ידי בית-הדין". ה) כן נקבע במסגרת הכנת הדיון סדר הדין בהליך (דרך שבית-דין זה קבע היא הנכונה: דיון מס' ל/1 - 0 [1], בע' 15). בהתאם לכך הובאו הראיות בתצהירים, שהושלמו במהלך הדיון בעל-פה, והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. הדיון בעל-פה הסתיים בישיבה אחת ופסק-הדין ניתן על-פי טענות בכתב; ו) בכתב טענותיו טען הפרקליט המלומד, שייצג את העובדים, לזכויות שולחיו "בתוקף הסכמים קיבוציים שבין הנתבעת ולארגונם היציג"; הוא ציין כי "למעשה אין מחלוקת בין בעלי הדין הנוכחיים בדבר עצם קיומם של כל ההסכמים הקיבוציים ויתר ההסדרים הקיבוציים אשר מסמכיהם צורפו לכתבי הטענות", וכי המחלוקת העיקרית נסבה על פירושו של מוצג א' לכתב התביעה, הוא פסק הבורר, והשלכתו של ההסכם הקיבוצי מיום 23.11.1972 עליו". עיקר טענותיו של הפרקליט היו, כי: 1) זכרון הדברים "היווה שטר בוררים ובסעיף 1 בו ניתן גם ביטוי לדרישת העובדים למימוש זכויותיהם, שכן לטענתם הזכות היתה קיימת בשנת 1964, אך לא מומשה"; 2) פסק הבוררים "פסק בצורה סוחפת וכוללת לטובת גרסתם של העובדים, תוך שימוש מילולי מדויק בנוסח טענות העובדים בשטר הבוררים, דהיינו ש'תנאי וסוגי ההשתלמות המוסכמים מזמן לזמן לגבי הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית בירושלים חלים על החוקרים', והתוצאה היא כי כל ההסדרים הקודמים למיניהם נתבטלו (ההדגשה לא במקור) וכי ניתן מעתה לממש את הזכויות, שהיו קיימות כבר אותה עת באוניברסיטה מאז 1955"; 3) המדינה התחייבה בזכרון הדברים "לקבל את הכרעת הבוררות הנדונה וכי החלק האופרטיבי (סעיף 1) והסיפא שלאחרי סעיף 2 (ג) של פסק הבוררים מחייב ומעניק זכויות, שאי-אפשר לבטלן באורח רטרואקטיבי על-ידי הסכם קיבוצי יותר מאוחר"; 4) הוראות פסק הבוררים הפכו ללא ספק להוראות אישיות שבחוזה העבודה בין התובע לנתבעת; 5) פסק הבוררים מהווה הסכם קיבוצי, הסכם קיבוצי מאוחר יותר, ואין הוא יכול לבטל בתוקף למפרע את ההוראות האישיות שבהסכם העבודה; 6) לעניין קרן ההשתלמות, עדיפות ההוראות שבפסק הבוררים על תקנון קרן ההשתלמות; ז) הפרקליט המלומד שייצג את המדינה הסכים בכתב הטענות אשר הגיש "כי אין מחלוקת בין בעלי הדין בדבר עצם קיומם (ההדגשה לא במקור) של כל ההסכמים הקיבוציים ויתר ההסדרים הקיבוציים, אשר מסמכיהם צורפו לכתבי הטענות והמתייחסים לתנאי וסוגי ההשתלמות של עובדי המחקר בשירות הנתבעת במערכת הביטחון"; כן הסכים הפרקליט, "כי המחלוקת במשפט זה נסובה על פירושו של מוצג א' לכתב התביעה - היינו פסק הבוררים, אך בנוסף לזה, וזה העיקר - המחלוקת היא על תוקפו של פסק הבוררים לאור כל מה שקרה לאחר נתינתו ובמיוחד לאור (ה)הסכם הקיבוצי מיום 23.11.1972. לגופו של עניין טען הפרקליט, כי הקובע הוא ההסכם הקיבוצי ו"אין להם (לעובדים) עילת תביעה וזכות לבקש את כב' בית-הדין להצהיר כי למרות כל האמור בו, הם זכאים ליותר מאשר נאמר בו". לעניין מעמדו במשפט של פסק הבוררים, טען הפרקליט כי אין הוא מהווה הסכם קיבוצי, באשר לא ניתן במסגרת בוררות כאמור בסעיף 15 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן-חוק יישוב סכסוכי עבודה). לפי העולה מהטיעון - פסק הבוררים הוא פסק בוררות במסגרת חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן-חוק הבוררות), ועל מנת שיהא לו תוקף "יש לאשרו בבית-המשפט המוסמך או בבית-הדין לעבודה, הכל לפי העניין". משלא נעשה כן והצדדים לבוררות "ויתרו על פסק-דין הבוררים" והגיעו להסכם חדש - ההסכם הקיבוצי, "יש לראות את פסק-דין הבוררים כבטל ומבוטל ולהתייחס רק להסכמים הקיבוציים כמחייבים גם את העובדים על-פי האמור בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (סעיפים 15, 16 ו-19)" (להלן-חוק הסכמים קיבוציים). הוסיף וטען הפרקליט המלומד, כי "הזכויות בהן מדובר במשפט זה אינן זכויות מוקנות ומוגדרות של הפרט, אלא שלכלל עובדי המחקר במערכת הביטחון. על זכויות אלה התנהל המשא-ומתן במשך כל הזמן בין הנציגים החוקיים של העובדים והמעבידים, ועל זכויות אלה התנהלה גם הבוררות בין נציגי שני הצדדים". לעניין פסק הבוררים כעילה לתביעת העובדים טענו גם - במסגרת תצהיר - כי העובדים לא היו צד לבוררות. לעניין קרן ההשתלמות טען הפרקליט בנוסף, כי נושא זה כלל לא עמד לדיון בבוררות ומפסק הבוררים אין ללמוד דבר על קרן ההשתלמות: ח) בכתב התשובה לטענות בא-כוח המדינה, טען בא-כוח העובדים, בין היתר, כי: 1. "למעשה ניתן לראות בפסק הבוררים מיום 20.3.1972 פסק בוררים שניתן במסגרת הוראות סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז- 1957, הואיל וסעיף 4(ג) של ההסכם מיום 30.5.1968 (הכוונה לזכרון הדברים) משמש בפירוש שטר בוררים, דהיינו הסכם בכתב למסור הסכסוך לבוררות. משום כך, בהתחשב עם הוראות סעיף 31(ג) של החוק הנ"ל דינו של פסק הבוררים כדין הסכם קיבוצי. זאת ועוד, גם אם פסק הבוררים הנ"ל ניתן במסגרת חוק הבוררות. תשכ"ח-1968, הרי בהתאם להוראות חוק זה אין עוד צורך לבקש את אישורו של הפסק"; 2. "כאשר באים לבדוק את משמעות פסק הבוררים יש לשים לב כי הזכויות השונות הנזכרות בפסק הבוררים הוקנו לתובעים עוד לפני שנת 1964 ובוודאי לפני שנת 1967 - כך מסתבר מהמבוא להסכם מיום 30.5.1968 - ואילו פסק הבורר איפשר את מימושן או הוצאתן אל הפועל באורח רטרואקטיבי": 3. "ההסכם הקיבוצי מיום 23.11.1972 דן אך ורק בזכויות הנוגעות לשנת השבתון, כך שגם אם יקבע כב' בית-הדין (בניגוד לדעת התובעים) כי הוראות ההסכם הקיבוצי (ה)זה תופסות מלמפרע, הרי בכל מה שנוגע לקרן ההשתלמות ולמס נסיעות שריר וקיים פסק הבוררים". 