I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בבאר-שבע (אב-בית-הדין - השופט רבי; נציגי ציבור - מר בר אשר ומר אדמון, תב"ע לח/136 - 2) התבררה תובענה של 117 נהגים (להלן - הנהגים) נגד חברת שירותי תחבורה ציבוריים, באר-שבע בע"מ (להלן - החברה) שבשירותה הם עבדו, בעתירה לחייב את החברה לשלם לכל אחד מהנהגים "פרמיה נוספת" על שכר עבודתם בחודש מרץ 1978, וכן פיצויי הלנת שכר על הסכומים שלא שולמו כאמור. בית-הדין האזורי דחה את התביעה, ומכאן ערעורם של הנהגים לבית-דין זה. 2. העובדות הצריכות לערעור הן: א) ביום 15.6.1977 נחתם הסכם בין החברה לבין מועצת פועלי באר-שבע שהיתה מיוצגת על-ידי מזכיר איגוד מקצועי וועד הנהגים, אשר היה בתוקף בחודש מרץ 1978 (להלן - "ההסכם"); ב) עניינו של "ההסכם" הוא "קריטריונים לפרמיה נוספת לנהגי החברה". ההוראות הרלבנטיות שבהסכם קובעות: (1) "נהג הלא-מעורב בעבירת משמעת ו/או תאונה ו/או הגשת תלונה (?!) נגדו (סימן השאלה ואות הקריאה אינם במקור) ייהנה... בחודש השלישי - ב-20% פרמיה מהפרמיה הכללית שלו באותו החודש"; (2) "כל שיבוש עבודה במסגרת הנהגים, יגרום להפסקת ההסדר המפורט דלהלן. הערה: 'שיבוש עבודה' משמעותו שביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה, שלא על דעת ואישור הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע"; ג) ביום 14.3.1978 כתב מזכיר מועצת פועלי באר-שבע ליו"ר מועצת המנהלים של החברה, הלין על כך שהחברה אינה מקיימת אחרי הוראות "הסכם העבודה" והודיע שמועצת הפועלים "שומרת לעצמה לנקוט בכל האמצעים המשתמעים מהפרת ההסכם מצד הנהלת החברה". כנראה שנמסרה הודעה לממונה הראשי על יחסי עבודה - "כנראה", היות ולעניין זה כלעניינים רלבנטיים חשובים אחרים אין ממצא ברור בפסק-הדין שבערעור - אך ברור שביום 19.3.1978, בשעות הבוקר, התקיימה ישיבת תיווך על-ידי הממונה האזורי על יחסי עבודה בהשתתפות מזכיר האיגוד המקצועי וחברי ועד הנהגים מצד אחד והנהלת החברה מצד שני; ד) משלא הביאה ישיבת התיווך ליישוב הסכסוך, התכנסו הנהגים לאסיפה שהתקיימה בשעות 14.30 - 17.00 ובאותן השעות לא עבדו. כן קוימה "אסיפת הסברה" ביום 21.3.1978 (להלן - האסיפות); ה) בתצהיר הוגש כדין כראיה לבית-הדין האזורי, על-ידי מי ששימש אותה עת כמזכיר איגוד מקצועי במועצת פועלי באר-שבע, שטיפל בענייניהם של עובדי החברה (להלן "תצהיר מזכיר האיגוד המקצועי") נאמר: "בתום הישיבה הנ"ל שהסתיימה בסביבות השעה 14.00, הסכסוך לא יושב ולמעשה הישיבה 'התפוצצה' ואני הודעתי להנהלת החברה מייד לאחר הישיבה שאנו עומדים לקיים אסיפת הסברה אחר-הצהריים על מנת לדווח לנהגי החברה על מהלך הישיבה ותוצאותיה. אני כמזכיר איגוד מקצועי המטפל בעובדי החברה הוסמכתי על-ידי מזכירות מועצת פועלי באר-שבע ביום 14.3.1978 לאשר לעובדי החברה באמצעות ועד העובדים, לנקוט בכל הסנקציות אשר ננקטו בין התאריכים 19-23.3.1978. כל שיבושי העבודה אשר ארעו בחברה בין התאריכים 19-23.3.1978 היו באישור ועל דעת מועצת פועלי באר-שבע..." על האמור בתצהיר מזכיר האיגוד המקצועי ושהוגש כעדות ראשית - נחקר המצהיר חקירה נגדית, ולא סתר דבריו לעניין היות האסיפה על דעת ובאישור מועצת הפועלים. חלק ניכר של החקירה הנגדית נסוב על השאלה, אם וכיצד נמסרה הודעה לחברה על עמדת מועצת הפועלים והצעדים שבהם ינקטו; ו) ביום 7.3.1978 כתבה מועצת הפועלים למנכ"ל החברה מכתב המסתיים במלים אלה: "אי-לכך, אנו דוחים את דרישתך להתנות את הביצוע הנ"ל עם ההסכם החדש ותובעים ממך לבצע מייד את כל הדרוש לתשלום ההפרשים לטבלת השכר מ- 1.10.1977 בהתאם להחלטת ועדת העבודה, כולל תשלום מפרעה על-חשבון בגובה שיוסכם עליו עם ועד העובדים, עד סוף השבוע דהיינו - עד ל- 10.3.1978, ולא, נאלץ לאשר לוועד העובדים לנקוט בסנקציות ארגוניות כולל השבתת התחבורה וכל האחריות והנזקים יחולו עליכם"; ז) ביום 20.3.1978 כתב המנהל הכללי של החברה לוועד הנהגים בזו הלשון: "ו. כל שיבושי עבודה במסגרת הנהגים, יגרום להפסקת ההסדר המפורט דלהלן. הערה: "שיבוש עבודה" משמעותו שביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה שלא על דעת ואישור הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע. בתוקף עד 31.3.1978". מאחר וביום 19.3.1978 קוימה שביתת נהגים בין השעות 14.30 עד 17.00, הנני להודיע בזאת בדבר הפסקת תוספת הפרמיה האמורה. כמו כן "הפרמיה היומית" של יום השביתה לא תוענק לעובדים שנוכחו בעת משמרת ב' ביום השביתה"; ח) ביום 6.4.1978 כתב המנהל הכללי למזכיר האיגוד המקצועי במועצת פועלי באר-שבע, בזו הלשון: "1. הוראתי בדבר הפסקת "הפרמיה הנוספת" נובעת מכוח הסכם (שהעתקו רצ"ב) החתום על-ידי בא-כוח מועצת פועלי באר-שבע, ועד הנהגים והנהלת החברה. בהסכם זה מפורטים התנאים הגורמים להפסקתו. השביתות נתקיימו בעת "תקופת הצינון" על-פי חוק יישוב סכסוכי עבודה, דבר הנוגד את החוק ועלי לציין כי חברתנו לא קיבלה מכם כל הודעה מוקדמת בדבר ההשבתה, על כן לא הספיקה להודיע לתושבים ונגרם סבל רב לציבור שהמתין לאוטובוסים בתחנות"; ט) בגין חודש מרץ 1978 לא שילמה החברה לנהגים את הפרמיה הנוספת. 3. א) בכתב התביעה הוגש הן בשם הנהגים והן בשם מועצת פועלי באר-שבע (מזכיר האיגוד המקצועי) נאמר, שהתובעים יטענו כי "אסיפת ההסברה אשר קיימו אינה בגדר "שיבוש עבודה" כפי שהוגדר ב"הסכם" וכן, חלופית, כי מועצת פועלי באר-שבע היא שיזמה את אסיפת ההסברה, היא שאישרה אותה והיא שהודיעה עליה לנתבעת". כטענה חלופית לחלופית טענו, כי "ביום 24.3.1978 חוסל סכסוך העבודה ומסמך שנחתם בנוכחות הממונה הראשי על יחסי עבודה מעיד על כך, וחיסול הסכסוך פירושו יישוב כל מה שקדם לו וכל מה שבא במהלכו"; ב) בכתב ההגנה טענו שהנהגים אינם זכאים ל"פרמיה נוספת" שבה מדובר "בהסכם" משום ש"אסיפות ההסברה שנערכו בימים 19.3.1978 ו-21.3.1978 היוו שיבוש עבודה כהגדרתו בהסכם ובכך הפרו התובעים את התחייבויותיהם על-פי ההסדר, ו/או נתמלאו תנאי סעיף 5 להסדר שהביאו אוטומטית להפסקת ההסדר" (הכוונה לקטע (2) שבסעיף 2, פסקה ב', דלעיל); כן נאמר בכתב ההגנה, כטענה חלופית, שהחברה "לא קיבלה הודעה מראש על קיום אסיפות הסברה ו/או על שהאסיפות היו על דעת ו/או אושרו על-ידי הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע". בהמשך אותה טענה נאמר כי הודעה כאמור חייבת להיות בכתב, כי "אישור" או 'על דעת' כאמור בהסכם "חייב להיות על-פי דין, ואישור הנוגד את הדין אינו מהווה אישור ואינו יכול להיות 'על דעת' גוף המתיימר לפעול בהתאם לדין... מאחר והאסיפות נתקיימו בתקופת הצינון הקבועה בחוק הן היו בלתי-חוקיות והאישור לא חוקי ו/או שלא בהתאם להסדר ו/או לרוח ההסדר ולכוונת הצדדים ו/או מי מהם בעת חתימתו". 4. בפסק-דינו יוצא בית-הדין האזורי מההנחה, שעל "שיבוש עבודה" לעניין ההסכם יש למסור לחברה הודעה מראש - בכתב ובזמן סביר. אומר בית-הדין: "אנו קובעים שה'הודעה' שנמסרה להנהלה על קיום אותה אסיפה, אם בכלל נמסרה, איננה 'הודעה' הנדרשת והמתחייבת הן מכוח ההסכם, נספח א' (הכוונה לנספח ב' לכתב התביעה, הוא "ההסכם"), והן מכוח כל דין שהוא. אין לראות ב'הודעה' זו שהיא 'על דעת ובאישור הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע'. לדעתנו ההגיון והסבירות מחייבים שהודעה או אישור כאמור יינתנו כך שיהיה סיפק בידי הנתבעת (החברה) לכלכל צעדיה". בהמשך אומר בית-הדין האזורי: "אך בנסיבות שאינן מעניינו, אצה לה (למועצת הפועלים) הדרך ו'אישרה' לעובדים לנקוט בעיצומים ('אסיפות הסברה') בטרם עבר המועד החוקי, כך שננקטו עיצומים במהלך אותה תקופת צינון (הכוונה לתקופה של 15 יום העולה מסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה). מעביד רשאי וזכאי להניח שבעקבות 'הודעת צינון' שנשלחה אליו, לא ינקטו נגדו שום סנקציות עד עבור אותה תקופה... גם אם ניתן 'אישור' על-ידי מועצת הפועלים במסגרת אותו נספח 'ב' ("ההסכם"), הרי מכללא שאותו אישור צריך להיות 'אישור חוקי' או לפחות אישור שכל אדם בר-דעת מן הישוב יקבלו כסביר והגיוני". 5. עיקר הטענות שהעלה בערעור פרקליטם של הנהגים, היו: א) "ההסכם" הינו 'הסכם עבודה קולקטיבי' העומד בזכות עצמו, ועל כן יש לקראו ולפרשו מתוך עצמו"; ב) "האסיפות התקיימו על דעת ובאישור מועצת פועלי באר-שבע, ובית-הדין האזורי לא קבע אחרת"; ג) "ההסכם" כלל אינו מחייב הודעה מראש על "שיבו עבודה", אך למעשה נמסרה הודעה. 