פתיח לפנינו תביעתו של התובע, נגד מעבידתו בתקופה הרלבנטית לתביעה - ש.א.ש. צפון והעמקים שמירה ואבטחה בע"מ (להלן: הנתבעת), לתשלומים שונים, שהם - לפי סיכומי התובע - פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר ניכויים שלא כדין מהשכר, תשלום בגין אי-שיבוץ לעבודה, תשלום חלף אי-הפרשה לפנסיה וכן החזר דמי נסיעה שלא שולמו במלואם ודרישה לפדיון ימי חג. יצויין, כי בכותרת כתבי-התביעה, המקורי והמתוקן, נזכר גם רכיב "תוספת וותק", אך, רכיב זה לא כומת ולא פורט, שם, והתובע אף לא התייחס לנושא זה בתצהירו [ת/1], או בסיכומיו; משכך - יש לראותו כמי שויתר על רכיב זה ולא נדון בו. הנתבעת, מנגד - העלתה טענת "קיזוז", נוכח גרסתה, כי בנסיבות סיום העבודה התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת ממנה, אלא, היה עליו לתת לה הודעה מוקדמת להתפטרות [כתב-הגנה מתוקן, ס' 17]. ברם, בסיכומיה ציינה, כי - "לא דרשה דמי הודעה מוקדמת" [ס' 30]; אשר על כן - לא נדון בטענת הקיזוז. עובדות לאחר שעברנו על תצהירי הצדדים והנספחים שהוגשו, עולה, כי הצדדים חלוקים הן באשר לתחום שעות העבודה, בפועל, והן בקשר לנסיבות הפסקת העבודה, לכן - הכרעתנו בין הגרסאות תינתן בעת שנדון בכל אחד מרכיבי התביעה הרלבנטיים. יחד עם זאת, יש מספר עובדות יסוד, עליהן אין מחלוקת: א. התובע עבד מטעם הנתבעת בעבודות שמירה במוסדות שונים, החל מתאריך 1.9.2000, ועד לתאריך 28.2.2007. ב. מקום העבודה האחרון של התובע, בשירות הנתבעת, היה באתר של חברת החשמל בשכונת דניה בחיפה (להלן: האתר), החל מחודש 5/04. ג. התובע היה "עובד בשכר" - לפי שעות עבודה, בשכר מינימום - כאשר ערך שעת עבודתו, בתום תקופת העבודה, עמד על 19.8 ₪ לשעה. ד. הנתבעת לא הפרישה לזכות התובע הפרשות פנסיוניות, כלשהן, משך כל תקופת העבודה. ה. התובע טען ביחס לזכויות השונות שתבע, כי הן נובעות - "מההסכם הקיבוצי ו/או צווי הרחבה". הסכם קיבוצי מיוחד בין ההסתדרות הכללית החדשה - מועצת פועלי עפולה מרחב העמקים, לבין הנתבעת, שנערך ונחתם ביום 6.6.04, קובע, כי תוקפו מיום 31.5.07 [ס' 2, שם - הוצג רק בחקירת התובע, עמ' 15 לפ']; מכאן, שלא היה תקף בתקופה בה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים שלפנינו. לא הוצג לנו הסכם קיבוצי תקף אחר בין הצדדים, בכל תקופת העבודה, על כן, הננו קובעים - כי אין הסכם קיבוצי רלבנטי, וכל שיהא עלינו לבדוק הוא האם הגיעה לתובע זכות מהזכויות שתבע, מכוח צו ההרחבה בענף השמירה, בתקופה הרלבנטית (להלן: צו ההרחבה). ו. איש מהצדדים לא התייחס, מפורשות, לנושא היקף המשרה, או למספר ימי העבודה בשבוע - 5 או 6; אנו מוצאים לנכון לקבוע, שיש לראות בתובע כמי שעבד משרה מלאה, 6 ימים בשבוע, אף אם לא עבד כך בכל התקופה (א'-ה', ובסופשבוע; אבל, על העבודה בשבת ובחג אין לתובע טענה [ת/1, ס' 6.1]); החישובים בהמשך יבוצעו בהתאם. ז. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 26.2.07 ונוסח מתוקן, אשר צורף לבקשת התובע מיום 14.12.08, אושר להגשה, בהחלטת הרשמת מיום 29.12.08. דיון והכרעה נקדים אחרית לראשית ונאמר, שדעתנו לא היתה נוחה מהאופן בו ניהלו שני הצדדים את ההליך, תוך שכל אחד מהם חוטא באי-דיוקים; החל מהעובדה, שהתובע לא היה עקבי בתביעותיו, התעכב בהמצאת מסמכים וחישב את הזכויות שתבע לפי "שכר" הכולל גם תמורת "שעות נוספות", ללא הצדקה; עבור לכך, שהנתבעת טענה בהגנתה לתחולת הסכם קיבוצי מיוחד, אולם, לתצהירה, שהוגש באיחור ניכר, לא צורפו מסמכים, אף לא ההסכם הקיבוצי הנטען. לאור זאת, לקו חישובי התובע בחסר חשבונאי ועובדתי, מחד, ואילו בגרסת הנתבעת היה חסר עובדתי וחשבונאי, מאידך. משהתקשינו להאמין, באופן מוחלט, לצד זה או אחר, התוצאה היא, שבנושא נסיבות הפסקת העבודה - העדפנו את גרסת הנתבעת, ואנו קובעים, שיש לראות את התובע כמתפטר ולא כמפוטר; עם זאת, בחלק מהנושאים הכספיים אחרים, קיבלנו את תביעתו - אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע. להלן תובא תמצית נימוקינו. פיצויי פיטורים השאלה הראשונה בה עלינו לדון, היא, האם נסיבות הפסקת העבודה מהוות פיטורים או התפטרות. אין חולק, כי מתחילת עבודתו בנתבעת התובע שימש כשומר מטעמה, במספר אתרים שונים, והוא התחיל לעבוד באתר השמירה בדניה רק בחודש 5/04, ולא בחודש 1/03, כפי שהצהיר [ראו: עדותו - עמ' 8, ש' 23-16; לעומת תצהירו - ת/1, ס' 3]. לטענת התובע - בחודש 1/07 או בסמוך לכך, מנהל הנתבעת התקשר אליו והודיעו, שהחל מחודש 2/07 יהא עליו לחדול מעבודתו בנתבעת, כשומר באתר, משום שהנתבעת "הפסידה במכרז שפורסם על ידי חברת החשמל לישראל בע"מ לטובת חברה אחרת." [ת/1, ס' 5]. התובע נוקב בתאריך 28.2.07, כתאריך סיום יחסי העבודה [ת/1, ס' 3, 6.10, 7], והוא סבור, כי די בכך, לשם זכאות לתשלום פיצויי פיטורים, עקב מהפסקת יחסי עובד-מעביד. זאת, מבלי שהוא מוסיף מילה וחצי מילה על נסיבות הפסקת עבודתו, הלכה למעשה. הנתבעת, מצידה, טוענת - כי לא הפסידה במכרז כלשהו, אלא, הפסיקה לתת שירות בכל אתרי חברת החשמל, עקב מחלוקת בינה לבין