4. בית-הדין האזורי ראה כשאלה ראשונה שעליה עליו להשיב, את השאלה "הנוגעת לעצם תוקפו של פסק הבוררים: דהיינו מה משמעותו המשפטית של פסק הבוררים". על שאלה זאת ענה בית-הדין האזורי באמרו: "ברור שפסק הבוררים אינו הסכם קיבוצי, מכיוון שאינו עומד בתנאי הקבוע בסעיף 15(1) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957, האומר: 'כל סכסוך עבודה שהצדדים הסכימו בכתב למסרו לבוררות לפי חוק זה (צ"ל - לפי פרק זה)'. במקרה דנן לא העבירו הצדדים את העניין לבוררות על-פי חוק זה. ולפיכך אין לומר שפסק הבוררים הוא הסכם קיבוצי. בא-כוח הנתבעים טוען שפסק הבוררים חסר כל תוקף הואיל ויש לאשרו בבית-משפט מוסמך כדי להקנות לו תוקף. אין אנו מקבלים טענה זו. פסק בורר מהווה מעשה בית-דין ואין צורך באישור בית-משפט כדי להקנות לו תוקף". 5. פסק-הדין שבערעור רואה את שורש המחלוקת בין הצדדים "בשאלה, מהן השלכותיו של ההסכם הקיבוצי מיום 23.11.1972 על תוקפו של פסק הבוררים. לדעת בא-כוח התובעים לא יכול הסכם לשנות רטרואקטיבית את הוראות פסק הבורר, שלדעתו הפכו להוראות אישיות שבחוזה העבודה בין התובעים לנתבעת. בא-כוח התובעים טוען שאין בכוח ההסכם הקיבוצי לבטל זכויות מוקנות של עובדים באורח רטרואקטיבי". על שאלה זאת משיב בית-הדין האזורי באמרו: "לדעתנו אין כאן זכויות מוקנות של עובדים. פסק הבוררים אינו קובע את זכויות הצדדים בצורה ברורה, ולפיכך בא ההסכם הקיבוצי הנ"ל, ופירש את פסק הבוררים. ההסכם הקיבוצי קבע פירוש מוסמך של פסק הבוררים; ופירוש זה קיבל אישורם של נציגי העובדים והמדינה. בבואנו לקרוא את פסק הבוררים עלינו לקרוא לתוכו את ההסכם הקיבוצי המפרש אותו. חיזוק לדעה זו אפשר למצוא בלשון ההסכם הקיבוצי, האומר: 'לאור פסק הבוררים מיום 20.3.1972.. וגו'. לאור האמור לעיל, התוצאה היא שבכל הנוגע לשנת השבתון אין לתובעים יותר זכויות מאשר אלה שהוענקו להם על-ידי ההסכם הקיבוצי מ- 23.11.1972". לעניין קרן ההשתלמות קובע פסק-הדין שבערעור, כי נושא הקרן כלל לא עמד לבוררות, באשר הצדדים לזכרון הדברים הגיעו להסכם: ולעניין החזרת מס נסיעות, נאמר בפסק-הדין שבערעור, שלא הובאה בפני בית-הדין כל אסמכתא לחובת המדינה לשלם את הסכומים הנדרשים. הפרקליט המלומד שהגיש את הערעור בשם העובדים, ואין הוא הפרקליט שייצגם בפני בית-הדין האזורי, הגיש ביום הגשת כתב הערעור בקשה ל"צו המרשה תיקון פרטי-כל הדיון" בבית-הדין האזורי. כן הגיש באותו יום בקשה לדיון בדלתיים סגורות ולאיסור פרסום "קיומם של ההליכים, תוכנם או תוכן פסק-הדין שניתן ושיינתן". הבקשה שעניינה תיקון הפרוטוקול נדחתה מהטעמים שניתנו. בקשה בעתירה דומה שהוגשה לאחר מכן לבית-הדין האזורי אף היא נדחתה, במנומק, על-ידי בית-הדין. הבקשה לקיים הדיון בדלתיים סגורות לא נדונה עד לשלב זה, מהטעם שהדיון בערעור התקיים על-פי טענות בכתב. בבקשה לאיסור פרסום עצם ההליך ולפרסום פסק-הדין שנתן בית-הדין האזורי בערעור זה, יוחלט בפסק-הדין שלהלן. כן הוגשה מטעם העובדים בקשה "להרשות השמעת עד בערכאת ערעור ולחלופין - לתקן את כתב הערעור". אף בקשה זאת נדחתה, מטעמים שניתנו. בקשות אלה, בנוסף לבקשת בא-כוח העובד להאריך את המועדים להגשת טענותיו הביאו לכך שיחלוף זמן מעבר לרצוי, בין הגשת הערעור לבין מתן פסק-הדין. 6. עיקר טענותיו של הפרקליט המלומד שייצג את העובדים בערעור היו, כי: א) אמנם נכונה הקביעה שבפסק-הדין, שפסק הבוררים אינו הסכם קיבוצי מכיוון שאינו עומד בתנאי הקבוע בסעיף 15(1) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, אך "אפילו אין פסק הבוררים מהווה הסכם קיבוצי מכוח הפרק השלישי של החוק (סעיף 31) - הוא מהווה הסכם קיבוצי מכוח הדין הכללי. הסכמים אלה הם, לפי הנטען, 'הסדר אחר' בשירות ציבורי, שנעשה בכתב וקבע שיעורים לשכר עבודה" כאמור בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה; ב) "ראשית - הצדדים החתומים על שטר הבוררים הינם מחד ארגונים הייציג של העובדים והמשיבה מאידך, וחילוקי הדעות היו ביניהם בנושאים המנויים בסעיף 2 של החוק הנ"ל (הכוונה לחוק יישוב סכסוכי עבודה). שנית - מעולם לא היתה מחלוקת בין הצדדים שאכן היה סכסוך בין הצדדים לשטר הבוררים, כהגדרת סכסוך בחוק הנ"ל. שלישית - המערערים לא טענו ולא רמזו, כי באומרם "סכסוך" בהגדרת שטר הבוררים התכוונו להגדרת סכסוך בחוק יישוב סכסוכי עבודה דווקא, או בלבד"; ג) מרגע הינתנו, הפך פסק הבוררים "חלק בלתי-נפרד של ההסכם הקיבוצי (היינו שטר הבוררים והתוספת בכללו), אפילו לא הועבר לרישום על-פי סעיף 10 של חוק האמור אינו מכוון, כך טענו, לא לפסק-דין ולא ל"מעשה בית-דין אחר כלשהו". לביסוס טענתו לעניין סעיף 10 שבחוק הסכמים קיבוציים, מביא הפרקליט המלומד מקרה של סכסוך "שהצדדים לא קבעו בשטר הבוררים, כי בסכסוך ביניהם תפסקו בוררות אלא רק שינהלו משא-ומתן וינסו להגיע להסכם (או פשרה) על טענות העובדים בדבר מימוש זכויותיהם". אומר הפרקליט: "הבה נניח עוד, שלא הגיעו להסכם, ועתה פונה הארגון הייציג שלהם לבית-הדין לעבודה ומבקש את הכרעתו בעניין הנובע מאותו הסכם קיבוצי (היינו שטר הבוררים) ובית-הדין מקבל את טענות העובדים. האם לא יהווה פסק-דין של בית-משפט מוסמך, המשנה. מבטל או מאריך הסכם קיבוצי - הסכם קיבוצי כשלעצמו?" על השאלה הזאת משיב הפרקליט: "התשובה נראית להיות, ללא