לפנינו תביעת התובע לפסוק לזכותו בגין רכיבי התביעה הבאים: הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, בשעות לילה ובמנוחה שבועית, דמי חגים, פדיון חופשה ותוספת וותק. בסיכומיו זנח התובע את תביעתו לדמי הבראה. בדיון מיום 6/5/10 הסכימו הצדדים כי בית הדין ידון בתיק כדן יחיד (ע' 7 ש' 2 לפרוט'). בדיון מיום 9/6/09 הסכימו הצדדים על שורה של עובדות מוסכמות, כאשר המחלוקת העובדתית היחידה נגעה לרכיב התביעה של דמי חגים - לגביו נערכו הוכחות. יתר המחלוקות בתיק הן מחלוקות משפטיות. העובדות המוסכמות התובע עבד כמתדלק בתחנת דלק במפרץ חיפה בבעלות הנתבעת. התובע עבד בתחנת הדלק במשך כשתים עשרה שנה, בין 1/5/96 - 20/3/08. על אף שהבעלות בתחנת הדלק הוחלפה מספר פעמים, הצהירה הנתבעת כי היא האחראית לתשלום זכויותיו של התובע בגין התקופה שהחלה בשנת 2000, למעט לעניין החופש (ראה החלטת בית הדין מיום 6/5/10). התובע היה עובד שעתי כאשר שכרו במועד סיום העבודה היה 22 ₪ לשעה. התובע עבד במשרה מלאה. התחנה הייתה פעילה במשך שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. תפעול התחנה בוצע ע"י שלשה עובדים שעבדו במשמרות של שמונה שעות כל אחת, ובהם התובע. להוציא את יום הכיפורים, התובע עבד בכל ימי החג האחרים. בשנת 1978 נכרת הסכם קיבוצי כללי בתחנות הדלק בין ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל ובין ההסתדרות הכללית, אשר נרשם כהסכם שמספרו 7065/78 (להלן:"ההסכם הקיבוצי"). הוראות ההסכם הקיבוצי הורחבו בצו ההרחבה בענף תחנות הדלק, משנת 1978 (להלן:"צו ההרחבה"). בצו ההרחבה נקבע כי הוראות ההסכם הקיבוצי יחולו על כל העובדים והמעבידים בישראל בתחנות הדלק למעט חריגים שאינם רלוונטיים לענייננו. בין היתר, כולל צו ההרחבה הוראות הנוגעות לגמול עבור עבודה בימי מנוחה ולילות, חופש, דמי חגים ותוספת וותק. הצדדים חלוקים בדבר תחולתו של צו ההרחבה בענף תחנות הדלק, כפי שיפורט להלן. בלי קשר לשאלה אם צו ההרחבה חל, הצדדים אינם חלוקים כי בפועל הנתבעת שילמה לתובע עבור עבודה בימי שבת וחג - 175% מהשכר הרגיל ועבור עבודה בשעות לילה - 135% מהשכר הרגיל, והכל כפי שיפורט בהמשך פסק הדין. טענות הצדדים טענות התובע - צו ההרחבה בענף תחנות הדלק תקף והוא חל על תקופת העבודה של התובע. התובע זכאי לדמי חגים על פי צו ההרחבה בענף תחנות הדלק. הנתבעת כפתה עליו לעבוד בימי החג ולא הותירה בידו ברירה בעניין, ומשכך הוא זכאי לדמי החגים בנוסף על התמורה שקיבל עבור עבודה בחג. התובע זכאי מכח צו ההרחבה לתוספת ותק עבור כל שנות עבודתו, תוספת אשר לא שולמה לו במשך השנים. התובע זכאי לפדיון חופשה עבור שלש השנים האחרונות לעבודתו, מהטעם שבמשך שלש השנים האחרונות ימי החופשה שנוצלו על ידו היו בגין שנות עבודתו הקודמות, אז לא שולמה לו כל החופשה. התובע זכאי להפרשי שכר בעבור התקופה 08/02 - 02/08, משום ששכרו בתקופה זו שולם לו בחסר עקב אי תשלום מלוא הגמול המגיע לו עבור עבודה בשעות נוספות, במנוחה שבועית ובשעות לילה. טענות הנתבעת - תוקפו של צו ההרחבה בענף תחנות הדלק פקע ועל כן לא חל על יחסי העבודה בין הצדדים. בחודש פברואר 1991 בוטל ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו בצו, ועל כן גם צו ההרחבה בענף בטל והתובע אינו זכאי לזכויות מכוחו. צו ההרחבה בענף תחנות הדלק בטל ועל כן התובע אינו זכאי לדמי חגים מכוחו. ככל שייקבע שצו ההרחבה תקף, הרי שממילא אין התובע זכאי לדמי חגים - מהטעם שהוא עבד בימי החג מבחירה והדבר לא נכפה עליו ע"י הנתבעת. על כן, אין הוא זכאי לדמי חגים עבור ימי החג בהם עבד וקיבל תמורה בגין עבודה במנוחה שבועית. צו ההרחבה בטל ועל כן התובע אינו זכאי לתוספת וותק מכוחו. ככל שייקבע כי הצו חל - הרי שהתובע עדיין אינו זכאי לתוספת וותק משום שטענה זו לא הועלתה על ידו במהלך עבודתו. התובע זכאי לפדיון חופשה על פי החוק ולא על פי צו ההרחבה שאינו חל בעניינו. בכל מקרה, אין להסתמך על החישוב של התובע, זאת משום שהוא זכאי לפדיון חופשה רק בגין שלש השנים האחרונות לעבודתו ויש להחסיר מהימים להם הוא זכאי את דמי החופשה שקיבל במשך שלש השנים האחרונות ולשלם לו רק את ההפרש. התובע אינו זכאי להפרשי שכר, באשר הנתבעת שילמה לו את שכרו במלואו ואף יותר מכך. דיון והכרעה תחולת צו ההרחבה בענף תחנות הדלק אין מחלוקת כי הנתבעת היא 'מעביד בתחנת דלק' ושעל פניו הוראות הצו מתייחסות למערכת היחסים בין הצדדים. עם זאת, הצדדים חלוקים לגבי השאלה: האם צו ההרחבה תקף או שמא הוא חדל להיות תקף בשנת 1991, לאור טענת הנתבעת כי ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו בצו - בוטל ע"י הצדדים באותו מועד. כעולה מטענות הצדדים - שאלת תחולתו של צו ההרחבה משליכה על זכאות התובע לדמי חגים ולתוספת וותק, באשר התובע השתית את תביעתו ברכיבים אלה על צו ההרחבה בענף תחנות הדלק. כמו כן, ככל שהצו חל על הצדדים הרי שמספר ימי החופשה להם