בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ בקריות (מר מ. קבאני), שניתנה ביום 29.01.02, בתיק הוצל"פ מס' 4-01-04702-13, אשר לפיה נדחתה בקשת המבקשת לסגירת תיק ההוצל"פ הנ"ל. העובדות הצריכות לעניין: תיק ההוצל"פ נשוא בקשת רשות הערעור נפתח בגין פסק דין שניתן נגד המבקשת ביום 6.11.01 ע"י בית משפט השלום בנצרת בת.א. 3887/99 אשר חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויים בגין הוצאת לשון הרע, שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 66,380 ש"ח. ביום 22.11.01 פנה ב"כ המשיב לב"כ המבקשת בבקשה להעברת סכום הפיצויי שנפסק, ומשבקש ב"כ המבקשת כי יועבר לידיו עותק מפסק הדין, עשה זאת ב"כ המשיב באמצעות הפקס. ביום 28.11.01 פנה ב"כ המשיב בשנית לב"כ המבקשת בבקשה להעברת הסכום הנ"ל, בנוסח הבא: "הפקס שהועבר אליכם ביום 22.11.2001, לא זכה למענה ואף לא להתייחסות. בנסיבות, הנני נאלץ על-פי הנחיות מרשי, לנקוט החל ממחר 29.11.2001 בהליכי הוצאה לפועל נגד מרשיכם, דבר אשר עלול לגרום להם הוצאות נוספות וטרחה מיותרת וחבל." פנייתו של ב"כ המשיב נענתה עוד באותו יום בפקס חוזר: "עו"ד קנדלפת שלום רב! ראשית מפאת מחלתי לא זכה מכתבך למענה. חבל שמרשך ימהר לפנות להוצאה לפועל. מרשתי בוחנת את פסק הדין ותשקול צעדיה בעתיד. ממילא מן הראוי להמתין זמן מה עד שישולם פסק הדין ו- 7 ימים הינם זמן קצר מדי לקיום פסק דין. מרשתי לא בורחת לשום מקום וריצה להוצאה לפועל תראה כאילו ביקשה מרשתך להוציא ממרשתי כספים נוספים מיותרים" עוד באותו יום, נתקבל ע"י ב"כ המבקשת פסק הדין המקורי חתום בחותמת בית המשפט. ביום 29.11.01 נפתח תיק ההוצל"פ נשוא בקשת רשות הערעור. ביום 26.12.01 שילמה המבקשת את סכום פסק הדין. ביום 27.10.02 הגישה המבקשת בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ הנ"ל. ביום 29.1.02 ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות ערעור זו לפיה נדחתה בקשת המבקשת. ראוי לציין כי , את תשלומי הפרשי ההצמדה והריבית בסך של 410 ש"ח שילמה המבקשת ביום 5.2.02, וביום 12.2.02 הפקידה המבקשת בקופת לשכת ההוצל"פ את סכום שכ"ט "א" בסך 4,371 ש"ח נשוא בר"ע זו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. טענות הצדדים: ב"כ המבקשת טען כי בקשת רשות ערעור זו מוגשת בשל עיקרון ההגינות ולא בשל קיומו של קושי כלכלי למבקשת, לשאת בתשלום שכ"ט "א", שהינו תוצאת גדר המחלוקת בין הצדדים. ב"כ המבקשת טען כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין להמציא פסק דין באמצעות הפקסימיליה ומבחינה פורמאלית הגיע פסק הדין לידי המבקשת רק ביום 28.11.01. ב"כ המבקשת עוד טען כי המשיב פעל בחוסר תום לב מובהק ובולט הזועק לשמים. לטענתו, מן הראוי היה על ב"כ המשיב להשיב להודעת ב"כ המבקשת מיום 28.11.01, ולהודיע כי הוא מסרב לבקשתה להמתין זמן מה נוסף עד לביצוע תשלום פסק הדין. בנוסף, הביא ב"כ המבקשת אסמכתאות משפטיות בדבר שימוש בזכות "בדרך מקובלת ובתום לב". ב"כ המבקשת טען כי לא היה כל הכרח או צידוק לפתיחת תיק ההוצאה לפועל מלבד הרצון לזכות גם בתשלום שכ"ט "א". ב"כ המבקשת טען כי ב"כ המשיב התעלם מכללי האתיקה של עורכי הדין, היקשה על חברו למקצוע תוך ניצול מחלתו לרעה, פעל שלא בתום לב, בהתנהגות שאינה חברית והתעלם בצורה מוחלטת מהמטרה שלשמה מופעלים הליכי ההוצל"פ. ב"כ המבקשת טען כי פסק הדין אינו קובע מועד לביצוע התשלום של פסק הדין. אך, ישנה ציפייה לגיטימית כי התשלום לא יתבצע מייד אלא תוך זמן סביר, ולכן נקבע מנגנון