חברת החשמל, וכתוצאה מכך, מסרה לכלל עובדי הנתבעת, שעבדו באתרי חברת החשמל - ובהם התובע - מבעוד מועד, שעקב המחלוקת היא תפסיק להעניק שירותי שמירה לחברת החשמל, ביום 28.2.07 [נ/1, ס' 7]. הנתבעת מוסיפה וטוענת, שהוצעו לתובע הצעות להצבה באתרים אחרים, בתנאים טובים מבחינת הקרבה למקום מגוריו וגובה השכר, אולם, הוא סרב להצעות, משום שלא כללו עבודה בשעות נוספות [נ/1, ס' 5]. למצהיר, מר אריה דבי, לא היתה ידיעה אישית על כך [עמ' 17 לפ']. בחקירתו הנגדית, אישר התובע, שהוצעה לו עבודה חלופית בנתבעת - בשוק הדר ברח' החלוץ, ולדבריו - "באותו השכר שהייתי, אבל, פחות שעות." [עמ' 10, ש' 27-22]. התובע לא היה מוכן לאשר, אם העבודה החלופית שהוצעה לו היתה במשרה מלאה תוך הפחתת השעות הנוספות - "מחוסר ידיעה" [שם, ש' 30]; אולם, הוא אישר, כי אמרו לו שהמשמרות שם הן בנות 8 שעות, ולטענתו, היה רגיל לעבוד 12 שעות ביום, באתר, והיתה לו - לדעתו - זכות להישאר שם. הוא אף אישר, כי לא הלך לבדוק את העבודה החלופית שהוצעה לו [עמ' 11, ש' 6-1]. למעשה, התובע הודה בחקירתו הנגדית, כי לא היה מוכן לעזוב את האתר ולעבור לעבוד מטעם הנתבעת בשוק, ומשיקוליו, העדיף להישאר באתר - "ולעבור למעסיק הבא." [עמ' 11, ש' 12]. בסיכומיו חוזר התובע על התיזה המשפטית, שהובאה כבר בתצהירו, לפיה - המסקנה הנגזרת מהוראות החוק וההלכה הפסוקה, היא, שהוא זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת. מעיון בסעיף 6.10.1 לתביעה עולה, שכל טיעונו המשפטי של התובע, נסמך על האמירה - "עלי ועל הנתבעת חל הסכם עבודה קיבוצי כללי בין ההסתדרות לבין הארגון הארצי של מפעלי שמירה בישראל שנערך ונחתם ביום 12.7.72". בסיכומיו חזר התובע על אמירה זו והפנה לפסיקה המתייחסת אל אותו הסכם קיבוצי [ס' 5.10], ברם, ביחס לנתבעת אחרת, היא חברת השמירה בע"מ. מובן, כי אין להקיש מהמקרה האמור למקרה שלפנינו, ויש להוכיח, בכל מקרה נתון, את תחולתו של הסכם קיבוצי נטען. הקביעה בדבר תחולתו של הסכם קיבוצי על צדדים ליחסי עבודה, מחייבת, קודם כל, הנחת תשתית עובדתית, בדבר זהות הצדדים החתומים על ההסכם הקיבוצי האמור, או חתומים, ישירות, על הסכם הצטרפות להסכם קיבוצי, שנחתם בין צדדים אחרים. כזאת התובע לא הראה במקרה שלו. אין לפנינו כל ראיה לכך שהנתבעת היתה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל (אגודה עותומנית רשומה), שהוא הצד החתום בשם המעסיקים על הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף השמירה, שנערך ונחתם ביום 12.7.72 [במאגר ממוחשב], ואין כל בסיס לניתוח המשפטי, כביכול, שנערך בתצהיר התובע ובסיכומיו, בו ביקשו ללמוד גזירה שווה מהוראות אותו הסכם קיבוצי על עניינו. התובע בנה את תביעתו, ברכיב זה, על כלל - הקיים, להבנתו, בהסכם הקיבוצי - כי במקרה שמעסיק יפסיד מקום עבודה כלשהו, לגורם אחר, הוא יהיה חייב לשלם פיצויי פיטורים לעובדיו, שהועסקו באותו מקום, וההסתדרות תפעל להשארת העובדים במקום העבודה ובהתאם לתנאי העבודה והשכר לפי ההסכם הקיבוצי, מבלי לפגוע בזכויות שנרכשו על-ידם קודם לכן, באותו מקום עבודה. מכיוון שההסכם הקיבוצי האמור לא חל על יחסי הצדדים - לא יכול התובע ליהנות מכלל זה, והיה עליו להראות, שהוראה כזו הורחבה בצו-הרחבה, כלשהו, שחל עליו; אף את זאת לא עשה התובע. עיון בצו-הרחבה בענף השמירה מעלה, כי אין בו הוראה המחייבת מעסיק לשלם לעובדו פיצויי פיטורים, אך ורק בשל העובדה, שהמעסיק הפסיק לתת שירותים במקום עבודה מסוים, הואיל והוראות סעיף כ', של ההסכם הקיבוצי, משנת 1972 - עליהן ניסה התובע להסתמך - כלל לא הורחבו בצו ההרחבה משנת 1973. גם הפסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה לא קבעה קביעה גורפת, כנטען על-ידי התובע. נהפוך הוא - נפסק, כי כאשר עובד מתפטר, משום שההצעה החלופית שהוצעה לו ע"י המעסיק, שסיים לתת שירותים למקום עבודה קודם בו עבד העובד, היתה פחות טובה, ייתכן שהדבר יקנה לעובד פיצויי פיטורים, מקום בו חלה הרעה מוחשית בתנאי העבודה - מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 - ולא מעצם החלפת הקבלן נותן השירותים במקום בו עבד העובד [ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'ילידייב - עמישב שירותים בע"מ (27.3.06) ס' 7-6 לפסה"ד והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 280/08 זגורי - חברת השמירה בע"מ (3.5.10), שניהם במאגר ממוחשב]. בענייננו, התובע לא ביסס את תביעתו על טענה להרעת תנאים, כי אם, סמך את כל טיעונו על עצם העובדה, שהנתבעת הפסיקה לתת שירותי שמירה באתר. כפי שציינו, התובע בתצהירו לא התייחס לגופן של העובדות, שהביאו להפסקת עבודתו בנתבעת, ובחר להציג את הדברים באופן לאקוני, כפיטורים. טיעון עובדתי - בדבר מקום עבודה חלופי, שהוצע לו והוא סרב לקבלו, מטעמי אי התאמה, אף מבלי לבדוק אותו - עלה, לראשונה, רק בחקירתו הנגדית. מבחינת הנתבעת, העובדה שהתובע לא הסכים לבדוק הצעה חלופית ניתנת לפרוש כבחירה שלו להפסיק לעבוד אצלה, משיקוליו, בשל הצעת עבודה שקיבל בחב' כפיר, למשל [עמ' 