השופט א' גולדברג: 1. עניינה של עתירה זו בהסכמי העבודה של הרופאים, אשר העותרת הינה הארגון היציג שלהם. הרופאים המועסקים על-ידי המשיבות 2-4 (להלן - המשיבות) נחלקים למספר קטגוריות: רופאים של בתי-חלים, רופאי מרפאות ציבוריות ורופאי מינהל. בהסכם הקיבוצי לשנים 1976-1978 (להלן - ההסכם הראשון), הוענקה לרופאים מומחים בבתי-חולים תוספת שכר המכונה "תמורה כספית זהה" (להלן - תכ"ז). 2. בהסכם השכר של הרופאים לשנים 1978-1980 (להלן - ההסכם השני), הורחבה תחולתה של התכ"ז לכלל הרופאים (ושלא כבהסכם הראשון, נקבע בהסכם השני כי היא תשולם גם בתקופת חופשה). עוד נקבע בו, כי: "הצדדים מחדשים תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים, ההסדרים הקיבוציים והוראות שהוצאו בהסכמת הצדדים לפני הסכם זה למעט הוראות ששונו במפורש או במשתמע על ידי הסכם קיבוצי זה, או שהוסכם בין הצדדים כי הן הוראות חד פעמיות, נותנים להם תוקף של הסכם קיבוצי והם יחשבו כחלק בלתי נפרד מהסכם קיבוצי זה". ביום 9.1.81 נחתם הסכם שכר לשנים 1980-1982 (להלן - ההסכם השלישי), אשר לא כלל כל הוראה בנוגע לתכ"ז. אולם בסעיף 9 שבו נקבע, כי: "תנאים שנקבעו בין הצדדים בהסכים קיבוציים קודמים ימשיכו להיות בני תוקף בתקופת תוקפו של הסכם זה, אלא אם שונו במפורש או במשתמע על-ידי הוראות הסכם זה". ביום 2.12.82 שלחה העותרת הודעת ביטול של ההסכם השלישי, ובכך בוטל הסכם זה כעבור חודשיים ממועד ההודעה. צעד זה נקטה העותרת כדי ששביתת הרופאים שעמדה לפרוץ לא תהיה "שביתה בלתי מוגנת", כמשמעה בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. 3. במחצית הראשונה של שנת 1983 פרץ סכסוך עבודה בין העותרת והמשיבים, שהסתיים ביום 27.6.83 בחתימת "זכרון דברים", אליו צורף נספח (להלן - הנספח), ובהסכם בוררות ליישוב חילוקי הדעות. בזיכרון הדברים נקבע, כי הוא והנספח כוללים את "העקרונות המוסכמים לפיהם ייחתם הסכם השכר לשנים 84-82", וכי "הצדדים יסבו זכרון דברים זה להסכם קיבוצי מחייב בהקדם האפשרי". הסכם אשר כזה לא נערך, אולם זיכרון הדברים, כמות שהוא, נרשם כהסכם קיבוצי. כן נרשם כהסכם קיבוצי פסק בוררות שניתן ביום 5.9.83 (הסכמים קיבוציים לה ייקראו להלן - הסכם 1983). בסעיף 4 לזיכרון הדברים נאמר, כי: "בהסכם החדש שיחתם יחדשו הצדדים תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים, הסדרים קיבוציים והוראות שהוצאו בהסכמת הצדדים לפני הסכם זה, למעט הוראות ששונו או ישונו במפורש או במשתמע על ידי ההסכם הקיבוצי החדש או פסיקת הבורר מכוח הסכם הבוררות, או שאינן מתישבות עמן או שהוסכם בין הצדדים שהן הוראות חד-פעמיות. משתתעורר מחלוקת בין הצדדים בשאלה זאת תועבר השאלה להכרעה בבוררות שתוקם לפי הסכם בוררות מיום 27.6.83". במבוא לנספח נאמר: "להלן מבנה השכר ופרוט התוספות לשכר הרופאים לשנים 1984-1982, אשר ערכן הכולל מוערך ב-60%, שישולמו במועדים ובדרך שייקבעו בהסכם הקיבוצי שייחתם בין הצדדים ובפסיקת הבוררות לפי