6. בראשית טיעונו בערעור הודיע הפרקליט המלומד אשר ייצג את החברה, כי הינו מבקש לאשר את פסק-הדין, לאו דווקא מטעמיו, היינו מטעם שעצם השתתפותו של נהג באסיפות שבהן מדובר, היוותה הפרת משמעת השוללת "פרמיה נוספת". עיקר טענותיו היו: א) בית-הדין האזורי לא קבע מפורשות כי ניתנה הודעה כל שהיא, ולגרסתו לא ניתנה הודעה כלל; ב) "'האסיפות' הינן בגדר 'שיבוש עבודה' לעניין ההסכם"; ג) בית-הדין האזורי לא קבע כי "האסיפות "היו" על דעת ובאישור מועצת הפועלים"; ד) "ההסכם" מטרתו הבטחת 'שלום' או 'שקט תעשייתי"; ה) "'שיבוש עבודה' - מביא אוטומטית להפסקת 'ההסדר'"; ו) "האישור שבו מדובר בהסדר חייב להיות אישור חוקי"; ז) "אי-קיום ההסדר, הקנה למשיבה (לחברה) את הזכות לבטלו"; ח) (לחלופין) אם יתקבל הערעור אין לפסוק פיצויי הלנת שכר. 7. פסק הדין שלהלן, לעניין התוצאה, הוא על דעת כל חברי המותב. שניים מחברי המותב ראו להוסיף את האמור להלן: "אנו מסכימים לתוצאה, כי המשפט היה בין החברה לנהגים, והללו קיבלו אישור לאסיפה בשעות העבודה ממועצת פועלי באר-שבע, ולמעשה - כונסה האסיפה על ידה. לעומת זה נראו לנו, לכאורה, שמבחינת החלק האובליגטורי של ההסכם דנן - על מועצת הפועלים היה לתת לחברה הודעה סבירה מראש על השבתת העבודה (השווה: סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, האומר: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב"), ובפרט כשמדובר בשירות תחבורה עירוני (הניתן אמנם על-ידי החברה ולא על-ידי הרשות המקומית ישירות). מכיוון שהמשפט לא היה בין החברה למועצת הפועלים, אין צורך לדון, בערעור זה, בשאלה זו, ומוטב להשאירה ב'צריך עיון'". פסיקת פיצויי הלנה ו"הצמדה" היא על דעת רוב חברי המותב. לדעת אחד מחברי המותב אין לחייב כלל בפיצויי הלנה וכן אין לחייב ב"הצמדה", אלא בריבית חוקית בלבד. 8. לאור התוצאה - קבלת הערעור - נשארה תלויה ועומדת שאלת פיצויי הלנה על הסכומים שלא שולמו ועניין שיעור התוספת לארבעה נהגים, שלפי טענת החברה עברו "עבירות משמעת", כאמור ב"הסכם". בפני בית-הדין היו שתי ברירות: להחזיר העניין, לשם השלמה, לבית-הדין האזורי, או לפסוק בעצמו. באי-כוח הצדדים הצהירו, כי מסכימים הם לכך שבית-דין זה עצמו יפסוק בשאלת פיצויי הלנה ובית-הדין הסכים, למען יעילות הדיון, לעשות כן. כן הצהיר בא-כוח המערערים, כי הארבעה אשר עברו "עבירות משמעת" אינם זכאים לתוספת. 9. ביום 22.3.1979 ניתן פסק דין חלקי, אשר קיבל את הערעור, וביום 4.11.1979 ניתן פסק-דין משלים לעניין פיצויי הלנה ו"הצמדה". II. פסק-דין 1. לדיון בבית-הדין האזורי עמדה תביעה של 117 נהגים בשירות החברה, לסכומי כסף קצובים לכל אחד מהם, כמפורט בנספח לכתב התביעה, בתביעתם סמכו התובעים על "ההסכם" (סעיף 1, פסקה א', שבחלק I דלעיל), והוא העומד לדיון בערעור זה. 2. ההליך הינו הליך ב"סכסוך אינדיבידואלי" - במסגרת סעיף 24 (א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה), ולא במסגרת סכסוך קיבוצי. ההליך הוא כפי שהתובעים כינוהו בכתב התביעה: "תביעה לתשלום שכר עבודה מולן". העובדה, שמשום מה צוין בכתב התביעה כאחד התובעים "מזכיר איגוד מקצועי", אינה משנה אופיו של ההליך - לכל היותר אפשר ללמוד מכך שמזכיר האיגוד המקצועי ייצג את כל אחד מהנהגים. 3. ביסודה, ולעניין הסיווג בכפוף לסייג אחד - אין התובענה שונה מכל תובענה אחרת שבה תובע עובד ממעבידו שכר עבודה, פיצויי פיטורים, או כל סכום כסף קצוב המגיע לו מכוח חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה אינדיבידואלי. מקור הזכות אינו הופך הליך במסגרת תביעת היחיד (סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה) להליך בסכסוך קיבוצי (סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה). הסייג הוא, שבענייננו מותנית הזכות - זכות ל"פרמיה נוספת" - בכך שהנהג לא היה "מעורב בעבירת משמעת ו/או תאונה ו/או הגשת תלונה נגדו" (אגב, הבאמת התכוונו הצדדים לכך, שדי בהגשת תלונה לשלילת הפרמיה?!) - הכל כמעשה היחיד, ועצם המשכיות קיומו של מקור הזכות מותנה בכך שהנהגים לא ינקטו צעד "קיבוצי" שיש בו "שיבוש עבודה" כמוגדר ב"הסכם" עצמו (סעיף 2, פסקה ב', שבחלק I דלעיל). סייג זה יעמוד במרכזו של פסק-דין זה, ובו ידובר להלן. 4. בעובדה שמועצת הפועלים, באמצעות מזכיר האיגוד המקצועי, עמדה אחרי התביעה אין, כאמור, כדי לשנות את מהותה של התביעה. 