זכאי התובע מכח הצו גדול יותר מאשר ימי החופשה הקבועים בחוק. בכל הנוגע לתביעה לגמול שעות נוספות, שעות לילה ומנוחה שבועית - הרי שלשאלת תחולת צו ההרחבה אין רלוונטיות לגבי רכיב תביעה זה, באשר אין מחלוקת כי בפועל הנתבעת שילמה עבור שעות אלה בהתאם לתעריפים הקבועים בצו. ההוראות הרלוונטיות בחוק הסכמים קיבוציים סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז -1957 קובע: "תם תוקפו של הסכם קיבוצי, שעל הוראותיו ניתן צו הרחבה, בטל צו ההרחבה והודעה על כך תפורסם ברשומות". מהאמור עולה כי תוקפו של צו הרחבה תלוי בתוקפו של ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו באותו צו. על כן, שאלת תחולתו של צו ההרחבה בענף תחנות הדלק תלויה בשאלת תוקפו של ההסכם הקיבוצי בענף שהוראותיו הורחבו. ככל שההסכם בוטל כדין - הרי שאף צו ההרחבה בטל ואינו חל על יחסי הצדדים בענייננו, ולהיפך. בהקשר זה יודגש כי בעוד שרישום הסכם קיבוצי או רישום ביטולו הוא רישום קונסטיטוטיבי, הרי שפרסום בדבר בטלותו של צו הרחבה לפי סעיף 31 לחוק (עקב תום תוקף הסכם הקיבוצי) הוא בעל תוקף של הודעה בלבד, כאשר תוקפו של הצו פג עם ביטולו של ההסכם הקיבוצי. עם זאת, משבענייננו שאלת תחולת צו ההרחבה תלויה בשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי, כמפורט לעיל, הרי ששאלת הרישום בענייננו ממילא נוגעת לרישום ביטול ההסכם הקיבוצי ולא לרישום ביטול צו ההרחבה. סעיפים 13 ו -14 לחוק הסכמים קיבוציים קובעים הסדרים ברורים בדבר תום תקופת תוקפו של הסכם קיבוצי ובדבר ביטולו: "13. תקופת תקפו של הסכם קיבוצי לתקופה מסוימת הסכם קיבוצי לתקופה מסוימת שתמה תקופת תקפו, ואחד מבעלי ההסכם לא הודיע לצד השני במועד הנכון ובכתב על גמר תקפו, יוסיף להיות בר -תוקף בתורת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת; המועד להודעת גמר הוא כקבוע בהסכם ובאין קביעה בהסכם - שני חדשים לפחות לפני תום תוקפו של ההסכם". 14. תקופת תקפו של הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת, רשאי כל צד לבטלו במתן הודעה מוקדמת על כך לצד השני במועד הקבוע לכך בהסכם, ואם אין קביעה בהסכם, שני חדשים לפחות לפני יום הביטול, ואולם תקפו של הסכם קיבוצי שנעשה לכתחילה לתקופה בלתי מסוימת הוא לפחות שנה אחת". סעיף 10 לחוק הסכמים קיבוציים עוסק ברישום: "(א) תוך חודשיים מתאריך החתימה יוגש באופן שנקבע בתקנות, לשר העבודה והרווחה, או למי שנתמנה לכך על ידיו, העתק של כל הסכם קיבוצי , של כללים מוסכמים וכתב הצטרפות כאמור בסעיף 8, לשם רישום; הוא הדין לגבי כתב שינוי, ביטול או הארכה של המסמכים האמורים. (ב) החובה להגיש מסמך בר רישום כאמור בסעיף קטן (א) תחול על כל אחד מהצדדים לו; הגישו אחד מהם - פטורים האחרים. ... (ד) שר העבודה והרווחה יפרסם, בדרך שתיקבע בתקנות, הודעה על דבר הגשת מסמך בר - רישום כאמור לרישום" (ההדגשה אינה במקור - א.ש.ב.). הכללים להגשת הסכם קיבוצי לרישום או הודעה על ביטולו נקבעו בתקנות הסכמים קיבוציים (רישום) התשי"ז - 1957. בין היתר נקבע בתקנות כי כל מסמך הדורש רישום יוגש במספר העתקים ובצירוף הודעה על פי הטפסים המפורטים בתקנות. יצוין, כי קיים טופס מיוחד בדבר ביטול הסכם קיבוצי. כן נקבע בתקנות כי מקום בו הוגש מסמך לרישום, תחילה יפורסמו ברשומות פרטיו העיקריים של המסמך וכי ביום ה- 15 בחודש שאחרי פרסום הפרטים יירשם המסמך (בין לבין יש אפשרות להגשת טענות נגד כשרות ארגון העובדים). מהאמור עולה כי לא די - לצורך ביטול כדין של הסכם קיבוצי - בהודעה לצד השני, אלא יש צורך בהודעה מסודרת על ביטול ההסכם לשר התמ"ת ויש צורך בעריכת הפרוצדורה של פרסום ורישום ע"י התמ"ת על מנת שרישום הביטול יהיה כדין, באותו אופן בו בוצע רישום אודות כריתתו של ההסכם. בפסק הדין בעניין ז'ק כאביה נקבע: "ביטולו של הסכם קיבוצי טעון רישום, כמתחייב מסעיף 10(א) סיפא לחוק הסכמים קיבוציים, לתקנות שנקבעו מכוחו ולעקרון הפומביות החל ומחייב לגבי הסכמים קיבוציים... אין בפנינו - וגם לא היה בפני בית הדין האזורי- כל ראיה לדבר שהודעת הביטול מיום 29/1/87 נרשמה כנדרש בחוק, כך שיש לפחות ספק אם הביטול נעשה כדין". בעניין צים נדון מקרה בו אחד הצדדים להסכם קיבוצי שלח הודעה על ביטול ההסכם לצד השני, אך אף אחד מהצדדים לא הגיש לשר העבודה והרווחה הודעה על ביטול ההסכם, ומשכך נקבע כי ההסכם עדיין בתוקף. בעניין זה נקבע: "מטרת המחוקק הינה שהסכם קיבוצי יהיה רשום כדת וכדין, והוראותיו תהיינה נתונות לעיון הציבור"... הדבר יפה הן לגבי הגשה לרישום של הסכמים קיבוציים והן לגבי הגשה לרישום של ביטול הסכמים. אם לא תוגש הודעה על ביטול הסכם קיבוצי, לא יוכל הציבור לדעת מהו ההסכם החל על עובד פלוני ומפעל פלוני...". עינינו הרואות כי משמעותו הקונסטיטוטיבית של רישום הסכם קיבוצי חלה גם לגבי רישום ביטולו. האם ההסכם הקיבוצי בענף תחנות הדלק בוטל כדין? סעיף 1(ד) להסכם הקיבוצי בענף