הסכם הבוררות מיום 27.6.83". כן מוצאים אנו לענייננו, בנספח, קביעה (בסעיף 4) כי רופאי המינהל יהיו זכאים לתכ"ז בערך של 11 ימי עבודה(במקום 14 יום שנקבעו בהסכם השני). ואילו לגבי רופאי מרפאות הוסף לסעיף 5 בכתב-יד: "תכ"ז בגובה 42% בכפוף לסעיף 16 (א) וסעיפים 2, 1 בנספח ה' להסכם מיום 15.3.79 (הוא ההסכם השני - א' ג') ימשיכו להיות בני תוקף". בסעיף 6 לנספח, שכותרתו "שילוב תוספות", נקבע, כי: "התוספות דלהלן שולבו בשכר המשולב והן בטלות כרכיבים עצמאיים ולא תהיינה כל תביעות לחידושן: גמול השכלה ספרות מקצועית גמול אקדמי רפואי תוספת 4% לרופאי מרפאות ובריאות הציבור. תוספת משפחה". וכן נאמר בסעיף 7 לנספח, כי: "כל התוספות שלא בוטלו או שלא קיים לגביהם (כך!) מנגנון עדכון מיוחד יעודכנו בשיעורים ובמועדים של תשלום תוספת היוקר". 4. ביום 21.9.83 הוציא הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר "חוזר ביצוע" להסכם 1983, אשר בסעיף 5 שבו, הנוגע לתכ"ז, נאמר: "5.1. סעיפים 23 ו-24 (א) להסכם מיום 29.11.976 (ההסכם הראשון - א' ג') וסעיפים 16 ו-17 להסכם מיום 15 במרץ 1979 (ההסכם השני - א' ג'), לרבות תשלום 14 ימי ערך למנהלים בחופשה ומחלה כאמור בסעיפים 36 (ג) ו- 37 (ג) להסכם מיום 15.3.79 - בטלים, למעט האמור בסעיף 5.2 להלן. 5.2. בהתאם לסעיף 4 סיפא לזכרון הדברים (צ"ל: לנספח לזכרון הדברים - א' ג') תשולם לרופאי מינהל, במקום תמורה כספית זהה, תמורה של 11 ימי ערך עבור עבודה שהתחייבו לבצע כאמור בסעיף 16 ונספח ה' להסכם מיום 15 במרץ 1979. 5.3. בהתאם לסעיף 5 לזכרון הדברים (צ"ל: לנספח - א' ג') יהיו רופאי המרפאות זכאים, במקום התמורה הכספית הזהה, לתוספת שכר בגובה 42%, שתחושב מהמרכיבים המובאים בחשבון לחישוב ערך יום עבודה..... התוספת תשולם עבור עבודה שהתחייבו לבצע כאמור בסעיף 16 ונספח ה' להסכם מיום 15.3.79. 5.4. תחילת סעיף 5 לעיל מ-1.9.1982". משבוטל תשלום התכ"ז לרופאי בתי החולים, פנת העותרת לבית הדין האזורי לעבודה בתביעה, כי ייקבע שביטול זה היה שלא כדין ואין לבצעו. משנתקבלה תביעת העותרת, ערערו המשיבות לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי קיבל את הערעור, ומכאן העתירה שלפנינו. 5. השאלה הראשונה שהציג בית הדין הארצי הייתה, אם "ביטול ההסכם הקיבוצי לשנים 80-1978 (צ"ל: 1980-1982, הוא ההסכם השלישי) פירושו הוא גם ביטול סעיף התכ"ז שהמשיך להיות בר תוקף באותה תקופה מכח סעיף 9 בו". על כך השיב בית הדין, כי: "עיון בסעיף 9 להסכם 80-1978... מביא למסקנה כי הצדדים לאותו הסכם האריכו את סעיפיהם של ההסכמים הקיבוציים הקודמים, לתקופת תוקפו של הסכם 80-78, ומכאן אתה למד, כי שעה שפג תוקפו של הסכם 80-78, פג תוקפם של ההסכמים הקיבוציים שהוראותיהם הורחבו מכוחו" (בכל מקום לעיל שצויין הסכם 1978-1980, צ"ל: 1980-1982 - א' ג'). ... ביטול הסכם קיבוצי על ידי צד פירושו ביטולו של ההסכם כולו, ואין צורך ב'הוראה מפורשת' כשון בית הדין האזורי, לביטולו של