5. העמדת מהות ההליך במקום הנכון וסיווגו הנכון, דרושים משום שבניגוד לאמור לעיל - ראה בית-הדין האזורי כי "הינו נמצא (אנו נמצאים) במישור 'הסכסוך הקיבוצי' ולא 'הסכסוך הפרטי'" (הכוונה כנראה ל'סכסוך אינדיבידואלי'), והדבר ודאי השפיע על הגישה, אם לא על התוצאה. 6. משבא בית-הדין לדון בתביעתו של כל אחד מהנהגים לסכום אשר תבע כ"פרמיה נוספת" - והסכום שכל אחד תבע היה שונה, לפי הנתונים התופסים לגביו - חייב היה בית-הדין האזורי וחייב בית-דין זה להשיב על השאלה מהו מקור הזכות. על מקור הזכות לא היו, למעשה, חילוקי דעות. המקור הוא "ההסכם" שבו מדובר בסעיף 2, פסקה א', שבחלק I דלעיל, אותו "הסכם" אינו "הסכם קיבוצי", משום שלא הוגש לרישום כמתחייב מחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים) לשם היותו של ההסכם - "הסכם קיבוצי". השאלה אם הינו "הסדר קיבוצי" במסגרת הגדרת "הסכם קיבוצי" בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה), לעניין הפרק הרביעי של אותו חוק - השאלה שפרקליטם של הנהגים ייחס לה משקל רב בטיעונו - אינה רלבנטית כלל, ולוא רק מהטעם, שאותו פרק בחוק יישוב סכסוכי עבודה כלל אינו חל על הנהגים-המערערים, באשר אין הם "עובדים בשירות ציבורי", כמשמעות "שירות ציבורי" באותו פרק. "שירות ציבורי" הוגדר בסעיף 37א ככולל תחבורה אווירית ותובלה ימית; תחבורה יבשתית אינה בגדר "שירות ציבורי". האמור יוצא מהנחה ש"החברה" הינה תאגיד בפני עצמו ולא "שירות רשות מקומית" - היינו שירות של עירית באר-שבע, בתור שכזאת. טענה כזאת גם לא הועלתה. 7. לענייננו די שייאמר, כי "ההסכם" הינו מסמך שנחתם על-ידי המנהל הכללי של החברה, על-ידי "ועד הנהגים" ועל-ידי מזכיר איגוד מקצועי במועצת פועלי באר-שבע, ומאז שחתמו עליו ועד לחודש מרץ 1978 פעלו לפיו, כך שהאמור בו הפך, בדרך "תנאי מכללא", לחלק מחוזה העבודה של כל נהג ונהג. 8. את "ההסכם", ככל מסמך אחר, יש לפרש, בראש ובראשונה - מתוכו. לו "ההסכם" היה הסכם קיבוצי ולו היה קיים הסכם קיבוצי המסדיר את מכלול יחסי העבודה בין החברה לעובדיה, היה "ההסכם" מתפרש תוך זיקה לאותו הסכם קיבוצי, בהתאם לכלל שאת מערכת יחסי העובדה מפעל יש לראות כשלמות ובהתאם לכך לפרש את ההסכמים הקיבוציים החלים. דא עקא: "ההסכם" אינו הסכם קיבוצי ומכל אשר היה לפני בית-הדין אין גם ללמוד על קיומו של הסכם קיבוצי המסדיר את יחסי העבודה בחברה. קיים אמנם מסמך משנת 1964, אך, משום מה, לא טרחו הצדדים לעשות את הדרוש על מנת להקנות לו מעמד של הסכם קיבוצי ואין בו הסדר כולל לנושא "הסכסוך". 9. יש, איפוא, לפרש את "ההסכם" מתוכו, בשים לב למטרת הצדדים כפי שבית- דין זה, כבית-דין לעבודה, יכול לעמוד עליה ותוך התייחסות ל"הסכם" כשלמות. 10. תחילה למטרת ההסכם ולבעיות שאותן הוא בא לפתור. "ההסכם" לא בא "לקנות" - לשון פרקליטה של החברה שאומצה בפסק-הדין שבערעור - שקט-תעשייתי, באשר שקט-תעשייתי אינם "קונים". הוא גם לא בא להבטיח שקט-תעשייתי, באשר שקט-תעשייתי, או ליתר דיוק - "אי-שקט תעשייתי", הינו מצב מורכב מדי משאפשר יהיה למנעו על-ידי הסכם שכל עניינו אינו אלא "פרמיה נוספת". ההסכם בא לתרום להסדרת יחסי העבודה בחברה, ובזה גם לתרום ל"שקט-תעשייתי". ומ"ההסכם", מתוכנו, עולה ברורות כי בא לתרום בשניים: א) לחזק את המשמעת של הנהג כפרט; ב) ליתן כלי עזר, הן בידי המעביד והן בידי ארגון העובדים היציג, למאבק נגד "שביתה פראית", והשניים הם כידוע ממכות המדינה, החמורות ביותר, בתחום יחסי העבודה. 