פתח דבר 1. התובע, ביחד עם מר שמעון גלר (להלן - גלר ) ומר אהוד אדלר (להלן - אדלר) היה בעל מניות ובעל שליטה בנתבעת (להלן- החברה; התובע, אדלר וגלר יכונו להלן יחד - השותפים). לאחר שהתובע לקה באירוע בלבו, הוא מימש את זכותו לקבל פיצוי חד פעמי מחברת הביטוח והעביר את מניותיו לגלר ולאדלר. לטענת התובע, במקביל להיותו בעל מניות ובעל שליטה, התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה, ולא שולמו לו כל הזכויות המגיעות לו כעובד החברה. 2. התובע תבע: 2.1. פיצויי פיטורים - לנוכח סיום עבודתו בשנת 1997 עקב מצב בריאות, נסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. 2.2. לחלופין - 54 משכורות על בסיס שכר של 6,000 ₪ לחודש, מכוח הסכם שנערך בין התובע לבין החברה (מוצג ת/7א). 2.3. פנסיה תקציבית - על יסוד הסכם בין בעלי המניות של הנתבעת (להלן - הסכם השותפים; מוצג ת/ 4). 2.4. פדיון חופשה ודמי הבראה, אשר לטענת התובע לא שולמו לו במהלך תקופת עבודתו בחברה. 3. לטענת החברה, התובע היה דירקטור/בעל מניות/בעל שליטה/שותף בחברה, ולא היה עובד שכיר של החברה, ולפיכך דין תביעתו להידחות על הסף, בהעדר סמכות עניינית. בנוסף, לחברה טענות לגופן של תביעות התובע. 4. מטעם התובע העיד התובע בלבד. אשתו של התובע, שהגישה תצהיר עדות, לא התייצבה לדיון, ותצהירה נמשך מתיק בית הדין. מטעם הנתבעת העידו מר גליץ, סוכן הביטוח שערך את הסכם השותפים; מר שמעון גלר, אחד השותפים. 5. נדון תחילה בשאלה אם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, ובהמשך נדון בתביעותיו השונות של התובע. האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעת? 6. מחומר הראיות בפנינו עולות העובדות הבאות: 6.1. החברה נוהלה במשותף על ידי התובע, גלר ואדלר, על פי חלוקת תפקידים שנקבעה על ידם מעת לעת. נספח ב' לתצהיר גלר; מוצגים נת/1 ו- נת/ 2. התובע טען בעדותו כי במשך כל השנים הוא טיפל במכירות וסוכנים בלבד, וכי מסמך נת/ 1, לפיו הוא ייצג את החברה כלפי רשויות המס לא יושם. איננו מקבלים את גרסתו, ואנו מעדיפים את עדותו של גלר בעניין זה, לפיה התובע טיפל בכל הנושאים הכרוכים בניהול החברה, לרבות הכנת משכורות לעובדים, כאשר השותפים התחלקו ביניהם במטלות של ניהול החברה, לרבות בענייני כספים ומשכורות (תצהיר גלר, סעיף 6 (פסקה אחרונה); עדות גלר, ע' 15, ש' 15 - 23). נוסיף, כי אשתו של התובע היא מנהלת חשבונות ועבדה במשרד רואי החשבון אשר טיפל בהנהלת החשבונות של החברה, כך שאין זה סביר שלתובע לא היה מידע על ענייני הכספים של החברה. 6.2. גובה המשכורת אותה משכו השותפים נקבע על ידם. גובה המשכורת לא היה קבוע, אלא נקבע בהתחשב במצבה הכספי של החברה. בתקופות בהן מצבה הכספי של החברה היה קשה, שולמו משכורות נמוכות, או לא שולמו משכורות כלל. עדות התובע, ע' 5, ש' 10 - 21; עדות גלר, ע' 14, ש' 16 - 17; ע' 15, ש' 1 - 3. 6.3. גם תנאי עבודתם האחרים של השותפים נקבעו מעת לעת על ידם, ותנאי עבודתם לא נקבעו מראש בהסכם. עדות גלר, ע' 14 ש' 15 - 17. 6.4. בין התובע לבין החברה לא נחתם חוזה עבודה. 6.5. היעדרויות וחופשות של השותפים מעבודה נעשו על פי שיקול דעתם של השותפים, על פי סיכומים פנימיים שנערכו ביניהם, ללא קבלת אישור החברה, ללא פיקוח וללא רישום. תצהיר גלר, סעיפים 6 ו- 9. 6.6. השותפים דווחו למס הכנסה כשכירים, והוצאו להם תלושי שכר. תצהיר גלר, סעיף 6. 7. שאלת מעמדו של מנהל ובעל מניות בחברה כ"עובד" נדונה פעמים רבות בפסיקה. פסק הדין המנחה הוא עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף (פד"ע לד 97), בו נקבעו מבחנים אלה: 7.1. האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור ובעל מניות? אדם ייחשב כעובד רק אם ניתן להפריד בין עבודתו של אותו אדם בחברה כדירקטור לבין עבודתו כ"עובד". מבחני העזר למבחן זה הם: 7.1.1. האם אלמלא עבד אותו אדם כ"עובד" היתה החברה חייבת להעסיק עובד אחר זולתו? האם יש עובד או עובדים אחרים המבצעים גם הם אותה עבודה שביצע האדם? 7.1.2. האם החברה היתה מקום עבודתו היחיד של האדם? 7.1.3. האם הוגדר האדם כ"עובד" בחוזה עבודה? 