10, ש' 18], אבל - אין הצדקה שאנו נייחס לתובע נקיטת מהלך של הפסקת עבודה עקב "הרעת תנאים", כאשר הוא לא הצהיר על כך בתצהירו, עובדתית, ואף לא העמיד את הנתבעת, מראש, על כוונה לנקוט בצעד כזה. אף איננו מקבלים את אמירת התובע, שנאמרה בעלמא, כי התנאים במקום העבודה החלופי שהוצע לו היו, בהכרח, רעים מאשר באתר בו עבד עד אז, רק בשל העובדה, שלא היה צפוי לעבוד שם "שעות נוספות". עבודה בשעות נוספות אינה זכות קנויה בידי עובד. מכל מקום - על מנת שתתקבל טענה, כי עבודה שאינה כוללת עבודת "שעות נוספות" יש בה משום הרעת תנאים ממשית, המצדיקה את התפטרותו של העובד - יש הכרח שהעובד ינסה תחילה את מקום העבודה החלופי שהוצע לו, ואם ימצא, לאחר ניסיון מעשי, שיש הרעה ממשית בתנאי עבודתו, עליו להעמיד את המעסיק על כך, על מנת לאפשר לו הזדמנות לתקן את המעוות, ורק אם המעסיק לא יפעל לשינוי, יוכל העובד להתפטר, "בדין מפוטר", ולהעמיד במבחן את טענתו - שהיתה לגביו, באופן אובייקטיבי, הרעת תנאים המצדיקה התפטרות, שכן, לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך לעבוד באותם תנאים. דבר מאלה לא נעשה על-ידי התובע - שכאמור, טען לפיטוריו ולא להתפטרותו - ואין לנו, אלא, להצטער על שלא נהג כמצופה מעובד, העובד שנים רבות אצל אותו מעסיק, שאף הביע עניין להמשיך להעסיקו. תמורת הודעה מוקדמת משקבענו, כי התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים - מובן, כי אף לא היה זכאי לקבל הודעה מוקדמת לפיטורים, או תמורה חלף אי מתן הודעה כזאת, כי אם, הוא אשר היה עליו לתת לנתבעת הודעה מוקדמת להתפטרותו. זאת, לפי הקבוע בסעיף 5 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, בו נדרש עובד בשכר לתת הודעה של חודש ימים על התפטרותו "לאחר שנת עבודתו השלישית"; התובע, כזכור, עבד בנתבעת מעל 6 שנים. מאחר שהצדדים מסכימים, כי התובע עבד עד יום 28.2.07, וכבר ביום 20.2.07 - כאשר הנתבעת הציעה לו שיבוץ חדש והוא סרב [עדותו: עמ' 11, ש' 7-10] - היה ברור לנתבעת, שהתובע לא ימשיך לעבוד אצלה בסוף חודש 2/07, יש לזקוף 8 ימים אלה על חשבון חודש ההודעה המוקדמת, מצידו. כפי שכבר ציינו - חרף טענת הקיזוז בכתב ההגנה המתוקן [ס' 17], נטען בסיכומיה, כי: "... גילתה נדיבות באשר לא דרשה דמי הודעה מוקדמת!" [ס' 30, שם]. אשר על כן - לא נפסוק סכום כלשהו לקיזוז ברכיב זה. גמול שעות נוספות טענתו המרכזית של התובע הינה, כי לאורך כל תקופת עבודתו נכפה עליו לעבוד "שעות נוספות", ללא תמורה - "זולת עבור עבודה בשבתות ובחגים" [כתב-התביעה המתוקן, ס' 6.1; ת/1, ס' 6.1]. לטענתו, עבד 12 שעות ביום והיה על הנתבעת לשלם לו תמורה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, עבור השעות העולות על 8 ביום. התובע צירף לתצהירו קלסר ובו פירוט שערך הוא עצמו על שעות עבודתו, לתקופה 1.5.05 - 18.2.07, יחד עם רשימה הכוללת את דרישתו לתשלום הפרשים, לפי 125% או 150% מהשכר הרגיל (להלן: הרשימה). הנתבעת טענה, כי דרישתו של התובע, ברכיב זה, הינה מוגזמת; כי לפי תלושי השכר שולמו לתובע "שעות נוספות", לעיתים - יותר מהסכום שתבע; וכי הוא לא עבד באופן קבוע 12 שעות במשמרת [נ/1, ס' 6-4; עדות מר דבי, עמ' 17, ש' 19-1]. אכן, כפי שנקבע בערעור בעניין זגורי, לעיל, גם הנתבעת כאן לא ניהלה פנקס שכר, וגם לא פנקס שעות עבודה, ואף תלושי השכר שהנפיקה אינם מצביעים על ימי העבודה ועל שעות העבודה בכל יום ויום. נתון זה צריך לפעול לחובתה, הן על פי התיקון לחוק הגנת השכר, משנת 2008, והן על פי מצב הדברים כפי שהיה בטרם החקיקה החדשה; ברם - כפי שנקבע שם, כך גם בענייננו: אין בחישוב התובע, בדבר שעות העבודה, ודאות מספקת כדי להעביר את נטל הראיה לגבי הוכחת עבודת "שעות נוספות" אל הנתבעת. חוסר הודאות לגבי נכונות החישובים עליהם מבסס התובע את תביעתו לגמול שעות נוספות, גדול מדי כדי להעביר נטל זה לנתבעת; ונבהיר בקצרה: ראשית - התובע לא מדייק בפרטים וקשה לסמוך על דבריו. ראינו שהצהיר על תחילת עבודה במקום העבודה האחרון בחודש 1/03 [ת/1, ס' 3], בעוד שבעדותו הודה שהחל לעבוד שם רק בחודש 5/04 [עמ' 8, ש' 23]; כך גם הצהרתו על 12 שעות עבודה ביום, אינה מתיישבת עם הרישום בעמוד הראשון של הרשימה, ממנו עולה שעבד במשמרות של 8 שעות, כפי שהעיד דבי, שנהגו באתר [עמ' 18, ש' 3]. התובע גם לא הציג רישומים קודמים, לשם להשוואה; שנית - התובע הצהיר שלא קיבל תמורה כלשהי על שעות נוספות, זולת עבור עבודה בשבתות וחגים [ת/1, ס' 6.1], אבל, בתלושי השכר שלו מופיעים תשלומים חודשיים בגין "ש. נוס", להבדיל מתשלום עבור "שע' שבת" או "שע רגילות". כן מופיעים גם תשלומים עבור "שעות" או "הפרשי שכר", בנוסף לתשלומים עבור השעות הרגילות, שעות שבת ושעות חג; שלישית - ברישומי היומן שהגיש התובע, נרשם, ברוב הימים, רישום אחיד, כדלקמן: " 18:00 - 06:00 בני סקול התחלת משמרת הכל תקין 12 שעות " רישום זה הינו רישום שנערך על ידי התובע, לטענתו, מדי יום, ובסופו של כל חודש ידע כמה שעות עבד ועם תשלום המשכורת ידע מה חסר [עמ' 8, ש' 30 - עמ' 