כל אחד מסעיפיו או הוראותיו. לולא הוראות סעיף 9 בהסכם 80-78 (צ"ל: 1980-1982 - א' ג') ניתן היה להגיע לתוצאה על פיה כל אחד מההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין הצדדים עומד בפני עצמו, אך משהחליטו הצדדים להאריך את תוקפם 'לתקופת תוקפו של הסכם זה', הרי שכל ביטול של 'הסכם זה', טומן בחובו אף ביטולם של ההסכמים הקודמים". במלים אחרות, לדעת בית הדין הארצי, בטלו כל הסכמי העבר עם ביטול ההסכם השלישי. ועוד הוסיף בית הדין הארצי, כי אין ללמוד מזיכרון הדברים שבהסכם 1983, כי "שני הצדדים התכוונו להחזיר לתוקף את מערכת ההסכמים הקיבוציים ביניהם עד לעריכת הסכם כללי חדש", כפי שסבר בית הדין האזורי. נהפוך הוא, "ראשית - כל כולו של הסכם 83 כתוב בלשון עתיד, ושנית - ניתן ללמוד מסעיף 4, כי כל ההסכמים הקודמים בוטלו, שאם לא תאמר כך - מה משמעות ההוראה שיש לחדשם?". כן סבר בית הדין הארצי, כי פסק-דינו בדב"ע מה/5 - 4, בין אותם צדדים, בו נדונה פרשנותו של הסכם 1983 לעניין תוספת כוננות, אינו בגדר מעשה בית-דין. 6. לאור מסקנתו, כי כל ההסכמים הקודמים בוטלו כתוצאה מביטול ההסכם השלישי, בחן בית הדין הארצי "אם הוראות ההסכם הקיבוצי אשר בוטלו, ואשר הוראותיהם האישיות (ההדגשה שלי - א' ג') 'תוקפן אף לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי' (סעיף 9 לחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957) בוטלו או שונו כדין בענין התכ"ז". מסקנת בית הדין הייתה: "אין חולק כי הסכם קיבוצי מאוחר (והסכם 1983 הוא הסכם קיבוצי) מהווה ביטול כדין, וזאת 'בין אם הוא (ההסכם הקיבוצי המאוחר) לטובת העובדים ובין אם הוא לרעתם' (בג"צ 578/75, פד"י ל' (3) 382, 389). האם ביטל הסכם 1983 את ההוראות בענין התכ"ז? את התשובה עלינו לחפש בהסכם 1983 ובנספח לו... נכון הדבר כי אין לבטל הוראה בהסכם קיבוצי ב'עקיפין', בין אם בתשלום חשוב עסקינן ובין אם לא. הסכם קיבוצי יש לפרש בשמות, ולפי אמות מידה אוביקטיביות (דב"ע לא/1 - 4 פד"ע ב', 200, 268, 269; בג"צ 613/79 פד"י ל"ד (2) 317, 320)... אם נבחן את ההסכם הקיבוצי 1983 באמות מידה אוביקטיביות ותוך קריאתו בשלמותו, נגיע למסקנה חד משמעית כי אכן מכוחו בוטל התכ"ז לעובדי בתי החולים. זאת אנו למדים משניים: האחד - מן המבוא לנספח... ולאחר מכן בא סולם השכר ורשימה ארוכה ומפורטת של תוספות לרופאי בתי החולים, אשר התכ"ז לא נמנה עמהם. ואם תאמר כי נשכחה מהצדדים עובדת קיומו של התכ"ז, או שראו כ'מובן מאליו' כי ימשיך להשתלם - הרי שלגבי רופאי מרפאות אזכרו הצדדים מפורשות את התכ"ז וקבעו את שיעורו (42%) תוך הפניה להסכם 80-1978 (ההסכם השני - א' ג'). והשני - בהסכם 80-1978 לא נקבע שיעור של תכ"ז לרופאי המרפאות, אלא זה 'הוצמד' לתכ"ז המשתלם לרופאים המומחים בבתי החולים... קביעת שיעור התכ"ז לרופאי המרפאות מתישבת עם הגירסה כי משזה בול לגבי בתי החולים - היה צורך לקבוע במפורש את שיעורו לגבי עובדי המרפאות. מכל האמור עולה כי רופאי בתי החולים אינם זכאים לתוספת התכ"ז". 