11. המאפיין את שתי התרופות נגד שתי המכות, והחידוש שבתרופות הוא בכך, שהשכילו להגיע ל"סנקציה ישירה", היינו לשכר ועונש צמודים; ואם תרצה לאמר - לשיטת "המקל והגזר". "ההסכם" מעניק זכות לתוספת מיוחדת לשכר העבודה, אך קושר את מימוש הזכות, או את המשכו של עצם ההסדר המקנה את הזכות, בתנאים הקבועים ב"הסכם". לחיזוק המשמעת - באה ההוראה שב"הסכם" הקובעת, שרק נהג אשר לא עבר עבירת משמעת זכאי לתוספת. להרתעה מפני "שביתה פראית" - באה ההוראה ב"הסכם אשר "מפסיקה" את "ההסדר" (הכוונה ל"הסכם"). הפרת משמעת - היא מעשה או מחדל של הנהג כפרט ועל כן פועל "ההסכם" נגד כל נהג ונהג כפרט; "שביתה פראית" הינה מעשה של ציבור הנהגים עובדי החברה - ועל כן פועל ההסכם נגד אותו ציבור על-ידי "הפסקתו" של "ההסדר". מהיבט של איגוד מקצועי אפשר לאמר, כי ב"הסכם" נקטו בדרך שלפיה האיגוד המקצועי מגיע להישג למען חבריו, אך מתנה את המשך קיומו של ההישג בכך שחבריו יקיימו אחרי המתחייב מחוקת האיגוד המקצועי - 'חוקת ההסתדרות' - בכל הנוגע להכרזת שביתה. התוצאה היא, שמאחר ו'שביתה פראית' היא מעצם מהותה פגיעה ב'חוקת ההסתדרות' - שולל האיגוד המקצועי, בדרך הוראה מפורשת ב"הסכם" שממנו באה הזכות, את המשך קיומה של הזכות. זהו הפן האחד. הפן השני הוא זה העולה מעמדת המעביד, אשר הסכים ליתן תוספת מיוחדת, כל עוד אין שובתים "שביתה פראית", כך שאותה תוספת היא בבחינת אמצעי נגד שביתה כזאת. 12. מ"ההסכם" ברור לכל, כי אין הוא בא להסדיר את מכלול יחסי העבודה הקיבוציים בין החברה כמעביד לבין ארגון העובדים היציג - "ההסתדרות", הפועלת באמצעות מועצת הפועלים, ועל כן אין הוא בא להסדיר את כל הקשור בשאלת יישוב סכסוכים ביניהם, לרבות כל הקשור בהכרזת שביתה. כדוגמה להסכם קיבוצי, המסדיר יחסי עבודה במשמעות האמורה, אפשר להביא את ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין "ההסתדרות" מיום 10.1.1967, שהפרק השני, סעיף ד', שבו מסדיר עניין השביתה (קובץ פסטרנק-וינטרוב [6], סעיף 11.4). 13. היטי לעשות פרקליטה של החברה בהודיעו, עם פתיחת הדיון בערעור, שאין הוא טוען, כי הנהגים אינם זכאים ל"פרמיה נוספת" מכוח הרישה שב"הסכם" (עבירת משמעת), להוציא ארבעה נהגים שבגינם הועלתה הטענה, לעניין שיעור הפרמיה הנוספת, בשל עבירות משמעת. על כן, אין עלינו להידרש לחלופה הראשונה שב"הסכם", השוללת "פרמיה נוספת" - זאת שבה מדובר בסעיף 2, פסקה ב' (1), שבחלק I דלעיל. עלינו להידרש לחלופה השניה - זאת שעניינה "שיבוש עבודה" ובה מדובר בסעיף 2, פסקה ב' (2), שבחלק I דלעיל, ולפרש אותה. עלינו להידרש להוראה ב"הסכם", הקובעת ש"שיבוש עבודה" מביא ל"הפסקת ההסדר". 14. פירוש ההוראה שב"הסכם", מתוכה, על-פי "הפשט", אינו מעורר כל קושי. נאמר ב"הסכם", כי "שיבוש עבודה... יגרום להפסקת ההסדר המפורט דלהלן" (ברור שצ"ל "המפורט לעיל"). "שיבוש עבודה" מוגדר - "שביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה, שלא על דעת ואישור הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע". אין באמור לא רמז ולא זכר לכך, שאותה שביתה או הפסקה, בכדי שלא תהא בגדר "שיבוש עבודה", צריך שתימסר עליה הודעה מראש, ולא סתם הודעה מראש - אלא הודעה מראש ובכתב, ולא סתם כזאת - אלא זמן מספיק מראש "כך שיהיה סיפק בידי הנתבעת לכלכל צעדיה (לשון פסק-הדין שבערעור; סעיף 4, קטע ראשון, שבחלק I דלעיל). כל אשר נאמר בהסכם הוא, ש"שיבוש עבודה" הגורר "הפסקת ההסדר" היא שביתה או הפסקת עבודה שלא "על דעת ובאישור הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע". פעולה היא על דעתו של פלוני, אם היא ביזמתו או בהסכמתו מראש. פעולה היא באישורו של פלוני, אם הסכמתו ניתנה לאחר מעשה. ויש אומרים, כי "על דעת" ו"באישור" כפל לשון הוא: "על דעת - בשם - בהסכמת - באישור" (אבן-שושן, המלון החדש). 15. הטוען "שיבוש עבודה" ו"הפסקת ההסדר" עליו הראיה. וזה מהטעם הפשוט: ההנחה היא, שהסכם ממשיך להיות בתוקף כל פרק הזמן שהצדדים קבעו לכך (בענייננו 31.3.1978). אם החברה טענה, כי "ההסדר" הופסק כבר בחודש מרץ 1978, עליה להוכיח "שיבוש עבודה", היינו לא רק שביתה או הפסקת עבודה, אלא גם שאלה לא היו "על דעת ובאישור מועצת פועלי באר-שבע". לא רק שהחברה לא הוכיחה זאת, וזאת לא קבע בית-הדין האזורי בפסק-דינו, אלא שלא היו כלל ראיות שעל-פיהן יכול היה בית-הדין האזורי לקבוע שהפסקת העבודה לא היתה על דעת מועצת הפועלים, ואולי אף ביזמתה. 