1. כללי המערערים הגישו תובענה נגד המשיבה לפסק-דין הצהרתי בדבר זכויותיהם הבאות: ראשית, לפרמיה של 30% על "שעות השלמה" - מכוח חוקת העבודה לעובדי חרושת הסתדרותית (להלן: הסכם כור), שאומצה על-ידי הצדדים כחטיבה אחת, לטענת המערערים, או שרק חלקים ממנה אומצו, כטענת המשיבה. שנית, למענק חד-פעמי מכוח הסכם קיבוצי מיוחד מיום 6.7.1989, שנחתם בין המשיבה לבין מועצת הפועלים המייצגת את המערערים. בית הדין האזורי, דחה את התביעה על שתי עתירותיה, ועל כך הערעור שלפנינו. 2. בערעור זה מתעוררות שאלות במספר עניינים: (א) זכאות המערערים לפרמיה של 30% על שעת השלמה ; (ב) זכאותם למענק חד-פעמי ; (ג) מתן פסק-דין הצהרתי. נדון בכל נושא כסדרו: פרמיה של 30% על שעת השלמה 3. עיקר העובדות בנושא פרמיה - 30% על "שעות השלמה המשיבה אינה נמנית על מפעלי כור, ועל כן הסכם כור אינו חל ישירות עליה. עם זאת, הצדדים החליטו על אימוץ הסכם כור, כאשר המחלוקת נסבה על היקף האימוץ. לטענת המערערים הסכם כור אומץ במלואו על מפעל המשיבה ועובדיה, בעוד המשיבה טוענת, כי מה שלא אומץ מפורשות מתוך הסכם כור אינו חל עליה; הסכם כור לעניין זה לא אומץ מפורשות ואף הוסכם בין הצדדים מפורשות, כי העובדים יוותרו על הפרמיה בגין שעות השלמה. בפרק ה-5 להסכם כור נקבע, כי על המעביד לשלם לעובדים תשלום שכונה "שעות השלמה", הכולל תשלום שכר פרמיה ממוצעת עד 30%, כאשר עניין הפרמיה הוסף להסכם בשנת 1981. להלן לשונו של סעיף 2 לפרק החמישי של הסכם כור, הנוגע לענייננו: "2.(א) יום עבודה רגיל, בערבי שבת יהיה בן 7 שעות וישולם תמורתו שכר של 8 שעות עבודה. (ב) יום עבודה רגיל בערבי חג יהיה בן 5 שעות וישולם תמורתו שכר של 6 שעות עבודה. (ג) .... (ד) 'שעות השלמה' מתייחס לשעה השמינית בערבי שבתות, 3 שעות בערבי חגים, וכן שעות השלמה חודשיות בחודשים בהם אין 25 ימי עבודה. שעות עבודה אלה שאין עובדים בהן ותמורתן שולמה עד כה בשכר רגיל יכלול התשלום בעבור שעות אלה את השכר הרגיל+ פרמיה ממוצעת עד 30% כמקובל לגבי החישוב בדבר חופשה שנתית". המשיבה משלמת למערערים "שעות השלמה", אך אינה משלמת ומעולם לא שילמה תוספת של 30% על שעות ההשלמה. תביעתם של המערערים היתה להצהיר, כי המשיבה חייבת לשלם להם תוספת של 30% על שעת ההשלמה כפרמיה ממוצעת. 4. בית הדין האזורי קבע, כי המערערים לא הוכיחו, כי הצדדים החליטו לאמץ את ההסדר בעניין שעות השלמה הנהוג בכור. כמו כן, לא הוכיחו, כי הוסכם לאמץ את הסכם כור כחטיבה אחת. 5. עיקר טענות המערערים: הסכם כור כולו חל על מפעל המשיבה, ועליהם כעובדי המפעל. הצדדים נהגו לאמץ בהסכמים הקיבוציים שביניהם את חוקת העבודה לעובדי החרושת ההסתדרותית, המכונה הסכם כור, שהוא ותיקוניו נרשמו כהסכמים קיבוציים. מערכת השכר, התנאים הסוציאליים ותנאי העבודה שבין הצדדים, כפי שמתקיימים בפועל, מבוססים על הסכם כור. על-פי הסכם כור, פרמיה בגובה 30% נחשבת כחלק מהשכר הבסיסי. לפיכך, תשלום הפרמיה גם על שעות