7.1.4. כיצד הוצהר אותו אדם בדו"חות החברה למוסד לביטוח לאומי? 7.1.5. האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה? האם האדם אכן ביצע עבודה עבור החברה? 7.2. האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד"? האם ניתן להפריד בין התשלומים שקיבל כ"שכר" לבין תשלומים שקיבל כרווחים או כהחזר השקעות? האם היה לתשלומים אופי של "שכר"? האם שולם למנהל שכר קבוע, שעלה עם תשלום תוספת יוקר במשק, האינפלציה והתפתחות העסק. 8. על יסוד חומר הראיות בפנינו, הגענו למסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה. 9. האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של התובע כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור ובעל מניות? 9.1. אין ספק, כי התובע ביצע עבודה עבור החברה, כעולה גם מהיומן של התובע שצורף לבקשת החברה לצירוף ראיה משלימה. אולם, נראה לנו שלא ניתן להפריד בין פעילותו של התובע כ"מנהל" לבין פעילותו של התובע כ"עובד". לתובע לא היה תפקיד מוגדר שביצע, ולא היו לו מטלות קבועות אותן היה עליו לבצע במסגרת תפקידו. כאמור לעיל, שוכנענו כי התובע עסק לא רק בטיפול במכירות ובלקוחות, אלא גם בנושאים שונים, לרבות נושאים כספיים, טיפול בענייני מס והכנת משכורות לעובדים. זאת ועוד. גם הטיפול במכירות, סוכנים ולקוחות היה חלק מ"ניהול" החברה, על פי חלוקת הסמכויות שהוסכמה בין השותפים (נספח ב לתצהיר גלר), ואין מדובר בביצוע עבודה מוגדרת כ"עובד", הניתנת להפרדה מפעילותו של התובע כמנהל. לאמור לעיל יש להוסיף כי לא היו עובדים נוספים שביצעו את עבודתו של התובע, וכי לא נערך חוזה עבודה בין התובע לבין החברה. 9.2. אכן, התובע דווח לרשויות המס כעובד, וכן הוצאו תלושי שכר לתובע, ואף נפתחה לתובע קופת פיצויים. אולם, כידוע, אין די בסממנים פורמאליים אלה על מנת שהתובע יסווג כ"עובד", שכן כל המקרים שנדונו בפסיקה היו כאלה בהם הוצאו תלושי שכר למנהל החברה, הוא דווח כעובד לרשויות המס וכו'. מקובלת עלינו עדותו של מר גלר, כי השותפים משכו משכורות מהחברה וכי הוצאו תלושי שכר, עקב רצונם של השותפים לקבל זכויות סוציאליות ולנצל את הטבות המס הכרוכות בכך (תצהיר גלר, סעיף 6). על פי עדותו של מר גליץ, סוכן הביטוח, המקובלת עלינו, פוליסות ביטוח המנהלים של השותפים נוהלו על פי הכללים של פוליסות ביטוח מנהלים של בעלי שליטה ולא של עובדים שכירים (תצהיר גליץ, סעיף 4(ב) ו- 4(ג); עדות גליץ, ע' 11, ש' 14 - 18). 9.3. בהקשר זה נציין כי אנו דוחים את הטענה בסיכומי התובע, לפיה משמעות טענת החברה היא כי תלושי השכר הם "פיקציה", שמטרתם השגת הטבות מיסויות, וכי על החברה להשיב לרשויות המס כספים שלא הועברו אליהם כתוצאה מ"פיקציה". ראשית, אין בהכרח זהות בין הגדרת "עובד" לעניין מס הכנסה, לבין הגדרת "עובד" לעניין קיום יחסי עובד מעביד. לפיכך, טענה ו/או קביעה שלא מתקיימים יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה במישור דיני העבודה, אינה שוללת קיום יחסי עובד מעביד במישור דיני המס. שנית, קיימים בחקיקה הסדרים בנוגע לבעלי שליטה, לרבות הסדרים בנוגע להפרשות לתנאים סוציאליים, והתובע לא הוכיח כי החברה סטתה מההסדרים החוקיים החלים על בעלי שליטה בחברה. 10. האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של התובע כ"עובד"? האם ניתן להפריד בין התשלומים שקיבל התובע כ"שכר" לבין תשלומים שקיבל כרווחים או כהחזר השקעות? האם היה לתשלומים אופי של "שכר"? האם שולם לתובע שכר קבוע, שעלה עם תשלום תוספת יוקר במשק, האינפלציה והתפתחות העסק? כעולה בבירור מחומר הראיות, לא ניתן לקבוע מה היה שכרו של התובע כ"עובד". לתובע לא שולם שכר בשיעור קבוע, וגובה השכר השתנה בהתאם למצבה הכספי של החברה, על פי החלטות השותפים מעת לעת. כאשר מצבה הכספי של החברה היה קשה, השותפים משכו משכורות נמוכות, או לא משכו משכורות כלל. התובע לא הוכיח כי שכרו השתנה בהתאם לשיעור תוספת היוקר או בהתאם למדד אחר המאפיין שכר. העובדה שעצם תשלום המשכורת וגובה המשכורת נקבעו בהתאם למצבה הכלכלי של החברה, מעידה כי התשלום במהותו לא היה "שכר", אלא "רווחים", שנמשכו על פי מצבה הכספי של החברה. 11. יש להדגיש, כי בפסיקה ניתן משקל רב לאופן תשלום השכר למנהל/בעל מניות, לגובה השכר ולתנודות שחלו בתשלום השכר, ולהלן מספר דוגמאות: 11.1. בעב"ל 319/99 יגאל מינה נ' המוסד לביטוח לאומי נקבע כי העובדה שהמנהל לא משך שכר עבודה בשל מצוקתה הכלכלית של החברה מצביעה על כך כי נהג בחברה "מנהג בעלים", ולכן אין להכיר בו כעובד הזכאי לדמי אבטלה. 11.2. בעב"ל 448/99 המוסד לביטוח לאומי נ' אבו יונס סאלח נפסק כי מנהל חברה אינו בגדר "עובד", בעיקר על יסוד העובדה שהמנהל שילם לעצמו "שכר" על פי מצבה של החברה, פיטר עצמו ללא תשלום פיצויי פיטורים, והפעיל את החברה בדיוק עם תום תקופת האבטלה בת שישה חודשים. 11.3. בעב"ל 247/98 גדרי מיכאל נ' המוסד לביטוח לאומי נקבע כי מנהל שמשך את משכורתו על פי הכנסתה של החברה שבבעלותו ופיטר עצמו מן החברה בשל ירידה בהכנסותיה, אין לראותו כעובד החברה. יישום הפסיקה האמורה לעיל על נסיבות המקרה הנדון, מעלה כי אין לראות את התובע כ"עובד" החברה. כאמור, שכרו של התובע לא היה בסכום קבוע, וכאשר מצבה הכלכלי של החברה היה קשה לא שולם לו שכר כלל, או שולם לו שכר נמוך. מכאן עולה, כי התובע נהג "מנהג בעלים" ולא היה עובד שכיר של החברה. 12. בהתייחס לטענות התובע בסיכומים ובסיכומי התשובה נוסיף: 12.1. גם לבעלי שליטה ניתן לערוך פוליסת ביטוח מנהלים הכוללת הפרשות בגין תגמולים ופיצויי פיטורים. לפיכך, העובדה שבפוליסות הביטוח של אדלר וגלר היה רכיב פיצויים אין בה כדי להעיד על מעמדם כעובדים שכירים. 12.2. ההסכם (שלא מומש) בדבר חזרת התובע לעבודה כעובד שכיר (ת/7א), דוקא מבהיר כי עד לפרישתו של התובע מהשותפות הוא לא היה בגדר עובד שכיר של החברה, וכי חזרתו לעבודה בחברה היא במעמד שונה של עובד שכיר. עוד יש לציין, כי בניגוד למצב הקודם, בו שכרו של התובע נקבע מעת לעת על פי מצבה הכלכלי של החברה ולא הוגדרו "תנאי עבודתו", בהסכם ת/7א נקבע שיעור שכר קבוע בסך של 6,000 ₪, וכן נקבע כי התובע יהיה זכאי ל"כל התנאים הנלווים במשק". מההסכם ת/7א עולה כי בעבר התובע לא היה בגדר עובד שכיר של החברה, ועם שינוי מעמדו לעובד שכיר היה אמור לחול שינוי מהותי בתנאי עבודתו. 13. כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין החברה לבין התובע, אלא היחסים ביניהם היו יחסי חברה - בעל מניות/בעל שליטה/מנהל. כפועל יוצא מכך, יש לדחות על הסף את תביעתו של התובע מחמת חוסר סמכות עניינית. 14. על מנת להשלים את המלאכה, ולמנוע התדיינות חוזרת בפני בית הדין האזורי ככל שתתקבל טענתו של התובע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה, נתייחס להלן לתביעותיו של התובע, בהנחה שהתקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה. תחילה, נפרט את העובדות העולות מחומר הראיות, ולאחר מכן נדון בתביעותיו השונות של התובע. העובדות העולות מחומר הראיות הן כמפורט להלן: 15. לתובע, לגלר ולאדלר היו פוליסות ביטוח מנהלים. כפי שעולה מתצהירו ומעדותו של גליץ, פוליסות הביטוח של אדלר ושל גלר כללו הפרשה לפיצויי פיטורים (תצהיר גליץ, סעיף 4(ג), עדות גליץ, ע' 9, ש' 20), ואילו בפוליסה של התובע לא היתה הפרשה לפיצויים (עדות גליץ, ע' 9, שם, ע' 22). 