7. השאלה, אם ביטולו של ההסכם השלישי גרר אחריו, מניה וביה, גם את ביטולם של ההסכם הראשון והשני, על אף שהסכמים אלה לא בוטלו בדרך המותווית בסעיפים 10 ו-14 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, אינה עומדת, לדעתי, לדיון במקרה דנא. שאפילו בטלו ההסכמים הקודמים, כפי שנוטה אני לחשוב, עם ביטולו של ההסכם השלישי, הם בוודאי חזרו ונתחדשו מכוח סעיף 4 להסכם 1983. נכון הדבר, כי לזיכרון הדברים אמור היה להינתן חותם פורמאלי של הסכם קיבוצי חדש, בו יסבו "זכרון דברים זה (ההדגשה שלי - א' ג') להסכם קיבוצי מחייב בהקדם האפשרי" (כאמור בסעיף 2 לזיכרון הדברים). ואף-על-פי-כן יש לראות בזיכרון הדברים ובנספח "הסכם גמור ומוחלט" על-פי הלכת ע"א 158/77 [1], בעמ' 287, "היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים אף אם החוזה הפורמלי לא יצא אל הפועל...". שכן לא זו בלבדשאין חולק, כי "כוונתם של הצדדים (היתה) ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם ההסכמה על זכרון הדברים", אלא שבזיכרון הדברים ובנספח גם מצויים כל הפרטים המהותיים והחיוניים להסכם הקיבוצי החדש, ובכלל זה מנגנון בוררות, וככזה הוא נרשם כהסכם קיבוצי. ולעניין חידוש תוקפם של ההסכמים הקיבוציים שבעבר, לא הותירו הצדדים לעצמם כל מרחב לשיקול-דעת וקבעו קטגורית בסעיף 4 לזיכרון הדברים, כי "בהסכם החדש שיחתם יחדשו הצדדים תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים, הסדרים קיבוציים והוראות שהוצאו בהסכמת הצדדים לפני הסכם זה...". מכאן, שגם אם לא יצאה אל הפועל כוונת הצדדים לחתום לאחר מכן על הסכם קיבוצי חדש לשנת 1983, אין בכך כדי לגרוע מן המוסכם ביניהם בזיכרון הדברים, ובדיעבד יש לקרוא את סעיף 4 שבו ככולל הוראה, כי בהסכם 1983 חודש תוקפם של ההסכמים הקודמים (בכפוף לסייג שבסיפא שבו). 8. שאלה אחרת, והיא, לדעתי, העיקרית בדיון שלפנינו, היא, אם יש בזיכרון הדברים ובנספח הוראות הנוגעות לתכ"ז, המשנות את ההסכמים הקיבוציים הקודמים בעניין זה או שאינן מתיישבות עמם. דהיינו, אם חל הסייג שבהמשכו של סעיף 4 לזיכרון הדברים, האומר, כי תוקפם של ההסכמים יחודש, "למעט הוראות ששונו... במפורש או במשתמע על ידי ההסכם הקיבוצי החדש או פסיקת הבורר מכוח הסכם הבוררות, או שאינן מתישבות עמן...". לפנינו עומדת, אם כן, שאלת פרשנותו של הסכם 1983, אשר בניסוחו מצאו הצדדים (כדברי בא-כוח העותרת בבית הדין האזורי לעבודה) "שיטה על פיה רק יודעי ח"ן יבינו את המוסכם". ועלינו, כדברי בית הדין הארצי, "לחפש את חכמתם הנסתרת בבואנו לפרש את ההסכם שביניהם". מסקנתו של בית הדין הארצי, כי התכ"ז בוטל לגבי רופאים של בתי החולים, מבוססת, כאמור, על שני טעמים מצטברים. הטעם האחד, כי התכ"ז אינו נמנה בין רשימת התוספות שיגיעו לרופאים אלה, כפי שפורטה בנספח. הטעם השני, כי בהסכם השני לא נקבע שיעור שונה של התכ"ז לרופאי המרפאות, וקביעת שיעורו בנספח לרופאים אלה "מתיישבת