של תשלומי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ב"כ המבקשת טען כי הזמן הסביר לביצוע פסק דין צריך להיגזר מנסיבות המקרה. במקרה דנן, בהתחשב בגודלה ומחויבותה של המבקשת לכללי ניהול חשבונות מסודר וחתימת מספר מורשי חתימה - הדבר גוזל זמן. ב"כ המבקשת טען כי המבקשת מוכרת וידועה, ולא היה כל חשש שלא תקיים את פסק הדין, תמלט ותותיר את המשיב ללא התשלום. לטענתו, לא היתה כל סיבה ראויה ומוצדקת לפתיחת תיק ההוצל"פ ואין לאפשר למשיב לנצל את לשכת ההוצל"פ לעשיית עושר על גבה של המבקשת. ב"כ המשיב טען כי ההגנה המיוחדת לכל מי שנפגע בגין לשון ברע אינה נפסקת ברגע מתן פסק-הדין, אלא היא משתרעת גם על הליכי ההוצל"פ, והכל למען הגשמת יעדי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע. ב"כ המשיב טען כי, יש להתחשב במצב המיוחד של המשיב, כמי שנפגע על-ידי המבקשת ועדיין הוא "בוער מבפנים". ב"כ המשיב טען כי בעניין המצאת פסק הדין, נקבע כי יש להעדיף את עיקרון הידיעה על פני עקרון ההמצאה. ב"כ המשיב טען כי עפ"י תוכן הפקס שנשלח אל ב"כ המבקשת מיום 22.11.01, נדרשה המבקשת לשלם סכום הפיצויים הנפסק עד יום 29.11.01. לטענתו, ב"כ המבקשת לא טרח להיענות לפניה זו ואפילו לא טרח להתייחס אליה, ואין זו התנהגות ההולמת עו"ד. ב"כ המשיב טען כי בתוכן הפקס מיום 28.11.01, שנשלח מטעמו לב"כ המבקשת, צוין הוא כי נקיטת הליכי הוצאה לפועל עלולה לגרום למבקשת הוצאות נוספות וטרחה מיותרת וחבל. משמע הדבר כי הוא לא רצה לנקוט בהליכי הוצל"פ נגד המבקשת. ב"כ המשיב טען כי המבקשת לא ידעה על פתיחת תיק ההוצל"פ אלא עד יום 19.12.01, שהוא יום המצאת האזהרה מטעם לשכת ההוצל"פ, ועל כן, במשך התקופה שעברה מיום 28.11.01 ועד ליום 19.12.01, 21 ימים, המבקשת לא מצאה לנכון למלא אחר פסק הדין ואף לא לפנות לב"כ המשיב בבקשה לשהות או ארכה נוספת לשם קיום פסק הדין. ב"כ המשיב טען כי אין לראות את המשיב אשר הגיש את הבקשה לביצוע פסק הדין, כעותר לחסד שבשיקול דעת - אלא כזוכה שזכותו כבר נקבעה והוקנתה לו ע"י בית המשפט. ב"כ המשיב טען כי "סבירות" מועד ביצוע פסק הדין מותנית גם בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בנוסף לסכום הפסק. בהעדר תשלום הפרשי הצמדה וריבית - כל איחור בביצוע פסק דין היה נחשב כבלתי סביר ונגוע בחוסר תום לב. לטענתו, המבקשת שילמה הפרשי הצמדה וריבית רק ביום 5.2.02, לקראת הגשת הבקשת לרשות הערעור, התחכמות זו אינה מוצלחת מצידה אשר אין בה כדי להועיל לה בשלב זה של הדיון. דיון החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש, ולדון בבקשה כבערעור לגופו. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונימוקיה, ולאחר שבחנתי את טענות באי כוח הצדדים, ואת החלטתו של ראש ההוצל"פ נשוא הערעור, הגעתי למסקנה על פי מכלול הנסיבות כי דין הערעור להידחות. ראשית, לעניין טענתו של ב"כ המבקשת כי מועד קבלת פסק הדין על ידו, הינו אותו יום, 28.11.01, בו הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עם חותמת מקורית של בית המשפט, ולא ביום 22.11.01 שנשלח ע"י ב"כ המשיב דרך הפקס. אין מחלוקת כי פסק הדין היה בידי ב"כ המבקשת עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה ". על פי אותה פסיקה משב"כ המבקשת הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו באמצעות הפקס והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שחזקה עליו כי מניין הימים לתשלום סכום הפיצויים שנפסק ע"י בית המשפט הוא יום "הידיעה" ולא "יום ההמצאה