השלמה הינו חלק אינטגרלי הנכלל בשכר ומהווה בסיס לתשלום שעות ההשלמה, כלומר אינו מהווה תוספת מיוחדת. תשלום הפרמיה לפי הסכם כור נובע מעצם תשלום שעות ההשלמה. התשלום נועד לתת גמול ריאלי עבור השעות שבהן אין עובדים עקב חגים וכיוצא בזה, עד להשלמה ל- 208 שעות (מבנה שכרם של העובדים מבוסס על 208 שעות לחודש בעוד לפי הסכם כור - סעיף 10 לפרק רביעי - חודש העבודה הוא בן 200 שעות). גמול זה לא יהיה ריאלי ללא הפרמיה של 30% המעמידה את השכר על גובה תשלום עבור תפוקה רגילה. המעבר לשבוע עבודה קצר ושינוי מעמדם של העובדים למקבלי שכר חודשי - אינם מביאים לאי החלת החובה לתשלום הפרמיה. המערערים לא ויתרו על תשלום הפרמיה. הדבר בא לידי ביטוי בטעמים הבאים: ראשית, זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור (סעיף 20 לחוק ההסכמים הקיבוציים). שנית, המערערים חזרו והצהירו על דרישתם לתשלום הפרמיה לאחר שנודע להם, כי זו מגיעה להם עם הינתנה בהסכם כור. 6. עמדת המשיבה צויינה בכתב ההגנה, כך: "בשנת 1981 עברה הנתבעת לעבודה של 9 שעות ביום בחמישה ימות השבוע. בהסכם שבין הצדדים הסכימה הנתבעת שלא לעדכן את הנורמות בשיעור של 4.25%, כקבוע בהסכם 'כור', וכנגד ויתרו התובעים ומייצגיהם על 'פרמיה' בגין "שעות השלמה' ". כתוצאה מכך, מאז התיקון שנעשה בהסכם כור בשנת 1981 משלמים בכור פרמיה של 30% על שעות השלמה. ברם, המשיבה לא נדרשה לשלם לעובדיה פרמיה כזו במשך יותר מ-9 שנים. המשיבה לא אימצה את הסכם כור כמות שהוא, אלא אימצה חלקים ממנו. בהסכמים הקיבוציים החלים על המערערים והמשיבה קיימים פרטים רבים שאינם קיימים בהסכם כור. לפיכך, ישנם פרטים בהסכם כור, שחלקם מהווים פרקים שלמים, אשר אינם קיימים ואינם מוחלים על מפעלי המשיבה. במפעל המשיבה הוחל שבוע עבודה מקוצר - מעבר מ-6 ימי עבודה ל-5 ימים. כמו כן, הצטרפו עובדי המפעל לקרן "מבטחים", ועל כן הוראות הסכם כור, המתייחסות לעבודה בימי ו', אינן רלוונטיות יותר. 7. המסמכים הנוגעים לעניין: במקרה של אימוץ הסכמים קיבוציים, פירוש ההסכם ייעשה על דרך הצמצום. (ראה: ס' אדלר [6], "הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום" בע' 35). מצאנו את המסמכים הבאים, הנוגעים להיקף אימוץ הסכם כור על-ידי הצדדים: (1) בסעיף 2 לפסק הבוררות שניתן ביום 23.4.1979 (בבוררות שהתקיימה בין הנהלת מפעלי רדמונד לבין ועד העובדים באותו מפעל 23.4.1979) נאמר, כי הנהלת המשיבה טענה, ש"על-פי סעיף 2(ב) של פרק ה' לחוקה, אין לעובד זכות...". החוקה - חוקת העבודה למפעלי חרושת הסתדרותית - הוא הסכם כור. מכאן, כי אף הנהלת הנתבעת ראתה את עיקרי הסכם כור כחלים על עובדי המפעל. (2) בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 1.10.1986 נאמר בפיסקה השנייה להסכם: "חלים ויחולו בתקופת ההסכם של עובדי רדמונד אמקור בע"מ הזכויות הניתנות ואשר ינתנו לעובדי החרושת ההסתדרותית (הסכם כור) בהסכם מסגרת ובנוסף לכך מוסדרים היחסים בהסדרים מפעליים". "הזכויות" נאמר, ולא חלק מהן. (3) במכתב שנכתב על-ידי בן טל, מנהל המפעל מיום 17.7.1988 אל אלי סופר ממועצת פועלי ירושלים נאמר "...