תחנות הדלק קובע כדלקמן: "תוקף הסכם זה הוא למשך שנתיים. החל מ- 1/4/78 ועד 31/3/80. אם במשך חודש ימים לפני תום מועד תוקפו של ההסכם לא תבוא הודעה מאחד הצדדים החתומים על רצונם לשנות הסכם זה או חלק ממנו, תוקפו יימשך באופן אוטומטי לעוד שנה אחת, וכן לכל תקופה נוספת של שנה אחת". בהסכמים מאוחרים הוארך תוקפו של ההסכם עד ליום 31/3/90 והחל מיום 1/4/90 הפך ההסכם להסכם לתקופה בלתי מסוימת. על כן, לאחר מועד זה הסעיף הרלוונטי לגבי ביטול ההסכם הוא סעיף 14 לחוק, שצוטט לעיל, סעיף הקובע כי הסכם לתקופה בלתי מסוימת יבוטל ע"י הודעה לצד השני בהתראה של חודשיים לפני מועד הביטול. לטענת הנתבעת, ההסכם הקיבוצי בענף תחנות הדלק בוטל בשנת 1991 ומכח סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים אף צו ההרחבה אינו חל מאותו מועד. בעניין זה מסתמכת הנתבעת על שני מסמכים שצורפו לתצהירה של גב' אטדגי, ששימשה כמנהלת תחנת הדלק. המסמך הראשון הוא מכתב מיום 24/2/91 מאת ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל (צד המעסיקים בהסכם הקיבוצי), אשר מוען למר כלפון - מזכיר האיגוד הארצי של עובדי תחנות הדלק בהסתדרות (נספח ב' לתצהיר גב' אטדגי). לשונו של המסמך היא כדלקמן: "בהמשך להודעת ביטול ההסכם הקיבוצי הכללי בתחנות הדלק בינינו לביניכם מיום 27/2/89 ולמען הסר ספק, הננו להודיעכם פעם נוספת, כי ההסכם הקיבוצי הכללי בתחנות הדלק שנחתם בין ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, הן ההסכם הקיבוצי המקורי והן כל תיקוניו ושינוייו, כולל הסכמי הצטרפות לקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים - בטלים! "יחד עם זאת ומבלי לפגוע באמור לעיל נשמח להיפגש איתכם כדי לבדוק באם ניתן ליצור הסכם קיבוצי כללי חדש, כולל הצטרפות לחברות בקרן "מבטחים" התואם את רוח הזמן והשינויים שחלו במשק בכלל, ובמשק הדלק בפרט" (ההדגשה אינה במקור - א.ש.ב.). המסמך השני אליו מפנה הנתבעת הוא מכתב מיום 21/4/91 (כחודשיים לאחר המכתב הקודם) מאת מר גזית, מנכ"ל ארגון המעסיקים, הממוען למר נחמן אורי - הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה בזמנו (נספח א' לתצהיר גב' אטדגי), אשר לשונו: "ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל הודיע ב- 24/2/91 להסתדרות על ביטול ההסכם הקיבוצי בתחנות הדלק". לטענת הנתבעת, ממסמכים אלה עולה כי ההסכם הקיבוצי בוטל - ולראיה, ארגון המעסיקים שלח הודעה על כך הן להסתדרות והן לממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה. עם זאת, הנתבעת לא המציאה כל ראיה לכך שביטול ההסכם נרשם כדין כפי שנדרש על פי החוק והתקנות. התובע מצידו הצביע על ספרו של פסטרנק, אשר בפרק העוסק בהסכם הקיבוצי הכללי בתחנות הדלק מציין את ההערה הבאה: "לפי מסמכים שהעתקים מהם מצויים אצלנו, בשנת 1991 נשלחו אל הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה והרווחה שני מכתבים ממנכ"ל ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל. מצד אחד צורף למכתבים מכתב בדבר ביטול ההסכמים הקיבוציים שנשלח אל ההסתדרות הכללית, ומצד שני נתבקש הממונה על יחסי העבודה להימנע מפרסום בנושא בשל מגעים בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים". בעקבות הערה של הנתבעת בסיכומיה לפיה "החל מסמוך למועדים הנ"ל מופיע ההסכם הקיבוצי ברשימת ההסכמים הקיבוציים המבוטלים של משרד העבודה" וכי נמסר לה ע"י גורמים במשרד התמ"ת כי הודעת הביטול של ההסכם התקבלה במשרד (סעיף 11 לסיכומים), ניתנה על ידנו החלטה ביום 3/1/11 לפיה על הנתבעת להמציא אישור עדכני של גורם רשמי במשרד התמ"ת בכל הנוגע לרישום ביטולו של ההסכם הקיבוצי הנדון וכן כי עליה לצרף את רשימת ההסכמים הקיבוציים המבוטלים של משרד העבודה ואת ההתכתבויות אליהן הפנתה בסיכומיה. עקב זאת, ביום 19/1/11 הוגש ע"י הנתבעת מכתבו של עו"ד אבי אורנן מהמחלקה ליחסי עבודה במשרד התמ"ת אשר התייחס לנושא כדלקמן: "ראשית יודגש כי המדובר במקרה חריג שאירע לפני 20 שנה ולכן קשה לברר את פרטיו בצורה מדויקת. ביום 21/4/91 נשלחה למשרדנו הודעת ביטול ההסכם הקיבוצי הכללי בתחנות הדלק. ההודעה הופנתה למר נחמן אורי שהיה הממונה הראשי על יחסי עבודה בזמנו, ומאז פרש לגמלאות.. ביום 24/2/91 ארגון הסוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל שלח מכתב למר כלפון מזכיר האיגוד הארצי של עובדי תחנות הדלק בהסתדרות, מכתב המודיע על ביטול ההסכם הקיבוצי הכללי בתחנות הדלק מיום 27/2/89 כל על תיקוניו ושינוייו... ביום 22/4/91 קיבל מר נחמן אורי מכתב בכתב ידו של מנכ"ל הארגון ובו בקשה להשהות פרסום בי"פ... למיטב ידיעתי יש פסיקות סותרות של בתי הדין לעבודה האזוריים בשאלה האם הסכם תחנות הדלק בוטל או לא...". למכתבו של עו"ד אורנן צורפו שני המכתבים מימים 21/4/91 ו- 24/2/91 שכבר היו בפני בית הדין וצוטטו לעיל. בנוסף לכך, צרף עו"ד אורנן מכתב בכתב יד