ספק, חיובית. אף-על-פי-כן לא יאמר איש. כי יש לשלוח את פסק-הדין לממונה על יחסי עבודה לרישום": ד) פסק הבוררים הוא, מכל מקום, מעשה-בית-דין וכך גם נקבע בפסק-הדין שבערעור (כאן באה הפנייה לפסקה 3 שבפסק-הדין), וב"עשותו זאת הולך השופט הנכבד בעקבות סעיף 21 של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968. אותו סעיף מורה, כזכור, שפסק הבוררים מחייב את בעלי הדין וחליפיהם"; ה) פסק הבוררים קבע בוררות לעניין מועד התחולה, ואם נותר ספק לעניין כוונת הבוררים, היה על בית-הדין "לשמוע את הבוררים, ומכל מקום להשתמש בסמכותו לפי סעיף 25 לחוק הבוררות"; ו) פסק הבוררים הוא הסכם קיבוצי ש"לא פקע" ועל כן "לא ניתן היה להפקיעו והוא בתוקף על אף האמור בהסכם הקיבוצי". על כן "לא ניתן לשנות או לבטל את ההוראות האישיות (הזכויות המוקנות) הנובעות ממנו". הוא הדין, ועל אחת כמה וכמה, בהיותו גם מעשה-בית-דין"; ז) "אם אין פסק הבוררים הסכם קיבוצי, ואם אין היותו מעשה-בית-דין שולל את זכותו של הרוב לפגוע בזכויות שמומשו על-ידיו למיעוט (כך!), כי אז - מהו ומה דינו? הווה אומר, כאלטרנטיבה אחרונה, שהוא לגבי המערערים (העובדים) חוזה עבודה, שאיננו הסכם קיבוצי, ולגבי חוזה עבודה הרי נאמר בסעיף 22 של חוק יישוב סכסוכי עבודה (צ"ל-חוק הסכמים קיבוציים), כי אם ההוראה שבו לטובת העובד - היא תהיה עדיפה על זו שבהסכם הקיבוצי (היינו-ההסכם המגביל) (בדיבור "ההסכם המגביל" מתכוון הטוען להסכם קיבוצי כאמור בסעיף 2, פסקה ג' דלעיל). שום דבר בהסכם המגביל לא קובע במפורש מסקנה זו; ח) טעה בית-הדין האזורי במסקנתו, שנושא קרן ההשתלמות לא עמד לדיון בבוררות; פסק הבוררים קיבל את טענות "עובדי המחקר", ויש לקרוא ולפרש את פסק הבוררים בהתאם לכך. 7. עיקר הטענות של הפרקליט שטען למדינה, במידה המתחייבת לפסק-הדין שלהלן, הן: א) "למרות עמדתו של בא-כוח המשיבה בדיון בפני בית-הדין קמא, סבורה המשיבה, לאחר עיון נוסף, כי צדק כב' בית-הדין קמא בקביעתו, כי פסק הבוררים אף כי לא אושר על-ידי בית-משפט מוסמך, הינו מעשה בית-דין כל עוד לא בוטל או שונה כדין - אך כאמור, כפי שקבע כבוד בית-הדין קמא, אין בעובדה שפסק הבוררים אמנם מהווה מעשה-בית-דין, כדי לשנות או לפגוע בשאר טענות המשיבה באשר למשמעות המשפטית, נפקותו ותקפותו לאור ההסכם הקיבוצי"; ב) זכרון הדברים נערך "לסיכום המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים (ממשלת ישראל וההסתדרות) על חידוש הסכמי עבודה וסדרי השתלמות לשנים 1964/65 ו-1965/66. זכרון הדברים עוסק במחלוקת אחת ויחידה והיא, חילוקי דעות בקשר למימוש זכויות יציאה להשתלמות, שלטענת עובדי המחקר כלולים בהסכמי ונוהגי העבודה הקיימים"; ג) "פסק הבוררים אינו הסכם קיבוצי, וזה מהטעם שנתן בית-הדין האזורי (סעיפים 15(ג) ו-31 לחוק יישוב סכסוכי עבודה); כן אין פסק הבוררים מהווה הסכם קיבוצי מכוח סעיף 37 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, כטענת פרקליטם של העובדים"; ד) הטענה, כי הפרקליט שטען למדינה הסכים, ששטר הבוררים הוא הסכם קיבוצי (סעיף 3, פסקה ז', דלעיל), אין לה על מה שתסמוך; אשר לו הסכים הפרקליט הוא "כי אין מחלוקת בין בעלי הדין בדבר עצם קיומם של כל ההסכמים הקיבוציים ויתר (ה)הסדרים הקיבוציים אשר מסמכיהם צורפו לכתב הטענות...". מהאמור אין, לפי הטענה, ללמוד הסכמה לכך שפסק הבוררים הוא הסכם קיבוצי; ה) זכרון הדברים אינו הסכם קיבוצי; ו) "גם אם פסק הבוררים אינו הסכם קיבוצי הרי הוא מעשה-בית-דין וצריך היה לקבוע את זכויות הצדדים עד לשינויין או ביטולן על-ידי הצדדים". לפי הנטען "רק סעיף 1 לפסק הבוררים הינו הסעיף האופרטיבי ואילו הפסקה המתחילה במלים 'בקביעת זכאותם' וכו' שייכת לחלק השני של פסק-הדין", וסעיף 1 אינו קובע תחולה למפרע; ז) עד למתן פסק הבוררים, עניין שנת השבתון לא היה מוסדר כלל, והמשיבה כפרעה בזכותם של עובדי המחקר לצאת לשנת שבתון כדבר שבשגרה; ח) "פסק הבוררים לא קבע מפורשות את מועד תחולתו, ועל כן פתוחות היו לפני הצדדים שתי דרכים: האחת - פניה לאישור פסק-הדין על-ידי בית- משפט מוסמך ובדרך זאת קביעת פירושו בדרך של פסק-דין הצהרתי; השניה - הסכמה הדדית בדבר מועד תחולתו. הצדדים לבוררות - המשיבה והארגון הייציג של המערערים - בחרו בדרך השניה והסכמיו על מועד התחולה כאמור בהסכם הקיבוצי מיום 23.11.1972 , וכאן אין נפקא מינה אם התאריך שנקבע 1.4.1967 הינו פירוש של פסק הבוררים או פשרה בין שני פירושים שונים לענין התחולה (כמו מפגש אמצעי בין פירוש הטוען לשנת 1964 ולזה הטוען לשנת 1970), והסכם זה מחייב אותם ואת חליפיהם מכוח סעיפים 15, 16 ו-19 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957". ט) עניין קרן ההשתלמות לא היה כלול בזכרון הדברים ששימש הסכם בוררות, ולכן אין לפרש את פסק הבוררים כמתייחס לקרן ההשתלמות. II. פסק-דין 1. בדין ראה בית-הדין האזורי, בשאלה ראשונה שעליה היה עליו להשיב בפסק- הדין שבערעור, את שאלת המשמעות והנפקות המשפטית של פסק הבוררים. במקביל - השאלה הראשונה והמכרעת שעליה חייב בית-דין זה להשיב כערעור היא, אם התשובה שניתנה על-ידי האזורי (סעיף 4, שבחלק 1 דלעיל) היא הנכונה והממצה. 2. תשובה על השאלה צריכה סיווג הסכסוך - נשוא זכרון הדברים, שבעקבותיו ניתן פסק הבוררים: היש לסווג את הסכסוך כסכסוך כלכלי - סכסוך שעניינו קביעת זכויות, או שיש לסווגו כסכסוך משפטי - סכסוך שעניינו מימוש זכויות מוקנות כי בסכסוך קיבוצי מדובר לא היה, ולא יכול היה להיות, שנוי במחלוקת. סיווג הסכסוך ש"ועדת הבוררות" נדרשה להכריע בו חיוני לענייננו, באשר את התוצאה - פסק הבוררים - יש לראות ולסווג בזיקה לנקודת המוצא. 