9, ש' 6]. מעבר לעובדה, שהרישום הזהה, החוזר על עצמו, מעורר תחושה של חוסר אוטנטיות, הנה, התובע אישר, שמעולם לא פנה בטרוניה בכתובים, בעניין זה, רק בע"פ [עמ' 9, ש' 9]. ברם, בין כל תלושי השכר שהציג התובע יש רק תלוש אחד - לחודש 12/01 - בו נרשם בכתב ידו: "חסר 8 שעות רגילות חסר 8 שעות שבת" איננו מאמינים, שהתובע היה עובר לסדר היום על אי תשלום עבור שעות עבודה כה רבות, בגינן הוא תובע עתה, משך מספר שנים רב; במיוחד, כאשר הוא מעיד על עצמו שידע מה מגיע לו על-פי חוק [עמ' 9, ש' 15-12]; רביעית - רישומי התובע מתייחסים רק לימים ראשון עד חמישי, ואין הוא מציג לנו רישום כלשהו על עבודתו בשבת או בחג - עבורה הוא טוען שקיבל מהנתבעת תשלום כראוי - על מנת שנוכל לבדוק את הרישומים ולהשוותם לרשום בתלושי השכר; חמישית - התובע אישר שהוא היה מודיע למוקד הביטחון של חברת החשמל על שעת הגעתו ושעת עזיבתו [עמ' 1, ש' 19-16]. הדבר מתיישב עם עדותו של מר דבי, שהנתבעת היתה מקבלת דיווח על שעות עבודתו של התובע מחברת החשמל, והתשלום היה מבוצע בהתאם ע"י הנהלת החשבונות [עמ' 17, ש' 26-8]. באתר עבדו 24 שעות 8 שעות במשמרת, ואם התובע היה עובד יותר שעות היה זה גורע מעובד אחר; שישית - ומכריעה לכף חובה - ברשימה שערך התובע, החל מתאריך 1.5.05, חושבו תחילה 8 שעות רגילות ביום, עד 25.5.05, והחל מיום 26.5.05 חושב יום העבודה ככולל 9 שעות רגילות ורק אח"כ "שעות נוספות". התובע לא נתן כל הסבר לאופן חישוב זה. יחד עם זאת, עיון בקלסר הרישומים שהציג התובע מעלה, שעד 25.5.05 יש דפי יומן עם רישומים מפורטים, בכתבי יד שונים, וביחס למספר שומרים, ובהם מציגים משמרת של התובע מהשעה 06:00 עד 14:00 - סה"כ 8 שעות, ורואים גם משמרות המתחילות בשעה 14:00, או 22:00, ומיום 26.5.05, יש רק את הרישום הלאקוני ביחס לתובע, ללא כל התייחסות לשעות בהמשך היממה - 18:00 עד 06:00 למחרת. הדבר מעורר יותר מתמיהה אחת בקשר למהימנות הרישומים האחרונים, שהגיש התובע, ועל-פיהם תבע את אשר תבע. לאור כל המצטבר - הננו דוחים את תביעת התובע לתשלום הפרשים עבור "שעות נוספות". פדיון חופשה התובע מבסס תביעתו, ברכיב זה, על הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק החופשה), אשר בסעיף 2 שלו מעוגנת זכאותו של עובד לחופשה שנתית ובסעיף 3 נקבע האופן בו יחושב אורכה. על פי סעיף 31 לחוק החופשה - תקופת ההתיישנות של תביעה מכוחו הינה 3 שנים, אולם, יש להבחין, לעניין זה, בין התיישנותה של הזכות לתבוע "חופשה" או "דמי חופשה", לבין התיישנותה של הזכות לתבוע "פדיון חופשה". הזכות לפדיון חופשה נוצרת רק ביום בו נותקו יחסי עובד-מעביד ותקופת ההתיישנות לגביה נמנית החל ממועד זה. בענייננו, מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה ביום 28.2.07, וביום הגשת התביעה המקורית טרם בשלה הזכות לתבוע רכיב זה; בינתיים, במועד בו הוגשה התביעה המתוקנת, זכאי היה התובע לפדיון מלוא ימי החופשה הצבורה, להם היה זכאי עם סיום עבודתו בנתבעת [ע"ע 700/06 רג'בי - מרוז בע"מ (9.10.07), במאגר ממוחשב; ע"ע 324/05 אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ, ס' 9 לפסה"ד (27.3.06), במאגר ממוחשב; דב"ע לה/1-3 יהודה - מדינת ישראל, פד"ע ו 228, 231-232 (1975)]. הלכה היא, כי בסיום יחסי העבודה זכאי עובד לפדיון החופשה העומדת לו, בגין שלוש השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת [ע"ע 547/06 כהן - אנויה, ס' 10 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 8.10.07)]; בענייננו - מדובר בתקופה שמשנת 2004 ועד לסיום יחסי העבודה. התובע טען, כי הגיעו לו סה"כ 93 ימי חופש, לפי החוק, מהם קיבל 20 [ת/1, ס' 6.2], הוא לא פירט חישוב זה, עליו חזר בסיכומיו, מבלי להסביר, מדוע 73 ימים הם יתרת החופשה הצבורה, שלא התיישנה זכותו לפדותה [ס' 5.2]. הנתבעת, מצידה, לא הציגה פנקס חופשה, היא העלתה טענת "התיישנות" של הזכות לפדיון חופשה וטענה שלכל היותר זכאי התובע לפדות 38.5 ימי חופשה [נ/1, ס' 9]. נוכח מועד הגשת התביעה, מובן, שלא התיישנה הזכות לתבוע פדיון חופשה וכל שנותר לנו לברר הוא - מה מכסת החופשה הצבורה, שעמדה לזכות התובע במועד סיום יחסי העבודה. בכל תקופת עבודתו הגיעו לתובע ימי חופשה, כולל מנוחה שבועית, בהתאם לחישוב הבא [לפי שנים קלנדריות, מיום 1 בינואר, בכל שנה, כהגדרת "שנת עבודה" בחוק החופשה; ובעיגול]: בעד החודשים בהם עבד בשנה הראשונה - 2000 - היה זכאי ל-4.5 ימים [לפי 4 חודשי עבודה חלקי 12, כפול 14 ימי זכאות]; בעד השנה השניה - 2001 - היה זכאי ל-14 ימים; בעד השנה השלישית - 2002 - היה זכאי ל-14 ימים; בעד השנה הרביעית - 2003 - היה זכאי ל-14 ימים; בעד השנה החמישית - 2004 - היה זכאי ל-16 ימים; בעד השנה השישית - 2005 - היה זכאי ל-18 ימים; בעד השנה השביעית - 2006 - היה זכאי ל-21 ימים; בעד החודשים בהם עבד בשנה השמינית - 2007 - היה זכאי ל-3.5 ימים [לפי 2 חודשי עבודה חלקי 12, כפול 22 ימי זכאות]. התקופה שלא התיישנה זכות התביעה לגביה היא - 1.1.04 ועד 28.2.07, ובה נצברו