16. העדות הישירה והיחידה שהיתה לפני בית-הדין האזורי, לעניין זה, היא עדותו של מזכיר האיגוד המקצועי; עדות שעמדה בחקירה נגדית. אותו עד אמר, כי ביום 14.3.1978 הוסמך על-ידי מועצת פועלי באר-שבע לאשר לעובדי החברה, באמצעות ועד העובדים, לנקוט בכל הסנקציות שננקטו בין התאריכים 19-23 במרץ 1978, ואשר ארע באותם התאריכים היה "באישור ועל דעת מועצת פועלי באר-שבע" (סעיף 2, פסקה ה', שבחלק I דלעיל). 17. מי שרצה לטעון, כי הפסקת העבודה היתה שלא בהסכמת מועצת הפועלים או באישורה - חייב היה להביא עדות מפי מזכיר מועצת הפועלים, להוכיח טענתו. זאת לא עשו, וברור למה לא עשו כן. לא עשו כן, משום שבשעתו כלל לא טענו שוועד הנהגים כינס את האסיפה על דעת עצמו. אגב, יצוין שלפי העדות אשר היתה בבית-הדין, לא רק שהפסקת העבודה היתה "על דעת" מועצת הפועלים, אלא שהאסיפה כונסה על-ידי מזכיר האיגוד המקצועי, ואיש לא טען, ובדין לא טען, שהמזכיר פעל בניגוד לעמדת מועצת הפועלים. ממכתבה של החברה למזכיר האיגוד המקצועי במועצת פועלי באר-שבע (סעיף 2, פסקה ח',שבחלק I דלעיל) - אגב אותו מזכיר שהעיד בבית-הדין - למדים ברורות, כי החברה ראתה את הפסקת העבודה כ"שיבוש עבודה", לא בכך שהפעולה לא באה על דעת המועצה, אלא בכך שה"השביתות נתקיימו בעת 'תקופת הצינון'". 18. עד כאן בדרך הפשט. ושמא תאמר, שמטרת ההסכם והכלל שיש לפרש הסכם כך שתושג מטרתו, מחייבים פירוש אחר - התשובה היא, שהפירוש על דרך הפשט מתיישב ומתיישב עם המטרה שאותה בא "ההסכם" לשרת. כל המצוי ביחסי עבודה לא יתקשה לעמוד על כך, שאותה הוראה ב"הסכם" - עניינה "שביתה פראית". ההגדרה המקובלת ל"שביתה פראית" אומרת, שזאת שביתה שלא על דעת האיגוד המקצועי המוסמך, או באישורו. זאת היא גם הלשון שבה נקטו מנסחי "ההסכם", בהגדירם "שיבוש עבודה" המביא ל"הפסקת" "ההסכם" (סעיף 2, פסקה ב', שבחלק I דלעיל). הודעה בכתב או הודעה בכתב במועד קבוע מראש, אינם מהאלמנטים שהופכים שביתה פראית לשביתה מוכרת. שביתה פראית תישאר כזאת, אף אם הודיעו עליה השובתים מראש, ושביתה שאינה פראית, היינו שביתה על דעת האיגוד המקצועי, לא תהפך לפראית - רק בשל כך שלא הודיעו עליה מראש, או שלא הודיעו בכתב ובמועד מסוים. שביתה כזאת יכול ותהיה נוגדת את המתחייב מסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, על העולה מכך, או הסכם קיבוצי, אם מהסכם מתחייבת הודעה מראש. 19. לא טענו כי בין החברה לבין "ההסתדרות" קיים הסכם קיבוצי המסדיר יחסי עבודה - קטע 'סכסוכים' - ולא ידוע לבית-הדין כי אכן קיים הסכם כזה. כל אשר ידוע לבית-הדין הוא, כי קיים מסמך משנת 1964, שאינו "הסכם קיבוצי", ואף לא טענו כי אותו מסמך מסדיר כל הקשור בהכרזת שביתה. ההסכם הקיבוצי שבין התאחדות התעשיינים לבין "ההסתדרות", מיום 10.1.1967 (סעיף 12 דלעיל), המחייב "הודעה מראש בכתב של חמישה ימי עבודה לפחות", עת בשביתה "במפעל אחד מדובר" (סעיף ד6 שבהסכם) אינו חל, כמובן, על היחסים שבין החברה לבין ההסתדרות. 20. משצד ליחסי עבודה קיבוציים לא דאג לכך שהסכם קיבוצי, דוגמת ההסכם הקיבוצי שבו מדובר בסעיף הקודם, יסדיר את כל הקשור בהכרזת שביתה, מקבל הוא על עצמו, בכפוף לחוק, את הצד השני כפי שהינו, על חזקתו ותקנונו. "חוקת ההסתדרות" מסדירה את הנוהל בהכרזת שביתה ומייחדת את הכוח להכריז שביתה, בהיקף מקומי, למועצת הפועלים (פרק ה', סעיף 5). שם לא תמצא רמז לחובת מתן הודעה מוקדמת בכתב לצד השני, כדוגמת ההוראה שבהסכם הקיבוצי האמור בסעיף הקודם. ברור שהצדדים להסכם הקיבוצי חייבים לקיימו בתום לב. חובה זאת חלה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חובה שמשקלה רב במיוחד עת בהסכם קיבוצי מדובר (דב"ע לח/102 - 3 [1], בע' 243). יחד עם זאת ברור שבמסגרת יחסי עבודה קיבוציים - חובת הודעה מראש, בצורה מסוימת ופרק זמן נקוב, אינה עניין לדרך קיום ההסכם, אלא עניין מהותי, הדורש הסדר חוזי. חובת "הקיום בתום לב" תופסת אמנם, אף באין הוראה בהסכם קיבוצי, בכל הנוגע ל"כללי המשחק" בעת השביתה, כולל ראשיתה, כך שלא ייגרם נזק מעבר למתחייב מעצם השביתה, אך המתחייב מזה לא עמד לדיון והוא יכול לעמוד לדיון רק בהליך שבין הצדדים להסכם קיבוצי. 