3. יש להצטער על כך, שלעניין הסיווג לא הוקלה מלאכתו של בית-דין זה על-ידי הפרקליטים המלומדים שטענו לצדדים, ובעיקר - לא הוקלה המלאכה על-ידי הפרקליטים המלומדים שטענו למדינה בשתי הערכאות. בטענות של כולם, כמעט ותמצא דבר והיפוכו; הוא הדין גם בזכרון הדברים עצמו. מצד אחד טען פרקליטם של העובדים, כבר לפני בית-הדין האזורי, כי במימוש זכויות מדובר, היינו בזכות ש"כבר היתה קיימת בשנת 1964, אך לא מומשה". מאידך טענו, כי "מעולם לא היתה מחלוקת בין הצדדים שאכן היה סכסוך בין הצדדים לשטר הבוררים, כהגדרת סכסוך בחוק הנ"ל" (חוק יישוב סכסוכי עבודה), וראו את פעולת הבוררים כפעולה במסגרת חוק יישוב סכסוכי עבודה, היינו פעולה ליישוב סכסוך שעניינו קביעת זכויות ולא מימוש זכויות (סעיף 3, פסקות ו(1), ח(2), וסעיף 6(ב) שבחלק 1 דלעיל). כך גם טיעונם של הפרקליטים שייצגו את המדינה. מצד אחד הסכימו כי פסק הבוררים ניתן במסגרת חוק הבוררות - ומזה משתמע כפי שיוסבר להלן, שהסכימו כי בסכסוך משפטי מדובר והסכימו לראות בפסק הבוררים מעשה-בית-דין, כעולה מבוררות לפי חוק הבוררות, מאידך טענו, כי "הזכויות בהן מדובר... אינן זכויות מוקנות ומוגדרות של הפרט, אלא של כלל עובדי המחקר במערכת הביטחון. על זכויות אלה התנהל משא-ומתן במשך כל הזמן" (סעיף 3, פסקה ז', קטע שני, וסעיף 7, פסקות ג' ו-ז', שבחלק 1 דלעיל). 4. משאין ללמוד חד-משמעית על מהות הסכסוך מטענות באי-כוח הצדדים, יש ללמוד על מהותו ממכלול הנסיבות, ובעיקר מזכרון הדברים עצמו. ומה לומדים אלה? מאלה לומדים כי במסגרת יחסי עבודה קיבוציים התנהל בין המדינה לבין ההסתדרות משא-ומתן על חידוש הסכמי עבודה וסדרי השתלמות לשנים 1965/66-1964/65. משא-ומתן זה התנהל לאחר שכבר חלפו אותן השנים, ולא הסתיים עד לשנת 1968, עת נחתם זכרון הדברים. מאותו זכרון דברים (סעיף 2, פסקה א', שבחלק 1 דלעיל) אפשר ללמוד, כי "תנאי ההשתלמות של עובדי המחקר במכוני המחקר של מערכת הביטחון" היו נושא השנוי במחלוקת במסגרת המשא-ומתן על חידוש ההסכמים, עת אלה טענו לזכויות קיימות ואלה דחו "כל תביעות מימוש על יסוד פירוש חד-צדדי". הפיתרון שאליו הגיעו הוא זה המקובל בסכסוכים על קביעת זכויות במסגרת משא-ומתן קיבוצי, כך שהתנאים ייקבעו בהסכם שעליו מתנהל המשא-ומתן, מבלי למנוע אפשרות של תחולה למפרע, ואם לא יגיעו להסכם - יבוא שלישי ויכריע. תוסיף לאמור את העובדה שהסכסוך, סכסוך קיבוצי היה, ולעובד כפרט לא היה כל מעמד בבוררות, שהתנהלה מכוח זכרון הדברים, לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכם המשלים את המשא-ומתן - ותגיע למסקנה, שביסודו של דבר לא בא זכרון הדברים אלא לקבוע דרך שבה יושלם המשא-ומתן הקיבוצי "על חידוש הסכמי עבודה וסדרי עבודה", דרך ליישוב סכסוך כלכלי, שהוא הסכסוך שבו דן חוק יישוב סכסוכי עבודה (סעיף 8 לחוק; דיון מס' לא/5 - 4 [2], בע' 268). למהות זאת של הסכסוך טען גם פרקליטם של העובדים (סעיף 6, פסקה ב', שבחלק 1 דלעיל). הוא גם טען את ההיפך, אך ברור שבעניין כה יסודי אין מקום לטעון דבר והיפוכו במסגרת היורדת לשורשו של משפט העבודה. 5. למסקנה שבסכסוך כלכלי ולא בסכסוך משפטי מדובר, תגיע גם בדרך אחרת. הזכות שהיתה נשוא המשא-ומתן, היתה מהזכויות שבתחום תנאי העבודה ומשנקבעה, הרי היא, ממהותה, מהזכויות השייכות לחלק הנורמטיבי שבהסכם קיבוצי. זכות כזאת, אין ארגון העובדים שהוא הצד להסכם הקיבוצי, רשאי לוותר עליה, אין הוא רשאי להתפשר עליה ואין הוא יכול למסרה לבוררות - הזכות אינה של הארגון, אלא של העובד כפרט. האמור אינו פוגע בכלל, שבמסגרת יחסי העבודה הקיבוציים נתונה גם לארגון העובדים זכות לדרוש מהמעביד, כי לא יפגע בזכויות הפרט שהוקנו בהסכם הקיבוצי. זכות כזאת יכולה להיות נושא למשא-ומתן קיבוצי חדש, נושא לפשרה במסגרת המשא-ומתן החדש, ונושא לבוררות הבאה להוציא משא-ומתן קיבוצי מקפאון - ואזי הסכסוך אינו עוד על זכות מוקנית. אילו בזכות מוקנית היה המדובר - אילו במימוש זכות, ולא בקביעתה, היה מדובר - ספק רב אם בוררות, כפי שקוימה, היתה תופסת; לשון אחר - ספק רב אם המדינה וההסתדרות רשאיות היו להגיע להסכם ביניהן בדבר גורלה של זכות שכבר היתה מוקנית לעובד כפרט או שרשאיות היו למסור לקביעת גורם אחר גורלה של אותה זכות; והרי גם לית מאן דפליג, שלא בבוררות מכוח הסכם קיבוצי על מימוש זכות מוקנית של הפרט מדובר, באשר לכל הדעות בוררות כזאת, כשהפרט הוא הצד לבוררות, כלל לא התקיימה ועל סעיף בוררות כזה לא סמכו. בדרך עקיפה - מגיע אתה למסקנה, שהסכסוך לא היה על מימוש זכות מוקנית של העובד כפרט ולא בנושא מימוש זכות מוקנית לשותף ליחסי עבודה קיבוציים - אלא על קביעת תנאי עבודה, כשמועד התחולה אף הוא היה במחלוקת. על כן היה טעם בטענת הפרקליט, שטען לעובדים לפני בית-המשפט האזורי, כי "ההסדרים הקודמים למיניהם נתבטלו" ובא ההסכם שבפסק הבוררים (סעיף 3, פסקה ו(2), שבחלק 1 דלעיל). 6. במסקנה, כי הסכסוך שבו מדובר בזכרון הדברים לא היה סכסוך משפטי אלא סכסוך כלכלי, במסגרת יחסי עבודה קיבוציים, היינו סכסוך שעניינו קביעת זכויות ולא מימושן - תשובה חלקית לעניין סיווגה של אותה ההסכמה להזדקק לבוררות, ולעניין סיווגה של אותה בוררות. התשובה החלקית היא, שלא היתה זאת בוררות שבה מדובר בחוק הבוררות, ולא היה זה פסק בוררים בבוררות כאמור, על כל המשתמע מכך לעניין המעמד במשפט והנפקות המשפטית. 