מיום 22/4/91 שנכתב ע"י מר גזית, מנכ"ל ארגון המעסיקים, הממוען למר נחמן אורי במשרד העבודה דאז. לשון המכתב היא כדלקמן: "רצ"ב המסמך ששלחתי אליך בפקסימיליה. בהמשך להסברי בע"פ אני מבקש להשהות את הפרסום בנושא. אנו מנסים למצוא פתרון לבעיות עם ההסתדרות. כשיהיה עליך לפרסם נא עדכן אותי מספר ימים קודם לכן בטלפון ... בתודה מראש". הצדדים הגישו השלמת טיעון בעקבות מכתבו של עו"ד אורנן. מהאמור עולה, כי בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת אין בידה אישור על כך שההסכם הקיבוצי בוטל כדין, כלומר אין בידה כל ראיה אודות רישום ביטולו של ההסכם. למעשה, החידוש היחיד במכתבו של עו"ד ארנון הוא אישור משרד התמ"ת כי הודעת ארגון המעסיקים מיום 21/4/91 על ביטול ההסכם אכן הגיעה לממונה, אם כי למחרת, בתאריך 22/4/91 נשלחה הודעה נוספת ע"י ארגון המעסיקים לממונה בה התבקש זה האחרון להשהות את הפרסום בנושא. לא ברור אם הכוונה היא להשהות את פרסום הפרטים של הבקשה לביטול או את עצם הרישום (בהתאם לפרוצדורה בתקנות), אך בכל אופן עולה ממכתבו השני של מר גזית כי מיד לאחר ההודעה למשרד התמ"ת על ביטול ההסכם, ביקש מנכ"ל הארגון להשהות את הליך הביטול. ממכתבו של עו"ד ארנון עולה כי משרד התמ"ת עצמו לא מסוגל לספק נתונים וודאיים בדבר גורלו של ההסכם הקיבוצי לאחר מכתבו של מר גזית מיום 22/4/91, נוכח חלוף הזמן והיותו של המקרה 'חריג' כפי שציין עו"ד אורנן במכתבו. כך או כך - לא הוצגה בפנינו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי ההסכם הקיבוצי בוטל כדין, דהיינו שהביטול הסתיים ברישום. למעשה, מהמסמכים שעומדים בפנינו עולה כי ה'מהלך' האחרון בכל הנוגע לביטול ההסכם הייתה פנייתו של מר גזית לממונה להשהות את הליך הביטול מטעמים אלו ואחרים, ולא מן הנמנע כי עקב מכתב זה הושהה כל הליך הביטול ולא חודש. בכל אופן, לא הוצגה בפנינו כל ראיה שהליך הביטול חודש ושביטול ההסכם אכן נרשם כדין. איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה די בכך שהודעה על ביטול הסכם קיבוצי מוגשת למשרד התמ"ת לרישום על מנת שהביטול יהיה בתוקף ואין צורך ברישום בפועל על מנת שלביטול יינתן תוקף. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שהובאה לעיל, עם עקרון הפומביות לו חשיבות רבה בכל הנוגע לרישומם של הסכמים קיבוציים ועם היותו של הרישום רישום מכונן בכל הנוגע להסכמים קיבוציים. עוד הפנתה הנתבעת לרישום בכתב יד המופיע על גבי המכתבים מימים 21/4/91 ו- 24/2/91, על שניהם נרשם - "מופיע ברשימת הביטולים", כשלטענתה המדובר בכתב ידו של עו"ד אורנן (נספחים א' - ב' לתצהיר מטעם הנתבעת). לטענת הנתבעת, רישום זה בכתב יד מהווה אסמכתא בעלת משמעות מהותית של "אישור ביטול" ודי בכך כדי להעיד על ביטולו של ההסכם הקיבוצי. אין לקבל טענה זו: לא רק שלא הובאו כל ראיות אודות זהותו של רושם ההערות ומועד רישומן, הרי שבמכתבו של עו"ד אורנן עצמו אין כל התייחסות להערות אלו והוא מציין בברור במכתבו כי אינו יכול למסור מידע ברור אודות השאלה אם ההסכם בוטל אם לאו. לא זו אף זו, עו"ד אורנן צרף למכתבו עותק של אותם מכתבים אליהם הפנתה הנתבעת כאשר על גבי העותק של עו"ד אורנן לא מופיעה התרשומת בכתב יד הקיימת על עותק המכתבים שצורפו לתצהיר הנתבעת. עוד יצוין בהקשר זה כי לא הובאה כל ראיה לכך שהצדדים להסכם פעלו על פי הוראות התקנות באופן זה שעצם ההודעה לממונה על הביטול הוגשה בהתאם להוראות בתקנות, על גבי הטפסים המתאימים וכו'. לסיכום - מכל האמור עולה כי בעוד שאין מחלוקת כי ההסכם הקיבוצי היה תקף במהלך תקופה מסוימת הרי שהנתבעת לא הביאה כל ראיה המוכיחה שהוא אכן בוטל כדין. על כן, אף לא נסתרה טענת התובע כי צו ההרחבה עודו בתוקף וחל על מערכת היחסים בין הצדדים. בעניין זה דומה מסקנתנו למסקנתו של בית הדין האזורי לעבודה בעניין גלוחובסקי (כב' השופטת גילה). גם באותו עניין נטען ע"י הנתבעת שם כי ההסכם הקיבוצי בענף תחנות הדלק בוטל ועל כן אף צו ההרחבה בטל. יצוין, כי באותו מקרה עמד בפני בית הדין רק מכתבו של מנכ"ל ארגון המעסיקים לממונה במשרד העבודה מיום 21/4/91, מבלי שעמד בפניו המכתב מיום המחרת בו ביקש המנכ"ל להשהות את הפרסום. בית הדין קבע בעניין גלוחובסקי כי: "בנסיבות אלה, ספק בעינינו אם ההסכם הקיבוצי שהורחב בצו ההרחבה בוטל כדין ומשכך - לא ניתן לקבוע בוודאות, כי צו ההרחבה פקע מאליו, בשל תום תוקפו של ההסכם הקיבוצי, שהורחב בצו בו עסקינן. לו היו מוכיחים לנו, כי ההסכם הקיבוצי תם, בדרך הקבועה בחוק, יתכן שניתן היה לקבל, כי העדר פרסום ברשומות בדבר ביטול צו ההרחבה, כתוצאה מכך, אינו פוגע בבטלות צו זה, מכח הוראת סעיף 31 לחוק, אולם משעה שלא באה לפנינו כל עדות ישירה, על ביטול ההסכם הקיבוצי ע"י ארגון המעבידים החתום עליו, או על פרסום ביטולו ברשומות, הרי עותק ההודעה, כשלעצמו, אין בו די כדי להעיד על ביטול ההסכם הקיבוצי; זאת כשאין פרסום ברשומות, בדבר