21. מכוח הנורמות החלות על היחסים החוזיים-קיבוציים שבין "החברה" לבין "ההסתדרות" לא היתה, איפוא, חובה על "ההסתדרות" ליתן הודעה מוקדמת על "האסיפות", בכתב ולמועד מסוים, לשם מניעת "הפסקת ההסדר" בשל "שיבוש עבודה". כל אשר צריך היה לשמירת "ההסכם" הוא, שאותן "האסיפות" לא תהיינה "שלא על דעת מועצת פועלי באר-שבע ובאישורה", וזה קוים. 22. בית-הדין האזורי פסק, כי "ההסדר" לתשלום פרמיה נוספת על-פי "ההסכם" - "נפסק" בשל "שיבוש עבודה", מהטעם שאף אם ניתן "אישור" על-ידי מועצת הפועלים, "הרי מכללא שאותו אישור צריך להיות אישור חוקי או לפחות אישור שכל אדם בר-דעת מן הישוב יקבלו כסביר והגיוני". על מידת הסבירות וההיגיון, בהקשר המחויב לענייננו, דובר בסעיפים הקודמים. אשר לחובה שהאישור יהיה "חוקי", הכוונה היא ודאי לטענה של בא-כוח החברה, אשר אומצה על-ידי בית-הדין האזורי, כי "האסיפות" הן בגדר "שביתה" שחייבים להודיע עליה מראש, כעולה מסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, כך שפעולה תוך אותם 15 יום היא שביתה שלא נמסרה עליה הודעה. זאת ואף זאת - טיעון החברה היה, כנראה, מבוסס גם על ההנחה ש"החברה", הינה "שירות ציבורי", לעניין הפרק הרביעי שבחוק יישוב סכסוכי עבודה. אלה היו למעשה היסודות שעליהם בנתה "החברה" את עמדתה (סעיף 3, פסקה ב', שבחלק I דלעיל). 23. נסלק תחילה את כל העולה מהתייחסות לפרק הרביעי שבחוק יישוב סכסוכי עבודה. ואין הדבר קשה: בסעיף 6 דלעיל נאמר כבר, כי הנהגים אינם עובדים ב"שירות ציבורי" כמשמעות המונח לעניין אותו פרק שבחוק. תחבורה יבשתית אינה במסגרת ההגדרה של "שירות ציבורי" בסעיף 37א לחוק. מענף ההובלה, רק "התחבורה האווירית והתובלה האווירית" הם בגדר "שירות ציבורי" (פסקה 8 שבהגדרה). השירות המוגש על-ידי "החברה" הינו שירות המוגש על-ידה, ולא שירות המוגש על ידי רשות מקומית - עירית באר-שבע, על כל הבא מכך לעניין זכויות וחובות. משרצה המחוקק להרחיב את המושג בהקשר ל"שירות המדינה", כך שיחול גם על "מפעלים" של המדינה, עשה זאת במפורש וגם אז הגביל ל"מפעל או מוסד שהוקמו בחוק". 24. נותר איפוא, לעניין הטענה שאישור מועצת הפועלים לא היה "אישור חוקי" - סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. ראשית, אין זה ברור אם כל אסיפה שמקיימים עובדים בשעות העבודה, ולוא גם כלחץ על המעביד, היא בגדר "שביתה" לעניין החובה למסור הודעה מראש לממונה הראשי על יחסי עבודה, ויודגש שהספק הוא בהקשר להודעה על-פי סעיף 5א לחוק האמור, באשר במשמעות הרחבה ולמטרות אחרות יכול ואסיפה כאמור תהיה בגדר שביתה כעולה מההגדרה בדב"ע לו/5 - 4 [2] בע' 29-27), או שמא מעצם מהותה של אותה פעולה עולה, שאין אפשרות למסור עליה הודעה של חמישה-עשר יום לפני תחילת האסיפה. כבר נאמר, כי יכול ופעולה מסוימת תהא שביתה לעניין דבר חקיקה אחד ובהקשר מסוים, ולא תהיה שביתה לעניין אחר (דב"ע לו/5 - 4 [2], בע' 29). בדב"ע לח/13 - 4 [3] נאמר אמנם, שלעניין סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה יש "לתת לדיבור שביתה את המשמעות הרחבה ביותר" (שם [3], ע' 419), אך ברור שהכוונה היא לפירוש רחב, היינו לשביתות ל"סוגיהן" כמפורט שם ובדומה למפורט. אף אם נניח, שחובת ההודעה המוקדמת לממונה הראשי על יחסי עבודה חלה על כל אסיפה המתקיימת בשעות העבודה, גם אז התוצאה אינה זאת שביקשו להשיג. 25. על התוצאה של קיום שביתה מבלי שקיימו אחרי המתחייב מסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, עמד כבר בית-דין זה פעמים מספר (דב"ע לז/3 - 4, בע' 444; דב"ע לז/4-13 [5], בע' 135); נסכם ונאמר: כי אכן גורר המחדל לתוצאות במשפט, עת התשובה שבהן היא כוח הנתון לבית-הדין לצוות להפסיק את השביתה או להימנע מלשבות. תהא התוצאה אשר תהא - תוצאה אחת לא תהא - ביטול ההסכם הקיבוצי החל על הצדים. לתוצאה כזאת ודאי וודאי לא התכוון המחוקק, כי לוא זאת היתה התוצאה, הרי היה הדבר מביא להרס גמור של מכלול יחסי העבודה הקיבוציים, לרעת שני הצדדים. ומשמדובר בסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה יודגש, שמטרתו עולה מהחוק שבו הוא מצוי, וליתר דיוק מהפרק שבו הוא מצוי. מטרתו של החוק היא לקיים מנגנון ליישוב סכסוכי עבודה, בין בדרך תיווך של מנגנון התיווך המוקם על-ידיו ("פרק שני: תיווך") ובין בדרך בוררות לפיו ("פרק שלישי: בוררות"). המטרה של מסירת ההודעה המוקדמת על שביתה לממונה הראשי על יחסי עבודה אינה בעיקרה אלא ליתן למנגנון התיווך זמן מספיק לתווך בסכסוך, אם אכן יחליט לתווך (סעיף 6 לחוק המוסר את ההחלטה, אם לתווך או לאו, לידי הממונה הראשי על יחסי עבודה), ולפי המטרה ימדדו את "ההיגיון והסבירות" (קטע ראשון שבסעיף 4 שבחלק 1 דלעיל). 26. אף אם תאמר, שאכן חדל "ההסכם" לפעול, לא מכוח ההוראה שבו אלא בשל המתחייב מאי-קיום סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, הרי גם אז - אשר יחדל להיות תקף הוא ההסכם הקיבוצי בחלקו האובליגטורי, אם אכן בהסכם קיבוצי מדובר. החלק הנורמטיבי - ההוראות האישיות ובכלל אלה הזכות לפרמיה נוספת, היה ממשיך להיות בתוקף אף לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי (סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים), עד לביטולו כדין. 27. האמור בסעיף הקודם מחזק את העיקר, והעיקר הוא, שנושא "הפרמיה הנוספת" הוא מיוחד והוסכם בכלי מיוחד - "ההסכם" - ויש להפעילו, או לחדול מלהפעילו, בהתאם להסכם ומכוח ההסכם. מטרת ההסכם, בהקשר לנדון, היתה כאמור למנוע בעד הנהגים שבשירות החברה להביא ל"הפסקת עבודה" או ל"שביתה פראית", היינו שביתה שלא "על דעת ובאישור מועצת הפועלים". 28. בית-דין זה יעשה הכל להשגת מטרת הצדדים - קידום יחסי עבודה תקינים, ובכלל זה מניעת "שביתות פראיות", אך בית-הדין לא יכתוב הסכמים קיבוציים במקום השותפים ליחסי עבודה, ולא יוסיף תנאים להסכמים שהצדדים כתבו. הפירוש שבית-הדין נותן ל"הסכם" יש בו כדי ליתן תוכן ממשי למטרת הצדדים בדרך חדשה, והיא - לקשור תנאי עבודה מיוחדים וחורגים בקיום משמעת ובקבלת מרות ארגון העובדים היציג. 29. בית-הדין רואה להדגיש, ששאלת תשלום שכר עידוד בעד כל אחד משני הימים שבהם התקיימו "האסיפות", היינו אם מגיע שכר בעד אותם ימים, לא עלתה בדיון זה. 30. מהאמור עד כאן עולה, כי דין הערעור להתקבל כך שבית-דין זה מצהיר בזה, כי זכאותו של כל אחד מהנהגים "לפרמיה נוספת" בעד חודש מרץ 1978 לא בטלה בשל "האסיפות" שקיימו ביום 19.3.1978 ו-21.3.1978, על דעת מועצת פועלי באר-שבע. 31. נותר עניין פיצויי הלנה על הסכומים שלא שולמו. טענת בא-כוח המשיבה לפטור מפיצויי הלנה, ולחלופין - לפטור חלקי, מבוססת על "טעות כנה" (סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958; להלן - חוק הגנת השכר). לטענתו, הטעות לא רק שהיתה "כנה", אלא שהיתה מבוססת עד כדי כך שבית-הדין האזורי נתן לה גושפנקה בפסק-הדין שבערעור. 32. כנגד זה טען בא-כוח המערערים, כי בשלב מסוים, לפחות, לא היה כל מקום ל"טעות". הכוונה היא לשלב ראשון, שבו ביססה המשיבה את אי-התשלום על כך ש"האסיפות" התקיימו שלא באישור מועצת הפועלים, דבר שלא היה לו יסוד ויכלו בקלות לעמוד על האמת. 33. מעיון בכל הנתונים למדים, שעד לשלב מסוים - מתן פסק-הדין שבערעור - ביססה המשיבה את עמדתה הן על העדר אישור מועצת הפועלים והן על אי-קיום חובה העולה מסעיף א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. בשיקול הראשון אין לכאורה יסוד לטעות "כנה", כי בקלות יכלו לעמוד על האמת. 34. על כן פוסק בית-דין זה פיצויי הלנה חלקיים בגין פרק הזמן שעד ליום מתן פסק-הדין שבערעור (31.12.1978). פיצויי ההלנה יהיו בשיעור רבע מהפיצוי הקבוע בסעיף 17 לחוק הגנת השכר. בגין פרק הזמן שאחרי יום מתן פסק-הדין שבערעור לא ישולמו כלל פיצויי הלנה, באשר הטעות היתה מלאה וכנה, וניתנה לה גושפנקה בפסק-הדין שבערעור. 35. בעד פרק זמן שמיום 1.1.1979 ועד ליום התשלום בפועל, תשלם המשיבה הפרשי הצמדה, לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם לפני חודש אפריל 1978 עד המדד שפורסם לפני חודש אוגוסט 1979. 36. אין צו להוצאות. חוזהתחבורההסכם קיבוצי