לזכות התובע 58.5 ימי חופשה. הנתבעת מודה, כי התובע ניצל בה, בחודשים 4/06 ו-12/06, רק 8.5 ימי חופש [ס' 11 לסיכומיה]; מובן, שאותם יש לנכות ממכסה זו. על כן - היה על הנתבעת לשלם לתובע "פדיון חופשה" בסך 7,920 ₪ [לפי 50 ימי זכאות, כפול 8 שעות ליום, כפול 19.8 ₪ - ערך שעת עבודה בסיום יחסי העבודה]. דמי הבראה חובת תשלום דמי הבראה, בענף השמירה, עוגנה כבר בסעיף י"ז לצו ההרחבה, אולם, הוחל על הצדדים גם צו הרחבה נוסף, בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, משנת 1998 (להלן: צו ההרחבה לעניין הבראה), אשר הוראותיו מטיבות, במקצת, עם העובדים. לפיכך - החישובים בהמשך ייערכו לפי הוראות אלה [לגבי השנה הראשונה - ממילא זהות ההוראות בדבר מכסת ימי הבראה בשני צווי ההרחבה הרלבנטיים]. לאחר שהסתיימו יחסי העבודה, מגביל סעיף 7(א) לצו ההרחבה לעניין הבראה - המאוחר, כאמור, לצו ההרחבה בענף השמירה - את זכאותו של העובד לדמי הבראה, וקובע, כי יוכל לדרוש רק את הימים המגיעים לו בגין השנתיים שקדמו למועד סיום היחסים, אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו. התובע טוען, כי תביעתו הוגשה עוד בעת קיום יחסי עובד-מעביד, לכן, הוא לא הביא בחשבון תקופת "התיישנות" ברכיב זה [עמ' 4, ש' 3-2]. אכן, ניתוק יחסי העבודה נקבע ליום 28.2.07 והתביעה הוגשה, לראשונה, ביום 26.2.07 - וניתן להקשות, אם כך, מדוע כללה רכיבים המשתכללים לתשלום רק במועד ניתוקם של יחסי העבודה, כגון: "פיצויי פיטורים" ו"פדיון חופשה", אם התובע היה עדיין בגדר עובד ?! - אולם, בנקודה זו, אין בכך כדי לשנות את ההגבלה על זכות התביעה ברכיב ההבראה; ונבהיר: בצו ההרחבה בענף השמירה נקבע, בסעיף י"ז (3), כי - "כל עובד חייב לצאת להבראה מדי שנה בשנה". הזכות היתה, "ליציאה לנופש בבית הבראה על חשבון המעביד ..." [כאמור בסעיף י"ז (1), שם], ועובד שלא יצא להבראה בשנה אחת, היה זכאי לצאת בשנה שלאחריה, בתשלום לשנתיים, אך - "... זכות צבירה אינה ניתנת יותר מאשר לשתי שנים". צו ההרחבה לעניין הבראה, שינה כללים, כגון: שעובד לא יידרש להוכיח ששהה בבית-הבראה, אבל, לא נגע בעניין הצבירה. מכאן, שגם לפני הפסקת עבודתו, זכאי היה התובע לתבוע דמי הבראה רק בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, קרי, לתקופה שמיום 1.3.05 ועד ליום 28.2.07. לפי תלושי המשכורת, שצורפו לתביעה, שולמו לתובע עבור "הבראה" התשלומים הבאים: 1,425 ₪ בחודש 2/02 [לפי 5 ימים, כפול 285 ₪, תעריף יום הבראה נכון לאותו מועד]; 1,806 ₪ בחודש 11/02 [לפי 6 ימים, כפול 301 ₪, תעריף יום הבראה נכון לאותו מועד]; 1,535 ₪ בחודש 8/05 [לפי 5 ימים, כפול 307 ₪, תעריף יום הבראה נכון לאותו מועד]; ועוד 954 ₪ בחודש 12/06 [לפי 3 ימים, כפול 318 ₪, תעריף יום הבראה נכון לאותו מועד]; אבל, כבר נפסק, כי כל תשלום על חשבון "הבראה", לעובד פעיל, רואים כתשלום עבור תקופת העסקה קודמת, בה לא קיבל זכות זו. לעובדה שעובד קיבל תשלום "דמי הבראה" בשנים האחרונות לעבודתו, עבור תקופה קודמת, אין נפקות לעניין "התיישנות" זכות התביעה שלו, ברכיב זה, אם כי, עשויה להיות לכך נפקות לעניין חישוב היתרה לתשלום. התובע היה זכאי לדמי הבראה עבור 5 ימים בשנה הראשונה לעבודתו [8/01-9/00], עבור 6 ימים בכל אחת מהשנים השניה והשלישית [8/03-9/01], ו-7 ימים בכל אחת משנים הבאות, לרבות בחלק השנה האחרונה, באופן יחסי לחודשי העבודה בה [28.2.07-9/03]. המתבקש מהאמור הוא, כי התובע היה זכאי לקבל תשלום עבר 40 ימי הבראה, סה"כ [בעיגול], מהם 14 לתקופה שלא התיישנה זכות התביעה לגביה. הואיל וימי ההבראה ששולמו לו - 19 במספר -אינם עולים על המכסה לתקופה שהתיישנה - 26 ימים, זכאי התובע לקבל את מלוא היתרה. לכן - התובע זכאי לקבל "דמי הבראה" עבור התקופה שלא "התיישנה" - קרי, השנתיים הקודמות לסיום העבודה - בסך 4,452 ₪ [עבור 14 ימי הבראה, לפי 318 ₪ ליום, התעריף התקף במועד ניתוק יחסי העבודה]. החזר ניכויים מהשכר התובע תבע החזר של מספר ניכויים משכרו, שבוצעו - לדעתו - שלא כדין: דמי "ועד" - תחילה בסך 6 ₪ לחודש, ואח"כ 10 ₪; "סל ביטוחים" - בסך 13.60 ₪, לחודש, בכל תקופת העבודה; "ערבון ביגוד" - לפי כתב התביעה בחודש 10/00 קוזז משכרו של התובע סך של 150 ₪, בגין והוא תובע החזרו [ס' 6.4 ו-9.9 לכתב התביעה המתוקן]. בתצהירו, חזר התובע על הפרטים בעניין הניכויים, המסתכמים לסך 2,126.80 ₪ [ת/1, ס' 6.4, ו-7.5], והניכויים משתקפים בתלושי השכר, שצורפו כבר לכתב התביעה הראשון. הנתבעת טענה, כי מדובר בניכויים - "לטובת הגדלת השי לחג... ", וכן - "... לביטוח חיים ...", ואת פיקדון הביגוד היה התובע אמור לקבל תמורת מדים שטרם החזיר [נ/1, ס' 13-11]. אולם - לא הוצגה כל אסמכתא בכתב, המאפשרת לבצע את הניכויים האמורים, כנדרש בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. בסיכומיה, ניסתה הנתבעת ללמוד גזירה שווה מפסיקתנו בעניין ציבניוב, ברם - אין הנדון דומה לראיה, באשר שם דובר על "ניכויי קנסות", ללא הסבר [ע"ב 4112/06, נטליה ציבניוב - איי.אס.