כיון שאנו אימצנו את הסכם כור, הרי הסכם זה (העוסק בויתור על 5% משכרם של העובדים - הסכם הבראה בכור) חל גם עלינו, לדעתינו". במכתב נקט בן טל בלשון אימצנו את הסכם כור - אין הוא מתייחס לחלק מהסכם כור. (4) הנאמר בפסק הבוררות משנת 1979 משליך גם על זכויות המערערים משנת 1981. כמו כן, מכתבו של מר בן טל מתייחס למצב בעת כתיבת המכתב (1988), בו הוא נוקט לשון עבר - "אימצנו", ללא נקיטת דברי הסתייגות. על כן, יש במכתב בן טל הוכחה לאימוץ הסכם כור בעבר. אולם, ההסכם הקיבוצי משנת 1986 נחתם לאחר הסכם כור משנת 1981, עליו מסתמכים המערערים, ולפיכך מחייב רק לגבי העתיד. בחינת מסמכים אלה מורה, כי אין הוכחה חד-משמעית בשאלה, אם האימוץ של הסכם כור היה על קרבו וכרעיו או אם נעשה תוך כוונה שייושם בשינויים המחוייבים. 8. הכרעה (א) נסיבות העניין מחזקות את טענת המשיבה, כי הצדדים לא אימצו את תשלום הפרמיה של 30% על "שעות השלמה". המערערים לא הגישו תביעה משך כתשע שנים, משנת 1981, כאשר תשלום הפרמיה של 30% נעשה בהסכם כור. ההלכה היא, כי ביצוע הסכם מלמד על הפירוש, שניתן לו על-ידי הצדדים (דב"ע מג/83 - 3 [1], בע' 26-25; דב"ע מט/38 - 4 [1], ההסתדרות הכללית - מדינת ישראל - הקריה למחקר גרעיני (לא פורסם), ניתן ביום 3.9.1989. שם נאמר: "כאשר ניתן לפרש הסכם קיבוצי בדרכים שונות, יבחן בית הדין את הדרך לפיה פירשו אותו הסכם לאחר חתימתו"). מכאן, אי-ביצוע הסכם במשך שנים רבות מלמד על העדר אימוצו על-ידי המערערים והמשיבה. הסבריו של חבר הוועד, לפיהם הוועד דרש את הפרמיה משך שנים רבות, ואף ניהל משא ומתן בעניין, אינם משכנעים. העדר הגשת תביעה בנסיבות אלה מצביע על השלמה עם המצב והנחה, כי דרישות הוועד היו לשיפור תנאי העבודה של המערערים, ולא לאכיפת זכות משפטית קיימת. (ב) כל פועלי המשיבה עברו למעמד של מקבלי שכר חודשי בעת הצטרפותם לפנסיה מקיפה ב"מבטחים". במסמך שכתב בן טל, ב-20.3.1984, נאמר: "עם כניסתינו לפנסיה מקיפה יועברו כל עובדי רדמונד הנוכחים למעמד של פועלים חדשים..." הסדר "שעות השלמה" בכור מתייחס לעובדים המקבלים שכר יומי, שכן שכרו של מקבל שכר חודשי אינו משתנה אם הוא עובד 6 שעות או 7 שעות בערב חג. כמו כן, יש הגיון בגרסת המשיבה, כי בעת העברת המפעל לשבוע עבודה של 5 ימים היה צורך לעדכן את תנאי העבודה. לפיכך, במקום להוריד את השכר המשולם עבור פחות שעות עבודה, הגיעו להסכם כפי שהסביר נציג המשיבה. יתרה מזו, בעקבות קיצור שעות העבודה השבועיות נקבע סעיף 9 לפרק החמישי של הסכם כור, בו הוסדר שלא תקטן תפוקת העובדים תמורת תוספת בשיעור 4.25%. יש בזה כדי לתמוך בגרסת המשיבה, כי הוסכם לשלם למערערים את התוספת הזאת, אך הם ויתרו על הפרמיה של 30%, הקשורה לעבודה בשעות עודפות. סעיפים 9(ג) ו-(ד) נוגעים לענייננו, וזו לשונו: "(ג) פועלים שנאלצים להמשיך בעבודתם לאחר 45 שעות שבועיות או לאחר 5 שעות שבערב שבת (עובדי משמרות או עובדים שב"נ) יהיו זכאים לתוספות המקובלות בשעות נוספות החל משעת העבודה ה-45". (ד) תחולתן של ההוראות בדבר שבוע עבודה בן 45 שעות יהיה אחר הסדר מפעלי להפעלתן הלכה למעשה של הוראות סעיפי א-ג לעיל. על הנהלות המפעלים וועד הפועלים לעשות להפעלת האמור...". (ג) אימוץ הסכם כור על-ידי מפעל שאינו במגזר ההסתדרותי, ניתן לעשות בשינויים המחוייבים, בגלל ייחודו של המגזר ההסתדרותי. ייחוד זה בא לידי ביטוי בעניינים שונים ובכלל זה בעניין הבא: במגזר ההסתדרותי קיים מנגנון יישוב סכסוכים שונה מזה הקיים במגזרים אחרים. אשר לתכנית פנסיה מקיפה - עובדים במגזר ההסתדרותי מבוטחים בקרן פנסיה מסויימת. לעומתם, עובדים במגזר הפרטי, שעליהם חל הסכם קיבוצי של הסתדרות התעשיינים או צו המרחיב הסכם זה, מבוטחים בקרן מבטחים, על-פי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי החל עליהם. סעיף 9(ד) לפרק החמישי של הסכם כור, שצוטט בסעיף הקודם, מתייחס ליישום הוראות הסכם כור ברמה המפעלית. יש בזה כדי ללמד, כי אפילו במפעלי כור יש צורך במשא ומתן מפעלי לשם אימוץ הוראות ההסכם הכללי. מכאן, אין ללמוד באופן אוטומטי על תשלום הפרמיה של 30%, ויש לבחון כל עניין לנסיבותיו. (ד) לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות בנושא הפרמיה של 30% על שעות השלמה. מענק חד-פעמי 9. עיקר העובדות בנושא מענק חד-פעמי ב-6.7.1989 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין מועצת פועלי ירושלים לבין המשיבה, בו הוסדרו התנאים הבאים: שקט תעשייתי, הסכם תפוקה, מענק חד-פעמי והטבות סוציאליות (להלן: ההסכם הקיבוצי המיוחד). סעיף 3 להסכם הקיבוצי המיוחד עוסק במענק חד-פעמי לעובדים. נאמר בו, כי "בתמורה למאמץ ייצור מרוכז בחודשים מאי-אוגוסט 1989 תקבל כל קבוצת עובדים מענק חד פעמי מיוחד". המענק נקבע בגובה של 60 שעות עבודה לכל עובד. התנאי לקבלת המענק היה ייצור של 100,000 יחידות מנועי מזגן ו-10,000 יחידות מנועי מאוורר בחודשים מאי-אוגוסט 1989. נקבעו מענקים נוספים למי שיעבוד לפחות 40 שעות נוספות באותה תקופה, ובלבד שהעובד עבד לפחות 170 שעות עבודה בכל אחד מ-4 החודשים. כמו כן נקבע, כי "חישוב המענק הנ"ל יעשה בחודש 9/89, מפרעה [צ.ל. "מקדמה" - ס.א.] בסך 40% מהסכום ינתן בשכר 7/89 ושאר הסכום ישולם בשכר 9/89". לא נאמר בהסכם הקיבוצי המיוחד, כי הנהלת המפעל רשאית להפסיק את מאמץ היייצור המרוכז. העובדים מלאו מעט פחות מ-90% ממכסת הייצור שנקבעה בסעיף 3 להסכם הקיבוצי. המשיבה היא זו שהורתה למערערים להפסיק את הייצור ומנעה בזה את מילוי מכסת הייצור על-ידי המערערים. המשיבה נימקה את מעשיה בשינוי נסיבות שחלו באותם חדשים ואשר גרמו לאי-צורך במספר זה של מנועים. גרסתה זו לא נסתרה. המשיבה שילמה מקדמה של 40% על חשבון המענק, בהתאם לתנאי ההסכם הקיבוצי, אך לא שילמה את יתרת המענק. עתירתם של המערערים היא להצהרה, כי המשיבה חייבת לשלם להם את מלוא המענק. 