7. הבוררות שעליה חלק חוק הבוררות - עיקרה שהיא תחליף לערכאות, כך שבמקום שבסכסוך יפסוק בית-משפט, יפסוק בו בורר. ואיזה הוא סכסוך שאפשר להביא בפני בית-משפט על מנת שיפסוק בו? ברור שסכסוך משפטי הוא ולא סכסוך כלכלי, סכסוך שעניינו מימוש זכויות ולא קביעת זכויות. אם נשתמש בדוגמא שהביא מ"מ נשיא בית-המשפט העליון, השופט זוסמן, בפסק-הדין שבבר"ע 135/73 [3], בע' 816-815 - לא סכסוך על המחיר שבו ימכור ראובן חפץ מחפציו לשמעון, אלא סכסוך בשאלה בכמה מכר ראובן לשמעון אותו חפץ; מתחומנו - לא סכסוך בשאלה מה יהיה שכרו ומה יהיו תנאי עבודתו של ראובן, אלא סכסוך בשאלה מה הוא שכרו ומה הם תנאי עבודתו של ראובן. אמור מעתה, כי עניין שאינך יכול להביא לפני הערכאות להכרעה שיפוטית, אינך יכול להביא להכרעה בבוררות שחוק הבוררות חל עליה. העובדה ששניים, במהלך משא-ומתן לקביעת התנאים שבהם יתקשרו, הסכימו, כי באחד העניינים יקבע את תנאי ההתקשרות אדם הנאמן עליהם - אינה הופכת אותו אדם לבורר הפועל במסגרת חוק הבוררות, אף אם הצדדים כינוהו בשם בורר, ואשר הוא יחליט לא יהיה פסק בוררים, אף אם כך יכנה את החלטתו. 8. משלא היתה בוררות אשר עליה חל חוק הבוררות, לא ניתן פסק בוררים אשר לו הנפקות העולה מחוק הבוררות, ואין גם לטעון למעשה-בית-דין, כטענת הפרקליטים שייצגו את המדינה (סעיף 3, פסקה ג', שבחלק 1 דלעיל). במקביל, לא היתה באה לעובדים הישועה ממסקנה שאכן בבוררות במסגרת חוק הבוררות מדובר ובפסק בוררים שניתן בבוררות, כאמור, מדובר. פסק בוררים, שניתן בבוררות במסגרת חוק הבוררות, הוא אמנם מעשה-בית-דין, אך יש ליתן את הדעת לסעיף 21 שבחוק הבוררות כולו. בסעיף 21 לחוק הבוררות נאמר: "... אין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה-בית-דין". מבלי להידרש לשאלה אם כוונת הצדדים, בבוררות שבמסגרת משא-ומתן קיבוצי, היא כי אשר יוחלט יהווה מעשה-בית-דין ביחסים שבין מעביד כפרט לבין העובד בפרט - ברור שפסק בוררים הוא מעשה-בית-דין, המחייב רק את הצדדים לבוררות, והרי העובדים לא היו צד לאותה בוררות. כן ברור שכל אחד ואחד מאלפי העובדים שהם חברי ההסתדרות, אינו חליף של ההסתדרות, אף אם אשר נקבע בפסק הבוררות מקנה לו זכויות או מטיל עליו חובות. ראיית כל פרט ופרט כחליף של ההסתדרות על כל ההשלכות שבכך, פירושה הרס יחסי קיבוציים, ותוצאה זאת חייב בית-הדין למנוע, אלא אם לשון החוק היא חד-משמעית; וממהות משפט העבודה הקיבוצי עולה ההיפך (התייחסות לכל עובד ועובד כחליף של ההסתדרות היתה להן של פרקליטם של העובדים והן של הפרקליטים שטענו למדינה, אם כי בהקשר אחר (סעיף 6, פסקה ד', וסעיף 7, פסקה ח', שבחלק 1 דלעיל). הטענה, שביסודה ההנחה שהעובדים הם בגדר חליפיה של ההסתדרות, אינה יכולה איפוא, להתקבל, אפילו כל היתר, הדרוש לעיגון התביעה בפסק הבוררים, היה מתקיים. 9. מאחר וזכרון הדברים לא היווה הסכם בוררות לעניין חוק הבוררות, ומאחר ופסק הבוררים לא היווה פסק בוררים שניתן בבוררות שעליה חל אותו חוק; ואף אילו ניתן כך - ספק אם היה חל על היחסים בין המדינה לבין כל אחד מהעובדים, וזה משום שאף אחד מהעובדים לא היה צד לבוררות; יש להידרש לשאלה, אם בדין נקבע בפסק-הדין שבערעור, כי פסק הבוררים אינו הסכם קיבוצי. 10. מאז 1957, משמעות מוגדרת במשפט הישראלי לדיבור הסכם קיבוצי. הוא הוגדר בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, ומן הראוי לציין שההגדרה היא כללית ולא, כפי שתמצא בהגדרות אשר בחוקים אחרים, לעניין חוק זה. אותו חוק מביא לשדה המשפט הישראלי אינסטיטוציה משפטית חדשה, בתחום שקודם לכן חל עליו המשפט המקובל בלבד. בכך לא נאמר כי עד לחקיקת חוק ההסכמים הקיבוציים לא היו יחסי עבודה קיבוציים. בשאלת היחס בין השניים - היחסים הקיבוציים הממוסדים בחוק הסכמים קיבוציים, והיחסים הקיבוציים שביסודם המשפט המקובל, ידובר סעיף 17 שלהלן. 11. בשלב זה די כי ייאמר שמאז 1957, כל אימת שבהסכם קיבוצי מדובר - להסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים הכוונה, אלא אם מחוק אחר למדים על הרחבת המושג או צמצומו. על הרחבה כזאת למדים מסעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבוד, שזו לשונו: "דינו של פסק הבוררים כדין חוזה בין הצדדים לבוררות או כדין הסכם קיבוצי ביניהם, הכל לפי העניין; פסק בוררים בקשר להסכם קיבוצי בר-תוקף דינו כדין אותו הסכם קיבוצי". במלים - "הכל לפי העניין", הכוונה לשוני המתחייב מהצדדים לסכסוך העבודה שבמסגרתו התקיימה הבוררות; אם הצדדים היו כשירים להסכם קיבוצי - פסק בוררים הוא הסכם קיבוצי, ואם הצדדים לסכסוך לא היו כשירים להסכם קיבוצי (סעיפים 3 ו-4 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, וסעיפים 3 ו-4 לחוק הסכמים קיבוציים) - פסק הבוררים הוא "חוזה בין הצדדים לבוררות". בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה אין לראות הרחבה כללית של המונח הסכם קיבוצי, דבר שטען לו פרקליטם של העובדים (סעיף 6, פסקה א', שבחלק 1 דלעיל). הגדרת המונח הסכם קיבוצי שבסעיף 37א, על ההרחבה העולה ממנו, תוך חריגה מפורשת מהשיטה שביסודו של חוק הסכמים קיבוציים, היא "לעניין פרק זה", היינו, רק לעניין דינה של שביתה בלתי-מוגנת, לעניין פיצויים מוגדלים, ולעניין דרכי הכרעה בסכסוכים - הכל "בשירות ציבורי". אין אותה הגדרה תופסת לכל עניין אחר. 12. מכאן שמאז 1957 רק שניים הם