אס אשמורת בע"מ (10.4.11), במאגר ממוחשב], בעוד שכאן מדובר על ניכויים המשתקפים בתלושי השכר, אשר התובע התייחס אליהם מפורשות בתצהירו והנתבעת הודתה בניכויים. העובדה, שהתובע קיבל מתנות לחג, בשיעור העולה על הניכוי, או שהיה לעובדים ביטוח תאונות - שלא הוצג - כנטען בסיכומי הנתבעת [ס' 74-69], אינה הופכת את הניכויים המתוארים למותרים. בהעדר מקור נורמטיבי, המכשיר את הניכויים שביצעה הנתבעת משכרו של התובע - היא חייבת להחזיר לו את הסכום המצטבר, בסך 2,127 ₪ (בעיגול). אי-שיבוץ לעבודה התובע תבע תשלום "שכר עבודה", בשל - "אי שיבוץ לעבודה חרף החייבות הנתבעת לשבץ את התובע לעבודה במשך 12 שעות ביום, וכן תשלום בגין השהייה מעבודה." [כך במקור - ס' 9.7 לכתב התביעה המתוקן], וכן בשל הפרת התחייבות להעסיקו בשמירה ביום כיפור בחודש 9/04 [ס' 9.8 לכתב התביעה המתוקן]. התובע לא הוכיח כל "התחייבות" כנטען - להעסקה משך 12 שעות ביום, ככלל, ולהעסקה ביום כיפור, בפרט. ראינו, שהיו גם היו ימים בהם התובע הועסק משך 8 שעות, בלבד, והוא לא תבע הפרשי שכר על ימים אלה. הוא היה עובד בשכר שעה ולא מצא לנכון לפנות אל הנתבעת "בזמן אמת", כאשר "הופסקה" עבודתו באתר מסויים - בשנת 2001 או 2002 - למשך זמן קצר, כטענתו עתה, בדרישה לשבצו או לשלם לו חלף הצבתו באתר מסויים. בהעדר הוכחה להתחייבות הנטענת - רכיב תביעה זה נדחה אף הוא. חלף אי-הפרשה לפנסיה התובע טוען, כי הנתבעת היתה צריכה לבצע עבורו הפרשות פנסיוניות לקופת תגמולים, בשיעור של 6% מהשכר, ומכיוון שהיא לא עשתה כן, הוא תובע תשלום בסך 20,044 ₪ [ס' 6.5 לתביעה, עליו חזר בתצהירו - ללא כל הסבר נוסף - ת/1, ס' 6.5]. הנתבעת טענה, כי התובע ביקש להימנע מהפרשה לפנסיה, שהחישוב שערך "מוטעה" ולפי "החישוב הנכון" היא נכונה לשלם 11,050 ₪ [כתב ההגנה, ס' 10.5]; סכום שהועמד בתצהיר מטעמה על סך 12,150 ₪, לפי 5% מהשכר [נ/1, ס' 15; וס' 18-15 לסיכומיה]. בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי הביא בחשבון, לעניין השכר ממנו חישב את ההפרשות לפנסיה, גם את התשלומים שקיבל, ושהיה צריך לקבל, בגין שעות נוספות [עמ' 11, ש' 25]. אבל - לפי סעיף י"ב לצו ההרחבה, ההפרשות שהנתבעת הייתה מחויבת לבצע לטובת התובע, לקרן הפנסיה מבטחים, הן מתוך "השכר היומי המלא", אשר מוגדר בסעיף זה כ-"שכר העבודה המשתלם לעובד בעד שמונה שעות עבודה ביום עבודה רגיל, לרבות תוספת יוקר, משפחה וותק, ולמעט תוספת המשתלמת בעד עבודה בשבתות ובחגים ובשעות נוספות" [ההדגשה הוספה]. משמע, היה על הנתבעת לבצע את ההפרשות לפנסיה לפי שכר שעתי רגיל, למשרה מלאה, ללא התוספת, המשתלמת בעד עבודה בשעות נוספות, מעבר לשכר רגיל. עוד צודקת הנתבעת בטענתה, כי הפרשות המעסיק, בהתאם לצו ההרחבה, עמדו בתקופה הרלבנטית לעבודת התובע אצלה על שיעור של 5% מהשכר, כמוגדר לעיל. לפיכך - אנו דוחים תחשיבו של התובע, ברכיב זה, ומקבלים את חישובי הנתבעת. בהתאם לכך - על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 12,150 ₪, כתשלום חלף חלקו של המעסיק בהפרשות לפנסיה, אשר לא בוצעו במועדן. דמי נסיעה בגוף כתב-התביעה המתוקן, כמו גם בסעיף כללי בתצהיר התובע [ת/1, ס' 7], נזכרה דרישה להחזר דמי נסיעה, שלא הופיעה בכותרות כתבי-התביעה, תחת הפירוט: "מהות התביעה"; יחד עם זאת, בתביעה או בתצהירו של התובע, לא היה שום תיאור עובדתי, בדבר הוצאות על נסיעה לעבודה וממנה, אשר הוציא התובע בפועל, או הסבר אחר, כלשהו, לסכום ההחזר שהוא תובע, בשורה הכללית המופיעה בתצהירו, בה מדוקלם באופן לאקוני האמור בכתב התביעה המתוקן, בזו הלשון: "החזר דמי נסיעה שלא שולמה במלואה, סך 2,541.00 ₪" [ת/1, ס' 7.6; כמו סעיף 9.6 לכתב התביעה המתוקן]. בכתבי הגנתה, הצביעה הנתבעת על כך, שבכתבי התביעה אין כל ידיעה אודות "הפרשי נסיעה", ושמרה על זכותה להרחיב הגנתה עם קבלת פירוט מהתובע [ס' 13.2 לכתב-ההגנה הראשון; ס' 13.7 לכתב-ההגנה המתוקן]. תשלום החזר הוצאות נסיעה, כשמו כן הוא - החזר על הוצאות שבוצעו עבור נסיעה לעבודה וממנה, ובצו הרחבה, לעניין זה, נקבעה תקרה של תשלום על נסיעות, שמעסיק מחויב בו. ניתן להסכים על סכום נמוך מזה, אם הוא משקף מציאות, ולקבלת התשלום, חובה על הטוען להוצאה להוכיח שהוציא אותה, וגם על הטוען לתשלום ההחזר בחסר, להוכיח טענתו זו. בעת הדיון המוקדם, ביום 2.3.09, הצהיר התובע לפרוטוקול, שהיו מספר חודשים בהם לא שולם באופן מלא - "החזר בגין כרטיס חופשי-חודשי"; וב"כ התובע התחייב, כי ידאגו לפרט, במסגרת תצהיר עדות ראשית, את החודשים בהם לא שולמו דמי הנסיעות באופן מלא [עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 9-3]. משרכיב הוצאות הנסיעה, שהוציא התובע ושהוחזרו לו, לטענתו, בחסר, לא פורט ע"י התובע בתצהירו, כמוהו כלא מוכח; אשר על כן - דינו להידחות. חגים הדרישה לתשלום עבור ימי חג, לא נכללה בכתב התביעה המקורי או המתוקן, ואף לא שולמה אגרה בגינה, למרות שרכיב זה היה, בין היתר, העילה לבקשת התובע להגיש תביעה מתוקנת [עמ' 2, ש' 9]. על אף זאת - בתצהירו התייחס התובע לנושא "תשלום