ביטול ההסכם הקיבוצי - מחד, ומאידך, יש הערה בספרו של פסטרנק ממנה משתמע, כי ההודעה שהוצגה לנו הינה רק חלק מהתמונה העובדתית המלאה, בהקשר זה, והליך "ביטול" ההסכם הקיבוצי בשנת 1991 לא הושלם, כפי שצריך היה להשלימו, לו רצו להשיג את התוצאה של ביטול ההסכם הקיבוצי, כחוק" (פסקה 8 לפסק הדין). להבדיל מעניין גלוחובסקי, הרי שבענייננו הוגש לתיק בית הדין גם מכתבו של מנכ"ל ארגון המעסיקים בו הוא מבקש להשהות את פרסום ביטול ההסכם - דהיינו בענייננו ברור כי ההודעה מיום 21/4/91 למשרד העבודה על ביטול ההסכם בין הצדדים לא הייתה בבחינת 'סוף פסוק'. יצוין, כי הסוגיה הנדונה לא הוכרעה בבית הדין הארצי. בעניין מוחמד אבו גרביה השאלה אמנם עלתה, אם כי לנוכח העובדה שהמערערים שם לא חלקו על טענת המשיב כי ההסכם הקיבוצי בוטל, לא היה צורך להכריע בה. בכל הנוגע לפסקי הדין של בתי הדין האזוריים בעניין סלמן, טיראן חניא ודנציגר , אליהם הפנתה הנתבעת - אין בפסקי דין אלה כדי לסייע בידה באשר לא נדונה בהם לגופה הטענה שההסכם לא בוטל ושאין רישום כדין, כפי שנדונה בעניין גלוחבסקי ובמקרה שלפנינו. אף העובדה שהנתבעת שילמה לתובע גמול בגין עבודה בשעות לילה ובמנוחה שבועית בהתאם לתעריפים הקבועים בצו ההרחבה מרמזת על כך שצו ההרחבה לא בוטל או שלכל הפחות הדבר אינו כה חד משמעי כפי שהנתבעת מבקשת להציג (יוזכר כי התובע החל לעבוד בשנת 1996, כחמש שנים לאחר המועד בו לטענת הנתבעת צו ההרחבה בוטל). לאור האמור לעיל אנו קובעים כי צו ההרחבה בענף תחנות הדלק חל על הצדדים. דמי חגים לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום דמי חגים בגין 10 ימי חג בשנה עבור התקופה הרלוונטית לכתב התביעה (2002-2008), זאת מכח סעיף 9 לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק. לטענתו, מתלושי השכר עולה כי הנתבעת כלל לא שילמה לו דמי חגים ועל כן הוא זכאי לדמי חגים עבור 50 ימים וכן עבור יום בחירות (28/3/06) בסך כולל של 9,062 ₪ (על פי הפרוט בסעיף 9ד לתביעה). לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לדמי חגים מכח צו ההרחבה בענף תחנות הדלק, משזה בוטל. מעבר לכך, וככל שייקבע שהצו בתוקף - הרי שמהראיות עולה כי התובע עבד בימי החג בהתאם לרצונו ומיוזמתו וקיבל עבורם גמול לעבודה בימי מנוחה בשיעור 175%. על כן, זהו חוסר תום לב מצד התובע לדרוש כפל תשלום. הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי בעניין זה. סעיף 9 לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק קובע כדלקמן: "דמי חגים (א) כל הפועלים בתחנות הדלק יקבלו תשלום שכר רגיל בעד 10 ימי חגים המוכרים ואלה הם: 1 יום העצמאות; 2 ימי ראש השנה; 1 יום הכפורים; 2 ימי סוכות; 2 ימי פסח; 1 יום חג השבועות; 1 יום האחד במאי - סה"כ 10 ימי חג. (ב) פועלים שאינם יהודים יקבלו נוסף לחג העצמאות והאחד במאי 8 ימי חג בהתאם לדתם. (ג) התשלום בעבור יום העצמאות והאחד במאי אינו מותנה בשום הגבלות וחל על העובדים הזמניים והקבועים כאחד". בפסק הדין בעניין צמח נ' ש.א.ש נקבע כי יש לערוך אבחנה בין עובד שעבד בימי חג מבחירה או מכורח, כאשר במקרה האחרון זכאי העובד הן לדמי חגים והן לתמורה עבור העבודה בימי חג. בית הדין הארצי עמד על הרציונאל העומד בבסיס אבחנה זו: "בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח. נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו. הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו" (פסקה 6 לפסק הדין). מטעם ההגנה העידה גב' עפרה אטדגי אשר ניהלה את התחנה בתקופה הרלוונטית. גב' אטדגי העידה כי שלשת העובדים בתחנה ובהם התובע סיכמו ביניהם על המשמרות כשבדרך כלל כל אחד עבד במשך שבוע במשמרת מסוימת, ומדי שבוע הם התחלפו במשמרות. היא העידה כי המשמרות נקבעו ע"י העובד הוותיק מבין השלשה, איליה, לפי הסכמת העובדים ואז הועבר סידור העבודה לידיעתה. לגרסתה, הנתבעת לא כפתה על העובדים לעבוד בימי חג והם עבדו בימים אלו על פי בחירה ורצון שלהם. היא העידה כי לתובע, כמו ליתר העובדים בתחנה, הייתה אפשרות לבקש שלא לעבוד בחגים אם כי מעולם התובע לא העלה בקשה מסוג זה בפניה (ע' 8-9 לפרוט'). גב' אטדגי העידה כי לא פעם הוצע לעובדים להחליפם ע"י שיבוץ של עובדים אחרים של הנתבעת בימי החג, אולם העובדים דחו הצעה זו. היא העידה כי העובדים בתחנה ובהם התובע היו מעוניינים לעבוד בחגים בשל התמורה הגבוהה. כן העידה כי היה שלב בו ביקשה להביא עובד רביעי לתחנה, סטודנט, על מנת שיבצע חלק מהמשמרות, אם כי העובדים ובהם התובע התנגדו לשילובו בתחנה משום שזה בא על חשבון משמרות שלהם (ע' 9 ש' 23 לפרוט' וסעיף 14 לתצהירה). התובע מצידו העיד כי משום שהיו שלשה עובדים בתחנה, מדי שבוע בצע כל עובד משמרת אחרת ועל כן נאלצו לבצע גם את משמרות החגים בלית ברירה. על פי עדותו, העובד איליה היה זה שסידר את המשמרות אם כי לגרסתו איליה קבע את המשמרות יחד עם גב' אטדגי