10. בית הדין האזורי פסק: (א) העובדים לא מילאו אחר מכסת הייצור שנקבע בסעיף 3 להסכם הקיבוצי, אלא ייצרו מעט פחות מ-90% מהמכסה. (ב) לא מדובר בתנאי מתלה אלא בעצם התמורה, הניתנת עבור המענק. משלא בוצעה העבודה בשלמותה, אין העובדים זכאים לתמורה שנקבעה בסעיף 3 להסכם. (ג) אין לפרש את אותו סעיף כמטיל על הנתבעת חובה לאפשר לעובדים להשלים את המכסה, יהיו הנסיבות אשר יהיו. (ד) ההסכם שסיים את הסכסוך היה פרי משא ומתן בין הצדדים. אם נציגי העובדים לא השכילו להבטיח תמורה נאותה עבור ביצוע מרבית המבצע או להבטיח, כי הנתבעת תעשה את כל המאמצים לאפשר לעובדים להשלים את המבצע, אין להם להלין אלא על עצמם. מאותו נימוק, אין לפרש את סעיף 3 להסכם הקיבוצי כך שתוטל חובה על הנתבעת לאפשר לעובדים להשלים את המכסה ולספק להם את החומר. כמו כן, אין מקום להתייחס לראיות בדבר המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם הקיבוצי המיוחד בעניין המענק. (ה) מדובר בסכסוך היחיד ולא בסכסוך קיבוצי. לכן, מי שטוען לזכות על-פי ההסכם חייב להוכיח את כל התנאים המזכים אותו במענק. לא הוכח, כי העובדים עמדו בתנאי למענק והוא עבודה של לפחות 170 שעות עבודה בכל אחד מהחודשים הרלוונטיים. 11. טענות המערערים לפנינו, היו כדלקמן: (א) המערערים היו מוכנים לביצוע חלקם בהסכם ובפועל אף בצעו 90% מהעבודה. הדבר מביא לחיוב המעביד בתשלום שכר העבודה המוסכם. המשיבה היא זו שמנעה מהמערערים מלבצע את חלקם בחוזה, בכך שלא סיפקה להם חומרי גלם במפעלה לשם ביצוע העבודה. ניתן לראות בהסכם זה כחוזה מתלה, שהצד המונע את קיומו, קרי - המשיבה, מנועה מלהסתמך על אי קיומו/סיכולו. (ב) המשיבה לא מסרה נימוקים למעשיה - מניעת חומרי גלם למערערים ואי מתן אפשרות לבצע את העבודה. עליה חובת ההוכחה, כי פעלה בתום לב, הגם שתום לב אינו פוטר אותה מקיום החיוב החוזי. יתר על כן, העדר פירוט כזה מוכיח העדר תום הלב או התרשלות המשיבה בהתחייבויותיה למערערים. (ג) אפילו הוכחה טענת המשיבה בנוגע לחוסר כדאיות כלכלית עקב ביטול הזמנות, אין בזה להצדיק אי קיום חוזה. (ד) אין מקום להעלות טענה - שהועלתה מיוזמת בית הדין קמא - לפיה לא התקיים התנאי שכל עובד יעבוד 170 שעות. תנאי זה התמלא מעצם העובדה שהמערערים עבדו שעות נוספות רבות כמצויין בתצהירי המשיבה. 12. טענות המשיבה לפנינו, הן: (א) משלא מלאו המערערים את התחייבויותיהם בהסכם הקיבוצי המיוחד, אין המשיבה חבה בהתחייבויותיה. (ב) המשיבה הפסיקה את הייצור בתום לב, משום שבאותה עת היה חוסר צורך במספר גדול של מנועים בשל תנאי השוק. (ג) אין בודקים את המשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם הקיבוצי. הכרעה 13. נקודת המוצא חייבת להיות, שעבור מאמץ מיוחד משתלם תשלום מיוחד, ואפשר לנו להשלים את החוזה על-פי ההקשר התעשייתי. על כך, שהעובדים יהיו זכאים לתשלום חלקי אם לא ישלימו המכסה ניתן ללמוד מכך, ששולמה להם מקדמה מראש בשיעור נכבד. משמע, תיגמול העובדים נעשה על-פי מידת ביצוע העבודה על-ידם. פועל יוצא מכך הוא, כי העובדים זכאים להשלמת המענק המיוחד עד לשיעור העבודה אותה ביצעו בפועל. 