ההסדרים הקיבוציים בתחום יחסי עבודה שהינם הסכם קיבוצי, על כל העולה מכך לעניין המעמד במשפט ולעניין הזכויות והחובות של הצדדים וכל העובדים והמעבידים שעליהם הוא חל: 1) הסכם קיבוצי העונה על המתחייב מסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים; 2) פסק בוררים שניתן בסכסוך עבודה כמשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, היינו - סכסוך שמתקיימים בו התנאים שבסעיף 2 לחוק והצדדים לסכסוך הסכימו למסרו לבוררות לפי הפרק השלישי שבאותו חוק, או שהסכם קיבוצי קבע חובת בוררות בסכסוך עבודה, ולא נתמנו הבוררים (סעיף 15 וסעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה). יודגש השימוש של המחוקק בשני מונחים בסעיף 31(ג) שבחוק יישוב סכסוכי עבודה: "חוזה בין הצדדים" ו"הסכם קיבוצי", לציון כתב שמביא בשני המקרים להסדר קיבוצי. 13. הועלתה הטענה כי הסכם קיבוצי יכול ויקום לאו דווקא בדרך המתחייבת מחוק הסכמים קיבוציים והובאה אף דוגמה לכך (סעיף 6, פסקה ג', שבחלק 1 דלעיל). הדוגמה שהובאה אינה חייבת להביא לתוצאה שלשמה היא הובאה. ביסודה של הדוגמה ההנחה, כי בין הצדדים לסכסוך עבודה נערך שטר בוררים והוא כשלעצמו מהווה הסכם קיבוצי. למותר לציין שהנחה זאת אין לה על מה שתסמוך: הכל תלוי בכך אם מתקיים בכתב כל המתחייב מחוק ההסכמים הקיבוציים, הן לעניין התוכן - וספק אם טענות בדבר מימוש זכויות הן נושא להסכם קיבוצי (סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים), והן לעניין הרישום וכשרות הצדדים. אך נניח כי אכן בסכסוך שעניינו פירוש או ביצוע של הסכם קיבוצי מדובר, ואותו סכסוך הובא לפני בית-הדין לעבודה ובית-הדין פסק כפי שפסק, טוען הטוען כי לא ייתכן שפסק-הדין לא יהווה הסכם קיבוצי, אלא אם יוגש לרישום. הדבר לא רק שלא ייתכן, אלא שהפיתרון שלו טענו אינו עולה בקנה אחד עם מהותו של פסק-דין המפרש הסכם קיבוצי, והרי רק לפרש את ההסכם מוסמך בית-הדין ולא לקבוע תוכן חדש להסכם מוסמך הוא. ההסכם הקיבוצי, בהיותו מקור במשפט העבודה האוטונומי, תוכנו יישאר כפי שהוסכם עליו בין הצדדים, ופסק-הדין יהווה בסיס לפירוש, בדומה לפסק-דין המפרש חוק. 14. כי בפסק הבוררים אינם מתקיימים התנאים המתחייבים מסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים ברור לכל, ולא טענו אחרת. השאלה היא, אם אותו כתב (פסק הבוררים) מהווה הסכם קיבוצי מכוח הוראות שבחוק יישוב סכסוכי עבודה והתשובה לכך היא שלילית. הסכסוך שבו מדובר הוא אמנם סכסוך עבודה כמשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, היינו סכסוך כלכלי (סעיף 2 לחוק; דיון מס' לא/5 - 4 [2], בע' 268), ולא סכסוך משפטי. אך הבוררות לא התקיימה במסגרת הפרק השלישי שבאותו חוק, פרק שבו מצוי סעיף 31, המעניק מעמד של הסכם קיבוצי לפסק בוררים, וייאמר במוסגר - היגיון רב לכך שרק לבוררות כאמור באותו פרק מכוונת התוצאה שבסעיף 31 לחוק, באשר רק בבוררות כאמור מתקיים תנאי הפומביות - אחד העיקרים שבחוק הסכמים קיבוציים. 15. למעמד של הסכם קיבוצי לפסק הבוררים טען הפרקליט המלומד, גם בסמכו על סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה ועל הדין הכללי. התשובה להתבססות על סעיף 37א לחוק ניתנה כבר בסעיף 11 דלעיל. נותר, איפוא, להתייחס להסתמכות על המשפט הכללי. לא ידוע לבית-דין זה משפט כללי המכיר בהסדר מוסכם בין שניים, הסדר אשר לו השלכות במשפט ונפקות משפטית דוגמת אלה אשר להסכם קיבוצי מכוח חוק הסכמים קיבוציים. הסכם קיבוצי - על כל העולה ממנו - מקומו במשפט העבודה הקיבוצי ואינו יכול לקום מכוח הדין הכללי. על כל פנים, לא הופנתה תשומת לבו של בית-הדין לדין כללי מזה. 16. עד כאן קבענו כי פסק הבוררים אינו פסק בוררים במסגרת חוק הבוררות, והוא גם אינו הסכם קיבוצי. עומדת השאלה מה הוא? זה מביאנו לשאלה העקרונית של דו-קיום בין הסכמים קיבוציים לבין הסדרים קיבוציים אחרים בתחום יחסי עבודה. 17. השאלה היא, האם עם חוק הסכמים קיבוציים בא הסוף להסדרים קיבוציים שאינם מהווים הסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק, או שמא ממשיכים השניים להתקיים זה בצד זה. לכאורה אפשר לומר שבחוק הסכמים קיבוציים הביא המחוקק הישראלי להסדר כולל וממצה בנושא היחסים הקיבוציים החוזיים בתחום העבודה, לפחות בכל הנוגע לדרישות הפורמליות לעריכתו, לכשרות הצדדים, למסגרת תוכנו ולהיקף תחולתו - כך שאין יותר לאקונה במשפט הישראלי (סעיף 46 לדבר המלך במועצתו), והמשפט המקובל אינו חל יותר בתחום זה. חיזוק למסקנה זאת אפשר למצוא בסעיף 35 לחוק ההסכמים הקיבוציים עצמו האומר, כי "חוק זה אינו חל על הסכמים נעשו לפני תחילתו (1 במרס 1957), אך לא יפגע בתוקפם של אלה". ללמדך, שחוזים קולקטיביים, וכיוצא באלה הסדרים קולקטיביים, שהיו נהוגים עד 1 במרס 1957, תוקפם לא נפגע, אך הסדרים קולקטיביים, כאמור, שנעשו אחרי אותו תאריך, נפגע תוקפם ומאותו תאריך מכיר המשפט בהסדרים קולקטיביים בתחום יחסי עבודה, רק אם קיימו בגינם את המתחייב מחוק הסכמים קיבוציים. מסקנה זאת היתה מביאה לתוצאה המתיישבת עם הפרשנות החלה עם אותם החוזים שהחוק מחייב כי יהיו בכתב או שיקוים בהם אקט פורמלי, ואין מקיימים אחרי הנדרש. מסקנה זאת היתה גם מתיישבת עם המגמה להשתחרר מהמשפט המקובל. השאלה, אם מיסוד ההסכמים הקיבוציים על-ידי המחוקק פוסל כל הסדר קיבוצי מוסכם שאינו עונה על דרישות אותו חוק, מעצם מהותה אינה מיוחדת למשפט הישראלי. בדרך הנרמזת לעיל, ולתוצאה הפוסלת כל הסכם בין שותפים ליחסי עבודה קיבוציים שאינו עונה על דרישת החוק, כגון שההסכם יהיה בכתב - הלך המשפט בגרמניה. ההלכה שבאותה מדינה היא שהסכם המתיימר להיות הסכם קיבוצי KOLLEKTIVVERTRAG או TARIFVERTRAG, אך לא מתקיים בו התנאי המחייב כתב - אינו תופס - ‎[13] HUECK NIPPERDEY, LEHRBUCH DES ARBEITSRECHTS II, P. 456). לתוצאה שונה הגיעו בצרפת, ובה ידובר בסעיף 21 שלהלן. 