והתובע ראה את המשמרות רק בדיעבד ונאלץ לעבוד כפי ששובץ. התובע העיד כי הוא לא נשאל אם הוא מעוניין לעבוד בחג אם כי "גם לא היה מצב שאמרתי שאני לא רוצה לעבוד בחג" (ע' 7 לפרוט'). התובע אישר כי הנתבעת אכן ניסתה לשבץ בתחנה עובד רביעי אם כי לטענתו הוא לא עבר את בדיקות הקבלה. כן העיד כי הייתה תקופה של כשלש שנים במהלכה היה עובד רביעי בתחנה אשר לבסוף פוטר (ע' 7 ש' 28 לפרוט'). התובע לא הביא למתן עדות את העובד איליה, שהיה האחראי על שיבוצי המשמרות או עדים אחרים לעניין נושא סידור המשמרות והשיבוץ בחגים. מהאמור עולה, כי אף על פי גרסת התובע הוא מעולם לא התנגד לבצע משמרות בחגים והוא מעולם לא ביקש שיוחלף בחגים. כן עולה, כי הנתבעת הציעה לתובע אפשרות שיוחלף ע"י עובד אחר בחגים, אם כי התובע העדיף לעבוד בחגים. גרסה זו של הנתבעת לא נסתרה. מכך עולה כי לא נכפה על התובע לעבוד בחגים והוא עשה זאת מבחירתו. לאור זאת, ובהתאם להלכה הפסוקה - התובע אינו זכאי לדמי חגים בנוסף לתמורה שקיבל עבור עבודה בימי חג. משכך - התביעה לדמי חגים נדחית. תוספת וותק סעיף 7(ב) לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק קובע כדלקמן: "תוספת ותק שיעור תוספת הוותק הוא 15 אגורות ליום, לכל שנת וותק. עובד שצבר עד ל- 1/1/89 לפחות תוספת ותק אחת, זוכה במועד זה בשנת ותק אחת בלבד ללא קשר למספר שנות הוותק שהצטברו לזכותו עד ל - 1/1/89. מכאן ואילך יקבלו בכל שנה תוספת ותק נוספת. עובד שהתחיל לעבוד ב- 1/1/89 יקבל את הוותק בהתאם למספר שנות עבודתו. הערה: על התעריפים המפורטים לעיל יש להוסיף תוספות יוקר ותוספות שכר החל ביום 1 בפברואר 1989". לטענת התובע, הוא זכאי לפי צו ההרחבה לתוספת וותק בסך 0.15 ₪ ליום עבודה, לכל שנת עבודה אצל הנתבעת. לטענתו, עבור התקופה הרלוונטית לתביעה הוא זכאי לתוספת וותק עבור 1,916 ימים בסך כולל של 2,645 ₪, כמפורט בסעיף 9(ה) לכתב התביעה. לטענת הנתבעת, צו ההרחבה בענף תחנות הדלק אינו תקף ולכן התובע אינו זכאי לתוספת וותק. ככל שייקבע כי הצו חל - הרי שטענה זו מעולם לא הועלתה ע"י התובע במהלך עבודתו. יצוין, כי הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא קיבל תוספת וותק במהלך עבודתו ומתלושי השכר אכן עולה כי התוספת לא שולמה לו. משקבענו כי צו ההרחבה חל על הצדדים הרי שהיה על הנתבעת לשלם לתובע תוספת וותק ולא הוצג על ידה כל הסבר מספק מדוע התובע אינו זכאי לתוספת וותק ככל שצו ההרחבה חל. גם אם התובע לא העלה בפני הנתבעת טענה בעניין זה במשך השנים הרי משקבענו כי הוא זכאי לתוספת ותק מכח צו ההרחבה, הרי שאין בכך כדי לשנות מזכאותו. לאור האמור לעיל - אנו קובעים כי התובע זכאי לתוספת וותק. הנתבעת לא חלקה על החישוב שערך התובע ולא הציגה חישוב חלופי, על כן אנו פוסקים לתובע תוספת וותק כפי שנתבע בכתב התביעה - בסך 2,645 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 10/4/08. פדיון חופשה סעיף 12 לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק קובע את מספר ימי החופשה להם זכאי עובד לפי מספר שנות עבודתו, כאשר ימי החופשה על פי הצו עולים על אלו הקבועים בחוק. משקבענו כי צו ההרחבה חל בענייננו הרי שהתובע זכאי לימי חופשה על פי הצו. התובע סיים לעבוד בתאריך 20/3/08 ועל כן הוא זכאי לפדיון חופשה בגין השנים 2005-2007 וכן עבור השנה השוטפת - עד מרץ 2008. על פי צו ההרחבה עובד זכאי ל - 23 ימי חופשה עבור שנת עבודתו התשיעית ו-26 ימי חופשה בעד השנה העשירית ואילך. על כן, התובע זכאי לפדיון חופשה כדלקמן: עבור שנת 2005 : פדיון חופשה בסך 3,607 ₪ לפי החישוב: (4/12 * 23 ימים לשנה תשיעית * 8 שעות * 18.04 ₪ לשעה) + (8/12 * 26 ימים לשנה עשירית * 8 שעות * 18.04 ₪ לשעה). עבור שנת 2006 : התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 4,010 ₪ לפי החישוב: 26 ימים * 8 שעות * 19.28 ₪ לשעה. עבור שנת 2007 : התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 4,576 ₪ לפי החישוב: 26 ימים * 8 שעות * 22 ₪ לשעה. עבור שנת 2008 : התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 1,144 ₪ לפי החישוב: (3/12* 26 ימים) * 8 שעות * 22 ₪ לשעה. סה"כ זכאי התובע לפדיון חופשה של 83.5 ימים בסך - 13,337 ₪. מעיון בתלושי השכר עולה כי אין כל רישום ברובריקה המתייחסת לחופשה ואין נתונים בדבר ניצול או בדבר יתרת החופשה העומדת לזכות התובע. מעיון בתלושי השכר עולה כי במהלך השנים 2005 -2008 שולמו לתובע דמי חופשה כדלקמן: בחודש 8/05 - 1,731.84 ₪; בחודש 12/06 - 771.2 ₪; בחודש 1/07 - 925.44 ₪; בחודש 8/07 - 1,760 ₪; בחודש 2/08 - 1,408 ₪; בחודש 3/08 - 2,008.16 ₪; סה"כ שולם בתקופה זו - 8,604.64 ₪. סכום זה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת לגבי החופשה ששולמה בגין התקופה הנדונה. לטענת התובע, במהלך השנים 2005-2008 הוא ניצל תחילה ימי חופשה להם היה זכאי בשנים קודמות שאז