בגין ימי חג", אותו העמיד על סך 10,296 ₪ [שם, ס' 6.11]. נוכח התנהגות זו - היה ראוי למחוק התביעה, ברכיב זה, אולם, מאחר שהנתבעת לא מחתה על כך ועל אף שלא התייחסה לנושא בתצהיר מטעמה [נ/1], כן טענה לגביו בסיכומיה [ס' 57-47 לסיכומים] - נבחן את הרכיב לגופו. התובע הצהיר שהגיעו לו 65 ימי חג, בכל תקופת עבודתו, לפי 10 ימי חג בשנה [ת/1, ס' 6.11]. ואילו הנתבעת בסיכומיה, ציינה שהגיע לתובע שלום עבור 9 ימי חג בשנה - סה"כ 58.5 ימים, כאשר ממכסה זו יש להפחית - ימי חג שחלו בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו; ימים שחלו בשבת; חגים בחודשים בהם לא עבד; וכן את התשולמים של "פדיון ימי חג", שקיבל בחודשים מסויימים, על כן, לדעתה, הוא זכאי, אם בכלל, ל-16.5 חגים [ס' 57-50 לסיכומיה]. ההלכה הפסוקה ידועה וקובעת -"דמי חגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה בעבורם שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר עבודה בגין ימים שלא עבד בהם" [עע 300360/98 צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) (1986) בע"מ (30.4.02), במאגר ממוחשב]. ביצירת הזכות ל"דמי חגים" הושווה, ולו במקצת, מצבו של העובד היומי למצב חברו, העובד החודשי, ששכרו השוטף אינו נפגע עקב יציאתו לחופשת חג והוא מקבל שכר גם על ימים של "אי עבודה" בחגים, ימים שאף אינם מנוכים - דרך כלל - ממכסת חופשתו השנתית. בענייננו, אין מחלוקת, כי התובע קיבל את שכרו על בסיס שעתי ולא חודשי, לכן, הוא היה זכאי לתשלום "דמי חגים", רכיב נפרד ושונה מהתמורה עבור עבודה בחג זה או אחר. לגרסתו של התובע, הוא עבד בחגים, אבל, כבר נפסק, כי עובד יומי, שעבד ביום חג, זכאי הן לתשלום עבור עבודתו באותו יום - בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים (דהיינו שכר בשיעור 150%) - והן לתשלום "דמי חג" עבור יום החג עצמו [העומדים על שיעור 100% מהשכר היומי; דב"ע מג/91-3 נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163, 168-167 (1984)]. זאת, מתוך הנחה, שהעבודה בחגים בוצעה מתוך כורח ולא מתוך בחירה [ענין צמח, לעיל, ס' 6 לפסה"ד]. לנושא "דמי חגים" התייחס פסה"ד בעניין ציבניוב, הנזכר לעיל, בקשר עם ענף הנקיון. לעניין ענף השמירה, יפים דברים שהובאו, לאחרונה, במקרה אחר [עב 1037/08 קריצ'בסקי - תבל אבטחה נקיון ושירותים בע"מ (1.9.11), במאגר ממוחשב], בזו הלשון [ההדגשות במקור]: "50. צו ההרחבה בענף השמירה קובע, בסעיף יא(2), כי המעסיק ישלם לעובדים שכר בעד 10 ימי חג בשנה: 2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי חג הסוכות, 2 ימי חג הפסח, חג השבועות, יום העצמאות וה-1 במאי, לרבות ימי חג שחלו בשבת. אבל, עשרת ימי החג, בגינם הוסכם, בעבר הרחוק, לתגמל עובד יומי בענף השמירה, כאמור בהסכם הקיבוצי, שהורחב בצו ההרחבה האמור, צומצמו ל-9 ימים בהסכם קיבוצי מאוחר לו, הוא 'הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל', אשר הורחב בצו הרחבה אחר, בתחולה מתאריך 1.12.96 [י"פ התשנ"ז, בעמ' 707 (להלן - הצו הכללי)]. הצו הכללי חל, כאמור בתוספת השניה שלו, גם על העובדים והמעבידים בענף "שמירה ואבטחה". 51. בפסק-הדין בעניין עדמ 13/07 אסלטי - כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08, במאגר ממוחשב), נאמר, אמנם, כי בצו הכללי יש קביעה, המסייגת את תחולתו, באופן שלא יחול על 'עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם' [סעיף 30 לפסה"ד], אולם, לא נעשתה שם האבחנה המתבקשת - לטעמנו - בין תחולה ישירה של הוראות הסכם קיבוצי לבין תחולתן העקיפה, באמצעות הוראות צו הרחבה. 52. כאשר חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה, בתחולה ישירה, אכן, מדובר בעובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות 'בהסכמים קיבוציים', אבל, כאשר מדובר בעובד, שהוראות הסכם קיבוצי חלות עליו מכח 'צו הרחבה' - כמו במקרה שלפנינו - אין לראותו כעובד שנקבעו לגביו 'הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים'. אם לא נאמר כך, נמצא, כי לשווא פורט בתוספת השניה לצו הכללי גם ענף 'שמירה ואבטחה', כענף שעל עובדיו יחול הצו הכללי, שכן, צו ההרחבה בענף שמירה ואבטחה חל על כל העובדים, בתחום זה, שההסכם הקיבוצי הענפי אינו חל עליהם ישירות. מאחר שהמחוקק מצא לנכון להכניס לתוספת השניה של הצו הכללי גם את ענף 'שמירה ואבטחה', כענף שעל עובדיו יחול הצו הכללי, דעתנו היא, כי כוונתו הייתה לשנות ולצמצם את ההוראות שהורחבו בצו ההרחבה, בענף זה, ולהותיר אותן רק ביחס לעובדים שההוראות העדיפות נקבעו לגביהם בהסכמים קיבוציים, החלים עליהם - ככאלה - ולא מכח הרחבה, בצו נפרד. יש לזכור, כי הדבר נעשה בצו הכללי בכפיפה אחת עם הטבה שקיבלו אותם עובדים, בדמות קיצור מכסת שעות העבודה בשבוע. 53. מאוחר יותר, בוטל הצו הכללי בצו הרחבה נוסף, בתחולה מתאריך 1.7.00, אשר גם בו יש קביעה לעניין 'דמי חגים' [י"פ התש"ס, בעמ' 4003 (להלן: הצו המתקן)]. הצו המתקן כולל, בין ההוראות המורחבות, את סעיף 7א ובו הוראה זהה לזו שהיתה בצו הכללי, האומרת: 'עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.' 