18. בישראל מתעוררת השאלה לראשונה בערעור זה - אם כי בעקיפין, ושלא במנומק, ניתנה כבר התשובה בפסיקה. בית-המשפט העליון ראה את הקיום של השניים: הסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים אחרים - זה בצד זה - כדבר המובן מאליו (ע"א 523/67 [4]): אף בית-דין זה נתן כבר את התשובה בשורה של פסקי-דין, החל מפסק-הדין בדיון מס' לד/4 - 3 [5] (בע' 372), עת אמר: "במציאות הישראליות אין מקום להתעלם מההסדר הקיבוצי של תנאי עבודה בדרך חוקת עבודה, ובשל מהותה - קביעת נורמות המחייבות את הפרט מבלי שלפרט השפעה על תוכנה של הנורמה - יש לפרשה, לענייננו, כפי שמפרשים הסכם קיבוצי"; דרך פסק-הדין בדיון מס' לד/43 - 3 [6] (בע' 463); ולאחרונה - בפסק-הדין שבדיון מס' לד/66 - 3 [7] (בע' 77). 19. ערעור זה מחייב כי יורחב הדיבור בשאלת הדו-קיום האמור. על כך שחוק הסכמים קיבוציים הביא לשינוי עקרוני במערכת משפט העבודה הקיבוצי החל בישראל - אין להרבות בדברים. יחסי עבודה קיבוציים העולים מחוק הסכמים קיבוציים או המתאפשרים על-ידו - לא היו ידועים ולא היו אפשריים בארץ-ישראל ובישראל, עד שהכנסת חקקה אותו חוק. המשפט שחל עד אז היה ביסודו המשפט המקובל, שכמעט דבר אין לו עם מערכת יחסי עבודה הקיבוציים העולים מחוק הסכמים קיבוציים. החידוש שבחוק הסכמים קיבוציים הוא בהוראותיו לעניין כשרות הצדדים, לעניין מסגרת הנושאים, לעניין היקף תחולתו, לעניין מעמדו כמקור במשפט העבודה האוטונומי, לעניין התרומה לוודאות על-ידי החיוב בכתב ולעניין הפומביות על-ידי החיוב בהגשה לרישום (כל זה נוסף לעולה מצו הרחבה). כנגד חובת הכתב והחובה להגיש לרישום כאקטים קונסטיטוטיביים, וקביעת סייג לכשרות הצדדים וסייג לנושאים - באים הכרה במעמד מיוחד, כולל איסור התניה, היקף תחולה מיוחד, הבטחת שלום תעשייתי, סילוק ההגבלות העולות מתורת תנאים מכללא שביסוד הכרתו של המשפט המקובל, הסדר קולקטיבי וההוראה שתנאי העבודה שנקבעו בהסכם קיבוצי (הוראות אישיות) מהווים חלק מחוזה העבודה האינדיבידואלי. כל המיוחד שבמוסד משפטי זה, יכול ויקום רק באחת משתי הדרכים שכבר דובר בהן: רק בין צדדים כאמור בחוק ההסכמים הקיבוציים, ורק בכתב שהוגש לרישום או בפסק בוררים בבוררות שחל עליה הפרק השלישי שבחוק יישוב סכסוכי עבודה. 20. יש מקום לדעה שרק הסכם קיבוצי, על כל העולה מחוק הסכמים קיבוציים, מוסדר בחוק המיוחד, בעוד שעל הסדרים קולקטיביים אחרים ממשיך לחול המשפט המקובל, על כל המגבלות והפגמים העולים מכך. רק מתוך אימוץ גישה זאת, יכול היה בית-דין זה לפסוק כפי שפסק לעניין נפקותו המשפטית של התקשי"ר ולעניין נפקותה המשפטית של חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות. גישה זאת גורסת כי הסדר קולקטיבי שאינו מהווה הסכם קיבוצי, יכול ויהווה חוזה בין הצדדים, אם להתקשרות אכיפה במשפט כוונתם, ויכול ויחייב את המעביד ביחסיו עם עובדיו מכוח תנאי חוזי מכללא, אם מתקיים כל הנדרש לחיוב וזיכוי מכוח תנאי מכללא ועל המגבלות שבייחוס תנאי מכלל לצדדים לחוזה. אשר לחיוב חוזי בין הצדדים עצמם, נאמר לעיל: "אם להתקשרות אכיפה במשפט כוונתם", ואין להתעלם מכך שקיים לפחות ספק אם המשפט המקובל, בארץ מכורתו, רואה בהסכם קולקטיבי חוזה, ואם הוא רואה בו חוזה מחייב בין הצדדים. .DONOVAN REPORT, 471, CMD: 3623; [12] FORD MOTOR CO. LTD. V. A.E.F ]14[) ALL E.R. 481; [15] O. KAHN-FREUND IN THE SYSTEM OF INDUSTRIAL 2 )1969) ,RELATIONS IN GREAT BRITAIN - ED. A. FLANDERS AND H. CLEGG, 1954, PP. 42 .(56-58 21. התשובה הניתנת בפסק-דין זה בשאלת קיומם של הסדרים קולקטיביים שאינם הסכמים קיבוציים, בצידם של הסכמים קיבוציים - קיום מוגבל, מותנה ובעל נפקות נחותה - עולה, כפי שנאמר בסעיף 17 דלעיל, בקנה אחד עם התוצאה שאליה הגיע המשפט בצרפת. אין כל סיבה שבית-דין זה לא יראה בכך תימוכין לעמדתו, אם תימוכין כאלה דרושים. החוק בצרפת דומה, לענייננו, לחוק הישראלי. מאז שנת 1919 מחייב החוק הצרפתי כתב והפקדה, למען תוקפו של הסכם קיבוצי. התעוררה השאלה, מה דינם של הסכמים שלא קוימו בהם שתי הדרישות האלה או אחת מהן. התשובה שניתנה היא, כי הסכמים אלה אינם קיימים כהסכמים קיבוציים, אך קיימים הם כהסכמים סינלגמטיים - הדדיים, המחייבים ביחסים בין הצדדים להסכם, והמחייבים את המעביד ועובדיו ביחסים שביניהם, אם ניתן להחיל את העקרון של תנאים מכללא בחוזה ‎[16] MICHEL ,DESPAX ,CONVENTIONS COLLECTIVES - TRAITE DE DROIT DU TRAVAIL .(CAMPERLYNCK ED, T. 7, 213 ,214 22. האמור חל לא רק על ההסכם המקורי, אלא גם על שינוי, חידוש, הארכה והפעלה מעבר לתחום התחולה שנקבע. תשובה אחרת לשאלת הדו-קיום בין הסכמים קיבוציים לבין הסדרים קולקטיביים אחרים, היה בה התעלמות מהמציאות בתחום יחסי עבודה, ובית-דין זה מצווה להימנע מכך כל עוד עיקרי המשפט מאפשרים זאת. 23. בקביעה, כי במגבלות ובסייגים האמורים מכיר המשפט בהסדרים קולקטיביים של יחסי עבודה, אף אם אינם מוצאים את ביטויים בהסכם קיבוצי, מפתח לתשובה חיובית על שאלת מעמדו של פסק הבוררים ונפקותו, לאחר שניתנו כבר שתי תשובות שליליות על אותה שאלה (הסעיפים 9-8, 11, 15, 16 דלעיל). 