לא ניתנו לו, ועל כן אין לייחס תשלומים אלו לימי חופשה להם היה זכאי במהלך השנים 2005-2008 אלא עבור השנים שקדמו לכך. התובע טוען כי מאחר וההפרש בין הזכאות לחופשה עבור כל תקופת העבודה ובין התשלומים במהלך כל תקופת העבודה עולה על זכאותו לפדיון בגין שלש השנים האחרונות הרי שמכך עולה שהנתבעת לא שילמה את החופשה המגיעה לו בגין השנים הקודמות ומכך יש ללמוד כי יש לזקוף את החופשה ששולמה בשלש השנים האחרונות בגין השנים הקודמות. לטענת הנתבעת, לאור ההתיישנות של שלש שנים הרי שיש לחשב את הימים להם זכאי התובע לכל היותר משנת 2005. במהלך תקופה זו שילמה הנתבעת לתובע 8,603 ₪ בגין חופשה, כאשר זכאותו לדמי חופשה על פי החוק בין השנים 2005-2008 הייתה 10,351 ₪ בלבד. מכאן, שהתובע זכאי להפרש בסך 1,748 ₪ בלבד (סעיף 23 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת לא ציינה את סך החופשה לה זכאי התובע על פי צו ההרחבה בגין התקופה שלא התיישנה, אלא התייחסה רק לזכאות על פי החוק. מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת אכן לא שילמה לתובע חופשה כנדרש על פי צו ההרחבה בתקופה שקדמה לשלש השנים האחרונות (לדוגמא - בשנים 2003- 2002, היה זכאי ל - 19 ו- 20 ימי חופשה ושולמו רק 6; בשנת 2004 היה זכאי ל- 23 ימי חופשה וקיבל רק 17). בהתאם לצו ההרחבה התובע היה זכאי ל- 227.83 ימי חופשה עבור כל תקופת עבודתו. לגרסת התובע אשר לא נסתרה - עבור כל תקופת העבודה שולמה לו חופשה בגין 130 ימים בסך כולל של 18,232 ₪ (ראה סעיף 8(ב) לתצהיר התובע,יצוין כי מתלושי השכר עולה כי במהלך כל תקופת עבודתו שולמה לו חופשה עבור כ- 111 ימים). גם מכך עולה שהנתבעת לא שילמה לתובע את כל דמי החופשה להם היה זכאי עבור כל תקופת עבודתו והפער עומד על 97.83 ימים ( 130 - 227.83). מספר זה עולה על מספר הימים להם התובע זכאי בגין התקופה שלא התיישנה (83.5 ),ומכאן שהנתבעת לא שילמה לתובע את כל החופשה לה הוא זכאי גם בגין השנים הקודמות. הגם שהיו תשלומים עבור חופשות במהלך שלש השנים האחרונות לעבודתו - צודק התובע כי לנוכח העובדה שהיא לא שילמה לו חופשה כנדרש בגין השנים הקודמות, הרי שאין לזקוף את דמי החופשה ששולמו במהלך תקופה זו עבור אותה תקופה אלא עבור התקופה שקדמה לכך. בעניין זה אנו מפנים לפסק הדין בעניין אריה ארגוב שם נקבע בפסקה 18: "הנחת היסוד היא כי עובד היוצא לחופשה מנצל תחילה את יתרות החופשה שנצברו לזכותו בשנים הקודמות. הטוען כי לא היא - עליו נטל ההוכחה. ממכלול עובדות המקרה שלפנינו עולה לא ניתן להסיק כי המתמלא היוצא מן הכלל - ולכן לא התיישנה התביעה בגין השנים 1983-1985". לאור זאת אנו מקבלים את טענת התובע כי הוא זכאי לפדיון חופשה בסך כל זכאותו בגין שלש השנים האחרונות והשנה השוטפת. כפי שחישבנו לעיל - התובע זכאי ל- 13,337 ₪ בגין תקופה זו. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על 12,588 ₪ ואנו פוסקים לו סכום זה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 10/4/08. תמורה עבור עבודה בשעות נוספות, במנוחה ושעות לילה לטענת התובע, במהלך התקופה 08/02 - 02/08 (למעט בחודשים 09/02, 1/03, 12/04) שולם שכרו בחסר בכל הנוגע לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות, שעות לילה ומנוחה שבועית. על פי חישובי התובע, הנתבעת חייבת לו בגין רכיב תביעה זה סך של 46,989 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. התובע צרף לתביעה חישוב שערך בנושא. הנתבעת מצידה טוענת כי היא שילמה לתובע בדווקנות את השכר המגיע לו ואף מעבר לנדרש (סעיף 21 לסיכומיה). בדיון מיום 6/5/10 טענה הנתבעת כי לפי חישוב אלטרנטיבי שנערך על ידה (שלא ע"פ הנחיות בית הדין) עולה כי התובע לא זכאי לכל הפרשי שכר ואף התובע הוא שנותר חייב לנתבעת סך של 2,500 ₪. קיימת הסכמה בין הצדדים לגבי החלק הארי של עקרונות חישוב שכר התובע, כדלקמן (ע' 9 ש' 32 ואילך לפרוט'): 'שעות רגילות' הן שעות העבודה בימי חול בין השעות 06:00 בבקר - 22:00 בערב, ושכרו הרגיל של התובע שולם על פי התעריפים המפורטים בתלושי השכר. 'שעות לילה' הן בין השעה 22:00 בערב - 06:00 בבקר. עבור שעת לילה שילמה הנתבעת לתובע 135% מהשכר הרגיל ('משמרת שלישית'). בעבור עבודה בימי מנוחה (שבת וחג) שילמה הנתבעת לתובע 175% מהשכר הרגיל. בהתאם אף יש לשלם עבור השעות הנוספות בימי חג ושבת - 200% (עבור השעתיים הראשונות) ו- 225% מהשעה הנוספת השלישית והלאה. בכל הנוגע לשעות שבת, הסכימו הצדדים כי הן מתחילות ביום ו' בשעה 18:00, אם כי נתגלעה ביניהם מחלוקת לעניין שווי השעות שבין יום שבת בשעה 18:00 ועד יום א' בשעה 06:00 בבקר. לגרסת התובע - יש לשלם עבור שעות אלו גמול בשיעור 150% והוא הפנה בעניין זה לחוק שעות עבודה ומנוחה, לפיו התובע זכאי למנוחה שבועית בת 36 שעות אותה לא קיבל (סעיף 6 לסיכומיו). לגרסת הנתבעת - החל משבת בשעה 18:00 ועד 22:00 מדובר בשעות רגילות (100%) ומשעה 