עם הגירסה כי משזה בוטל לגבי בתי החולים - היה צורך לקבוע במפורש את שיעורו לגבי עובדי המרפאות". כנגד פרשנות זו עומדת, במידה רבה של סבירות, פרשנותה של העותרת, כי זיכרון הדברים והנספח לא שינו, אף לא במשתמע, את ההסכמים הקודמים, שהפכו, כאמור, להיות חלק מהסכם 1983. כבר ציין בית הדין האזורי, כי "אילו רצו הצדדים לבטל את תשלום התכ"ז, היו מציינים זאת במפורש, כפי שציינו לגבי תשלומים אחרים שאותם רצו לבטל". וכוונת הדברים לסעיף 6 שבנספח, בו נמנו מספר תוספות ששולבו בשכר המשולב ונקבע, כי "הן בטלות כרכיבים עצמאיים ולא תהיינה כל תביעות לחידושן". ומוסיף סעיף 7 לנספח בהקשר זה, כי "כל התוספות שלא בוטלו... יעודכנו בשיעורים ובמועדים של תשלום תוספת היוקר". והאם יעלה כלל על הדעת, כי תשלום כה חשוב לרופאי בתי החולים יבוטל בעקיפין ולא יוזכר ביטולו במפורש, שעה שלגבי רופאי מינהל ורופאי מרפאות באו בנספח הוראות בנדון? יתרה מזו, נוכח המסקנה, כי הצדדים חידשו בזיכרון הדברים את ההסכמים הקודמים, ואלה "נקלטו" אל תוך הסכם 1983 והפכו חלק בלתינפרד ממנו, היה מקום, לכאורה, להעדיף - בין שתי פרשנויות "לגיטימיות" - את הפרשנות הרואה ב"שתיקת" זיכרון הדברים והנספח לגבי התכ"ז לרופאי בתי החולים כמשאירה את ה"יש" על כנו, ולא כמבטלת את הקיים. 9. דא עקא, כי גם על פרשנותו של הסכם קיבוצי חלים "דיני החוזים הרגילים, ובראש ובראשונה סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי יש לפרש את החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות" (בג"צ 306/86 [2], בעמ' 644). וגם אם אין לרדת לאומד דעתם של הצדדים מתוך ההסכם הקיבוצי עצמו, שעל-פי לשונו יש בו, כאמור, אחיזה לכל אחת משתי הפרשנויות, יש בידנו להכריע את הכף מעמדת העותרת לטובת המשיבות בבוררות שנתקיימה מכוח הסכם הבוררות. בפנייתה לבוררים מיום 11.8.83 מציינת העותרת, כי היא מצרפת: "טבלת משכורת של רופאי ביה"ח נכון ל-1.83. לפני ההסכם החדש ועל פי ההסכם החדש, מסומנת כנספח ח'....". ואכן, עיו בטבלה ח' הנ"ל מלמד, כי משכורתם החדשה של רופאי בתי- חולים אינה כוללת תכ"ז (אלא רק "תוספת בית-חולים + 10% מתמחים"), ואילו משכורתם של רופאי מרפאות כוללת תוספת מרפאה וכן תכ"ז בשיעור ‎.42%‎ פירוש זה של בעל הדין להסכם 1983 מכריע, לדעתי, את הכף, ואינו מותיר ספק ביחס לאומד דעתם של הצדדים. ואמנם, נוכח קביעתו של בית הדין האזורי, כי עלות התכ"ז למשיבות היה כ-4 אחוזים משכר הרופאים, הרי שהכללת התכ"ז במסגרת התוספות על-פי ההסכם 1983 הייתה מביאה לתוספת כוללת של 64 אחוזים. זאת בעוד שברישא לנספח נאמר, כי הערך הכולל של השכר ותוספות השכר מוערך ב-60 אחוזים. 10. הייתי, על-כן, דוחה את העתירה ומחייב את העותרת לשלם למשיבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 שקלים חדשים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט ש' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. חוזהרפואהרופאיםהסכם קיבוצי