16. בשנת 1994, בעקבות טענה שהועלתה כי ההפרשות עבור התובע הן בסכום גבוה יותר, הוזמן סוכן הביטוח מר גליץ לייעץ לשותפים כיצד להסדיר נושא זה. גליץ הכין מסמך ובו המלצות בעניין זה (ת/ 2). על פי המלצת גליץ, השותפים הסדירו את הנושא, כך שהתאימו את ההפרשות בין השותפים מבחינת המספרים האבסולוטיים, דהיינו השוו את סכומי ההפרשות לפוליסה לכל השותפים. לתובע הוסיפו הפרשה לפיצויים, ואילו לשותפים האחרים הגדילו את ההפרשות לתגמולים. (עדות גליץ, ע' 10, ש' 11 - 19). בעקבות זאת, נפתחו לגלר ולאדלר פוליסות ביטוח נוספות, ואילו לתובע נפתחה קופת פיצוי פיטורים על שמו (עדות גיליץ, ע' 10, ש' 15 - 19; ע' 12, ש' 3 - 8; מסמכי פתיחת הקופה - ת/ 3). על פי ההסדר בשנת 1994 לכל השותפים היתה הפרשה לפיצויי פיטורים. לאדלר ולגלר הופרשו פיצויי הפיטורים לפוליסת ביטוח המנהלים, ולתובע הופרשו פיצויי פיטורים לקופת הפיצויים (עדות גליץ, שם; נספח ב' לתצהירו של גליץ; ת/ 3). 17. במקביל, בחודש ספטמבר 1994 התובע, אדלר וגלר חתמו על הסכם שותפים, אשר הסדיר את נושא פרישת השותפים מסיבות שונות - הגעה לגיל פרישה, מוות ואובדן כושר עבודה (להלן - הסכם השותפים; ת/ 4). בעקבות חתימת הסכם השותפים ועל פיו, נרכשה פוליסת ביטוח שותפים בחברת ביטוח. להוראותיו המפורטות של הסכם השותפים נתייחס עת נדון בתביעת התובע לפנסיה תקציבית מכוח הסכם השותפים. 18. בשנת 1997 עבר התובע אירוע לב, שלאחריו נקבע לו אובדן כושר עבודה מלא. בעקבות אירוע זה, קיבל התובע פיצוי חד פעמי מחברת הביטוח, בסך של 260,000 ₪, וכן קיבל פיצוי חודשי בגין אובדן כושר עבודה (עדות התובע, ע' 2, ש' 10 - 20; תצהיר גלר, סעיף 7). 19. ביום 22.2.98 חתמו השותפים על כתב התחייבות, שזה נוסחו: לכבוד מר חסון פרץ ......... הנדון: כתב התחייבות אנו הח"מ גלר שמעון, ......... ואדלר אהוד, ..... מצהירים ומאשרים בזאת כי בתוך 30 יום מיום העברת כל מניותיך בחברת מ.ש.ע.ר. כימיקלים וחומרי ניקוי בע"מ, .... (להלן - "החברה") המוחזקות בידיך לידינו בחלקים שווים, תשוחרר מכל מחויבויותיך וערבויותיך האישיות כלפי החברה. כמו כן, הננו מתחייבים לשחרר את הפיצויים וביטוח המנהלים המגיעים לך, בכפוף להתחייבותך לוותר על כל זכויותיך בחברה ו/או תביעותיך כלפי החברה ו/או כלפינו. ולראיה באנו על החתום: תאריך גלר שמעון אדלר אהוד הנני מסכים ומאשר את כל האמור לעיל: תאריך פרץ חסון 20. ביום 20.2.98 נחתם הסכם בין התובע לבין החברה, לפיו התובע יועסק בחברה כעובד שכיר, כאשר הוסכם כי שכרו יעמוד על 6,000 ₪ (ת/ 7א). הסכם זה לא מומש. בעניין זה אנו מעדיפים את גרסתו של גלר, לפיה התובע לא היה מעוניין לממש הסכם זה, לנוכח העובדה שלא רצה להפסיד את הסכום שקיבל מחברת הביטוח בגין אובדן כושר עבודה (תצהיר גלר, סעיפים 12 ו- 13), על פני גרסתו של התובע, לפיה ההסכם לא מומש כיון שהשותף אדלר אמר לו כי אין לחברה כסף לשלם לו שכר. יש לציין, כי התובע אישר בעדותו כי קיבל פיצוי חודשי בגין אבדן כושר עבודה בסך של 6,000 ₪, סכום השווה לשכר ברוטו שהוצע לו על ידי החברה (ע' 7, ש' 8). 21. בין השותפים נחתם הסכם נוסף, שזו לשונו (ת/6; המלים בסוגריים שמודגשות - מלים שנמחקו במקור). לא צוין במסמך המועד בו נחתם הסכם זה. .....(שורה לא ברורה שנקטעה בצילום) 1) המשך תשלום פוליסת מנהלים; 2) המשך תשלום קופת פיצויים; 3) (רכב)החלפה ואחזקת רכב. שלושת סעיפים אלו הינם עד הגיע[ו]ם של (חסון פרץ לגיל 65) השותפים לגיל 65. עם הפעלת הפוליסה (במקרה של הפעלת הפוליסה) כלפי אחד השותפים שני השותפים הנותרים יהיו אחראים לכל התחייבותו של השותף השלישי כלפי כל הבנקים שבהם יש לחברה חשבון עסקי וכלפי שלטונות המס קרי: מע"מ; מס הכנסה, ביטוח לאומי וכו'. שמעון גלר אהוד אדלר פרץ חסון בהתאם להסכם לעיל, המשיכה החברה להפריש כספים לקופת הפיצויים וכן העמידה לרשות התובע רכב, עד הגיעו לגיל 65. 