14. נוסיף, כי אין לנו צורך להתייחס לשאלה, מה היה הדין לו אי-השלמת המכסה המוסכמת היתה נגרמת על-ידי העובדים. פסק-דין הצהרתי 16. בית הדין האזורי פסק, כי התובענה אינה צריכה להידון במסגרת תובענה לפסק-דין הצהרתי. זאת מהטעם, כי ניתן לכמת את תביעתו של כל אחד מהעובדים, ומשלא נעשה כן, אין מקום שבית הדין יתן פסק-דין הצהרתי, דבר שרק יצריך הליך נוסף על מנת לברר את חלקו של כל אחד מהתובעים. 17. המערערים טענו, כי: (א) אין להתייחס לטענות המשיבה כנגד הסעד ההצהרתי, שכן אלה עלו לראשונה בסיכומים ולא נטענו בכתב ההגנה או בקדם משפט; (ב) בא-כוח המשיבה ציין בישיבה שהתקיימה בבית הדין האזורי ביום 11.6.1992, כי המשיבה תפעל ותקיים כל פסק-דין והצהרה שיינתנו, כך שסעד הצהרתי יהיה אפקטיבי. (ג) יש להחיל את הכללים והקריטריונים למתן פסק-דין הצהרתי בתחום הקיבוצי, מאחר שהתובענה הוגשה על-ידי רוב עובדי הייצור אצל המשיבה, לרבות חברי ועד העובדים לגביהם קיים מערך הסכמים קיבוציים מיוחד. התובענה עוסקת בזכויות שקמו לפני התביעה ולאחריה, ככל שהם נובעים מפרשנות סעיף או מצב בהסכם קיבוצי. 18. בא-כוח המשיבה תמך בנימוקי בית הדין קמא והוסיף, כי על כל עובד היה להגיש תביעתו הכספית לבית הדין ולהוכיח את זכותו לתשלום והסכומים שלטענתו על המשיבה לשלם לו. כמו כן טען, כי אין המדובר בסכסוך קיבוצי אלא סכסוך היחיד ולפיכך, כל אחד מהיחידים צריך וחייב היה להגיש תביעה אישית. 19. הכרעה מקובלים עלינו הנימוקים הנ"ל של בא-כוח המערערים. בדב"ע מא/3-48 [2], בע' 418 נאמר: "אין בית דין זה קומץ ידו עת עותרים ממנו לסעד הצהרתי אך יחד עם זאת אין הוא סעד לכל עת מצוא. אחד התנאים לנתינתו הוא שישמש להבטחת אינטרס או למימוש זכות". בדב"ע לה/8 - 4 [3], בע' 158-157, נקבעה המדיניות של בית הדין לגבי מתן סעד הצהרתי: "פסק-דין הצהרתי הוא מהסעדים שבשיקול דעתו של בית-משפט, ובית הדין לעבודה לא ימנע מלתיתו, עת יהיה בכך כדי לסייע לקידום יחסי עבודה תקינים ולהבטחת זכויותיו של צד ליחסים אלה. תנאי למתן פסק-דין הצהרתי הוא, שהמצב שעליו מבקשים להצהיר הוא ברור וחד-משמעי". במקרה שלפנינו מתמלאים התנאים שנקבעו למתן פסק-דין הצהרתי בעניין זכאותם של המערערים למענק. התובענה הוגשה על-ידי 62 עובדים על מנת להשיג את הזכויות שנקבעו בהסכם קיבוצי החל עליהם (ראה גם: דב"ע מו/11 - 4 [4], בע' 132; דב"ע מז/1 - 3 [5], בע' 71). 20. סוף דבר - אנו מקבלים את הערעור חלקית ומצהירים, כי על המשיבה לשלם למערערים את החלק היחסי של המענק, בקיזוז המקדמה. לעומת זאת, אנו דוחים את הערעור בנושא הפרמיה של 30% על שעות השלמה, אם כי לא מהטעמים של בית הדין קמא. בהתחשב בתוצאה, כל צד ישא בהוצאותיו. חוזההסכם קיבוצי