24. זכרון הדברים הוא הסדר קולקטיבי בין הצדדים למשא-ומתן על חידוש הסכמי עבודה, והבוררות שבה מדובר בזכרון הדברים אינה, כפי שכבר נאמר, בוררות במסגרת חוק הבוררות. זכרון הדברים הוא מה ששגור ביותר ביחסי עבודה קיבוציים ובמשא - ומתן קיבוצי - אצילת סמכויות לגורם שלישי על-ידי הצדדים למשא-ומתן, במקרה זה ועדת בוררות, שיוציא את המשא-ומתן מקיפאון ולמעשה ישלים, במקום הצדדים, את ההסכם נשוא המשא-ומתן. המצב דומה ביותר לזה אשר בין שניים שהסכימו עקרונית, כי האחד ימכור לשני חפץ מסוים ומשלא הגיעו לעמק השווה בשאלת המחיר, כתבו בחוזה שביניהם, כי המחיר יהיה זה אשר ייקבע על-ידי פלוני. במקרה זה אין הקביעה על-ידי פלוני מהווה פסק בוררים אף אם כך יכנה את החלטתו; ההחלטה מהווה חלק מהחוזה. פסק הבוררים הוא אותו כתב שהשלים את המשא-ומתן בין הצדדים. ומכאן שהכתב שכינוהו "פסק-דין" (הכוונה לפסק הבוררים) מהווה למעשה הסכם בכתב בין המדינה לבין הסתדרות. 25. אילו הגיש אחד הצדדים את אותו ההסכם - את פסק הבוררים - לרישום כנדרש בחוק הסכמים קיבוציים, היה הופך להסכם קיבוצי על כל העולה מכך לעניין מעמד, זכויות וחובות, לרבות היות תנאי העבודה העולים ממנו (הוראות אישיות), חלק מחוזי העבודה האינדיבידואליים של העובדים (סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים). משלא הוגש לרישום, אין המצב שונה מבחינת מעביד כפרט או עובד כפרט, מזה שהיה מתהווה עת הצדדים למשא-ומתן קיבוצי סיכמו את תנאי החוזה, העלו על הכתב את המוסכם, חתמו כדין, אך אף צד לא הגישו לרישום. 26. התוצאה היא, שביום מתן פסק הבוררים הושלם חוזה קולקטיבי בין הממשלה לבין ההסתדרות, אך אותו חוזה קולקטיבי לא היה להסכם קיבוצי. לכל היותר, ומשמתעלמים מההלכה במשפט המקובל בשאלה אם בכלל בחוזה מדובר (סעיף 20 דלעיל), היה לחוזה בין המדינה כמעביד לבין ההסתדרות, המייצגת את הכלל ולא כל אחד ואחד מהחוקרים בפני עצמו, מכוח שליחות. כדי שתנאי העבודה העולים מאותו חוזה - מפסק הבוררים - יהוו חלק מחוזה העבודה האינדיבידואלי של כל חוקר וחוקר, צריך כי בית-הדין ישוכנע שהאמור בפסק הבוררים היה לתנאי מכללא שבכל אחד מחוזי העבודה האינדיבידואליים. הדבר לא הוכח. בית-הדין לא שוכנע כי כך היה. 27. על תנאי מכללא בדיני החוזים עמד בית-המשפט העליון בע"א 597/72 [8] (בע' 453-452) בסכמו, כי "בית-משפט לא יסיק בהסכם "תנאי מכללא" אלא אם הוא שוכנע לאור כל הנסיבות כי הצדדים (ההדגשה לא במקור) אכן התכוונו שתנאי כזה יהווה חלק מההסכם שנעשה ביניהם". במשפט החל על חוזה עבודה אינדיבידואלי תמצא ארבע גישות לעניין תנאי מכללא. הגישה האחת: מחייבת תנאי מכללא למען יעילות הקשר החוזי כפי שהתכוונו לכך הצדדים; הגישה השניה - רואה כתנאי מכללא דבר כה מובן מאליו, שאילו בעת המשא-ומתן, היה איש הרואה להתערב מציע לכלול הוראה מפורשת בחוזה, היו מגיבים הצדדים בקריאה: "אך מובן מאליו"; גישה שלישית - עקרון של תנאי מכללא מתוך גישה של מעמד; והגישה הרביעית גורסת עיקרון של תנאי מכללא על בסיס הנוהג. ‎[17] HEPPLE) ,AND O'HIGGINS, INDIVIDUAL EMPLOYMENT LAW, 6-01, 6-02, 6-03 ופסקי-דין המובאים שם). המחברים המלומדים מדגישים את העובדה, כי תנאי מכללא בטל בפני תנאי מפורש, וכי רשאי צד לחוזה לוותר על זכות העולה מתנאי מכללא. באלה רואים המחברים המלומדים את עיקר ההבדל בין הסכם קיבוצי במשפט יבשת אירופה (ולענייננו - גם בישראל) לבין חוזה קולקטיבי המעוגן במשפט המקובל (שם [17], 6-04 ). אף בית-דין זה נתן כבר דעתו לכל הנדרש כי יתקיים, כדי שיסיקו קיומו של תנאי מכללא בחוזה עבודה אינדיבידואלי (דיון מס' לד/5 - 2 [9], בע' 52; דיון מס' לד/2 - 6 [10], בע' 168; דיון מס' לה/3-29 [11], בע' 295). 28. בערעור זה מתעוררת שאלה נוספת בהקשר להכללת תנאי בחוזה והיא אם מעצם מהותו של העקרון המכיר בתנאי מכללא, ולאור כל המבחנים שפורטו לעיל - יכול ותנאי מכללא יתפוס לגבי העבר. לאור האמור להלן אין בית-הדין נדרש להשיב על שאלה זאת. 29. פסק הבוררים מעולם לא בוצע כפי שהעובדים מבקשים ביצועו. פירושו היה מלכתחילה שנוי במחלוקת בין הצדדים עצמם, ובנסיבות אלה אין לאמר, כי ברור היה למדינה כמעביד ולחוקר כעובד, כי הדבר מובן מאליו שהאמור בפסק הבוררים, בפירוש שאותו גורסים העובדים, הוא תנאי מתנאי העבודה, והרי רק הבנה הדדית כזאת מביאה לתנאי מכללא. 30. לעניין קרן ההשתלמות. כל האמור עד כה לעניין מהותו ומעמדו של פסק הבוררים תופס הן לעניין השבתון והן לעניין קרן ההשתלמות. לעניין קרן ההשתלמות יש להוסיף, כי בדין קבע בית-הדין האזורי שנושא זה כלל לא צריך היה החלטה של ועדת הבוררים, ועל כן אין לתבוע סכום כל שהוא בקשר לקרן ההשתלמות תוך הזדקקות לפסק הבוררים, שהרי דבר לא תמצא בו, במפורש או במשתמע, לעניין קרן ההשתלמות. 31. מכל האמור עולה כי דין הערעור להידחות. מאחר והערעור נדחה לאו דווקא מהטעמים שהעלה הפרקליט המלומד שטען למדינה, ומאחר ומהלך הדיון, הן בבית-הדין האזורי והן בבית-דין זה, קיבל כיוון לא נכון, במידה רבה עקב טענתם של הפרקליטים שייצגו את המדינה לעניין תחולת חוק הבוררות והיותו של פסק הבוררות מעשה-בית-דין - אין צו להוצאות. העובדים ישלמו את אגרת הערעור הדחויה בסך 100 ל"י. מהטעם האמור מבטל בית-דין זה גם את החיובים בהוצאות בבית-הדין האזורי. חוזהקרן השתלמותהשתלמותהסכם קיבוצי