22. להלן, נדון בתביעותיו השונות של התובע. התביעה לפנסיה תקציבית מכוח הסכם השותפים 23. על פי המבוא להסכם השותפים, ההסכם נועד להסדיר שני נושאים עיקריים: האחד - פרישה - האם פורש, את מי רשאי להכניס במקומו, האם זכאי לרווחים? השני - יציאה מהשותפות - מה הנוהל, מה קורה במקרה אסון עם השותף או העסק. כעולה מהסכם השותפים, החברה ערכה לשותפים ביטוח שותפות ב- 1.9.94. שווי החברה הוערך ב- 600,000 ₪, דהיינו 200,000 ₪ לכל שותף, ועל בסיס נתון זה נקבע סכום הביטוח בפוליסת הביטוח. 24. לעניין הסיטואציה של אובדן כושר עבודה של שותף, נקבע בהסכם השותפים כמפורט להלן: אובדן כושר עבודה במקרה של אובדן כושר עבודה ממחלה או מתאונה תשלם חברת הביטוח את סכום הביטוח הנקוב בפוליסות הנזכרות לעיל. סכום הביטוח יהיה בגובה של 200,000 ₪ צמוד. ביטוח זה ישחרר את יתר השותפים מכל התחייבויות כלפיו ו/או כלפי משפחתו, ומניותיו יימחקו מהספרים. הנ"ל יוכל לחזור לעבודה כשכיר רגיל תמורת שכר שייקבע על ידי בעלי החברה אותה עת. במקרה של נכות אובדן כושר עבודה או תאונה מבלי לקבל את סכום הביטוח בגין פוליסת השותפים, יקבל השותף את הפיצוי החודשי מפוליסת המנהלים וכן רווחים מהחברה בשיעור של 25% מהשכר המבוטח. בגיל 65 יקבל 1/3 מהמשכורת של השותפים. בשלושת החודשים הראשונים לפגיעה יקבל הנפגע הלוואה לצורך מחייה בגובה המשכורת האחרונה. 25. לטענתו של התובע, עם הגיעו לגיל 65, הוא זכאי לפנסיה תקציבית מהחברה בשיעור של 1/3 ממשכורתם של השותפים האחרים. לטענת התובע, גם בסיטואציה בה בחר השותף בקבלת סכום הביטוח, הוא זכאי לפנסיה התקציבית. לטענת החברה, הסכם השותפים קבע שתי חלופות בכל הנוגע לשותף שפרש עקב אובדן כושר עבודה: האחת - קבלת סכום הביטוח, ובמקרה כזה מתנתקים היחסים בין השותף לבין החברה, והוא אינו זכאי לסכום נוסף כלשהו מהחברה; השניה - אי קבלת סכום הביטוח, ובמקרה כזה השותף זכאי לרווחים מהחברה בשיעור של 25% מהשכר המבוטח וכן לפנסיה תקציבית. 26. אנו דוחים את התביעה לפנסיה תקציבית, מנימוקים שיפורטו להלן. 27. העדר סמכות עניינית לדון בהסכם השותפים: גם אילו היה נקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, לא יכול להיות ספק כי הסכם השותפים אינו הסכם בין התובע לבין החברה, אלא הסכם המסדיר את מערכת החובות והזכויות של השותפים בינם לבין עצמם. לפיכך, בכל מקרה, הסכם זה מסדיר את זכויות התובע כשותף ובעל מניות, כלפי השותפים ובעלי המניות האחרים בחברה, ואינו מסדיר את זכויות התובע כעובד החברה. 28. כתב ההתחייבות יצר מניעות להעלאת תביעות כלפי השותפים והחברה: התובע חתם על כתב התחייבות, בו הצהיר כי הוא מוותר על כל זכויותיו בחברה ותביעותיו כלפי השותפים והחברה. בתמורה להתחייבות זו, שוחרר התובע מכל מחויבות וערבות אישית, לרבות כלפי בנקים ושלטונות המס. אנו סבורים, כי כתב ההתחייבות מחייב את התובע, ומונע ממנו להעלות את תביעתו לפנסיה תקציבית, הן מהשותפים והן מהחברה. מדובר בזכות המגיעה לתובע מכוח הסכם ולא בזכות קוגנטית מכוח חוק מגן, ואין כל מניעה שהתובע יוותר על זכות זו. יתר על כן. התובע קיבל תמורה לויתורו, שכן הוא שוחרר מכל מחויבות וערבות אישית, לרבות כלפי בנקים ושלטונות המס. יש להדגיש, כי שחרור השותף מכל מחויבות וערבות אישית לא נקבע בהסכם השותפים. 29. התובע אינו זכאי לפנסיה תקציבית על פי הסכם השותפים: 29.1. אנו סבורים כי הזכות לפנסיה תקציבית אינה קיימת לשותף כאשר הוא מממש את זכותו לקבל את הפיצוי החד פעמי מחברת הביטוח. אנו סבורים, כי הזכות לפנסיה תקציבית קיימת לשותף רק אם הוא אינו מממש את זכותו לקבלת הפיצוי החד פעמי, מנימוקים שיפורטו להלן. 29.2. בהסכם נקבע במפורש כי "ביטוח זה ישחרר את יתר השותפים מכל התחייבויות כלפיו ו/או כלפי משפחתו, ומניותיו יימחקו מהספרים". הטענה כי קיימת לשותפים התחייבות לשלם לשותף פנסיה תקציבית פשוט אינה מתיישבת עם לשון הסכם השותפים. 