כדין, ובמקרה דנן, הינו יום 22.11.01. ראה בעניין זה את בש"א 548/94 - ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין, עו"ד ואח' . תק-על 94(2), 1779, עמ' 1781: " דרכי ההמצאה הקבועות בתקנות הן דרכים בעלות דרגת אמינות גבוהה, המבטיחות, בדרגת הסתברות גבוהה, את הגעת כתבי בי-הדין לתעודתם. ואולם, יש לזכור, כי דרכי ההמצאה נועדו להשגת תכלית מסויימת - היא ידיעתו של בעל הדין, ולכן אם תכלית זו מושגת בדרך מלבר האמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך." (ההדגש שלי) שנית, בעניין טענת חוסר תום הלב מצד ב"כ המשיב, ב"כ המבקשת טען כי התנהגות המשיב במקרה דנן, מהווה מימוש זכות שלא בתום לב וכי מימוש כל זכות ובכלל זה זכות על פי פסק דין, כפופה לעקרון חובת תום הלב. ב"כ המבקש הסתמך על הדברים שנפסקו כבר בבית המשפט המחוזי (חיפה) בע"א 151/87 חברת גוש 10878 בע"מ נ' מבני פלס בע"מ פס"מ תשמ"ח (2), 79. בעמ' 87-86 מפי כב' השופט ביין כי: "גם מי שקמה לו זכות מכוח פסק דין בהסכמה חייב לעשות שימוש בזכות זו בדרך מקובלת ובתום לב, כעולה מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) בצירוף לסעיף 61 (ב) לאותו חוק... ...אמנם קיימים פסקי דין הקובעים שעצם העובדה שצד עומד על זכויותיו החוזיות איננה שוללת תום לב, אבל הכול תלוי בנסיבות, וכאשר השימוש בזכות הנובעת מהחוזה הוא בבחינת ניצול לרעה הפוגע קשה בצד השני - מבלי שהדבר הכרחי לשימוש האינטרסים של עושה השימוש בזכות - לא ייתן בית המשפט ידו לכך". בעניין זה סבורני, כי פתיחת הליכי הוצל"פ מצידו של ב"כ המשיב ביום 29.11.01, לאחר שב"כ המבקשת שלח פקס תשובה לפניתו מיום 28.11.01, ובו הודיעו כי מפאת מחלתו לא יכל הוא לענות על מכתבו מיום 22.11.01, וכי מן הראוי להמתין זמן מה עד שישולם פסק הדין ו- 7 ימים הינם זמן קצר מדי לקיום פסק דין, ייתכן והייתה מיותרת, שכן, היה יסוד סביר להניח כי יכולתה הכלכלית של המבקשת לשלם את הסכומים הפסוקים לא היתה מוטלת בספק, ואכן 7 ימים הינם זמן קצר לתשלום הפיצויים שנפסקו בנסיבות העניין, זאת מאחר וב"כ המבקשת חלה באותה תקופה. אך האם אכן העמדת מספר ימים ספורים לרשות ב"כ המבקשת היה מביא לתשלום החוב הפסוק ומניעת הליך פתיחת תיק ההוצל"פ נשוא בקשת רשות הערעור? התשובה לשאלה טמונה בהתנהגותו של ב"כ המבקשת, דעתי בעניין היא, כי לא רק התנהגותו של ב"כ המשיב לא היתה ראויה בנסיבות העניין, גם התנהגותו של ב"כ המבקשת לא הייתה אף היא ראויה במיוחד. נניח כי משבקש ב"כ המבקשת "זמן מה" להסדרת התשלום, וב"כ המשיב היה משתהה בפתיחת תיק ההוצל"פ מספר ימים כזמן סביר, הרי 21 יום שעברו מיום מסירת הפקס השני מטעם ב"כ המשיב לידי ב"כ המבקשת, יום 28.11.01, עד ליום בו נודע לב"כ המבקשת בדבר פתיחת תיק ההוצל"פ יום 19.12.01, הייתה תקופת זמן מעבר לזמן הסביר המקובל לצורך הסדרת תשלום הסכום שנפסק. לו היה ב"כ המבקשת מסדיר את תשלום סכום הפיצויים תוך 10-7 ימים מיום 28.11.01, ייתכן והייתי קובע כי יש מקום לסגירת תיק ההוצל"פ ולפטור את המבקשת מתשלום שכ"ט "א", בעילת חוסר תום לב מצד ב"כ המשיב. אך, העבודה כי סכום פסק הדין לא שולם עד ליום 26.12.01, משניתן היה לעשות זאת במועד מוקדם יותר, הביאני לכלל מסקנה כי אפילו אם ב"כ המשיב היה משתהה בפנייתו ללשכת ההוצל"פ ופתיחת התיק, הרי הליך פתיחת התיק היה מתבצע ללא ספק מאוחר יותר. לכן, בנסיבות העניין, צדק ראש ההוצאה לפועל בדחותו את בקשת המבקשת. סיכומו של דבר, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ביצוע פסק דין