22:00 ועד הבקר - מדובר בשעות לילה (135%). בפסק הדין בעניין ניצנים נקבע כי את המונח "שבת" יש לפרש בזיקה למורשת ישראל, ועל כן ה"שבת" מסתיימת עם צאת השבת ועבודה במוצאי שבת אינה כשלעצמה עבודה בשבת. עם זאת נקבע, כי המנוחה השבועית לעובד היהודי אינה מסתיימת בהכרח בצאת השבת, מקום בו לא קדמה לעבודה במוצאי שבת הפסקה רצופה בת שלשים ושש שעות. במקרה כזה תחשב העבודה במוצאי שבת כעבודה במנוחה שבועית. זאת באשר - "ברור הדבר כי הרצפה של שלושים ושש שעות המנוחה השבועית כמתחייב על פי הוראות החוק 'היא מעבר למתחייב מאיסור שבדת לעבוד בשבת ... וזאת מן הטעם שמסגרת המנוחה השבועית 'נקבעה משיקולים סוציאליים מובהקים...". מהאמור עולה כי בכל הנוגע לשעות העבודה שבין יום שבת בשעה 18:00 ועד 22:00 - יחושב ערך השעות בהתאם לשאלה האם קדמה למוצאי השבת מנוחה שבועית בת 36 שעות רצופות: ככל שקדמה מנוחה רצופה בת 36 שעות - תחושבנה השעות כשעות רגילות של 100% (או כשעות נוספות, על פי הנדרש). ככל שלא קדמה מנוחה רצופה- תחושבנה השעות כשעות בעדן מגיע גמול של 150% (גמול עבור מנוחה שבועית כנטען ע"י התובע). בכל הנוגע לשעות במוצאי שבת שבין 22:00 - 06:00 בבקר - ייערך החישוב כדלקמן: ככל שלא קדמה מנוחה רצופה בת 36 שעות- תחושבנה השעות כשעות בעדן מגיע גמול של 150% (גמול עבור מנוחה שבועית כנטען ע"י התובע). ככל שקדמה מנוחה רצופה - ערך כל שעה הוא 135%, כשעת לילה. עוד נוסיף, כי על פי סעיף 3(א) לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק - בערבי שבתות וחגים עובדים 7 שעות בתשלום של 8 שעות ובערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים עובדים 6 שעות בתשלום של 8 שעות. בחישוביו הסתמך התובע על כרטיסי הנוכחות שמילא והגיש לנתבעת. הנתבעת מצידה טענה כי המדובר בדו"חות שהוכנו ע"י התובע, אינם משקפים את שעות העבודה בפועל וחתימת הנתבעת נעדרת מהם. עם זאת, לשאלת בית הדין הודתה הנתבעת כי היא שילמה לתובע את שכרו במשך השנים בהתבסס על אותם דו"חות נוכחות (ע' 2 ש' 18 לפרוט'). למותר לציין, כי הנתבעת לא הציגה דו"חות חלופיים אודות שעות עבודתו של התובע. לאור האמור לעיל, הרי שיש לחשב את שעות עבודתו של התובע על סמך דו"חות הנוכחות שצרף לתביעתו. מהשוואה בין תלושי השכר ובין דו"חות הנוכחות אכן עולה כי אין תמיד התאמה בין השעות שפורטו בדו"ח הנוכחות ובין השעות שפורטו ושולמו בתלוש השכר (ראה דוגמא בע' 2 ש' 23 לפרוט'). חרף ההסכמות לגבי החלק הארי של עקרונות החישוב וחרף העובדה שכרטיסי הנוכחות הם הבסיס היחיד לחישוב השעות, הצדדים לא הגיעו להסכמות לגבי מספר השעות שעבד התובע והגמול המגיע עבורן והחישובים שהוגשו על ידי הצדדים לא היו ברורים. הגם שלגרסת הצדדים הם השתיתו את חישוביהם על כרטיסי הנוכחות, הרי שמבדיקת בית הדין עלה כי קיימת אי התאמה בין החישובים וכרטיסי הנוכחות וכי למעשה לא ניתן להבין על מה מבוססים חישובי הצדדים (ראה ע' 5 - 6 לפרוט'). בהחלטה מיום 6/5/10 קבענו כי הצדדים ינסו להגיע לפשרה לעניין שעות העבודה ויעדכנו את בית הדין האם יש צורך למנות מומחה בעניין או שמא יש הסכמה לגבי מספר השעות. בעקבות החלטת בית הדין, הגישה הנתבעת ביום 10/11/10 בקשה למינוי מומחה מטעם ביה"ד לעניין חישוב רכיב התביעה של הפרשי השכר, משהצדדים לא הגיעו להסכמה אודות מספר השעות. בהחלטתנו מיום 14/11/10 קבענו כי לאחר הגשת הסיכומים בתיק, תינתן החלטה לעניין מינוי מומחה. לנוכח העובדה שמהשוואת כרטיסי הנוכחות ותלושי השכר עולה כי אכן אין התאמה בחלק מהמקרים בין השניים, לנוכח הקושי להבין את החישובים שערכו הצדדים והעובדה שהנתבעת לא ערכה חישוב כפי שנדרשה לערוך ובהעדר הסכמה בין הצדדים - אנו קובעים כי יש מקום למנות חשב שכר בתיק אשר יערוך חישוב של מספר השעות הרלוונטיות שבצע התובע והשכר שהוא זכאי לקבל עבורן, בהתאם לקביעותינו, תוך השוואה לשכר ששולם בפועל. לאחר קבלת חוות דעתו של חשב השכר, יינתן פסק דין משלים לעניין רכיב התביעה הנדון, בכל הנוגע לפן החישובי ועצם הזכאות לתשלום, אם בכלל. סיכום לאור האמור לעיל, אנו פוסקים כדלקמן: התביעה לדמי חגים - נדחית. התביעה לתוספת וותק מתקבלת - הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,645 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 10/4/08. התביעה לפדיון חופשה מתקבלת - הנתבעת תשלם לתובע 12,588 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 10/4/08. בכל הנוגע לרכיב התביעה של הפרשי שכר, ימונה חשב שכר כמפורט לעיל. החלטה בעניין זה תינתן בנפרד ותישלח לצדדים ולאחר קבלת חוות הדעת יינתן פסק דין משלים. בשלב זה יישאו הצדדים בשכר הטרחה של חשב השכר באופן שווה. בפסק הדין המשלים תיקבענה ההוצאות בגין כל ההליך ובין היתר תילקחנה בחשבון ההוצאות בגין חוות הדעת. לצדדים זכות ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין החלקי. חוזהתחנת דלקהסכם קיבוצידלק