29.3. מעיון בהסכם השותפים בשלמותו, עולה כי כוונת הצדדים להסכם היתה כי הפיצוי החד פעמי מחברת הביטוח מהווה תשלום תמורת חלקו של השותף במקרה של פטירה או פרישה עקב נכות. דבר זה עולה מקביעת סכום הפיצוי החד פעמי ל- 1/3 מערכה של החברה. למעשה, עם תשלום הפיצוי החד פעמי על פי פוליסת הביטוח נרכש חלקו של השותף שפרש על ידי שני השותפים האחרים, אלא שבמקום תשלום ישיר מהשותפים, התשלום לתובע נעשה באמצעות מימוש זכותו של התובע לקבלת הפיצוי החד פעמי מחברת הביטוח. 29.4. אין זה סביר שבמקרה של פטירה, עם תשלום סכום הפיצוי החד פעמי לשותפים ולחברה אין כל התחייבות נוספת כלפי משפחתו של השותף שנפטר, ואילו במקרה של אובדן כושר עבודה, השותף מקבל גם פיצוי חד פעמי, גם פיצוי חודשי בגין אובדן כושר עבודה וגם פנסיה תקציבית על חשבון השותפים האחרים. 29.5. גם מדברי ההסבר על הסכם השותפים (ע' 6 למסמך שהוכן על ידי גליץ - ת/ 2), עולה כי עם תשלום הפיצוי החד פעמי, המהווה את שווי חלקו של השותף, אותו שותף "יוצא מהשותפות היות וקיבל חלקו". 29.6. בהתייחס לטענת התובע בסיכומים, כי אין זה סביר שלשותף שויתר על מניותיו יהיו זכויות פחותות מאשר לשותף שלא קיבל את סכום הפיצוי החד פעמי ונותר עם מניותיו, שהן בעלות ערך כלכלי: ראשית, אמנם טכנית התובע ויתר על מניותיו, אולם מהותית הוא קיבל תמורה מלאה בעד מניותיו, על פי שווי החברה כפי שהוערך בעת שנערך הביטוח. מכאן, כי מצבו אינו נחות ממצבו של שותף שיכול למכור את מניותיו. ההיפך הוא הנכון. לתובע שולמה תמורה מובטחת בעד המניות, על פי ערך החברה ביום עריכת הביטוח, שאינה מושפעת מהשינויים שחלו במצבה של החברה. שנית, לשותף שאינו מקבל את הפיצוי החד פעמי ואינו מוותר על מניותיו נותרות חובות כלפי החברה, שכן אין הוא משוחרר ממחויבות אישית וערבות אישית לחובות החברה. שלישית, אין זה נכון שהתובע נותר ללא מקורות מחייה לאחר הגיעו לגיל 65, עומד לרשותו סכום הפיצוי החד פעמי ופירותיו, (התובע יכול היה להשקיע סכום זה ולא היה זקוק לסכום זה למחיה שוטפת, שכן שולם לו פיצוי חודשי בגין אבדן כושר עבודה) והכספים שהצטברו לזכותו בגין תגמולים בפוליסות הביטוח וכן הכספים ששוחררו לזכותו מקופת הפיצויים. 30. על יסוד כל האמור לעיל, התביעה לפנסיה תקציבית נדחית. התביעה לפיצויי פיטורים 31. כאמור, בשנת 1994, פתחה החברה קופת פיצויים על שם התובע. לטענת התובע, על אף שהקופה היא קופת פיצויים, מדובר בחיסכון, ואין הכספים שהופקדו בה באים על חשבון פיצויי הפיטורים שהגיעו לו עם סיום עבודתו. 32. למותר לציין, כי לנוכח הקביעה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. אולם, גם אם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, אנו קובעים שהתובע אינו זכאי הן לכספים שנצברו בקופת הפיצויים והן לתשלום פיצויי פיטורים מהחברה, והכספים שהופרשו לקופת הפיצויים הם אכן כספים שהופקדו בגין פיצויי פיטורים. 33. כפי שעולה מתצהירו ומעדותו של גליץ, פוליסות הביטוח של אדלר ושל גלר כללו הפרשה לפיצויי פיטורים (תצהיר גליץ, סעיף 4(ג); עדות גליץ, ע' 9, ש' 20), ואילו בפוליסה של התובע לא היתה הפרשה לפיצויים (עדות גליץ, ע' 9, שם, ע' 22). בשנת 1994, השותפים הסדירו את הנושא, כך שהתאימו את ההפרשות בין השותפים מבחינת המספרים האבסולוטיים, דהיינו השוו את סכומי ההפרשות לפוליסה לכל השותפים, כאשר לתובע הוסיפו הפרשה לפיצויים, ואילו לשותפים האחרים הגדילו את התגמולים. (עדות גליץ, ע' 10, ש' 11 - 19). מהאמור לעיל עולה כי לאחר עריכת ההשוואה בין פוליסות ביטוח המנהלים של כל השותפים, החברה הפרישה לכל השותפים כספים בגין תגמולים ובגין פיצויי פיטורים. לתובע הופרשו כספי פיצויי הפיטורים לקופת פיצויים, ואילו לשותפים האחרים - גלר ואדלר - כספי פיצויי הפיטורים הופרשו לפוליסת ביטוח המנהלים. 34. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא בקביעה זו בהסכם השותפים (ת/ 4): על התקופה מתחילת עבודתו של פרץ ועד ספטמבר 94 כל השותפים מוותרים על השלמה של משכורת אחרונה כפול תקופה למטרת פיצויים. מהאמור לעיל עולה כי החל מחודש ספטמבר 1994 הפרשות בגין פיצויי פיטורים לכל השותפים מוסדרות בהפרשות לפוליסות ו/או לקופת הפיצויים, וכי השותפים ויתרו על תשלום פיצויי פיטורים לתקופה שעד 9/94. 35. כללו של דבר: אנו קובעים כי הכספים שהופקדו לזכות התובע בקופת פיצויים באים על חשבון פיצויי פיטורים המגיעים לתובע, אם תתקבל טענתו שהתקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה. 36. בסיכומים, העלה התובע תביעה חלופית - השלמת פיצויי פיטורים, דהיינו תשלום ההפרש בין הסכום ששוחרר לו מכספי קופת הפיצויים לבין סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לו בשנת 1997, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש 12/97 ועד למועד שחרור הקופה, בחודש 10/02. אנו דוחים גם תביעה חלופית זו. התובע ביסס את תביעתו על תחשיב לפיו משכורתו עמדה על סך של 9,000 ₪, וזאת על יסוד טופס 106, ממנו עולה כי "משכורת ותשלומים החייבים בשיעורי מס רגילים" במשך 11 חודשים בשנת 1997 עמדה על סך סך של 99,374 ₪ (ת/ 8). עיון בטופס 106 מעלה כי שכרו של התובע לצורך תגמולים/קצבה עומד על סכום נמוך בהרבה - 66,680 ₪, וכי סך של 32,694 ₪ הוא "שכר לא לגמל". בהעדר תלושי שכר ו/או ראיות אחרות, אין לנו כל מידע על מהותם של התשלומים שהם "שכר לא לגמל" והאם מדובר ברכיבים הנושאים זכות לפיצויי פיטורים. יתר על כן. כעולה מהעדויות בפנינו, תלושי השכר, וכפועל יוצא מכך טופס 106, אינם משקפים בהכרח את השכר ששולם בפועל לתובע, שכן כאשר מצבה הכספי של החברה היה קשה, בפועל שולם שכר נמוך יותר מהשכר הנקוב בתלושי השכר. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את סכום פיצויי הפיטורים לו היה זכאי במועד סיום עבודתו, ואם בכלל קיים הפרש בין הסכום ששוחרר לו מקופת הפיצויים לבין סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לו במועד סיום עבודתו. בהקשר זה יש לציין כי לתובע הופקדו כספים בגין פיצויי פיטורים מעבר למגיע לו על פי החוק, לנוכח העובדה כי מכוח ההסכם (ת/6) המשיכה החברה להפריש עבור התובע את הסכום החודשי המוסכם לקופת הפיצויים עד חודש אוקטובר 2002. התביעה החלופית למשכורת על פי הסכם ת/ 7א: 37. התובע העלה תביעה חלופית - תשלום 54 משכורות על פי ההסכם ת/ 7א, בו הוסכם כי יחזור להיות עובד שכיר בחברה תמורת משכורת בסך של 6,000 ₪ (ראו סעיף 20 לעיל). 38. אנו דוחים תביעה זו מנימוקים אלה: 38.1. כאמור, קבענו כי הסכם זה לא מומש עקב העובדה שהתובע לא רצה לשוב לעבוד בחברה ולאבד את הפיצוי החודשי בגין אובדן כושר עבודה ששולם לו מחברת הביטוח. 38.2. בכל מקרה, התובע הצהיר (סעיף 16 לתצהירו) כי לאחר שאדלר אמר לו כי אין לחברה כסף לשלם לו את המשכורת "הוסכם שהרכב ימשיך להישאר בחזקתי ואני אעזור לחברה באופן לא פורמלי, וכך אכן היה". מכאן, כי על פי עדותו של התובע עצמו, הסכם זה בוטל בהסכמה בינו לבין השותפים והחברה. לפיכך, ברור כי אין לתובע עילה לתביעה כלשהי מכוח הסכם זה. התביעה לפדיון חופשה 39. למותר לציין, כי לנוכח הקביעה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, התובע אינו זכאי לפדיון חופשה. אולם, גם אם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, אנו דוחים את התביעה לפדיון חופשה. 