54. הצו המתקן חל, כאמור בסעיף 1 שלו - 'על כל העובדים והמעבידים בישראל, למעט עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עם תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם'. כפי שאמרנו לעיל - לדעתנו, הוראות עדיפות, מכח צו הרחבה קודם, אינן בגדר 'תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ...'. 55. בהערת אגב, נסב את תשומת הלב לכך, שבינתיים, נחתם הסכם קיבוצי חדש בענף השמירה, ביום 2.11.08, והורחב בצו הרחבה מיום 21.6.09 [י"פ התשס"ט, בעמ' 4936]. צו ההרחבה החדש החליף את הוראות צו ההרחבה הקודם בענף השמירה [י"פ מס' 1976, התשל"ד, עמ' 528], שבוטל, ואימץ - בעקבות ההסכם הקיבוצי החדש בענף השמירה - את ההוראות לעניין תשלום דמי חגים, כפי שנקבעו בשאר המשק [בהסכמים קיבוציים שהורחבו, בצו הכללי ואח"כ בצו המתקן]; זאת - הן בדבר הזכאות ל-9 ימי חג בשנה, בלבד, והן בדבר ההתנאה, כי העובד עבד יום לפני החג ויום לאחריו, וגם ההתנאה, כי לא ישולם עבור חג החל בשבת. " לאור האמור - אנו בדעה, כי במשך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת הגיע לו תשלום רק עבור 9 ימי חג בשנה, בנוסף לתשלום שקיבל עבור עבודתו בחג זה או אחר. משהתובע טען, שעבד בשבתות וחגים, והנתבעת לא הציגה רישום על ימי עבודתו - אנו רואים את התשלום עבור "שע' חג", המופיע בתלושי שכרו, כתשלום עבור עצם העבודה בחג ולא עבור אי העבודה בחגים; שהרי, התשלום בוצע לפי שעות עבודה בחג, ולא לפי ימים, כפי שהיה צריך להופיע, לו היה מדובר בתשלום "דמי חגים", המפצה על אי עבודה בימי החג, כאמור. בית-הדין הארצי לעבודה כבר פסק, כי - "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג" [עניין נוהד, לעיל, בעמ' 168]. בפסק-דין אחר של בית-הדין הארצי, בו הוכיח העובד, כי עבד תקופה ארוכה באופן סדיר, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, להוכיח שהעובד לא עבד סמוך ליום החג [ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ס' 12-10 לפסה"ד (28.5.07), במאגר ממוחשב]. על המעסיק להוכיח, שהיעדרות העובד היתה שלא בהסכמתו, שכן, היעדרות העובד, ביום שלפני החג או ביום שלאחריו "בהסכמת המעביד" - אינה גורעת מזכות העובד לתשלום עבור יום החג, לפי ההוראות בצו ההרחבה, בנושא זה, כמצוטט לעיל. במקרה שלפנינו - מדובר בעבודה סדירה של התובע, למעט שתי תקופות קצרות: סוף 10/02 עד שלהיי 11/02, סוף 9/03 עד אמצע 10/03 [ת/1, ס' 6.8]. אולם, גם בזמנים אלה - משלא הוכיחה הנתבעת אחרת - יש לדחות את טענתה, שהתובע לא הוכיח שעבד יום לפני ויום אחרי החגים, שתשלום עבורם נתבע על ידו. משיחסי העבודה לא ניתקו בין הצדדים, גם בתקופה בה התובע לא שובץ לעבודה, מטעמי הנתבעת - לפי גרסתו, שלא נסתרה - יש לראות את הנתבעת כמי שהסכימה להיעדרותו בתקופה האמורה. במצב דברים זה, היתה זו חובתה של הנתבעת לשלם לתובע עבור מלוא ימי החג, בכל תקופת העבודה, למעט בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו. התוצאה מהמקובץ היא - כי התובע היה זכאי, בכל תקופת עבודתו, לתשלום עבור 54 ימי חג, בלבד; ממכסה כללית זו יש להפחית 6 ימים, בהם החגים חלו בשבת. על הנתבעת לשלם לו, אפוא, "דמי חגים" בסך 7,603 ₪ [לפי 48 ימים כפול 8 שעות לום כפול 19.8 ₪ לשעה]. סיכום התביעה התקבלה ברכיבים הבאים - אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע - ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הללו: פדיון חופשה - 7,920 ₪; דמי הבראה - 4,452 ₪; החזר ניכויים מהשכר - 2,127 ₪; חלף הפרשות לפנסיה - 12,150 ₪; חגים - 7,603 ₪. מאחר שהתובע לא הקדים ופנה בדרישה כלשהי אל הנתבעת, לתשלום סכום מהסכומים שנתבעו בתביעתו - לא במהלך עבודתו, לא עובר לסיום יחסי העבודה ולא לאחריהם - איננו מוצאים לנכון לפסוק "פיצויי הלנה", על ניכויי השכר, שעשויים היו לשאת פיצוי שכזה, והסכומים המצטברים הנ"ל, למעט רכיב "חגים", ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 26.2.07 - מועד הגשת כתב התביעה הראשון - ועד ליום התשלום המלא בפועל; דמי החגים שפסקנו, על אף שלא נזכרו ולא כומתו בתביעה, הראשונה או המתוקנת, אלא, רק בתצהיר התובע - ישאו הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכיבי התביעה שעניינם - פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, שכר "שעות נוספות", תשלום עקב "אי-שיבוץ", החזר הוצאות נסיעה ותוספת וותק - נדחו. על אף שהנתבעת, היתה זכאית לקיזוז "תמורת הודעה מוקדמת להתפטרות", שהיה על התובע לתת לה, לתקופה ארוכה יותר מזו שנתן בפועל, אזי, נוכח האמור בסיכומיה [ס' 30] - יש לראותה כמי שוויתרה על סכום זה. בהתחשב בתוצאה, כמו גם בדרך בה התנהלו שני הצדדים תוך כדי המשפט, ובמיוחד בעת החקירה הנגדית של התובע, כמשתקף בפרוטוקול, וכן בשים לב למחדלי הנתבעת כמעסיקה, לפני הליך זה - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין. חוזהאבטחההסכם קיבוצי