40. בתצהירו טען התובע כי מעולם לא קיבל חופשה בתשלום מהחברה (סעיפים 17 ו- 21 לתצהיר התובע). טענה זו התבררה כטענה בלתי נכונה בעליל, עת הציגה החברה בתצהיר משלים של מר גלר יומן של התובע, ממנו עולה כי התובע נטל ימי חופשה רבים. בהקשר זה יש לציין כי התובע נסע לארה"ב מיום 24.10.1995 עד יום 19.11.2005, תקופה בת כמעט ארבעה שבועות. בחקירה הנגדית, טען התובע כי "אני טעיתי, יצאתי לחופשה ...". (ע' 2, ש' 4). לנוכח העובדה שהתובע הצהיר כי "מעולם" לא יצא לחופשה, ולנוכח המספר הרב של ימי החופשה בהם שהה התובע, כעולה מיומנו של התובע, אין בידינו לקבל את גרסת התובע כי "טעה", ואין מנוס מהמסקנה כי התובע לא העיד אמת, לנוכח העובדה כי הניח שאין בידי התובעת תיעוד על ימי החופשה אותם ניצל. 41. התובע מבקש להיבנות מהכלל שנקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה להוכחת ניצול ימי חופשה בפועל ותשלום דמי חופשה מוטל על המעביד. איננו מקבלים טענה זו במקרה הנדון, מנימוקים אלה: 41.1. כפי שהעיד גלר (סעיפים 6 ו- 9 לתצהיר), השותפים לא נתנו דין וחשבון על היעדרויות, לא נזקקו לאישור החברה להיעדרות וללקיחת חופשות, ולא נוהל כל רישום בעניין ניצול ימי חופשה. אנו סבורים, כי בנסיבות המקרה הנדון, כאשר לא נוהל כל מעקב או פיקוח על ימי החופשה של התובע, עקב מעמדו כמנהל, אין מקום להחיל את הכלל שנקבע בפסיקה. אנו סבורים, כי משהוכח על בסיס יומנו של התובע כי הוא ניצל כמות לא מבוטלת של ימי חופשה במשך שנתיים, נטל הראיה חוזר אל התובע, ועליו להוכיח בעד כמה ימי היעדרות קיבל תשלום, ומה יתרת ימי החופשה בעדה מגיע לו תשלום. למותר לציין, כי התובע לא הוכיח נתונים אלה. 41.2. זאת ועוד. תחשיב התובע מבוסס על ההנחה כי לא ניצל אף יום חופשה עד חודש אוקטובר 1995. לנוכח היקף ניצול החופשה של התובע בתקופה המתועדת ביומן, 10/95 עד 9/97, אין שום סיבה להניח כי עד לחודש 10/95 התובע לא ניצל ימי חופשה, וכי היקף חופשתו העולה מהיומן שהוצג אינו משקף את ממוצע ימי החופשה אותם ניצל גם בשנים קודמות. 42. על יסוד האמור לעיל - התביעה לפדיון חופשה נדחית. התביעה לדמי הבראה 43. למותר לציין, כי לנוכח הקביעה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, התובע אינו זכאי לדמי הבראה. 44. אם ייקבע שהתקיימו יחסי עובד מעביד: אנו מקבלים את טענת התובע, כי לא הוכח כי רכישת יחידת הנופש מהווה תחליף מוסכם לתשלום דמי הבראה, והתובע זכאי לדמי הבראה בסך של 4,214 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.97 ועד למועד התשלום בפועל. סיכום 45. אנו קובעים כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה הנתבעת, ולכן דין התביעה להידחות על הסף, בשל העדר סמכות עניינית. 46. ככל שתתקבל טענת התובע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה: 46.1. אנו דוחים לגופן את תביעות התובע לפנסיה תקציבית, לפיצויי פיטורים, למשכורות ולפדיון חופשה. 46.2. התובע זכאי לדמי הבראה. 47. התובע היה בעל מניות ובעל שליטה, וקיבל מהחברה את כל הזכויות שהגיעו לו על פי ההסכמים בינו לבין השותפים, בעלי המניות האחרים. יש לציין, כי לתובע ניתנו זכויות אף לאחר סיום הקשר בינו לבין החברה, ללא שעבד בחברה, ועל אף שהיה משוחרר מכל מחויבות לחברה. התובע אף חתם על כתב התחייבות, בו התחייב כי אין לו תביעות מהחברה ומהשותפים. לאחר ששולמו לו כל זכויותיו על פי ההסכמים בינו לבין השותפים, התכחש התובע הן למעמדו, עת טען למעמד של "עובד שכיר", והן להסכמים ולהתחייבות עליהם חתם. לתמיכה בתביעתו, התובע לא היסס להעלות טענות בלתי נכונות בעליל, כגון טענה כי מעולם לא קיבל חופשה בתשלום, בעוד בפועל ניצל ימי חופשה רבים. אנו סבורים, כי לא היה מקום להגשת תביעה זו, וכי יש לתת ביטוי לכך בהוצאות בהן יחויב התובע. לפיכך, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לתובע פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. פנסיה תקציביתאובדן כושר עבודהפנסיה